1. לפניי תביעה שעילתה בטענה של הולדה בעוולה.

2. המנוחה, גב' ולא לדאוי ז"ל (להלן "המנוחה"), נולדה ביום 17.5.1990 להורים בני דודים מדרגה ראשונה, כשהיא סובלת ממיקרוצפליה (היקף ראש קטן) ופיגור התפתחותי.

למרבה הצער, ביום 10.11.2009, הלכה המנוחה לבית עולמה בטרם עת, בהיותה בת 19 שנה, כתוצאה מהידבקותה בשפעת החזירים.

3. בתביעה זו המוגשת על ידי עזבון המנוחה והוריה, טוענים התובעים כי צוות התחנה לבריאות המשפחה בכפר קלנסוואה (להלן "התחנה לבריאות המשפחה"), המופעלת על ידי משרד הבריאות, התרשל באבחון המחלה ובאי מניעת לידתה של המנוחה.

4. התביעה הוגשה במקור כנגד משרד הבריאות/מדינת ישראל (להלן "הנתבעת") כמפעילת התחנה לבריאות המשפחה, וכנגד שירותי בריאות כללית, אשר על פי הנטען, אליהם הופנתה היולדת לביצוע בדיקות אולטרה סאונד במהלך ההיריון. אולם משלא אותרו הבדיקות הנ"ל, ומשלא הוכח כי בוצעו במסגרת שירותי בריאות כללית, הסכימו הצדדים על דחיית התביעה כנגד שירותי בריאות כללית, וההסכמה הנ"ל קיבלה תוקף של פסק דין.

5. המעקב הרפואי

מחומר הראיות עולה כי היולדת ביקרה לראשונה בתחנה לבריאות המשפחה ביום 21.11.89 (בשבוע ה-12 להריון), ונרשם תאריך וסת אחרון 30.8.89 (להלן "ת.ו.א") (עמ' 12 לנספח ב' בתיק המוצגים של הנתבעת).

בביקורה הנ"ל הוזמנה היולדת לבדיקת רופא ליום 17.12.89, אך היא לא התייצבה לבדיקה הנ"ל.

6. ביום 14.1.90 ביצעה היולדת בדיקות חלבון עוברי וסוכר בדם שהיו תקינות.

7. ביום 4.2.90 (שבוע 22-23 להריון), נבדקה היולדת על ידי רופא התחנה, והופנתה לבדיקת אולטרה סאונד במסגרת קופת חולים.

מחמת חלוף הזמן, לא אותר טופס בדיקת האולטרה סאונד, והיולדת עצמה לא ידעה להעיד אם, מתי והיכן בדיוק ביצעה את הבדיקות (ראה עדותה בעמ' 46 ש' 28-20). עם זאת, ברשומת המעקב בתחנה לבריאות המשפחה (נספח ב' למוצגי הנתבעת, דף מס' 13) ובכרטיס היולדת (נספח י' למוצגי הנתבעת), תועדו תוצאות בדיקת האולטרה סאונד שביצעה היולדת ביום 14.2.90 (שבוע 23+5 לפי ת.ו.א), וצוין כי ממדי העובר באולטרה סאונד תאמו ל- 24+5 שבועות, וכי העובר במנח Breech (עכוז) והשיליה קדמית (ראה פרק "בדיקות נוספות" בעמודה של "בדיקת U.S").

8. ביום 1.4.90 (שבוע 31-32 לפי ת.ו.א), נבדקה היולדת על ידי רופא התחנה, שמצא בבדיקתו הקלינית רחם התואם לשבוע 29-30. הרופא תיאר את מנח העובר וסימן כי נשמע דופק ונצפו תנועות העובר, אם כי הוסיף וציין כי ישנו חשד ל- "SGA" ( Small For Gestational Age, היינו עובר קטן לגיל ההיריון), והפנה את היולדת לבדיקת אולטרה סאונד.

ביום 22.4.90 (שבוע 33+1 לפי ת.ו.א) ביצעה היולדת בדיקת אולטרה סאונד נוספת. אף תוצאות בדיקה זו לא אותרו, אך ממצאיה כפי שתועדו בכרטיס התחנה, מעלים כי הבדיקה הדגימה עובר תואם ל- 33+ שבועות, מצג ראש, קרי התאמה בין גודל העובר לגיל ההריון.

9. ביום 29.4.90 שבה היולדת ונבדקה על ידי רופא התחנה, אשר ביצע בדיקה קלינית של גובה הרחם, שהדגימה רחם התואם ל- 35-36 שבועות.

