א. מבוא:

1. לפני כתב תביעה ובו עתירה למתן סעד של ציווי, האוסר ביצוע על עבודות שהן בנכס מקרקעין, עד אשר יוסדר ויוגשם פסק דין שניתן בבית המשפט העליון באשר להסדר השימוש והחזקה באותם מקרקעין.

ואם ישאל השואל, מה לה לתביעה זו ולבית המשפט המחוזי, אף אני לא אדע להשיבו דבר. שכן, התביעה הוגשה לבית המשפט השלום בצפת – וכמצוותו הועברה ,מנימוקים שאין בכוונתי לירד לחקרם, לבית משפט זה – וכן מצאתי עצמי מחוייב לדון בתובענה זו, שאין בינה לבין גדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי ולא כלום.

ב. רקע:

2. עסקינן במבנה עתיק יומין, המצוי בעיבורה של העיר העתיקה בצפת. המבנה מהווה חלק מהקומפלקס של בית הכנסת "האר"י הקדוש" ובית המדרש, ושימש, בימים עברו, כמקווה טהרה ובית מרחץ. התובע שימש כרבו של בית הכנסת.

מבנה מקווה הטהרה ובית המרחץ יכונו להלן – "הנכס".

התביעה עוסקת בחלק מנכס זה, כפי שיפורט להלן.

3. הנכס הינו בבעלות מדינת ישראל [נתבעת 4] והוחכר על ידה לעיריית צפת [נתבעת 1]. זו הרשתה למשיבה 3 – עמותת מרכז תורני לאומי [להלן "העמותה"] -להקים במקום כיתות לימוד וספרייה.

4. בין הצדדים התקיימו בעבר הליכים בבית משפט זה, בתיק המרצת פתיחה 125/00 [להלן – "התיק הקודם"], בו עתר התובע לסעד של הצהרה, לפיו הנכס מהווה משום הקדש לבתי מרחץ ציבוריים – מקוואות טהרה, וימנה לו נאמנים. התביעה נדונה בפני סגן הנשיא, כבוד השופט ממן, אשר ביום 19.10.04 דחה את התביעה. בקיצור המילים אציין, כי כב' השופט ממן קבע כי לא הוכח שהנכס היווה אי פעם הקדש, ואם היה כזה – הוא חדל זה מכבר לשמש ככזה, הוזנח ונהרס. עוד נקבע כי לתובע אין זכות עמידה בנוגע להקדש.

5. התובע לא השלים עם פסק הדין. על כן, ערער לבית המשפט העליון. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסדר פשרה, לפיו חלל כלשהוא מתוך הנכס [ועליו עוד נעמוד בהמשך], יסגר כחלק נפרד מן הנכס, וימסר, בהרשאת העירייה, לבית הכנסת האר"י האשכנזי, לצרכי שחזור המקווה לצרכי הנצחה, שיבוצע על חשבון התובע.

הערעור עצמו נמחק ללא צו להוצאות.

על משמעו של הסכם הפשרה בבית המשפט העליון חלוקים בעלי הדין. בשל מחלוקת זו הגענו עד כה.

6. נראה כי עד היום לא נעשו כל פעולות סגירה והנצחה כלשהם. עם זאת, אין מחלוקת כי חדר אחד מתוך הנכס נמסר זה מכבר לבית הכנסת וחובר עימו.

ג. התביעה:

7. לטענת התובע, הסתבר לו, כי ביום 10.5.10, החלה העמותה לפנות גרוטאות מהנכס וקיבלה היתר בנייה לשיפוצו. לדבריו, הבקשה להיתר נעשתה תוך התעלמות מפסק דינו של בית המשפט העליון, ותוך התעלמות מן ההתחייבות לחלוקתו הפנימית של הנכס. בכך יש משום הפרת הוראת פסק הדין. כך, לטענתו.

8. התובע פנה לעירייה ולוועדה המקומית בדרישה לביטול היתר הבנייה – אולם העבודות לא פסקו.

על כן, הוא פנה לבית המשפט, בעתירה לצו מניעה אשר לדבריו, "נועד להגן על קיום הסכם שקיבל תוקף של פסק דין".

9. יצויין, כי בין לבין, בוטל, על ידי ועדת הערר שעפ"י חוק התכנון והבניה, היתר הבנייה שניתן לעמותה.

