בפני תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין הידועים כגוש 222-215 כפר 2600 יחידה מס' 4 שברחוב סולית 17/4 אילת (להלן: "הנכס") אשר בבעלות הנתבעת, והוריה עמר שמעון ויעל (להלן: "החייבים").

רקע

1. בשנת 2004 פתח בנק לאומי, בהליכים למימוש שטר משכון בלשכת ההוצאה לפועל באילת (תיק מספר 01-69474-04-7), נגד החייבים ובתם, אדווה עמר (להלן: הנתבעת). המדובר בתיק מימוש נכס מקרקעין שמהווה דירת מגורים (להלן: "תיק המימוש").

ביום 3.11.2004 מינה ראש ההוצאה לפועל את עו"ד רחל כרמי ככונסת נכסים (להלן: "התובעת" ו/או "כונסת הנכסים") בתיק המימוש של החייבים והתובעת.

לחייבים 2/3 מהזכויות בנכס, לנתבעת 1/3 מהזכויות בנכס.

2. בשנת 2005, עתרו החייבים והנתבעת לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע למתן פסק דין הצהרתי אשר יקבע כי שטר המשכון עליו חתמו חסר תוקף וכפועל יוצא מכך שאין לפנותם מביתם. לחילופין, וככל שיקבע כי שטר המשכון בתוקף, עתרו לקביעה בדבר זכאותם למדור חלופי.

ביום 6.8.2008 נתנה כב' השופטת ר.ברקאי בת.א 4020/05 פסק דין הכולל מספר קביעות. האחת, טענת החייבים בדבר בטלות שטר המשכון דינה להידחות. השנייה, שטר המשכון ככל שהוא מתייחס לזכויותיה של הנתבעת בלבד בנכס דינו להתבטל. השלישית, הליכי המימוש ימשכו נגד החייבים בכפוף להגנת הסידור החלופי הקבוע בסעיף 33 לחוק להגנת הדייר, (לאחר שביטל את ההוראה בשטר המשכון המתייחסת לוויתור החייבים למדור חלופי), (להלן: "פסק הדין").

ביום 30.5.2010 הגישה כונסת הנכסים תביעתה לפירוק השיתוף, היא התביעה לפניי. לבקשותיה החוזרות של הנתבעת חזר בית המשפט ונתן בידה ארכה להגשת כתב הגנתה, אולם זה לא הוגש, וכך לאחר שנמצא כי הנתבעת למעשה מושכת את ההליכים וחלפה כשנה שלמה ממועד הגשת התביעה, ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 3.5.2011. כחודש לאחר מתן פסק הדין נגדה, הגישה התובעת בקשה לביטולו. לפנים משורת הדין ובשים לב להלכה הנוהגת בסוגיית ביטול פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה, פסק הדין בוטל. יוער כי במסגרת בקשת הנתבעת לביטול פסק הדין, נעשו ניסיונות לא מעט על ידי בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות וניתן בידה של הנתבעת זמן אף למכר המקרקעין בעצמה, אולם אלה לא צלחו. התנהלות הנתבעת המשתקפת מהתיק הביאה להתמשכות ההליך עד כדי שכתב הגנתה הוגש רק ביוני 2012.

תמצית טענות התובעת

3. מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, החייבים אינם משלמים ולא שלמו על חשבון חובם לבנק וגובה החוב בתיק המימוש עמד ביום הגשת התביעה על למעלה מ- 1,519,292 ₪. התובעת דורשת את פירוק השותפות ומכירת הנכס כפנוי לכל המרבה במחיר בהתאם לאמור בסעיף 40א' לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), שכן זו הדרך היחידה לפירעון החוב. לדידם מקום שבו אחד השותפים, במקרה דנן התובעת הבאה בנעלי החייבים, מבקש לפרק את השיתוף במקרקעין, על בית המשפט לאפשר זאת. כמו כן, מאחר ומדובר בדירת מגורים הדרך הראויה לפירוק השיתוף, הינה מכירת המקרקעין וחלוקת דמי המכר בין הצדדים.