זו היתה בדיקתה האחרונה של היולדת בתחנה.

10. ביום 17.5.90 נולדה המנוחה כאמור, ובסיכום המחלה (ת/1) נרשם כדלקמן:

"תינוקת שנולדה לאחר 40 שבועות הריון (לפי ו.א.), אפגר 9/10, משקל 1,845 גרם, אחוזון מתחת ל-3%, היקף ראש- 27.2 ס"מ הרבה מתחת ל-3%. מתאים לשבוע 37-38"

ובסוף סיכום המחלה צוין:

" מדובר ב- IUGR עם מיקרוצפלוס. המתאימה במשקל לפי אחוזון 50 ל-33 שב'. היקף ראש לפי אחוזון 50 ל-30 שב'. ללא ממצאים חולניים נוספים"

למען ההבהרה, IUGR (INTRA UTERINC GROWTH RETARDATION) משמעו "פיגור בגדילה תוך רחמית", ומיקרוצפלוס משמעו כאמור "היקף ראש קטן".

11. ביום 10.11.2009 הלכה המנוחה לבית עולמה בהיותה בת 19 שנה כמצוין לעיל.

12. חוות הדעת הרפואיות

חוות הדעת מטעם התובעים

התובעים סמכו את תביעתם על חוות דעת רפואית ערוכה על ידי פרופ' יוסף שנקר (ת/2), וכן מכתב משלים מטעמו אשר הוגש לאחר עיון בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת (ת/3).

את חוות דעתו ת/2 סיכם פרופ' שנקר כדלקמן:

"מדובר באשה בהריונה הראשון אשר ניתן לסווגו כהריון בסיכון נמוך. בזמן הריון הייתה במעקב בטיפת חלב.

היילוד נולדה עם מיקרוצפליה קשה וסובלת כיום מהפרעה בהתפתחות. את תחלואתה מיקרוצפלוס ניתן היה לאבחן בשנת 1990 ב US וכמו כן ניתן היה לאבחן באופן קליני את החשד להפרעה בגדילה תוך רחמית. לאור העובדות כפי שנכתב באי מסירה של רשומה רפואית שבה קיימים נתונים לגבי בדיקות US לא ניתן להוציא מסקנה האם הסטייה הרפואית הייתה מצד הרופא המטפל או מצד מבצע ה US. רק בהצגה של נתונים המוזכרים ניתן יהיה להוציא מסקנה"

במכתב המשלים (ת/3) כתב פרופ' שנקר את הדברים הבאים:

"כפי שהצבעתי על יסוד המסמכים הרפואיים במקרה הנידון הייתה קיימת סטייה רפואית באי אבחון עיכוב בהתפתחות העובר שהיה באחוזון 3 ובאי אבחון של MICROCEPHALUS קיצוני. יש גם להוסיף לכך כפי שצוין חוסר התייחסות של הצוות לעובדה שבני הזוג הם בני דודים ראשונים, מיעוטים בעלי סיכון לילוד של עובר עם תחלואה מולדת"

13. חוות הדעת מטעם הנתבעת

הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית ערוכה על ידי פרופ' אריה הרמן מיום 22.3.10 (נ/3), וחוות דעת משלימה מיום 15.3.11 (נ/4).

בחוות דעתו נ/3 קבע פרופ' הרמן כי חישוב גיל ההיריון המדויק במועד הלידה לפי ת.ו.א מוביל למסקנה כי הלידה ארעה ב- 36+4 שב', ובחוות דעתו המשלימה תיקן את גיל ההיריון ל- 37+1 שב'. יובהר כי גם מומחה בית המשפט ד"ר רבינוביץ קבע כי גיל ההיריון במועד הלידה היה 37 שב', ואף פרופ' שנקר ציין בחוות דעתו כי תאריך הלידה מתאים לשבוע 38 כדבריו, ולא לשבוע 40 כפי שנרשם במסמכי בית החולים. עוד הוסיף פרופ' הרמן וקבע כי בהינתן העובדה שהלידה היתה בשבוע 36+4, יש להעריך את משקל העובר ביחס לגיל הריון זה, ובהתאם לעקומות הגדילה שהיו בשימוש באותה העת, המשקל הינו מעט מעל אחוזון 3 עבור 36 שב'. לשיטתו, אם הרופאים היו נעזרים בנתונים אלה, האבחנה של IUGR (פיגור בגדילה תוך רחמית) לא היתה עולה לפי שימוש באחוזון 3%.