ד. טענות הנתבעת:

10. בעוד העירייה ומדינת ישראל הודיעו בהגנתן כי אינן נוקטות עמדה ביחס לתביעה וכי הן מותירות את ההכרעה לבית המשפט, מתגוננת העמותה בתוקף כנגד התביעה ובפיה ק"ן טעמים, מדוע זה יש לסלק את התביעה נגדה, בין על הסף ובין לגופו.

12. טענותיה של העמותה נטענות במעורב, כאשר טענות סף וטענות לגוף העניין נטענות כשהן שלובות זו בזו, ובסדר שאינו ברור לי.

11. אם נבחן את טענות העמותה נראה כי: טענות הסף הינן כדלקמן:

א. חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים של התובע, המתעלם מפסק הדין שניתן בהליך הקודם, ומעלימו מבית המשפט.

1. הסכם הפשרה שבין בעלי הדין לא קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט העליון.
2. פסק דינו הראשון של בית המשפט שריר וקיים. על פיו אין לו לתובע כל זכות עמידה.
3. לא היה מקום כלל להגיש עתירה. אלא בקשה לפי ביזיון בית המשפט. שכן, התובע טען כנגד אי ביצוע פסק דין – שהינו פסק הדין הקודם.
4. הסכם הפשרה אינו בהיר ולא ניתן לאכפו. לעניין זה, אי הבהירות פועלת לחובת התובע.
5. התביעה הוגשה בשיהוי – 3 שנים לאחר הסכם הפשרה, ולאחר שהתובע התבקש למסור נוסח לשלט ההנצחה ולא נענה.

12. מנגד, טענותיה המהותיות, הינן כדלקמן:

א. ההסכם נשוא הסכם הפשרה בוצע זה מכבר. ה"חלל" עליו מדבר ההסכם, נמסר, זה מכבר לבית הכנס הארי הקדוש.

ב. אין הצדקה למתן הצו משיקולי נוחות. הנכס הינו מבנה העומד בפני התמוטטות, ויש לדאוג לשפצו בהקדם. לעניין זה לא העלה התובע בדעתו לדאוג לכך, כי כטוען לזכות כלשהיא בנכס, שומה עליו גם להשתתף בהוצאות אחזקתו, למען לא יהרס.

ה. דיון – על מהותו של הסכם הפשרה:

13. אין ספק כי על פי פסק הדין הראשון – פס"ד העומד בתוקף גם כיום – אין לתובע כל זכות בנכס. הנכס אף אינו הקדש על פי פסק דין זה. אלא, שבמסגרת הדיון בבית המשפט העליון, הגיעו בעלי הדין להסכם המכונה "פסק דין בהסכמה". הסכם זה, חרף הכינוי המכובד בו הוכתר על ידי בעלי הדין, הינו, ראשית לכל, משום חוזה בין בעלי הדין. המדובר בחוזה מוגדר ומגובש, הכולל מפגש רצונות, מסויימות, ופעולות שעל הצדדים לבצען. כפי שנראה מיד, הסכם זה הוגש לבית המשפט העליון, אשר קבע כדלקמן:

"בעלי הדין הגיעו להסדר מוסכם ביניהם, המצורף לפסק דין זה ומסומן באות "א". להסדר זה מצורפים 3 נספחים (דו"ח ביקור במקום מיום 27.12.02, עמודים 45 ו- 46 מפסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור, ותשריט המיתחם נשוא המחלוקת).

לאור ההסדר האמור, הערעור נמחק ללא צו להוצאות, וצו המניעה הזמני בטל בזאת". (ע"א 11045/04).

14. הינה כי כן, בית המשפט העליון התייחס להסכם כאל "הסדר ביניהם" [בין בעלי הדין – ב.א.], אולם, לא נתן להוראותיו תוקף של הוראות מחייבות על פי פסק הדין. הוראותיו הפוזיטיביות היחידות של פסק הדין, הינן ההוראה בדבר מחיקת הערעור וביטול צו המניעה הזמני.

15. ברם, עצם העובדה שבית המשפט העליון לא נתן תוקף של פסק דין להוראות הסכם הפשרה, אין בה כדי לפגוע בתוקפו החוזי של הסכם הפשרה. כידוע, להסכם של פשרה המקבל תוקף של פסק דין, שני פנים, פן הסכמי ופן פסק דיני. כמאמרו של בית המשפט:

"פסק דין שבהסכמה, שלא כפסק דין אחר, הוא יציר כפיהם של הצדדים ואינו מושתת אלא על הסכם שעשו. (ע"א 597/69 רייכמן נ' פקיד השומה, פד כד [2] 826, 830 [1970]).

