התובע, יליד 11.3.1976, נפגע בתאונת דרכים ביום 16.11.2009 עת רכב על אופנוע (להלן: "התאונה"). אין מחלוקת כי על הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה מושא התובענה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובע. מחלוקת זו סובבת בעיקרה את שאלת שיעור הנכות הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובע, כמו גם את שאלת השפעתה של נכות זו על כושר השתכרותו.

הנכות הרפואית

מטעם בית המשפט מונה ד"ר פרנקל כמומחה בתחום האורטופדיה. בבדיקה מצא המומחה, בין היתר, כי התובע מתהלך בצליעה קונסיסטית ומתקשה אך יכול לעמוד על קצות האצבעות. בקרסול שמאל מצא כי קיימת הגבלה קלה מאד בתנועה בהשוואה לימין, רגישות ונפיחות דיפוזית קלה. בברך ימין מצא רגישות מדיאלית קלה.

בחלק המסקנות בחוות הדעת, פירט המומחה שהשבר הטרימלאולרי בקרסול שמאל התאחה בחיבור גרמי עם שינויים קלים ונותר כאב, צליעה, נפיחות, רגישות והגבלה בתנועה. המומחה ציין כי התובע מתלונן על כאב בברך ימין ואף שבבדיקה הקלינית אובחנה רגישות מדיאלית קלה, מכיוון שבתיעוד שעמד לרשותו אין כל אזכור ותלונות בהקשר זה, הסיק המומחה כי מצבו של התובע בהקשר זה אינו תוצאה של התאונה.

המומחה העריך שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור 10% על פי סעיף 35(1)ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

התובע חלק על הערכת המומחה ושלח שאלות הבהרה ואולם המומחה לא שינה מקביעתו בתשובות ולפיכך ביקש התובע לחוקרו. המומחה לא שינה מקביעתו אף בחקירה.

"ש.קבעת את אחוז הנכות כפי שהערכת אותו. יש פרספקטיבה של יותר זמן שעבר מאז. יש ממצאים חדשים ונוספים. כפי שהראיתי לך את התיאור הכללי איך החיים של התובע נראים. האם אין הצדקה לקבוע שההגבלה היא לא הגבלה קלה, כפי שהשתמשת בסעיף המתאים, אלא הגבלה יותר מקלה. ת. אני חושב שגם במבט פרספקטיבי, הנכות של התובע מתאימה לנכות בתחום האורטופדיה של 10%. על הנושא התפקודי, בית המשפט ייתן את דעתו". (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 12, ש' 24-29).

עוד נחקר המומחה ביחס לפגיעה בברך: "ש. מניסיון אני שומע תלונה, בגלל שאני הולך שונה הברך השניה נפגעת. האם זו תופעה מוכרת ברפואה. ת. מה שמוכר זה התלונות, רוב המקרים אין להם הסתמכות רפואית. אני מפנה שאם יש בעיה בברך בוודאי חבלתית היא תופיע מיד או בסמוך לתאונה. דווקא בתקופה הראשונה רגל ימין היתה במאמצים מהיום, אין שום עדות של הפרעה שקרתה שם. הערכה שלי, שאחרי שהחלים בינתיים, אין קשר בין הדברים. ש. גם אם מדובר באיש צעיר ולא היתה לו בעיה לפני התאונה? ת. אני לא רואה קשר, לא לאור חלוקת הלחצים והמעמס על הרגל, אין שום תיעוד על הפרעה כלשהיא על הברך לאורך כל התקופה במסמכים שעמדו לרשותי, לא הייתי קושר בין הדברים.". (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 13, ש' 1- 9).