14. עוד הוסיף פרופ' הרמן וקבע כי פרופ' שנקר ביסס את חוות דעתו על דף "עקומה לגדילה תוך רחמית" שנמצא בתיק מחלקת ילודים (ת/4). בדף זה צוינו ממצאי בדיקת אולטרסאונד בשבוע 38 להריון, אשר הצביעו על היקף ראש קטן ועל משקל מתחת לסטיית תקן. בהתייחסו לדף זה, כתב פרופ' שנקר "אין ספק שנתונים אלו היו צריכים לעורר את תשומת הלב של הרופא המטפל" (ראה עמ' 3 בחוות דעתו ת/2).

לדברי פרופ' הרמן, דף זה אינו מציג ממצאי בדיקת אולטרה סאונד שנערכה בשבוע 38 להריון, והוא אינו מציג ממצאים שהתקבלו מ"מעקב התפתחות העובר" כלשונו של פרופ' שנקר. דף זה, כדברי פרופ' הרמן, מציג את המדידות שנערכו לתינוקת לאחר הלידה, ומשכך לטענתו, נשמט הבסיס מתחת לקביעותיו של פרופ' שנקר בחוות דעתו.

15. עוד הוסיף פרופ' הרמן וציין כי מעקב ההיריון בתחנת טיפת חלב היה תקין, ולא מן הנמנע שבאותו שלב משקל העובר היה בטווח הנורמה, וכי ההאטה בגדילה מתחת לגבול הנורמה, בהתייחס לאחוזון 10, היה עקב ירידה בתפקוד השליה האופייני לסוף ההיריון.

16. עד הוסיף וקבע כי האבחנה של מיקרוצפלוס בשנת 1990 נקבעת רק במהלך השליש השלישי להריון, ובמקרים רבים רק בשלהי ההיריון, וכי ההחלטה לפנות להפסקת הריון בשלהי השליש השלישי להריון עקב מיקרוצפלוס, ובייחוד בעובר הסובל גם מפיגור בגדילה תוך רחמית (IUGR), קשה ביותר, ובשנים 1989-1990 הדבר היה בלתי אפשרי, וכדבריו:

"בכל מקרה יודגש כי מרב הסיכויים שהפסקת הריון לא הייתה מאושרת בפניה לוועדה להפסקת הריון עקב ממדי ראש קטנים בשנת המקרה, זאת נוכח גיל ההיריון המתקדם והעדר אפשרות לקביעת הפרוגנוזה הצפויה לוולד הנולד" (עמ' 5 בחוו"ד נ/3)

17. חוות דעת מומחה בית המשפט

לאור המחלוקת שנתגלעה, מונה ד"ר רון רבינוביץ, מומחה לרפואת נשים ומיילדות ומנהל יחידת האולטרסאונד במרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים, כמומחה מטעם בית המשפט.

בחוות דעתו מיום 26.8.12 (מ/1) הפנה ד"ר רבינוביץ לעובדה שלאחר לידתה של המנוחה, ילדה היולדת שני ילדים נוספים הסובלים מפיגור בגדילה תוך רחמית (IUGR), וציין כי האח עמראן אשר נולד בשנת 1993 סבל ממצב מאוד דומה, וכי הדבר מעלה סבירות מאוד גבוהה כדבריו למחלה תורשתית ברמת הגן. עוד הוסיף וציין כי בדיקות מסוג זה הפכו להיות זמינות רק בשנים אחרונות.

בפרק הסיכום כתב ד"ר רבינוביץ את הדברים הבאים:

"לא מצאתי כל עדות להתרשלות צוות מרפאת טיפת חלב, רופא ואחות. על פי דיווחי הרופא, בדיקות האולטרה סאונד, שתים במספר, לא כיוונו לפתולוגיה בגדילה, ולפיכך לא ננקטו אמצעים אבחוניים מיוחדים המתאימים להיריון בסיכון גבוה"

דברים דומים נאמרו על ידו גם בתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו על ידי התובעים.

18. העדויות

כל המומחים נחקרו בחקירות נגדיות, ובנוסף העידו הוריה של המנוחה.

19. דיון

לאחר שתיארתי את התשתית הראייתית, אפנה להלן לדון בטענות הצדדים.

