גזר דין

1. ביום 26.5.2010 הוגש כתב האישום המייחס לנאשם ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר כדין ובניגוד להוראות התכנית, עבירה לפי סעיפים 145(א), 204(א),(ב) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 וכן עבירה של אי קיום צו מנהלי להפסקת הבניה בניגוד לסעיף 237 לחוק התכנון והבניה. זאת, בגין בניית תוספת בנייה למבנה קיים בשטח של 135 מ"ר ובניית משטח אספלט בשטח של כ-150 מ"ר בנכס הידוע כגוש 13689 חלקה 20 בישוב מירון (להלן: כתב האישום).
2. ביום 23.5.2011 כפר הנאשם בעובדות הנטענות בכתב האישום. ביום 22.7.2014 חזר בו מכפירתו והודה במסגרת הסדר טיעון בכל העובדות הנטענות בכתב האישום. בו ביום הורשע על יסוד הודאתו.

3. סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב- 2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין.

4. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

עבירות בניה ושימוש בבניה שאינה כדין

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

הפרת צו הפסקה מינהלי

הערכים הנפגעים בידי הפרת צו מינהלי הם שלטון החוק ואמון הציבור ברשויות השלטון. אסור לאדם לעבור על החוק. זאת, במקרים השגרתיים, למרות שהוא לא קיבל באופן אישי הוראה להימנע מביצוע המעשה הפלילי (ולעתים אף לא ידע על האיסור, שכן אי ידיעה אינה פוטרת). חומרה יתרה יש בהחלטתו של אדם לעבור על החוק לאחר שקיבל לידו צו מרשות מוסמכת, המופנה אליו אישית, והמורה לו להימנע מביצוע מעשה. כך, הפרת צו מינהלי אינה פוגעת בעקרון שלטון החוק רק מעצם היותה עבירה על החוק; היא פוגעת בעקרון זה ביתר שאת, בכך שהיא קוראת תיגר על סמכותם של אלה המופקדים על אכיפת החוק, שבלעדיהם ובלעדי מימוש סמכותם אמנם מופיע החוק עלי ספר, אך אינו שולט. מרותן של רשויות ציבור תלויה באמון הציבור בהן, וקריאת התיגר שבהפרת צו מינהלי זו פוגעת באמון זה. הרשות מוציאה צו; השיירה – עוברת; ואמונם של האזרחים בכך שחיינו המשותפים מאורגנים בידי שלטון מסדר, אוכף וראוי – נפגע.

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה בלתי מבוטלת בערכים החברתיים הנפגעים. הנאשם הודה, כאמור, כי בנה תוספת בניה בהיקף של 135 מ"ר בניגוד לתכנית בניין העיר החלה, בנה משטח אספלת בשטח של 150 מ"ר ללא היתר והפר צו הפסקה מינהלי בקשר לתוספת הבניה.

למרות שהנאשם הודה בעובדות אלו באופן ברור, טען הסנגור כי הנאשם "לא הרוויח מטר" אלא – שיפץ חלקים במבנה שכבר היו בנויים. הסנגור הפנה לתמונה המצביעה על מצב הנכס עת נרכש בידי הנאשם (נ/4), בה ניכר שגם אז עמדו, בצמוד לבניין האבן המרכזי, תוספות בניה (ראו פרוטוקול 10.11.2014 ע' 8). בדו"ח פקח בניה מיום 21.6.2009 (ת/2) נקבע כי "חמו אברהם הרס פרגולה ובנה פרגולה חדשה גדולה כולל יציקת רצפה ושיפוץ כל המבנה הקיים. לכן הוחלט להוציא צו הפסקה מינהלי". אין חולק על כך שבניית תוספת בנייה ללא היתר לאחר הריסת תוספת בנייה ישנה היא עבירה, וחומרה יתרה יש בהפרת צו הפסקה מינהלי בקשר אליה; אולם, העובדה שלא מדובר בבנייה שלא כדין במקום שלא היתה בניה קודם לכן היא בגדר נתון רלוונטי.

בכך שהיתה תוספת בניה שקדמה לזו שבנה הנאשם יש כדי להסביר גם את טיעוני הסנגור בקשר לחריגה מהתכנית החלה. כאמור, הנאשם הודה כי התוספת חורגת מתכנית; אולם, בטיעונים לעונש טען הסניגור כי התכנית שבנדון תוכננה תוך התעלמות מרכיבי בניה קיימים רבים באיזור הנדון, לרבות מבנים של המועצה המקומית, וקבעה דרך העוברת "על" הבניין המקורי, עוד לפני שהנאשם בנה תוספת למבנה. התברר בדיון כי החלק של המבנה שעליו עוברת הדרך בתשריט התכנית הוא רק תוספת הבניה שבנה הנאשם (השוו המסומן "מבנה גאלו מסעדה" למסומן "רעפים" בעיגול בדיו המופיע ב-נ/2). אולם, עיון בתשריט התכנית הרלוונטית (שהוא בגדר דין – תכנית ג/ 12270, שפורסמה למתן תוקף בשנת 2006), מעלה כי בעת עריכת התשריט לתוכנית זו היו תוספות אחרות לאותו בנין (לרבות מבנה המכונה בתשריט "סככה"). הנאשם בענייננו הרס בשנת 2009 או בסמוך לכך תוספת בניה קודמת, בה לא התחשבה התכנית משנת 2006, ובנה במקומה תוספת בניה חדשה ללא היתר, החורגת מאותה תכנית באופן דומה.