תמצית טענות הנתבעת

4. כתב ההגנה מחזיק 10 עמודים, ובו אצבע מאשימה על התנהלות הבנק כלפי החייבים וכלפיה. לטענתה סירובו של הבנק להגיע לפשרה טרם פתיחת תיק המימוש וגם טרם הגשת התביעה דנן, הוא הגורם לתפיחתו של החוב המיוחס לחייבים.

טענות נוספות עניינן במחלוקות על שטר המשכון בהן אמר בית המשפט המחוזי דברו בפסק הדין. טענה אחת, הינה העדר יריבות. לדידה של הנתבעת משקבע בית המשפט המחוזי כי שטר המשכון בטל לגביה, קביעה זו כוללת את הקביעה לפיה התובעת אינה עוד כונסת נכסים על זכויותיה וזכויות החייבים ומכאן העדר היריבות. טענה שנייה הינה, כי משבוטל שטר המשכון היה על התובעת להגיש שטר חדש למימוש, נגד החייבים בלבד ולתת לה אפשרות להסתייג ממינויה, ומשלא עשתה כן אין מקום לתביעה הנוכחית אשר מקדימה את זמנה.

טענה אחרת של התובעת נוגעת להעדר זיקתה לחוב כלפי הבנק והיקף הפגיעה הלא מידתי בקניינה, בהינתן העובדה כי מידי שנה היא מתגוררת בנכס תקופות ארוכות ויכול שבעתיד תחזור להתגורר בו. עוד טענה כי היא לא נכנסה לשותפות בנכס מרצון ועל כן לא חלים עליה דיני פירוק השיתוף במקרקעין.

כן הוסיפה וטענה להעדר סמכויות התובעת ככונסת נכסים לפעול להגשת התביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, טענה נוספת היא כי היא, הנתבעת, לא נכנסה לשותפות במקרקעין עם הוריה החייבים מרצון, והמשמעות של הדבר הינה, שלא ניתן להחיל בעניינה ועליה את דיני פירוק השיתוף במקרקעין.

תשובת התובעת

5. בתשובתה לכתב ההגנה, טענה התובעת כי אין בפי הנתבעת טענה של ממש כנגד פירוק שיתוף הזכויות בנכס. התובעת עמדה בקצרה על מהותו של הליך הפירוק במקרקעין אשר ננקט גם כאשר לא מדובר בחוב לנושה ועל אחת כמה וכמה במקום בו קיים חוב לנושה אשר לא יוכל להיפרע ללא מכירת הנכס, והפנתה לקביעתו המפורשת של בית המשפט המחוזי בפסק הדין ולפיה הליכי המימוש ימשכו נגד החייבים, ולכך שרשם ההוצל"פ אישר הגשת התביעה וניהול הליך פירוק שיתוף הזכויות בנכס.

עוד בתשובת התובעת היא מבהירה כי מעמדה של הנתבעת כחייבת בוטל בתיק ההוצאה לפועל לאור קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ועל כן קם הצורך בתביעה לפירוק השיתוף, שאם לא הרי לא היה צורך בהגשתה. באשר לטענה בדבר היעדר יריבות ו/או יצירת שטר משכון חדש, השיבה כי מדובר בטענה קנטרנית וסתמית המעידה על הסיבה האמתית לעיכוב הרב בהגשת כתב הגנה.

ואשר לטענה כי לא ניתן בידה של הנתבעת הזכות להסתייג ממינויה של התובעת ככונסת נכסים על הנכס, השיבה כי ביום 24.01.2011 הגישה הנתבעת לתיק המימוש בקשה "לפטורי כונסת הנכסים", בקשה שנדחתה על ידי רשם ההוצאה לפועל ועליה מעולם לא הוגש ערעור.