העדר קיומן של בדיקות האולטרה סאונד

התובעים טענו, אם כי באופן כללי וללא הצבעה על כל מקור חוקי לכך, כי היה על הצוות הרפואי בתחנה לבריאות המשפחה לשמור את תוצאות בדיקות האולטרה סאונד שביצעה היולדת, וכי מחדל זה אשר הקשה על הוכחת תביעתם והתגבש לכדי נזק ראייתי, מצדיק את העברת נטל השכנוע לגבי אי קיום רשלנות מצד הצוות הרפואי באבחון המחלה, על שכם הנתבעת.

20. אינני מקבלת טענה זו.

החובה לשמור על רישומים רפואיים עוגנה בדברי חקיקה (ראה סעיף 2 לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז-1976, סעיף 17(ב) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996), ונפסק כי התגבשות נזק ראייתי עקב אי מילוי אחר חובה זו, עשוי, במקרים מסוימים, להביא להעברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע אל שכמו של הנתבע (ראה ע"א 6330/96 אורנה בנגר, קטינה ואח' נ' בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה ואח', פ"ד נב (1), 145, ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' ינון שבודי, קטין ואח', פ"ד נב (3), 817), ע"א 8151/98 ביאטריס שטנרברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק ואח', פ"ד נו (1), 539, ע"א 2087/08 אורלי מגן נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 12.8.10).

21. אולם בענייננו, התובעים לא הצביעו על מקור שבדין המטיל על תחנת בריאות המשפחה חובה לשמור את הבדיקות הנ"ל תקופה העולה על 20 שנה!!, וזאת בשים לב לאמור בטור ב' לתוספת של תקנות בריאות העם, המטיל חובה לשמירת צילום רנטגן (המשול לבדיקת אולטרה סאונד) או תרשים במכון או במעבדה המכיל ממצא פתולוגי, תקופה של עד 10 שנים. בהקשר זה הנני מפנה לע"א 270/10 פלוני ואח' נ' שרותי בריאות ככלית ואח' (פורסם בנבו, 5.2.12) שבו קבע בית המשפט העליון כי "בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה כ-24 שנים לאחר האירועים הנטענים, ללא הסבר לשיהוי הרב, ובהתחשב בכך שהמערערים לא הצביעו על מקור חובה שבדין המטיל על טיפת חלב חובה לשמור את הרישומים לתקופה כה ארוכה – בודאי שאין לזקוף לחובת המשיבים נזק ראייתי".

ואכן זהו המקרה שבפנינו. התובעים לא הצביעו על הסבר מניח את הדעת לשיהוי הרב בהגשת התביעה, ואף לא גילו במהלך הזמן שחלף, את כוונתם להגיש תביעה כאמור. אי לכך, אין הם יכולים לזקוף את "הנזק הראייתי" שנגרם עקב השיהוי הנ"ל לחובת הנתבעת. ודוק, לא מן הנמנע כי החסר הראייתי גרם נזק אף לנתבעת, שהבדיקות הנ"ל חיוניות לה להוכחת הגנתה. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שממצאי בדיקות האולטרה סאונד כפי שתועדו ברשומה הרפואית של היולדת כמתואר בסעיפים 9-5 לעיל, מצדדים דווקא בטענת הנתבעת לגבי העדר קיומה של רשלנות מצד הצוות הרפואי של התחנה לבריאות המשפחה, כפי שיפורט בהמשך.

אמנם לא ניתן להתעלם מהעובדה שהעדר בדיקות האולטרה סאונד עצמן מנע את בירור נכונות הממצאים שפורטו בתוצאות הבדיקות, אולם יש לזכור כי הבדיקות הנ"ל והפענוח שלהן לא בוצע בתחנת לבריאות המשפחה ו/או על ידי הצוות הרפואי שלה, אלא במסגרת קופת חולים שאליה הופנתה היולדת בתקופת ההיריון, ומשכך, ככל שהיתה רשלנות בפיענוח ממצאי הבדיקות הנ"ל, אין הנתבעת אחראית לכך, ויפים בעניין זה דבריו של פרופ' הרמן שלפיהם אמר:

"המבצע של הבדיקה חייב לרשום בטופס את המדידות שהוא ביצע. אנחנו לא דנים במבצע של הבדיקה, אלא בצוות תחנת טיפת החלב שמקבל את התשובה, והיתה שאלה והיתה התלבטות האם העובר הזה קטן או לא, ובהנחה כי אין טופס מול עיניי שעובר מסויים הוא מחוץ לנורמה והגיל הממוצע היה מתאים הדבר הניח את דעתו של הצוות בתחנת טיפת החלב הוא הסתפק ברישום הגיל הממוצע שהופיע על טופס התשובה" (עמ' 57 ש' 21-16)