הנתבעת חקרה את המומחה בנוגע לתקנה לפיה קבע את הנכות, כדלהלן: "ש. בחוות הדעת שלך בחרת לקבוע את נכותו של התובע על פי סעיף 31ב'. בתקנות המל"ל ישנה תקנה ספציפית לפגיעה בקרסול, תקנה 48(3) מדוע בחרת לתת את הנכות דווקא על תקנה זו. ת. התקנה שאתה מתייחס מתייחסת אך ורק להגבלה בתנועה. במכלול פרק הקרסול על מרכיביו השונים, חלק רואים בצילום ובאולטרסאונד ובדיקות אחרות, לכן התקנה הזאת שהיא ספציפית לקרסול פחות מתאימה. ...ש. בכל הקשור להגבלה, מצבו הרפואי של התובע לא היה מצליח להיכנס בגדר 48(3). ת. מצאתי הגבלה קלה מאד. בעוד שהסעיף שאתה מצטט מעניק את הנכות בסעיף א' שלו להגבלה קשה וניכרת". המומחה חזר על עמדתו בזו הלשון: "ת. אני מאמין וחושב שהנכות המתאימה לו היא 10%. אתה יכול להשתמש באיזה סעיף שנוח לך. הסעיף שהשתמשתי בו הכי קרוב". (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 13, ש' 12- 20, 27- 28).

במסגרת סיכומיו, טען התובע כי הוא מקבל את קביעת המומחה ומשכך התייתרה הכרעה בנוגע לשיוך פגיעה בברך לתאונה נשוא התובענה, גם בשים לב לפגיעה קודמת ברגל ימין, שתועדה במסמך רפואי, מתנור ששקל 100 ק"ג שנפל על רגלו הימנית, והתובע התקשה לזכור זאת. הנתבעת טענה בסיכומיה כי היה מקום לקבוע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה, שכן המומחה מצא בבדיקה כי התובע יכול לעמוד על קצות האצבעות והעקבים וכי אין דלדול שרירים.

אמנם, אין חולק כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב (2) 164; ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, תק-על 95 (1) 1435; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (לא פורסם) ניתן ביום 24.11.05), ובית המשפט רשאי לסטות מקביעות המומחה אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170; ע"א 2541/02 לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח (2) 583), אך אין פירושו של דבר כי התערבות מעין זו תיעשה לכלל. במקרה דנא אין לסטות מהערכת המומחה, שכן הנתבעת לא הציגה טעם של ממש לסטות מקביעת המומחה אשר חזר על קביעותיו בחוות הדעת וביאר את הערכתו. מסקנתי זו מתיישבת עם ההלכה לפיה "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן (לא פורסם), ניתן ביום 28.3.07; ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 12.10.08).

בנסיבות אלה לא עלה בידי הנתבעת לסתור את קביעות המומחה ולפיכך לא מצאתי כל עילה שהיא להתערב בקביעותיו של ד"ר פרנקל. משכך יש לקבוע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית אורטופדית צמיתה בשיעור 10%.

הפיצוי

נזק לא ממוני

לתובע נקבעה כאמור נכות צמיתה בשיעור 10%. בנסיבות העניין, ובהתחשב בסמכות המוקנית לבית המשפט בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני קובעת כי על הנתבעת לפצותו בסכום של 19,547 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני ובכלל זה בגין ארבעה ימי אשפוז.

עיסוקו של התובע והפגיעה בכושר ההשתכרות

התובע הצהיר כי עובר לתאונה עבד כמנהלן ופרויקטור במרפאה של אביו יומיים בשבוע כשכיר, והשתכר כ-5,000 ₪ בחודש. במקביל לעבודתו במרפאה, בחודש אוגוסט 2009 פתח מסעדה בערד. התובע טעו, כי ניהל והפעיל את המסעדה חודשיים וחצי בלבד עד לתאונה ובכלל זה העסיק טבח, מנקה ומנהל משמרת בחצי משרה. לטענתו, הכנסותיו מהמסעדה בחודש בו אירעה התאונה הגיעו לסכום של 6,271 ₪ לאחר ניכוי ההוצאות, והוא צפה כי הכנסותיו מהמסעדה אף יעלו במשך הזמן.