באשר "לתפיחת" החוב, השיבה כי טענה זו לא עלתה מעולם על ידי החייבים ומשכך היה עליהם לשלם את החוב ולפחות סכומים על חשבון החוב, אולם וכמוכח ממסמכי הבנק, אלה בחרו לשבת בחיבוק ידיים, לעשות דין לעצמם, ובמסגרת הליך זה להעלות טענות באמצעות הנתבעת, בחוסר תום לב בנוגע לסכום החוב והגורם לו. עוד חידדה כי הנתבעת אינה צד לחשבון ההלוואה ולכן אינה יכולה לטעון בשם החייבים, אשר לא העלו כל טענה בעצמם, באשר לגובה החוב.

עוד נטען כי הדין וממילא פסק הדין אינו יוצר הבחנה בין מימוש השטר לבין מימוש הנכס ובית המשפט המחוזי אף דאג להוסיף כי הליכי המימוש יעשו בכפוף להגנות שנקבעו בפסק הדין. לבסוף, משיבה התובעת כי באשר לטענה כי הנתבעת לעיתים גרה בנכס וכי בעתיד יכול ותתגורר בנכס, אין כל רלוונטיות שכן אינה מתגוררת בנכס כדרך קבע וגם אם זו כוונתה בעוד כמה שנים אין היא רלוונטית.

דיון והכרעה

6. עיקרה של המחלוקת הוא בשאלה האם פירוק השותפות הינה הדרך היחידה למימוש חובם של החייבים ומה מידת הפגיעה בנתבעת, כשותפה בנכס, מפירוק השותפות.

לאחר שחזרתי ועיינתי בכתב הטענות על נספחיהם, התרשמתי מהעדויות ושקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי התובעת הוכיחה תביעתה ויש לקבל את התביעה ולהורות על פירוק השיתוף בנכס המקרקעין ומאלה הטעמים:

שטר המשכון וצו כינוס נכסים

7. אין חולק כי ביום 3.11.2004 מונתה התובעת ככונסת נכסים בתיק המימוש. כן, אין חולק כי שטר המשכון אשר הוגש למימוש ואשר מהווה את הבסיס לפתיחת תיק המימוש בוטל ורק ביחס לנתבעת: "ככל שהוא מיוחס לזכויותיה של אדווה דינו להתבטל...הליכי המימוש יימשכו כנד התובעים 2-1 בלבד..." (עמ' 12-11 לפסה"ד).

עם זאת, אין בקביעה האמורה ללמד ולהסיק כי צו הכינוס על נכסי החייבים שניתן על ידי רשם ההוצאה לפועל בשנת 2004 פקע ובוטל גם ביחס לחייבים, ובוודאי שאין בקביעה הנ"ל כדי "יצירת" שטר משכון חדש אותו יש להגיש מחדש ללשכת ההוצאה לפועל. דין הטענות בדבר היעדר יריבות ו/או ביטול צו הכינוס כנגזרות מטענות הנתבעת להידחות מכל וכל. לציין כי בפרשנות הנתבעת את פסק הדין בעניין זה היא מבקשת למעשה לקרא לתוך פסק הדין את מה שאין בו ובניגוד גמור לקביעתו הברורה והחד משמעית של בית המשפט המחוזי בדבר המשך ההליכים נגד החייבים לאחר שנתן דעתו מפורשות על סידור מדור חלופי: "...הליכי המימוש יימשכו כנגד התובעים 2-1 בלבד..." (עמ' 12-11 לפסה"ד).

האמור נכון גם ביחס לטענה כי צו מינויה של עו"ד כרמי ככונסת נכסים פקע והיא אינה מוסמכת לשמש ככונסת נכסים על הנכס הנדון. ועוד יוסף לעניין זה כי ביום 24.01.2011 הגישה הנתבעת לתיק המימוש בקשה "לפטורי כונסת הנכסים", בקשה שנדחתה על ידי רשם ההוצאה לפועל ועליה מעולם לא הוגש ערעור.