22. זאת ועוד, התובעים לא הוכיחו קיומה של פרקטיקה רפואית לפיה נשמרו בדיקות אולטרה סאונד בתחנות לבריאות המשפחה בתקופה הרלוונטית לתביעה. נהפוך הוא, ד"ר רבינוניץ, המומחה מטעם בית המשפט ומנהל היחידה לבדיקות אולטרה סאונד במרכז הרפואי "שערי צדק", מסר כי על פי הפרקטיקה שהיתה נהוגה במועד הרלוונטי לתביעה, עותק של בדיקת אולטרה סאונד עם התמונות נמסר תמיד למטופלות (ראה תשובותיו לשאלות הבהרה, נספח ט'2 בתיק המוצגים של הנתבעת, תשובה מס' 17). עוד הוסיף בעדותו כי עד היום לא קיימת הנחיה ברורה של משרד הבריאות לעניין שמירת תוצאות בדיקות האולטרה סאונד (ראה עדותו בעמ' 24 ש' 3-2). גם פרופ' שנקר המומחה מטעם התובעים העיד תחילה כי בדיקת אולטרה סאונד נמסרה בדרך כלל למטופלת, אם כי בהמשך חקירתו, הוא ניסוג מאמירה זו, והודיע כי אין מסמרות חד משמעיות בעניין זה.

23. לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי העדרן של בדיקות האולטרה סאונד נעוץ בשיהוי הרב בהגשת התביעה על ידי התובעים, ומשכך, אין התובעים יכולים לזקוף את העדרן של הבדיקות הנ"ל לחובת הנתבעת, ועליהם רובץ הנטל להוכיח את עילת תביעתם, למרות העדרן של הבדיקות הנ"ל.

כאן המקום לציין כי המומחה מטעם התובעים פרופ' שנקר, ציין בחוות דעתו ת/2, כי ללא בדיקות האולטרה סאונד לא ניתן לקבוע אם "הסטייה הרפואית הייתה מצד הרופא המטפל או מצד מבצע US" (ראה הציטוט בסעיף 12 לעיל), וחזר והדגיש לאורך כל עדותו כי "או שהבדיקה שבוצעה היתה שגויה, או שמי שהעריך אותה והסתמך עליה טעה. זה שתי האפשרויות שקיימות. מכיוון שבמקרה הזה אין תשובות יש תקין לא תקין, ואין תשובות, ואי אפשר להראות מי פה טעה" (עמ' 44 ש' 6-4).

למותר לציין כי אמירותיו הנ"ל של פרופ' שנקר בצד הקביעה כי העדרן של בדיקות האולטרה סאונד נעוץ בשיהוי ניכר ובלתי מוסבר מצד התובעים, סותם את הגולל על התביעה. חרף זאת, אמשיך לדון בטענות התובעים כפי שיפורט להלן.

24. תיעוד לקוי של ממצאי בדיקות האולטרה סאונד, האמנם?

התובעים טענו כי הצוות הרפואי של התחנה לבריאות המשפחה לא דאג לתעד את ממצאי בדיקות האולטרה סאונד שביצעה היולדת באופן מפורט, והסתפק ברישום לאקוני שלא ניתן להבין ממנו אודות תוצאות הבדיקה. מחדל זה לשיטתם, גרם להם נזק ראייתי אשר הקשה על הוכחת תביעתם, ומשכך, יש להעביר את הנטל להוכיח כי לא היתה התרשלות מצד הצוות הרפואי באבחון מחלתה של המנוחה, על שכם הנתבעת.

25. גם טענה זו אין בידי לקבל.

מעיון ברשומת אשה הרה "טופס בדיקות רפואיות בהריון" (נספח ב' לתיק מוצגי הנתבעת, דף מס' 13) ניתן לראות תיעוד של ממצאי בדיקות האולטרה סאונד שביצעה היולדת בימים 14.2.90 ו- 22.4.90, באופן שבממצאי הבדיקה מיום 14.2.90 נרשם כי ממדי העובר תאמו ל-24+5 שבועות וכי העובר במנח עכוז והשיליה קדמית, ובבדיקה מיום 22.4.90 נרשם כי ממדי העובר 33+ שבועות, מצג ראש. בנוסף צוינו ממצאי בדיקות חלבון עוברי וסוכר בדם (ראה סעיפים 9-5 לעיל).