התובע הצהיר, כי בעקבות התאונה נאלץ לשכור את שירותיו של עובד נוסף ולהגדיל את היקף המשרה של מנהל המסעדה ולפיכך טוען כי נגרמו לו נזקים כספיים. לשיטת התובע, היעדרותו המוחלטת מהמסעדה משך ארבעה חודשים הביאה להתדרדרות מצבה של המסעדה. התובע הצהיר כי עת שב להלך על רגליו בפסח 2010, ניסה לחזור ולתפקד במסעדה. בשל קשיים בתפקודו הגדיל את מצבת העובדים במסעדה. עוד טען, כי המגמה החיובית במסעדה נקטעה כבר בחודש דצמבר 2009, חודש לאחר התאונה.

התובע טען, כי בעת מכירתה, עמדו הפסדי המסעדה למעלה מ160,000 ₪. בחודש אוגוסט 2011 מכר את המסעדה במחיר הפסד. עוד טען, כי בששת החודשים מיום התאונה הפסיד את מלוא הכנסותיו, והוסיף כי כוונותיו העסקיות למכירת אוכל בשבת והספקת שירותי קייטרינג סוכלו בעקבות מצבו הרפואי.

התובע העיד אודות עבודתו לאחר התאונה במרפאה של אביו: "ש. מאז התאונה אתה עובד שעות נוספות אצל אביך ומקבל משכורת גבוהה יותר. ת. קצת גבוה יותר. ש. מדוע לא צירפת עד ליום האתמול נתוני שכר עדכניים? מדובר באדם שמעולם לא עובד בצורה מסודרת ואבא שלו עושה לו טובה ומעסיק אותו והוא לא רוצה להוכיח בנתוני שכר. ת. אני לא בנאדם מסודר. בעבודתי אני אדם מסודר ולכן אני לא קבוע שולח את הכל והכל מוכן אצלי. אני עובד במקום ציבורי, שלחת חוקרים, ואפשר לראות שאני נמצא שם באופן קבוע. יש לי אחריות מוגדרת והדברים ברורים." (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 19, ש' 19- 25).

הצדדים חלוקים בנוגע לנכות שנותרה לתובע ובאשר להיבטיה התפקודיים; בסיכומיו, טען התובע כי ההשפעה התפקודית של הנכות הינה בשיעור של 20% נכות. לטענת התובע, עבודותיו עובר לתאונה אינן משרדיות ולראייה טען כי נגרמה פגיעה בעסק וכן פגיעה בפוטנציאל ההצלחה של עסקים שהתעתד להקים. מנגד, טענה הנתבעת, כי מעיון בדו"ח רציפות הביטוח עולה כי לתובע עבר תעסוקתי לא יציב ותנודתיות רבה בשכר וכי הוא שב לעבוד במרפאה של אביו ושכרו עלה.

מעיון בראיות שהוצגו בפני ניכרת תנודתיות בשכרו ועיסוקיו של התובע עובר לתאונה. התובע עבד במשך השנים במגוון מקומות ושכרו השתנה ממקום למקום כעולה מדו"ח דיווח מעסיקים והכנסות במוסד לביטוח לאומי (נ-1). מהתשתית הראייתית שהונחה בפני עולה כי בחודש 11/2001 השתכר 1522.9 ₪ (נספח א1 לתצהיר), בשנת 2004 השתכר בנתיב-2 בע"מ 4,289 ₪ לאחר ניכוי מס בממוצע (נספח א2 לתצהירו), בשנת 2005 השתכר בנתיב-2 בע"מ 3,516 ₪ לאחר ניכוי מס בממוצע (נספח א3 לתצהירו), בשנת 2005 השתכר בפעמונים 7,050 ₪ לאחר ניכוי מס בממוצע (נספח ב1 לתצהירו), בשנת 2006 השתכר בפעמונים 10,382 ₪ לאחר ניכוי מס בממוצע (נספח ב2 לתצהירו), בשנת 2007 השתכר בפעמונים 8,719 ₪ לאחר ניכוי מס בממוצע (נספח ב3 לתצהירו), בשנת 2008 עבד בתעסוקיף והוגש אישור ההעסקה ממנו עולה כי השתכר בממוצע 6,883 ₪ (נספח ג1 לתצהירו) ומחישוב הממוצע מתלוש 12/2008 עולה כי השתכר 7,379 ₪ ואין נתוני תשלומים למס הכנסה (נספח ג2 לתצהירו). עוד עולה, כי התובע שב לעבוד במרפאה של אביו לאחר התאונה וכי שכרו השביח ביחס לשכרו במרפאה קודם לתאונה אם כי היקף העבודה שם השתנה גם כן (מעיון בתלושי השכר שהוגשו (ת/2) עולה כי התובע השתכר בשנת 2012 בחודשים בהם עבד: 4 חודשים 9-12/12 בממוצע 7,040 ₪ לחודש ובשנת 2013 עולה מתלוש 4/13 כי השתכר בממוצע 6,633 ₪ לחודש).