כונס הנכסים בנעלי החייבים

8. משנדחו טענות התובעת להעדר יריבות וביטול צו הכינוס, אבחן בקצרה טענותיה באשר לסמכות התובעת בתפקידה ככונסת נכסים. היקף סמכויותיו של כונס נכסים אותו מינה ראש ההוצאה לפועל לפי סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967, לשם ביצוע פסק דין, קבוע בסעיף 54 לחוק זה, הקובע בסעיף קטן א':

"כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה ראש ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב".

הנה כי-כן, בביצוע הסמכויות המנויות בסעיף הנ"ל, ידו של כונס הנכסים כיד החייב, במקרה דנן החייבים. כונסת הנכסים נכנסת בנעליהם של החייבים ורשאית היא לבצע כל פעולה במקומם בלא להזדקק לייפוי כוח (ראו גם דוד בר אופיר הוצאה לפועל-הליכים והלכות 665 (מהדורה שישית, 2005); שירלי דגן הוצאה לפועל 407 (2005)). ומשעה שנכנסה בנעליהם של החייבים מנועים הם מלטעון נגד פעולותיה, לרבות פירוק השיתוף, לא כל שכן מנועה הנתבעת, שאינה חייבת ואינה מייצגת את החייבים, להעלות טענה מעין זו. כפועל יוצא מכך, אין משקל לטענות החייבים בתצהיר שהוגש מטעמם כך גם ביחס לעדות מטעם מי מהם בבית המשפט.

הדברים האמורים, נכונים גם באשר לטענות בדבר התנהלות הבנק בסירובו להגיע לפשרה טפיחת סכום החוב, לרבות הכחשת יתרת החוב הנטענת. החייבים יוזכר אינם צד לתביעה, הנתבעת אינה צד לחשבון ההלוואה בו נוצר החוב ולפיכך אין בידה להעלות במסגרת הליך זה טענות בשמם ומסוג זה. למעלה מן הצורך יצוין כי שאלת גובה החוב ו"תפיחתו" מקומה להתברר במסגרת תיק המימוש ואין מקום למחזור טענות שהועלו בתיק המימוש והתבררו או שלא הועלו כלל עד נכון לסיום ההליכים כאן – להתברר בהליך שלפניי.

באשר לטענה כי עו"ד כרמי חדלה מלשמש ככונסת נכסים

יצירת השותפות בנכס

9. הנתבעת טענה כי לא נכנסה לשותפות מרצון ועל כן לא חלים עליה דיני פירוק השיתוף במקרקעין. דעתי בעניין כדעת כונסת הנכסים ולפיה כניסתה של הנתבעת שהייתה קטינה במועד הרלוונטי ליצירת השותפות הייתה על פי רצון האפוטרופוסים הטבעיים שלה ורצונם נחשב כרצונה לכל דבר.

סעיפים 15-14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962 קובע כי הורים הינם האפוטרופוס הטבעיים של ילדיהם הקטינים וכי הם הסמכות לייצגם. משכך, חתימת החייבים בשמה של הנתבעת נחשבים כרצונה. דין הטענה להידחות.

התביעה לפירוק השיתוף

10. המסגרת הנורמטיבית להליך הפירוק מצויה בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, בזו הלשון:

"כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף".

תכליתו של החוק הוא להקל ככל-הניתן על פירוקה של שותפות אם שותף לשותפות מבקש כך לטובת השותפים ולטובת פיתוח המשק בכללו (ראו: ע"א 623/71 גן בועז בע"מ נ' אנגלנדר ואח' [2], בעמ' 336 (מפי השופט לנדוי); ע"א 540/75 דגני נ' פניג ואח' [3], בעמ' 640 (מפי השופט עציוני) ; ראו יהושע ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף 278 (1997)). כך הוא דין בשותפות שפקודת השותפויות חלה עליה (ראו סעיף 41(א)(3) ו-41(ב) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה- 1975) וכך הוא דין בשותפות במקרקעין.