26. הפסיקה הכירה בחשיבותו של רישום רפואי מלא ומדויק, וקבעה כי מקום שלא נערכו רישומים רפואיים כנדרש, עלול הדבר, במקרים מסוימים, להביא להעברת נטל השכנוע, במלואו או בחלקו, על שכם הנתבע (ראה ע"א 58/82 משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב ואח', פ"ד לט (3), 253, ע"א 5049/91 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' יעקב רחמן ואח', פ"ד מט (2), 369, ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' יעל פינטו, קטינה (פורסם בנבו, 2.9.02)).

27. בענייננו, אמנם המדובר ברישום תמציתי, אולם, בהעדר בדיקות האולטרה סאונד עצמן, לא ניתן לומר כי המדובר בתיעוד חסר או לא מדויק. לא זו אף זו, הוכח כי דרך תיעוד זו היא הדרך שהיתה נהוגה ומקובלת בתקופה הרלוונטית לתביעה, וכדברי ד"ר רבינוביץ:

"בתקופה ההיא גם אני עבדתי בטיפת חלב ולא היה ולא מקובל גם היום להעתיק את תוצאות האולטרה סאונד. כן מקובל לרשום ממצאים חריגים" (עמ' 24 ש' 2-1)

ובתשובותיו לשאלות הבהרה אשר צורפו כנספח ט'2 לתיק מוצגי הנתבעת, אמר ד"ר רבינוביץ:

"תיעוד הבדיקות נעשה במידה מינימלית באותה תקופה בחלק מיחידות האולטרה סאונד. עותק תשובה עם תמונות נמסר תמיד לנבדקת. רופאי טיפת חלב נהגו לציין פרטי בדיקה באופן כללי בלבד ברשומות טיפת חלב" (ראה תשובה מס' 13)

גם פרופ' הרמן, המומחה מטעם הנתבעת, אישר בעדותו כי יש לבחון את סבירות הרישום הרפואי בהתייחס לנסיבות ולתקופה, וכי אין הכרח לפרט ברשומה הרפואית את כל ממצאי בדיקת האולטרה סאונד אלא רק את הממצאים החריגים. וכך אמר בעדותו:

"בטופס תשובת האולט' יש הרבה נתונים וביניהם מדידות. אם מדידה מסויימת חורגת מטווח הנורמה יש אחריות על מבצע בדיקת האולטר' לציין את באופן מפורש. ואז מי שמקבל את התשובה ורואה שיש מדידה של איבר שהיא חריגה, הוא כן אמור לפרט את זה. כאשר אנחנו מדברים על תשובה שבה מסתכלים עליה, והערכים שרשומים הם בטווח הנורמה, אין הכרח לפרט כל מדידה ומדידה בנפרד" (עמ' 55 ש' 20-16)

בענייננו, אין חולק כי ממצאי בדיקות האולטרה סאונד כפי שתועדו ברשומת אשה הרה על ידי הצוות הרפואי לא הצביעו על ממצא חריג. לא זו אף זו, גם בגיליון היונק, ברישום האנמנזה נכתב "בשבועות 24,33 US תקין".

לעומת עדויותיהם הנ"ל של ד"ר רבינוביץ ופרופ' הרמן לגבי שיטת התיעוד בתקופה הרלוונטית לתביעה, לא ניתנה על ידי פרופ' שנקר תשובה בהירה ומשכנעת לגבי דרך תיעוד ממצאי בדיקות האולטרה סאונד בתקופה הרלוונטית, ומכל מקום, פרופ' שנקר חזר והדגיש, כפי שצוין לעיל, כי הקושי בהוכחת התביעה נובע מהעדרן של בדיקות האולטרה סאונד ולא מאופן רישומן ברשומה הרפואית של התחנה לבריאות המשפחה.

28. לאור האמור לעיל, ובהסתמך על עדויותיהם של ד"ר רבינוביץ ופרופ' הרמן כמצוטט לעיל, הנני קובעת כי התיעוד שנעשה על ידי הצוות הרפואי של התחנה לבריאות המשפחה, היה סביר ומקובל, בהתייחס לתקופה הרלוונטית לתביעה.

29. האם התרשל הצוות הרפואי של התחנה לבריאות המשפחה במילוי תפקידו?

בהינתן המסקנה כי הנטל להוכחת עילת התביעה היה ונותר על שכם התובעים, נשאלת אפוא השאלה האם הרימו התובעים את נטל הוכחת תביעתם?

התובעים טענו כזכור כי הצוות הרפואי של התחנה לבריאות המשפחה התרשל במעקב הרפואי אחר הריונה של היולדת, בכך שלא אבחן את ההאטה בגדילת העובר ואת תסמונת המיקרוצפלוס שממנה סבל.