הלכה היא כי הנכות התפקודית משקפת את מידת ההשפעה של הנזק על תפקוד הניזוק בדרך כלל, ולא רק בקשר ליכולת התפקוד של הניזוק להמשיך לעבוד במקצועו (עא 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (לא פורסם) ניתן ביום 31.8.11).

התובע טען שמתקשה בעמידה רצופה על הרגליים יותר מרבע שעה, מתקשה בהליכות, מתקשה להירדם בשל הכאבים בקרסול, מוגבל בתנועה כשמתעורר משינה בבוקר ומתקשה בביצוע עבודות משק בית. בתשובותיו לשאלות ההבהרה ובחקירתו השיב המומחה הרפואי ביחס לתפקודו של התובע כי "רוב האנשים עם פגיעה דומה יכולים לתפקד יותר טוב ממה שמתואר. בסופו של דבר מה שמרגיש התובע הוא מה שהוא מרגיש וקרוב לודאי שזה המצב. אני לא מוצא לזה ביטוי ברור בבדיקות ובממצאים שלי. יש דברים שאני יכול להבין. אדם עם פגיעה כזו צריך לעשות מאמצים רבים. אני לא רואה בעיה בנהיגה ממושכת. מוזכרת בעיה בנהיגה כולל ברכב אוטומטי שנראה לי מוזר. בתחושה שלי אנשים עם אותה פציעה בדיוק יכולים להגיב בכל מיני דרכים, אחד מתגבר יותר טוב והשני פחות." (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 11, ש' 19-11).

לאור האמור, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את חוות דעת המומחה, תשובות ההבהרה ועדותו וכן שמעתי את עדותו של התובע בפניי, אני קובעת כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע כנגזרת גבוהה מהנכות הרפואית - 7.5%.

הפסד שכר בעבר

התובע טען, כי לא עבד במרפאה ממועד התאונה ועד לחודש יולי 2010. נטען, כי בחודש הראשון שולמו לתובע דמי מחלה בסך 1,350 ₪ ואולם החל מחודש דצמבר 2009 ועד חודש יולי 2010 לא שולם לו שכר. כמו כן, טען התובע להפסד ברווחים של המסעדה בעקבות התאונה כמפורט לעיל.

התובע צירף תלושי שכר מהמרפאה ואולם התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט אינה מלאה. עובר לתאונה, צורף תלוש שכר חודש אוקטובר 2009 לפיו השתכר התובע 2,978 ₪, ובחודש התאונה השתכר 6,134 ₪ (חלק מהשכר שולם כדמי מחלה). התובע צירף לתצהירו תלושי שכר נוספים לאחר התאונה מהם עולה כי התובע השתכר בשנת 2012 בחודשים בהם עבד: 4 חודשים 9-12/12 בממוצע 7,040 ₪ לחודש. עוד הגיש התובע תלושי שכר עדכניים למועד הדיון מהם עולה כי בשנת 2013 כעולה מתלוש 4/13, השתכר בממוצע 6633 ₪ לחודש).