11. במקרה שלפניי, מדובר בפירוק שיתוף בבית מגורים שאינו חלק ממהלך כולל של פירוד בין הצדדים, ועל כן דינו כדין כל פירוק שיתוף אחר במקרקעין, ועליו יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין (ראה בע"מ 8873/06 פלוני נ' פלוני, ([פורסם בנבו], 7.6.07); ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, 210 (1992)).

משנכנסה הכונסת בנעלי החייבים הרי שבסמכותה להגיש בקשה לפירוק השיתוף כשמימוש הנכס הוא הכרחי לשם פירעון החוב. בנימוקי העתירה לפירוק המקרקעין ומכירת הנכס לצורך פירעון החוב נטען על ידי הכונסת היא מצהירה: "החייבים לא פרעו את החוב או חלק ממנו ואף לא הביעו נכונות לכך, על כן נראה כי באם לא יימכר הנכס הרי שהחוב לא יפרע לעולם כך שזכותו הקניינית של הבנק תיפגע קשות... (ס' 10 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת)". טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת במהלך החקירה הנגדית ובנסיבותיו של המקרה לפניי, ניכר וברור על גבי רצף זמן שחלף מאז החל הבנק בהליך המימוש כי הדרך היחידה לפירעון החוב היא בדרך מכירת הנכס וקודם לכך פירוק השותפות בו.

בהערת אגב אציין, כי כל טענה לפיה פירוק שיתוף לא נכנס בגדר סמכויות הכונס, דינה להידחות. ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד אייל שוורץ, [פורסם בנבו], 10.10.2010 (להלן: "עניין כובשי") נקבע כי הסמכות לתבוע את פירוק השיתוף אמנם אינה מנויה באופן מפורש בין סמכויותיו של כונס הנכסים ואולם, בסמכות לתבוע פירוק שיתוף יש לראות, איפוא, סמכות טבועה ואינהרנטית לסמכות לממש את הנכס, הנכללת בגדר סמכותו הכללית של כונס הנכסים לעשות בנכס "כפי שיורה ראש ההוצאה לפועל", ומשמשת כלי עזר מקדים אך הכרחי לביצוע הסמכות העיקרית.

היקף הפגיעה בנתבעת

12. בעניין כובשי הנ"ל, נקבע כי גם במקרים בו החייב מתנגד לפירוק, סמכותו של הכונס גוברת על כך. כפועל יוצא מזה, ועל אחת כמה וכמה, במקום בו ההתנגדות נשמעת ממי שאינו החייב כגון הנתבעת. אין באמור כדי להציע שלא ליתן כל משקל לפגיעה בנתבעת, כמי שאינה חייבת, אך יש לבחון את הבקשה לפירוק השיתוף לגופה.

בעת בחינת בקשה לפירוק השיתוף במקרקעין המוגשת על ידי כונס נכסים, יערוך בית המשפט איזון בין הזכויות והאינטרסים של השותפים ושל החייב, שאינו יכול לעמוד בתשלום חובו, לבין הזכויות והאינטרסים של הנושים (דברי הנשיא ברק בע"א 3553/00 אלוני נ' זנד, פ"ד נז(3) 577, 599 (2003)). עוד יביא בית המשפט בחשבון גם את העובדה שפירוק השיתוף נעשה שלא בעצה אחת עם הבעלים המשותפים של הנכס, וככל הנראה, בניגוד לרצונם; את הנזק שייגרם לשותפים האחרים, שאינם בעלי זיקה ישירה לחוב שבגינו מתבקש הפירוק, ואת הפגיעה הצפויה בקניינם; ואת שאלת הימצאותן של חלופות לפירוק השיתוף לשם גביית החוב.