30. מעיון ב"רשומת אשה הרה" עולה כי ביום 4.2.90 הופנתה היולדת בהיותה בשבוע 22-23 להריונה, לבדיקת אולטרה סאונד (ראה סעיף 7 לעיל). ממצאי הבדיקה הנ"ל לא רק שלא הצביעו על האטה בגדילה, אלא הצביעו על עובר גדול מגיל ההיריון במספר ימים, וכל המומחים לרבות המומחה מטעם התובעים (ראה עדותו בעמ' 38 ש' 3-1), היו תמימי דעים כי לא היו בתוצאות הבדיקה הנ"ל ממצא חריג.

בבדיקה קלינית שעברה היולדת ביום 1.4.90 עלה חשד לעובר קטן לגיל ההיריון, והיא הופנתה לביצוע בדיקת אולטרה סאונד. היולדת עברה את הבדיקה הנ"ל ביום 22.4.90 בהיותה בשבוע 33 להריון, וממצאי הבדיקה הדגימו עובר התואם לשבוע 33+1, היינו התואם את גיל ההיריון.

ביום 29.4.90 עברה היולדת בדיקה קלינית נוספת, שהדגימה גובה רחם תואם לגיל ההיריון.

31. מההשתלשלות הנ"ל עולה כי היולדת היתה נתונה למעקב צמוד ותקין, וכי ממצאי בדיקות האולטרה סאונד לא העלו פתולוגיה של האטה בגדילה, ואף הבדיקה מיום 22.4.90 שללה חשד זה. משכך, לא היתה לצוות הרפואי של התחנה לבריאות המשפחה סיבה לנקוט באמצעים אבחוניים מיוחדים, והנני מאמצת בהקשר זה את מסקנתו של מומחה בית המשפט ד"ר רבינוביץ כפי שצוטטה בסעיף 17 לעיל, וכן את דבריו של פרופ' הרמן כפי שנכתבו בפרק הסיכום בחוות דעתו נ/3 כדלקמן:

"מעקב ההריון היה מסודר ורצוף והאבחנה של IUGR לא עלתה מהטעם הפשוט שמדובר ב-IUGR גבולי כאשר בבדיקת US שבוצעה ב-33+שב' העובר התאים לגיל ובבדיקה קלינית בשב' 34+ הרחם התאים לגיל. בהתאם לא היה מקום להפנות את האם לבדיקת US נוספת אחרי הביקור ב 34+ שב' ואזכיר שהלידה כבר התרחשה ב- 36+4 שב'. היות וכך אין לבוא בטענות לצוות תחנת טיפת חלב שלא היה צריך להתמודד עם שאלת IUGR ואף לא נזקק לסוגית המיקרוצפלוס במצב זה"

עוד הוסיף פרופ' הרמן ואמר כי לא מן הנמנע כי ההאטה בגדילה מתחת לגבול הנורמה היתה עקב ירידה בתפקוד השיליה האופייני לסוף ההיריון, ולפיכך, אין להאשים את הצוות הרפואי בכך, וכדבריו:

"בכל מקרה, האבחנה של IUGR במקרה זה נקבעה בדיעבד רק אחרי הלידה ואין להאשים את צוות התחנה באי אבחון מצב זה עקב המגבלה של הבדיקה הקלינית והאפשרות הסבירה שמצב זה התפתח בתקופה האחרונה שלפני הלידה. בצירוף להעדר כל אינדיקציה אחרת שתחשיד לכוון של IUGR" (עמ' 4 בחוות דעתו נ/3).

32. לגבי המיקרוצפלוס, אמר פרופ' הרמן כי לא היתה לצוות הרפואי סיבה לחשוד בקיום מיקרוצפלוס וכדבריו:

"לגבי מיקרוצפלוס האבחנה של מצב זה בהריון מורכבת מאוד והיא קשה שבעתיים כשיש IUGR. מיקרוצפליה מציינת היקף ראש קטן לגיל ההיריון בפער גדול מ-3 סטיות תקן (מקור 1). לכאורה, יתכן שניתן היה לקבוע אבחנה כזו בהריון לו בוצעה מדידת היקף ראש יום ב- US סמוך לפני הלידה אך לצוות התחנה לא הייתה סיבה להפנות את האם לבדיקה כזו לאחר בדיקת US תקינה בשבוע 33 ובדיקה קלינית תקינה ב- 34+5 שב', שבועיים בלבד לפני הלידה" (עמ' 4 לחוות הדעת נ/3).