וכן:

"מקובל עלינו כי פסק דין המאשר הסכם ממוזגות ומשולבות בו שתי תכונות מצטברות והן אלו של הסכם ושל פסק דין". (עא 116/82, לבנת נ' טולדנו, פד לו [2] 729, 732 [1085]).

ההסכם דידן הוגש לבית המשפט העליון, במסגרת הדיון שנערך בפניו. אין ספק כי הסכם זה נועד לסיים את ההליך בפני בית המשפט. ההסכם הינו דו צדדי. מחד, הוא כולל את הסכמת התובע למחיקת ערעורו. מאידך, זכה התובע על פי הסכם זה בטובת הנאה בנכס – טובת הנאה שלא היתה לו קודם לכן, ואשר למעשה, גם לא נתבעה בהליך הקודם.

16. בית השפט העליון נדרש, ובצדק, רק לבקשה הנוגעת להליך שבפניו. בהתאם, הוא הורה על מחיקת הערעור. התובע קיבל במסגרת זו רק זכות חוזית. זכות זו, גם אם לא קבלה תוקף של פסק דין, עדיין תקפה כזכות חוזית. התובע זכאי לאכוף את זכותו זו בבית המשפט, או לחילופין, להגן עליה במסגרת הליכים משפטיים. ההליכים, הן לאכיפת הזכות, והן להגנה עליה, אינם מוגנים על פי פסק דין של בית המשפט, הניתן לאכיפה בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט. על כן, הדרך היחידה הפתוחה בפניו היא נקיטת הליך עצמאי לשם הגנה על זכותו.

16. לעניין זה, אציין כי העמותה מנסה לאחוז את המקל בשני קצותיו. מחד היא טוענת כי אין לתובע כל זכות, כיוון שבית המשפט העליון לא נתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה שבין הצדדים. אך מאידך, טוענת כי ההליך ההולם שעל התובע היה לנקטו, הינו הליך שעל פי פקודת בזיון בית המשפט. אתמהה.

כאמור, מסקנתי הינה כי התובע זכאי היה לפנות לבית המשפט בתביעה לאכוף את זכותו שעל פי הסכם הפשרה. זכות זו נוגעת לשימוש וחזקה במקרקעין – ומקומה היה להתברר כאמור, בבית משפט השלום.

ו. על תוכנו של הסכם הפשרה:

17. הסכם הפשרה מורכב משלושה מסמכים שונים. הראשון הינו המסמך שנערך בין בעלי הדין המכונה "פסק דין בהסכמה". מסמך זה נשען על שני מסמכים נוספים, דו"ח ביקור במקום, שנערך במסגרת הדיון בתיק הקודם על ידי כב' השופט ממן וכן תשריט שצורף לדו"ח האמור. בתשריט זה מסומן החלל בנכס, האמור להסגר בנפרד מיתרת הקומה בצבע כחול.

18. ניסוחו של ההסכם הינו כדלקמן:

"1. הערעור נמחק ללא צו להוצאות וצו המניעה הזמני בטל בזאת.

2. החלל הימני כהגדרתו בפרוטוקול, דו"ח ביקור במקום של ביהמ"ש קמא, מוצג 12 למוצגי המשיבה 3 (עמוד 45 לפרוטוקול) פיסקה רביעית, וכסימונו בתשריט שצורף אליו בצבע כחול (להלן – החלל) הפרוטוקול והתשריט מצ"ב ומסומנים נספח א-1 ונספח א-4.

3. מאחר והגדרת החלל איננה על בסיס מפת מודד מוסמך הרי שהגדרתו המדוייקת תערך על ידי הצדדים בהסכמה הדדית.

4. החלל יסגר כחלק נפרד מיתרת קומת המרתף, בתאום המשיבה 4, ובהתאם להוראותיה.

5. החלל ימסר בהרשאת המשיבה 4 לבית הכנסת האר"י האשכנזי, לצורך שיחזור המקווה לצרכי הנצחה, שיבוצע וימומן על ידי המערער.

6. למען הסר ספק מודגש בזה כי המקווה לא יהיה מקווה פעיל, וכי ההרשאה היא רק לשחזור לצורך הנצחה".

הינה כי כן, ברי כי קיים חלל כלשהוא – אשר יסגר ויופרד מהשטח, האמור להישאר ברשות העמותה. הגדרתו של חלל זה הינה לב ליבה של המחלוקת שבפני.