13. הנתבעת טענה כי פירוק השיתוף על ידי מכירת הנכס אינה מידתית בנסיבותיה ותביא לפגיעה אנושה בזכויות הקניין שלה: "...מידי שנה הנתבעת מתגוררת בנכס במשך תקופות ארוכות. כמו כן, הנתבעת נשואה לאיש צבא ומתוקף תפקידו אינה מתגוררת באילת לתקופה מסוימת, שבהחלט עתידה להשתנות בעוד כמספר שנים." בסיכומיה בעניין זה הוסיפה כי אין בבעלותה כל נכס אחר וכי בעלה אמור לסיים תפקידו והם יתגוררו בנכס נשוא המחלוקת כאן ראה (סעיף 9.11 לכתב ההגנה).

לעומת טענותיה הנ"ל, נמצא התייחסות אחרת של הנתבעת בעניין, כך בדיון מיום 9.10.2011 הנתבעת אמרה: "...במקרה שלי מדובר בשותפות ביני לבין הורי, אין בינינו משק משותף, אין בינינו כלום היום, אני אישה נשואה היום אימא לילד ואין בינינו כלום" (פרו', עמ' 2, ש' 14-12).

בחקירתה הנגדית, לשאלה האם מתגוררת כיום בנכס השיבה הנתבעת: "...דירת המגורים באילת זו דירת המגורים היחידה בבעלותי" (פרו', עמ' 15, ש' 9). היא נשאלת שוב באשר למגוריה בנכס והשיבה כי "...כרגע בעלי משרת באזור המרכז.. בהחלט מתעדים בסוף התפקיד לחזור לית (צ.ל אילת ש.ש)" (פרו', עמ' 15, ש' 12-11). לשאלה כמה זמן לא גרה באילת השיבה: "...באזור המרכז מזה 3.5 שנים" (פרו', עמ' 15, ש' 14).

גם כאשר חידדה בפניה התובעת בהבדל בין בעלות בנכס לבין חזקה, השיבה תשובה שאינה רלוונטית וניכר מעדותה כי היא מתחמקת מתשובה קונקרטית לשאלה ותשובותיה היו ללא כל קשר לשאלות שנשאלה בעניין מגוריה בנכס. בהינתן האמור, ועל בסיס טענותיה של התובעת עצמה, ברי הוא כי הנתבעת לא מתגוררת בנכס, היא מתגוררת עם בעלה וילדיה במרכז הארץ מזה שנים, ומכאן הפגיעה בקניינה מצטמצם וקטן ובוודאי שאינו מהווה פגיעה אנושה כנטען. כך או אחרת, הגם שלא כך היו הדברים, והנתבעת הייתה מתגוררת בנכס, לא היה הדבר משנה את התוצאה, שהרי יש בנמצא פתרונות (ראה עניין כובשי).

באשר לתמורה הצפויה לנתבעת ממכירת הנכס יצוין כי משבוטל מעמדה של הנתבעת כחייבת הרי ששכר טרחת הכונס לא ייגזר מחלקה בכספים שיתקבלו ממכירת הנכס. ככל שיימכר במסגרת הליכי הכינוס במחיר הנמוך משוויו, הרי שאין לנתבעת אלא להלין על עצמה שכן אין מחלוקת כי ניתנה לה במספר הזדמנויות במסגרת ההליך שלפניי האפשרות לפעול למכירה עצמית של הנכס וסירבה לעשות כן.

חוסר תום לב

14. בתצהירה העלתה התובעת טענות רבות בנוגע לחוסר תום לב מצד הבנק בגבייה של ריבית גבוהה בעת מתן ההלוואה לחייבים, פירעון הלוואה בשונה ממה שהסכים עם החייבים וכן טענה לחוסר תום לבו של הבנק אשר לא הגיע עמה להסדר בטרם ההליכים וגרם בהתנהלותו לתפיחת החוב. לדידה הבנק, בהתנהלותו זו, יצר מצב בו אין הצדקה לפירוק השיתוף שכן החוב לא יפרע.