גם ד"ר רבינוביץ התייחס לעניין זה באומרו:

"... מבלי להתייחס ליכולותיו הקליניות של הרופא נראה שלמעט רושם של האטה קלה ביותר בגדילה בשבוע 31 לא מצא כל חריג. אולי היות העוברית קטנה כלומר גם האיברים האחרים שנמדדו קטנים, ככל הנראה על רקע אותה תסמונת עלומה שפגעה גם באחיה 3 שנים מאוחר יותר, לא בלטה עובדת ההאטה הפרוגרסיבית של גדילת הראש. מימדי ראש קטנים היו בולטים בצורה מרשימה אילו שאר מדדי ההיריון היו מתאימים לגילו הכרונולוגי (ראה מאמר של Chevenak יחד עם מיטב המוחות באולטרה סאונד של שנות השמונים). היות וכך נשמט הבסיס מתחת לתביעה זו. נראה שלא היה לצוות תחנת טיפת חלב כל סיבה לחשוד בקיום מיקרוצפלוס עם כל הכרוך באבחנה מסוג זה. מהנתונים בניירות מעקב ההיריון עולה שלא ניתן היה לאבחן פתולוגיה של גדילת העובר וגדילת הראש. אפשר שבדיקות האולטרה סאונד שגו אך את זאת לא ניתן לברר שכן לא קיימים בנמצא העתקים שלהן. יש לציין שאנו דנים בתקופה בה בקופות החולים לא הייתה מערכת אירכוב מסודרת לתוצאות בדיקות אולטרה סאונד"

למותר לציין כי מסקנותיהם הנ"ל של ד"ר רבינוביץ ופרופ' הרמן עמדו במבחן החקירה הנגדית, ולא הופרכו.

33. לעומת קביעותיהם הענייניות הנ"ל של ד"ר רבינוביץ ופרופ' הרמן אשר התבססו על התיעוד הרפואי שנערך בזמן אמת, הסתבר כי קביעתו של פרופ' שנקר, כפי שעלה מחוות דעתו ומעדותו בבית המשפט, לא התבססה על נתוני אמת שהיו בפני הצוות הרפואי אלא על התוצאה, במובן שפרופ' שנקר קבע כי העובדה שהמנוחה נולדה עם מיקרוצפליה ו-IUGR, מעידה בדיעבד על התרשלות באבחון המחלה על ידי הצוות הרפואי, וזאת מבלי להצביע על ביטוי ממשי להתרשלות הנ"ל בזמן אמת. בנוסף, התברר כי, לביסוס קביעתו הנ"ל, הסתמך פרופ' שנקר, בטעות, על עקומות המתייחסות לגודל העובר אשר הצביעו על סטייה ניכרת וערכים מתחת לסטיית התקן (ת/4), כאשר התברר כי עקומות אלה התייחסו למדידות שנערכו לתינוקת לאחר הלידה ולא לפניה (ראה עדותו בעמ' 43 ש' 18-15, וסעיף 14 לעיל).

34. יעוץ גנטי

התובעים טענו כי היה על הצוות הרפואי להפנות את ההורים ליעוץ גנטי, על רקע היותם בני דודים מדרגה ראשונה.

לא רק שמדובר בטענה המהווה שינוי חזית לאור קביעתו של פרופ' שנקר בחוות דעתו ת/2 כי המדובר בהריון בסיכון נמוך (ראה הציטוט בסעיף 12 לעיל), אלא שהוכח, אף על פי עדותו של פרופ' שנקר, כי "בשנת 89 לא היתה המלצה לעשות להם בדיקות מיוחדות" על רקע היותם בני דודים מדרגה ראשונה כאמור (ראה עדותו בעמ' 34 ש' 16).

35. סוף דבר

התובעים לא הצליחו להרים את נטל הוכחת תביעתם בנוגע להתרשלות הצוות הרפואי של התחנה לבריאות המשפחה באבחון מחלתה של המנוחה, ומשכך דין תביעתם להידחות.

אציין כי גם לוּ היה נקבע כי נטל השכנוע עבר אל שכם הנתבעת, הרי במקרה שבפנינו, ניתן לומר כי הנתבעת הרימה נטל זה.

36. לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה.

למרות שהנתבעת נגררה להליך ארוך, אלא שבנסיבות תיק זה, אינני עושה צו להוצאות וקובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ה, 29 יולי 2015, בהעדר הצדדים.