1. בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 10.04.13, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם בעבירות של הגבלת פטורים – עבירה לפי סעיף 9א ו-14 לחוק עבודת נשים התשי"ד – 1954; אי תשלום שכר מינימום – עבירה לפי סעיפים 2 ו-14 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז – 1987; אי מתן אישור לעובד על תקופת עבודתו – עבירה לפי סעיף 8 (א) ו (ב) חוק הודעה מוקדמת לפטורים ולהתפטרות, התשס"א 2001 ואי תשלום פדיון חופשה - עבירה לפי סעיפים 13, ו-28 (א) (2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951.
2. כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש. ב"כ המאשימה התמקד בעבירה על חוק עבודת נשים וטען, כי הנאשמים עברו מס' עבירות הקשורות לסיום העסקתה של העובדת וכי סכום הקנס המקסימלי עומד על 405,400 ₪, באופן שהקנס העונשי המקסימלי הקבוע בחוק לגבי פיטורי אישה בהריון, בניגוד לסעיף 9, הנו בסך 150,600 ₪; הקנס המקסימלי לפי חוק שכר מינימום הנו בסך 226,000 ₪ בגין עבירה אחת; ועבירות של אי מתן אישור וחוק חופשה שנתית הקנס המקסימלי הנו בסך 14,400 ₪.
3. עוד טען, כי המאשימה רואה בחומרה עבירות אלה, והפנה לפסק דין, שם נגזר קנס בסך של 50,000 ₪ בגין פיטורי אישה בהיריון, סכום המהווה 30% מהקנס המקסימלי הקבוע בחוק.
4. מאידך, טען, כי המאשימה ראתה לנכון להתחשב בכך שאין לנאשמים הרשעות קודמות ובכך שהם ראו לנכון להודות מידית, וגם לעבודה, שבעצם הנאשמת 1, סיימה פעילותה בחופף למועד ביצוע העבירות "וסגרה את העסק", גם אם אין בכל אלה כדי להצדיק את ביצוע העבירות.
5. לאור האמור, ובנסיבות המקרה, ביקש ב"כ המאשימה כי מתחם ענישה ינוע בין 15% עד 40% מהקנס המקסימלי הכולל שציינתי, ושהעונש שיוטל לא יפחת מ-30% מתוך המתחם הנ"ל. עוד דרש, כי הנאשמים יחתמו על התחייבות להימנע מביצוע עבירות שבהן הורשעו בסך המקסימלי סכום של 226,000 ₪.
6. מנגד, טען ב"כ הנאשמים, כי בשנים האחרונות הנאשם 2 התרסק מבחינה כלכלית ונסיבות פיטורי המתלוננת היו בעקבות מצבם הכספי של הנאשמים. מבין כל העובדים שעבדו בחברה, טען, היא פוטרה אחרונה ביום האחרון של פעילות החברה. לחיזוק דבריו, הציג הסניגור מסמכים שונים, המעידים על מועד סגירת העסק. עוד טען, כי הפגיעה בעובדת היתה מזערית היות והיא קיבלה את הכספים שהגיעו לה מהנאשמים.
7. הסניגור הוסיף, כי גם אילו התבקש היתר, המצב לא היה שונה, שכן לא היתה אפשרות להמשיך ולהחזיק את העובדת וסביר להניח שהפיטורים היו מאושרים ממילא. ביחס לנאשם 2, טען, כי הלה פשט רגל ופנה לכינוס נכסים, נישואיו התפרקו, דרית המגורים שלו נמכרה וכיום הוא מנסה לשקם את חייו. הסניגור הציג אישורים על כך.

הכרעה

התשתית הנורמטיבית

1. האיסור על פיטורי נשים הרות בשל הריונן עוגן בשני חוקים, חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: חוק עבודת נשים) ובחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
2. בהתאם להוראות החוק והפסיקה כאשר ההיריון מהווה שיקול כלשהו בהחלטה על פיטורי עובדת או בהחלטה על עיתוי הפיטורים מדובר בהפליה אסורה ופסולה המנוגדת לעקרון השוויון.
3. סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:

"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

1. לחוק עבודת נשים בכלל, וסעיף 9 לו בפרט, חשיבות ציבורית רבה. כפי שהודגש– "בהוראת סעיף 9 לחוק עבודת נשים, בו נקבע איסור על פיטורי עובדת בהיריון, ואף לאחר חזרתה מחופשת לידה, אלא בהיתר שהתקבל לכך מאת גורם שלטוני שמחוץ למקום העבודה, טמונה הגנה מיוחדת לאישה העובדת. הגנה מיוחדת זו נדרשת במגמה לשרש תופעות חברתיות פסולות של הפליית נשים בכלל, ונשים בהיריון בפרט" (ע"ע 133/09 פאטמה מלחם – מועצה מקומית ג'דידה מכר, מיום 22.1.12).
2. וכפי שהובהר במקום אחר:
3. "הפסיקה הכירה בכך שהפליית נשים אינה רק בעלת אופי אינדיבידואלי אלא נובעת מאי שוויון שיטתי-מבני, שנהג משך שנים רבות, ומשליך גם על יכולתן של נשים להשתלב באופן שוויוני בעולם התעסוקה המודרני...