בנוסף, צורף לבקשה לתשלום תכוף, מכתב מהמרפאה. ד"ר ליפו, אביו של התובע, פירט במכתב כי הופסקה עבודתו של התובע בעקבות התאונה, ואולם לא פורט תאריך כתיבת המכתב והמועדים הנוגעים לעניין. אביו של התובע לא הובא להעיד על כך ובכך נמנע התובע מלהביא ראיות בעניין. הלכה פסוקה היא, כי הימנעות צד מהבאת ראיה או העדת עד, הרלוונטי לגרסתו, במיוחד כשהדבר נוגע לנקודה מהותית במשפט, מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, כי אילו הובאה אותה ראיה או הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת תש"ע 2009 בעמ' 1898). מעבר לכך, כעולה מתצהיר עדותו הראשית וחקירתו, התובע שב לעבוד במרפאה.

אם כן, התובע שב לעבוד במרפאה של אביו כאמור ולא נגרע שכרו באופן כללי כעולה מתלושי השכר שהוגשו. עם זאת, בהתאם לתשובות ההבהרה, המומחה אישר כי התובע סבל מאי כושר מלא כארבעה חודשים לאחר התאונה (תשובה מס' 2). בנוסף המומחה השיב כי קביעת הרופאה התעסוקתית לפיה התובע אינו יכול לעסוק בעבודה שכרוכה בהליכה ועמידה ממושכת עד חודש דצמבר 2010, הינה סבירה להערכתו (תשובה מס' 1).

באשר לטענת התובע בדבר הפסדים ומניעת רווחים במסעדה, כפי שפורט בהחלטה לתשלום תכוף, המסעדה נפתחה כחודשיים וחצי עובר לתאונה ולא מן הנמנע כי המצב הרעוע אליה נקלעה נובע מטעמים עסקיים שאינם נובעים במישרין ממצבו הרפואי של התובע. עם זאת, הסמיכות במועדים בין פתיחת המסעדה, התאונה וכן מכירת העסק, מעלה חשש כי פגיעת התובע בתאונה והיעדרותו מהמסעדה בתקופה הסמוכה לפתיחתה, גרמו לנזקים אשר קשה לאומדם. התובע לא הגיש דו"ח שנתי למס הכנסה או חוות דעת של רואה חשבון ממנו ניתן ללמוד מהן אודות הפסדיו בחודשים לאחר התאונה ולא די בסיכום יתרות הסעיפים שהוגשו כנספחים לתצהיר עדותו הראשית ולבקשה לתשלום תכוף.

במצב דברים זה קיים קושי רב בקביעת הפסד ההכנסה שנגרם לתובע בעקבות התאונה. כידוע, "באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ. מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה (2) 800; ע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1; ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון ד"ר מנחם, (לא פורסם) ניתן ביום 14.12.06). משכך, לאור תקופות אי הכושר המלא והזמני נראה שלכל היותר ניתן לקבוע פיצוי על דרך ההערכה והאומדן (ע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הול"ל הרצליה (לא פורסם) ניתן ביום 4.2.10; עע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים, (לא פורסם) ניתן ביום 6.2.06), ומתוך נקיטת זהירות ראויה (ע"א 8380/03 קרנית נ' סאמר עבדאלולי, (לא פורסם) ניתן ביום 8.12.05).

על רקע כל האמור לעיל, ומתוך שקלול מכלול הטענות והראיות החלקיות, לאור תקופות אי הכושר המלא והחלקי, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובע סכום של 40,000 ש"ח בגין הפסדי ההכנסה שנגרמו לו בעקבות התאונה. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

אשר לגריעה מכושר השתכרותו של התובע

בהעדר נתונים של ממש יאמוד בית המשפט דרך כלל את הגריעה מכושר ההשתכרות על פי שיעור הנכות התפקודית (ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178, 185; ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג (3) 875, 878), כאשר זו האחרונה, שעניינה "מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית", משקפת בנכות אורטופדית, דרך כלל, גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799).