לדברי באת כוח המאשימה אמנם מוצעת תכנית חדשה, שאם תאושר תאפשר את הסדרת הבניה שבעניננו, אך היא עדיין לא הגיעה אפילו לשלב של המלצה להפקדה או הצבת תנאים להמלצה שכזו.

עובדות כתב האישום, בהן הודה הנאשם, כוללות את העובדה שהנאשם עשה שימוש מסחרי בבניה מושא האישום. הסנגור ביקש להוכיח שלמרות המניע, לא היו רווחים בפועל. לענין זה הגיש חוזה מכר לפיו הנאשם וחברת א.מ.נ. שירותים (2007) בע"מ באמצעות מנהלה ומורשה חתימתה (אף הוא הנאשם), מכרו את הנכס כבר בחודש מרס 2010 (ת/4), ואילו לפי הדו"חות הכספיים של החברה הנזכרת משנת 2009, החברה הפסידה כ-133 אלף ₪. המאשימה, שעליה הנטל, לא הוכיחה שהיה רווח בפועל; אך יוער, כי בראיות אלה לא הוכיח הנאשם שלא הרוויח בפועל. מנוסח כתב האישום עולה כי השימוש של הנאשם בבניה הבלתי חוקית הוא שימוש מתמשך ("מהמועדים המפורטים לעיל השתמש הנאשם במקרקעין..."), וכאמור הנאשם – הודה בעובדות כתב האישום. לכך יש להוסיף כי על פי חוזה המכר (ת/4) הוסכם בין הנאשם והחברה מחד והקונה מאידך כי הראשונים ימשיכו להחזיק בנכס לאחר המכירה בשכירות. משמעות הדברים, אשר תואמת את הודאת הנאשם, היא שהנאשם עושה שימוש מסחרי במבנה עד היום – במשך כ-5 שנים – והנתונים המתיימרים לשלול כל רווח מכך מתייחסים רק לשנת 2009.

מידה מסוימת של חומרה מתווספת לעבירה בענייננו בכך שמדובר בעבירה בפרהסיה – על צומת מרכזי באזור.

לטענת הסנגור, קדם גם למשטח האספלט החדש משטח אספלט ישן, והנאשם לא גידר את המשטח או נהג בו מנהג בעלים. נטען כי כל מי שמגיע לצומת משתמש במשטח, גם מי שמגיע למסעדה שבנדון (פרוטוקול, ע' 9). היקף הבניה אינו במחלוקת (שכן הנאשם הודה בעובדות כתב האישום); הסנגור הטעים כי התמונות שהגישה המאשימה במסגרת הראיות לעונש כוללות בנייה רבה אשר נעשתה לאחר הגשת כתב האישום ואינה הבנייה שעשה הנאשם.

ג. מדיניות הענישה

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות על דיני התכנון והבניה מצויה במגמת הרתעה והחמרה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר הפכו לחזון נפרץ. נוכח המגוון הרחב של מידות אשם ומידות נזק בעבירות תכנון ובניה, קיים קושי באיתור מדיניות הענישה הנוהגת (ראו תו"ב 47071-10-10 (שלום רמלה) מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובניה שוהם נ' צוקרמן, פס' 63 (2.1.2014) (להלן: ענין צוקרמן). מעיון בפסיקה בענין מדיניות הענישה בעבירות בניה שלא כדין מכניסתו לתוקף של תיקון 113 עולה התמונה כדלקמן:

א. כאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית בהיקף של עד 100 מ"ר ובדרגת אשם בינונית, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 3,000- 15,000 ₪ לכל נאשם (ראו ענין צוקרמן). בין היתר, שימוש מסחרי או הפרת צו שיפוטי מצביעים על דרגת אשם בינונית. בענייננו – מדובר בבניה בלתי חוקית בהיקף החורג מהיקף זה – תוספת בניה בהיקף של 135 מ"ר (וכן משטח סלול בהיקף של 150 מ"ר); בענייננו, בנוסף לשימוש מסחרי, אמנם לא מדובר בהפרת צו שיפוטי, אך העבירה בוצעה תוך הפרת צו מינהלי, המוסיפה אף היא חומרה.

ב. ב-תוב (רמ') 52156-05-10 ועדה מקומית לתכנון ולבניה עמק לוד נ' א. סלע מיכון בע"מ (26.2.2103), נדון שימוש בבניין בהיקף 300 מ"ר אשר נבנה שלא כדין לאחסנה, נקבע כי מדיניות הענישה בענין קנס נעה בין 10,000 – 30,000 ₪. בענייננו מדובר, לא רק בשימוש, ולא רק בשימוש מסחרי, אלא גם בבניה שלא כדין.