אי השוויון החברתי האמור מוביל, פעמים רבות וגם בימינו אנו, לדעות קדומות בנוגע ליכולתן של נשים להמשיך בביצוע עבודתן כרגיל תוך כדי הריון וכאימהות לפעוטות. מטעם זה, וכן נוכח ההכרה בקושי – הנובע מהדעות הקדומות כאמור – למצוא עבודה חלופית תוך כדי ההיריון, בחר המחוקק להקנות הגנה מיוחדת כנגד פיטורי נשים בהיריון, וזאת במסגרת חוק עבודת נשים"

(ע"ע 285/09 פרופ' אריאל בן עמר שירותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ – עדה פלדמן, מיום 28.12.10).

1. האינטרס הציבורי אפוא, לרבות הצורך בהטמעת הנורמות החברתיות הראויות והמסר הציבורי המתחייב מהן, כמו גם שיקול ההרתעה מפני ביצוע עבירות דומות, והפגיעה הממשית שנגרמה לעובדת במקרה של פיטוריה בזמן הריון, מחייבים הטלת עיצום כספי שיש בו הרתעה אפקטיבית.
2. על מנת להפוך את ההגנה המוענקת בחוק עבודת נשים לאפקטיבית יש להעביר מסר ברור, כי על מעסיק שהורשע בפיטורי עובדת בהיריון ללא היתר, תוטל סנקציה, אשר תהפוך את ההתנהגות לבלתי כדאית עבורו. מסר זה אינו יכול להיות מועבר בהסתפקות בעיצום קנסי קטן ו/או בהתחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה בעתיד.
3. בנוסף, הנאשמים הודו והורשעו בביצוע עבירות נוספות, כמפורט לעיל. הגם שאין כל ספק בדבר החומרה היתרה שאותה יש ליחס לעבירות נוספות אלה, (חרף העובדה שטענו במסגרת הטיעונים לעונש כי שילמו לעובדת את כל הכספים שהגיעו לה), התרשמותי היא כי מדובר בעבירות שכרוכות זו בזו בשל הנסיבות המיוחדות, בהן הנאשמת 1, שהעסיקה את העובדת, קרסה כלכלית וחדלה מלהתקיים.
4. כמו כן, במקרה דנן, עומדות לזכותם של הנאשמים מספר עובדות. הראשונה – הם הודו בביצוע העבירות המיוחסות להם בישיבת ההקראה ובכך חסכו הליך שיפוטי יקר. לפיכך בנסיבות של הודאה, ככלל, הרף העליון של הענישה צריך שיהיה בשיעור 50% מהקנס הפלילי המקסימלי, ובמקרה דנן, 202,700.
5. בנסיבות התיק דנן, לא ראיתי לחרוג ממדיניות זו, במיוחד לאור העובדה, שהעבירות בהן הורשעו הנאשמים על פי הודאתם, נעברו בנסיבות הקשורות לקריסתה הכלכלית והפסקת פעילותה של הנאשמת 1.
6. זאת ועוד. ביחס לנאשם 2, הרי שנסיבותיו האישיות של הלה, כפי שתוארו מפי בא כוחו וכפי שהוצגו בפניי במסמכים במהלך הטיעונים לעונש, מצדיקות התייחסות מיוחדת, שכן, הוא נמצא בהליך של כינוס נכסים, נישואיו התפרקו, וכיום מנסה לשקם את הריסות חייו.
7. לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי מן הראוי שהקנס הכי ישקף את מכלול נסיבותיו של תיק זה.

טווח ענישה

1. בע"פ 6291-05-10 א. כפיר אחזקות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, אישר בית הדין הארצי לעבודה את פסק דינה של כב' השופטת יעל אנגלברג (פ' 1004/06), לפיו הנאשמת הורשעה בעבירה דומה וחויבה בתשלום קנס בסך 10,000 ₪.
2. בת"פ 22067-12-10 מדינת ישראל נ' אל-ויס משאבי אנוש בע"מ, גזר בית דין זה קנס בסך 10,000 ₪ על נאשמת שהואשמה בביצוע עבירה דומה.
3. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לגזור על כל אחד מהנאשמים את הקנסות הבאים:

הנאשמת 1

1. בגין פיטורי עובדת בהיריון, עבירה לפי סעיף 9(א) ו- 14 (6) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 – קנס בסך 10,000 ₪;
2. בגין יתר העבירות, כמפורט בהכרעת הדין, ולאור האמור בסעיף 18 לעיל, - קנס בסך 10,000 ₪.
3. הקנס ישולם עד ליום 01.06.14.
4. הנאשמת, באמצעות הנאשם 2, תחתום על התחייבות שלא לעבור עבירה על חוק עבודת נשים, וזאת למשך 3 שנים, שאם לא כן תחויב בקנס בסך 150,600 ש"ח. הנאשמת תפנה למזכירות בית-הדין על מנת לחתום על התחייבות כאמור, ועל מנת לקבל שוברים לתשלום הקנס.

הנאשם 2

• 1. בגין אחריות נושא משרה ואחריות מנהל, כאמור בעבירות בהן הודה והורשע, קנס בסך – 2,500 ₪.
  2. הקנס ישולם עד ולא יאוחר מיום 01.06.14.

1. הנאשם יחתום על התחייבות שלא לעבור עבירה על חוק עבודת נשים, וזאת למשך 3 שנים, שאם לא כן יחויב בקנס בסך 116,800 ₪. הנאשמים יפנו, באמצעות בא כוחם, למזכירות בית-הדין על מנת לחתום על התחייבות כאמור, ועל מנת לקבל שוברים לתשלום הקנס.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 45 ימים ממועד קבלת גזר הדין.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.