אשר לטענת התובע בדבר סיכול תוכניותיו העסקיות לעתיד בעקבות התאונה, תוכניות הנפגע לא תבאנה בגדר כושרו הפוטנציאלי להשתכר אם לא נעשו צעדים ממשיים להגשמתם. במקרה דנא, לא העידו מטעם התובע עדים לגבי תוכניותיו כאמור ולא הוגשו ראיות התומכות בטענותיו. התובע אף העיד כי יש לו תואר בחינוך ולמד הוראה ואימון אך אין לו הכשרה בתחום הניהול והמסעדנות ואולם היה לו "נסיון של הרבה שנים של ניהול בפעמונים" אף שהתברר שעבד שם חצי מהזמן אותו זכר (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 15, ש' 3-18). אף שמכר את העסק לחברו לא הביאו להעיד בנוגע למצב העסק לאחר מכן (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 20, ש' 4-16). התובע אף לא הביא להעיד את עובדיו, אף שטען כי הגדיל משרת אחד והוסיף משרה נוספת בשל מצבו. משכך, התובע לא השכיל להוכיח כי תוכניותיו החלו להבשיל וכי נקט בצעדים לתוכניותיו בנוגע לקיטרינג בימי שישי ולבתי ספר בטיולים, וכן לא הוכח כי סגירת העסק נבעה ממצבו הרפואי.

משכך, מהנתונים שהוצגו בפניי בנוגע לשכרו של התובע עולה כי יש לקבל את טענת הנתבעת ששכרו לא נפגע עקב התאונה ואף כי חלה עלייה בשכרו במרפאה בטרם התאונה, אם כי גם היקף שעות העבודה השתנה. חרף האמור לעיל, לא ניתן להתעלם כליל מהאפשרות לגריעה בכושר ההשתכרות שכן בפני התובע שנות עבודה רבות והוא עלול למצוא עצמו כשהוא נפלט לשוק העבודה ומתקשה במידת מה למצוא עבודה במומו. אמנם התובע עובד במרפאה של אביו, ובעבר ניכרת תנודתיות בשכרו ועיסוקיו אולם בשל מומו וגילו, אין עובדות אלה מדירות כל סכנה אשר לכושר השתכרותו בעתיד ובמיוחד מכיון שבעברו התעסוקתי של התובע השתכר בחלק מהתקופה שכר גבוה יותר כפי שפרטתי ואת התנודתיות הסביר בכך שבחלק מהתקופה היה סטודנט ובחור ישיבה (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 16, ש' 31-28). כן העיד, כי בשל הקושי התפקודי לבצע תפקיד של מנכ"ל במרפאת אביו נאלץ לעשות עבודות פקידותיות ואדם אחר קיבל את התפקיד שיועד לו (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 17, ש' 19-31).

בנסיבות העניין, בשים לב לגובה הנכות הרפואית שנקבעה לו וכן לנוכח שיעור הנכות וטיבה, אני קובעת כי על הנתבעת לפצותו בסכום של 156,870 ש"ח בגין גריעה מכושר ההשתכרות (הסכום הינו נגזרת גבוהה מתחשיב אקטוארי המבוסס על השכר הממוצע במשק 8,974 ₪ בנתוניו של התובע, בהתחשב בנקודות הזיכוי ובהתאם המיסוי ובהיוון עד גיל 67 ונכות רפואית 10%).

יתר ראשי הנזק

הוצאות רפואיות והוצאות ניידות

התובע טוען כי יש לפצותו בגין הוצאות רפואיות והוצאות ניידות לעבר ולעתיד וכן טען כי ביצע התאמות בדיור בשל נכותו הזמנית, שכר רכב אוטומטי, רכש כרטיסיה לבריכת שחייה וביצע טיפולים משלימים. מנגד, טענה הנתבעת כי התובע לא הגיש קבלות לשיפוץ שנערך בביתו. התובע לא העיד עדים או הגיש תמונות לאחר השיפוץ ואף אישר שלא שילם כסף אלא טובת הנאה (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 19, ש' 4-7). כן קבלה הנתבעת על הצורך בשיפוץ הנטען לאור תשובות המומחה. אף המומחה העיד כי "לא נתקלתי במישהו שהיה זקוק לשינויים דרמטיים לתקופה קצרה. כשמישהו הולך להיות כך עד שארית חייו עושים התאמות. בד"כ אנשים מסתדרים לפרקי זמן קצרים" (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 11, ש' 1-10).