ג. ב-תו"ב (קצרין) 11182-07-11 מדינת ישראל – הוועדה המקומית לתכנון ובניה קצרין נ' שוקיר (4.6.2013) נקבע מתחם ענישה הולם לעבירות בניה ושימוש ולצדו ובנפרד, מתחם ענישה הולם לעבירת הפרת צו הפסקה מינהלי המתבטא בקנס הנע בין 5,000 ₪ ל-25,000 ₪.

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – החזקה שאדם מודע לכך שהוא בונה ללא היתר מתגברת עד מאד עת הוא עושה זאת חרף צו הפסקה מינהלי שהומצא לו.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – הנאשם לא טען כי לאדם אחר היה חלק בבניה בהיקף בו הוא הודה. בענין השימוש, עולה מהסכם המכר (ת/4) כי חברה בניהולו היתה בעלת הנכס (או בעלת הנכס יחד עמו); כן עולה כי אלה מכרו את הנכס לאחר, ממנו הם המשיכו לשכור את הנכס. על כן אני יוצא מנקודת ההנחה שהמשך השימוש היה יחד עם החברה בניהול הנאשם וכן כי הקונה הפיק שכר דירה מהשימוש המסחרי בבניה הבלתי חוקית .

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – הנאשם לא טען לענין זה.

6. יכולתו של הנאשם להבין – הנאשם לא טען בענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – הנאשם לא טען בענין זה.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטיות.

9. קרבה לסייג לאחריות – הנאשם לא טען בענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא רלוונטיות.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא מתעורר.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס): הנאשם טען כי מצבו הכלכלי ירוד, אך לא הציג כל אסמכתא בענין זה (דוחות רווח והפסד של חברה בניהולו בשנת 2009 אינם מהווים אסמכתא למצבו הכלכלי של הנאשם, לא כל שכן היום, 5 שנים מאוחר יותר).

ה. מתחם העונש ההולם:

לדעתי מתחם העונש ההולם לבניית תוספת בניה למבנה קיים בשטח של 135 מ"ר ללא היתר ותוך חריגה מתכנית ובניית משטח אספלט בשטח של 150 מ"ר ללא היתר ושימוש מסחרי בהם במשך כ-5 שנים, כאשר קדמה לבנייה בנייה דומה שלא באחריות הנאשם וכאשר המאשימה לא הוכיחה רווחים בפועל, מתבטא, לענין רכיב הקנס, בקנס הנע בין 20,000 ₪ ל-40,000 ₪.

רכיב הקנס במתחם העונש ההולם בגין עבירת הפרת צו מינהלי בנסיבות המתוארות לעיל מתבטא לדעתי בקנס הנע בין 30,000 ₪ ל-50,000 ₪.

5. גזירת העונש של הנאשם:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – ראו לעיל בענין מצב כלכלי.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – הנאשם לא טען לענין זה.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – הנאשם לא טען לענין זה.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשם אמנם הודה, אך מטיעוניו לעונש עולה כי אינו נוטל אחריות על מעשיו, אלא מיחסם לאדם אשר רכש ממנו את המבנה מושא כתב האישום, מבנה בו הנאשם עדיין משתמש בבניה הבלתי חוקית לצרכים מסחריים, תוך העלאת טענות מתוחכמות בענין מכירת הנכס כבר בשנת 2010.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – הנאשם טוען למעורבות בקידום תכנית שיש בה כדי להכשיר את הבניה, אך לא חלק על טענת המאשימה לפיה יוזמה זו לא הגיעה אף לשלב התנאים להמלצה להפקדה.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשם שיתף פעולה וחסך משאבים לתביעה ולבית המשפט בכך שהודה, אם כי לא בהזדמנות הראשונה.

7. התנהגות חיובית – הנאשם לא טען לענין זה.

8. נסיבות חיים קשות – הנאשם לא טען לענין זה.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – הנאשם לא טען לענין זה.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – העבירה התגלתה בשנת 2009, כתב האישום הוגש בשנת 2010 ועיכובים בתיק נבעו הן מבקשות דחייה לא מעטות, הן מאילוצים מערכתיים.

11. עבר פלילי או העדרו – אין נתונים.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור אני משית על הנאשם עונשים כדלקמן:

א. קנס בסך 60,000 ₪ או 150 ימי מאסר תחתיו; הקנס ישולם ב-30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.4.2015 ובכל יום 1 לחודש העוקב. אי תשלום מבין התשלומים במועדו ובמלואו יעמיד את הקנס כולו לפרעון מיידי.

ב. תשלום כפל אגרה בסך 9,325 ₪.

ג. חתימה על התחייבות בסך 60,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ח-1965 במשך שנתיים.

ד. ניתן בזה צו המורה לנאשם להרוס את הבניה מושא כתב האישום עד יום 12.2.2016 אלא אם עד אותו מועד יחזיק בהיתר בניה כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ה, 12 פברואר 2015.