ראשית יצוין כי טענות בדבר תום לב של הבנק הועלו על ידי הנתבעת והחייבים במסגרת התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי וזו נדחתה במסגרת פסק הדין. אוסיף לציין, כי טענות הקשורות ישירות לחשבון הלוואה והחוב שנוצר אין מקומם בהליך זה (כמפורט לעיל) ובכל מקרה מדובר בטענות סרק, כלליות וסתמיות שלא נתמכו בראיות ודינן להידחות. בנקודה זו אבקש להוסיף, כי כונסת הנכסים ממועד הגשת כתב התביעה, גילתה אורך רוח, סבלנות תוך שעשתה מאמצים כבירים לסיים את המחלוקת בהסכמת החייבים והנתבעת, לרבות הצעות שלטעמי היה בהן להטיב עם החייבים בנסיבות העניין, וברי כי הצעות אלה דרשו קודם את אישורו של הבנק.

הרחבת חזית אסורה

15. בסיכומי הנתבעת העלתה היא לראשונה טענות בדבר עסקאות נוגדות, מתן הלוואה לחייבים בתנאים לא הוגנים והוספת הבנק כבעל דין שלא כדין.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים בסוגיה זו והתשתית הראייתית שלפניי, שוכנעתי שיש לקבל טענות התובעת ולקבוע כי הנתבעת הרחיבה את גדר המחלוקת מעבר לחזית שנתחמה בכתבי טענותיה, משהעלתה טענות חדשות שזכרן לא עלה קודם. הרחבת חזית זו, בשלב כה מאוחר, אסורה ולפיכך יש להתעלם מהם.

בהערת אגב ולמעלה מן הצורך והנדרש אוסיף, כי דין טענות הנתבעת להידחות מכל וכל, שכן מהראיות שלפניי עולה ברורות כי אין בהן ממש:

- אשר לטענה בדבר עסקאות נוגדות, לא מדובר כלל בעסקאות נוגדות שהרי הנתבעת עצמה הינה חלק מהעסקה כולה.

- אשר להוספת הבנק כבעל דין שלא כדין, הרי הנתבעת לא הגישה כל בקשה למחיקת הבנק כצד להליך.

- אשר לטענה כי הבנק מלכתחילה נתן לחייבים הלוואה בתנאים לא הוגנים, ספק אם זהו ההליך לבירור הטענה, ובכל מקרה, טענה זו הייתה צריכה לבוא על ידי החייבים בהליך הנכון, ושוב יצוין כי החייבים אינם צד להליך, הנתבעת לא מייצגת את החייבים, החוב לרבות התנאים שבהסכם ההלוואה אינם נוגעים לה ועל כן היא מנועה מלהעלות כל טענה בעניינים אלה.

סוף דבר

16. בהינתן כל האמור, דין התביעה להתקבל. אני מורה על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של מכירת הנכס על בסיס סעיף 40(א) לחוק המקרקעין, כפנוי, ובכפוף להגנות בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ובסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל באשר לחייבים, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

17. הליכי המכר יבוצעו במסגרת תיק המימוש בלשכת ההוצאה לפועל ותחת פיקוחו של רשם ההוצאה לפועל.

18. אני ממנה את עו"ד כרמי ככונסת נכסים לצורך מכירת הנכס. כדי למנוע סרבול מיותר בעבודת כונסת הנכסים וכדי שלא יהיה צורך באישור משני גורמים שונים לכל פעולה, נקבע בזה כי פעולות הכונסת על פי פסק דין זה תהיינה חלק בלתי נפרד מפעולותיה במסגרת תיק המימוש, לרבות מבחינת דיווח וקבלת אישורים והוראות לעסקאות ופעולות והכל ע"פ הוראות רשם ההוצאה לפועל.

הנתבעת תשלם הוצאות ושכ"ט לצד שכנגד בסכום של 30,000 ₪ וזאת תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין לידיה.

המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה. התובעת תוודא קבלת פסק הדין אצל הנתבעת.

ניתן היום, ‏ז' אלול תשע"ד, 02 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.