הנתבעת הוסיפה, כי התובע לא הגיש קבלות להוכחת הוצאות הדלק והרכב ואישר כי לא מצא אישור פורמאלי על השכרת הרכב (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 17, ש' 32 עמ' 18 ש' 1-3). כן טענה כי הצורך במנוי בבריכת השחייה מוטל בספק שכן לשיטתה אין המלצה מסויימת לשחייה בבריכה.

מצאתי כי התובע לא הוכיח את מלוא הוצאותיו כדבעי. כך לדוגמא, העיד התובע, כי טופל בדיקור סיני פעם או פעמיים אך לא זכר אם הופנה לקבלת טיפול בדיקור סיני. נוסף על כך בעדותו פירט כי לא קיבל הפניה לטיפול במים ואף לא עבר טיפולי הידרותרפיה. התובע העיד כי הומלץ לו על טיפול במים, כדלקמן: "ש. האם קיבלת הפניה לטיפול במים. ת. כיוון שהמשקל של הגוף עבד במים משקלך יורד והולך. קיבלתי המלצה. ללכת לבריכה לא צריך הפניה אלא המלצה של רופא. הבריכה שהייתי בה היא לא בריכה של כיף, היא קטנה ומה שצריך ללכת עם קביים". (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 18, ש' 19-22). עם זאת, המומחה העיד כי "הליכה במיים יכולה להיות אמצעי שאפשר להיעזר בו" (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013, עמ' 10, ש' 21-22).

אשר לעבר, בהתחשב מחד גיסא בכך שלא הוצג תיעוד מלא להוצאות וכן כי לא הוכח קשר סיבתי בין מלוא ההוצאות הנטענות לבין התאונה ובהתחשב מאידך גיסא בתקופת אי הכושר וטיב הפגיעה שהוצגו וההנחה כי התובע נדרש להוצאות הנסיעה וההוצאות הרפואיות בחלקן ובכללן החלפה תקופתית של מדרסים, אני פוסקת לעבר ולעתיד בדרך האומדן סכום כולל של 13,000 ₪. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

עזרת הזולת

התובע העיד כי הסתייע בעזרה בשכר של חברה (גב' תחיה פולג) וצירף לבקשה לתשלום תכוף מכתב ממנה אודות כך כי שולם לה 3,564 ₪ (נספח יד' לבקשה). עוד העיד, שלא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה בנוגע לעזרה בשכר בשל חששה ואף לא ביקש ממנה להתייצב להעיד. לפיכך התובע לא עמד בנטל להוכיח כי שילם בגין עזרה בשכר בעבר בהיעדרן של עדויות תומכות בנושא זה. עם זאת, בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין הצורך בעזרה בעתיד שומה עליו לבחון את טיב הנכות, את מצבו הכללי של הנפגע ואף את גילו.

על כן, לאור טיב הנכות, אני סבורה כי קיים חשש שלעת זקנה יזדקק לעזרה מוגברת בשל מצבו הרפואי. בנסיבות אלה אני פוסקת לו סכום על דרך האומדן של 15,000 ש"ח לעבר ולעתיד, וזאת גם מתוך ההנחה כי לאחר התאונה נזקק בתקופת אי הכושר לעזרה מוגברת מעבר לחובתם המוסרית של חברים ובני משפחתו. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

ניכויים

מסכום הפיצוי מנוכה סך של 18,000 ש"ח בגין תשלום תכוף ששולם לתובע בהתאם להחלטה מיום 9.8.2010. הצדדים לא פירטו בטענותיהם מהו מועד תשלומו ועל כן עליהם לשערך סכום זה בהתאם למועד זה.

סוף דבר29371

לנוכח כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובע סכום של 244,417 ש"ח ממנו יש לנכות את סכום התשלום התכוף משוערך ליום תשלומו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% ואת האגרה. הסכומים בגין נזקי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

5129371

54678313

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ד, 18 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.