1. כתב האישום המתוקן בענייננו מייחס לנאשם אי קיום צו שיפוטי שהוצא בתיק עמ"ק 20085/05, אשר ציווה על הנאשם להרוס את הבניה מושא אותו תיק (ביצוע חפירות בחצר הבית ויציקת רצפה וקירות בטון ששטחם כ-17.7 מ"ר ובניית חדר מגורים ללא היתר בשטח של 16 מ"ר).

2. בדיון ביום 9.9.2012 בפני כבוד השופט א' גולדקורן הודיע הסנגור כי לנאשם טענה מקדמית בענין אכיפה בררנית. הטענה היתה כי המאשימה אינה מגישה כתבי אישום לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, וזאת כענין של מדיניות. הסנגור ביקש לקבל נתונים מהמאשימה על מנת לבסס את טענתו. התיק עבר לטיפולי, ובדיון ביום 27.1.2014 פירט הסנגור את בקשתו: הוא ביקש לקבל נתונים בדבר כל צו הריסה שיפוטי משנת 2009 ועד שנת 2011, לרבות נתונים בשאלה אם הצו בוצע או לא בוצע, ומקום שלא בוצע, בשאלה האם הוגש כתב אישום (וכן מספרי ההליכים). הוריתי למאשימה להעביר נתונים לידי הסנגור, ואלה הועברו.

3. הצדדים סיכמו את טענותיהם בענין הטענה המקדמית. מהנתונים שמסרה המאשימה עולה כי מתוך 67 נאשמים שנגדם הוצאו צווי הריסה ואשר לא הוציאו היתר ולא הרסו את הבניה, רק 17 הועמדו לדין בגין אי קיום צו שיפוטי. הסנגור ער לכך שהנטל להוכחת אכיפה בררנית רובץ על כתפי הנאשם וער להלכה לפיה אין באכיפה חלקית או אף מדגמית, כשלעצמה, משום אכיפה בררנית המקימה הגנה מן הצדק. אולם, לטענתו, מקום שהנאשם הוכיח לכאורה אכיפה בררנית והמאשימה מבקשת לטעון שמדובר באכיפה חלקית או מדגמית, נטל ההוכחה עובר לידיה להוכיח טענה זו ולהסביר את הטעמים שביסוד גישה זו.

4. דין הטענה המקדמית בדבר הגנה מן הצדק להידחות. המאשימה עמדה בטענותיה על כך שהבניה מושא צו ההריסה השיפוטי בענייננו היא בניה בשטח ציבורי. לטענת המאשימה זהו נתון אשר ממילא מעמיד את המקרה של הנאשם בראש סדרי העדיפויות לאכיפה בענין סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. טענה זו מקובלת עלי (וראו לענין החומרה המיוחדת של בניה שלא כדין בשטח ציבורי, לדוגמה, חע"מ (מקומיים ב"ש) 3215/07 עירית באר-שבע נ' נער (18.7.2011)). מדברי הנאשם בדיון ביום 14.6.2011 עולה הודאה ברורה כי הבניה מושא כתב האישום (או חלקה) נבנתה על שטח ציבורי. הנאשם הוא שהגדיר את טענתו בדבר אכיפה בררנית. הוא אשר בחר ברמת ההפשטה הגבוהה, של השוואת מספר המקרים של אי קיום צו שיפוטי (בנסיבות כלשהן) למספר המקרים של כתבי אישום בגין אי קיום צו שיפוטי (בנסיבות כלשהן). הוא אשר נמנע מלטעון ברמת הפשטה נמוכה יותר, לאכיפה בררנית נגד אי קיום צו שיפוטי בקשר לבניה בשטח ציבורי. הנאשם הוא גם מי שהגדיר את הנתונים שבהם הוא חפץ כדי להוכיח טענה זו, ואלה אינם עוסקים בהבחנה בין בניה בשטח פרטי לבין בניה בשטח ציבורי. הנאשם לא טען לאכיפה בררנית נגד חשודים בהפרת צו שיפוטי להריסת בניה בשטח ציבורי (וממילא לא עמד בנטל הרובץ על כתפיו להניח תשתית עובדתית להוכחת טענה כזו). בהצבעה על כך שהמאשימה אינה מגישה כתבי אישום ברוב המקרים של אי קיום צו שיפוטי, אין כדי להקים לנאשם הגנה מן הצדק בגין העמדתו לדין בגין חשד אי קיום צו שיפוטי להריסת בניה בשטח ציבורי, המצוי בצד החמור יותר של רצף עבירות התכנון והבניה.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ה, 19 אוקטובר 2014, במעמד הצדדים.