19. למרבה הצער, לא המציאו הצדדים את התשריט המקורי שהומצא לבית המשפט העליון. יתכן, כי מתשריט זה ניתן לראות מהו הצבע הכחול בו סומן החלל הרלוונטי. חרף זאת, הומצא העתקו הפוטוסטטי של התשריט, כפי שהוכן על די כב' השופט ממן. בתשריט זה סימן מאן דהוא קווים על חלל, המצוי בצידו הימני של הנכס, והגובל בבית הכנסת, ושקוע בתוך בית הכנסת.

כיוון שהתשריט המקורי לא הומצא, ולדברי עו"ד קפלן גם לא נמצא, אין מנוס אלא לבחון, על פי הראיות שבפני, האם ניתן להגיע לחקר הגדרת החלל, שאלמלא כן, אאלץ להורות על דחיית התביעה מחוסר ראיות.

20. הראיה אליה מפנה התובע – הינו המסמך השלישי מבין מסמכי ההסכם, "דו"ח הביקור במקום", אליו נספח התשריט.

על פי דו"ח זה, מצויה הכניסה כיום למבנה מרחוב ישראל נג'ארה. וכך מתאר כב' השופט ממן את אשר רואות עינינו עם הכניסה אל תוך הנכס:

"המבנה עצמו עשוי שלושה חללים גדולים מקבילים לפי התסריט המצ"ב. החלל הימני אינו מגיע לכל אורך החללים האחרים. הרצפה של בית המרחץ הרוסה, מלאה שיירי חומרי בניין, חפצים ישנים ואשפה. הקירות חשופים וכן התקרה. מוסכם כי עד שהחלו השיפוצים והחפירות בית המרחץ היה מבנה שלם אך ישן שתפס את כל שלושת החללים והיתה גם קומה או חצי קומה שנהרסה ושממנה ירדו מהכניסה אל חדרי הרחצה. לטענת ב"כ הנתבעים המבנה נראה מבפנים כמבנה שלא נעשה בו שימוש זמן רב . הוסכם כי הוא הכיל תנור ודודים לחימום מים, מחיצות בין החדרים הפנימיים וכו'.

מיד כשנכנסים לחלל הימני ביותר [הקצר יותר] מצד ימין ישנו חדר בגודל של כ- 3 X 4 מי שניכרים בו שרידי חדר מקווה [שרידי צינורות וחרסינה על הקירות ובתוך המקווה] והוא עמוק ונמוך ממפלס הכניסה. מוסכם כי זהו אחד המקוואות. הוא צמוד לקיר הפנימי של בית הכנסת ולגביו נטען כי גרם וישבות לקיר בית הכנסת".

עוברים משם לחלל השני האמצעי [שתחילתו בכביש וסופו בחדר הבלן]. בקצהו הפנימי למרגלות חדר הבלן ישנו בור עמוק הנראה גם כן כמקווה ישן במידות של 2 X 3 מ'. הוא מלא מים ומוסכם כי שימש כמקווה [לא ברור האם כמקווה חם או קר]. בקצה הקדמי של החלל הפנימי [זה הצמוד לקיר החיצוני הגובל ברחוב נג'ארה] ישנו חדר מוגבה שהיה בעבר חדר הזיעה [חדר השויץ"]. ניכר שהיה בו ספסל ישיבה".

אם נשווה את המלל לאשר רואות עינינו בתשריט, נראה כי המבנה מחולק בתוכו על ידי שתי שורות עמודים לשלושה חלקים. לפי האמור, החלל הימני קצר יותר. ואכן, אל מול דלת הכניסה, בצידו הימני של הנכס – הצד הצמוד אל בית הכנסת – נמצא חלל שאורכו כמחצית אורכם של שני החללים האחרים. כאשר בית הכנסת סוגר עליו בצורת האות ר'. מימין לחלל זה מצוי חחדר אליו מתייחס כב' השופט ממן (גודלו אינו ניתן להערכה על ידי), אך כפי האמור "ניכרים" בו "שרידי מקווה". ואכן, בתשריט מופיע חדר כאמור, כאשר עליו הודפסה המילה "מקווה". חדר זה צמוד לקיר בית הכנסת. לאחר מכן מגיעים אנו לחלל האמצעי, חלל זה מסתיים בחדר הקטן כאשר בקצהו יש מקווה. ואכן רואים אנו, במרכז הנכס, בין שתי שורות העמודים את החלל הארוך יותר, כאשר בקצהו שטח המסומן "מקווה", בסופו מצויה הכניסה הישנה – המקורית לבית המרחץ. לצידה אף מצוי "חדר הבלן". סימן נוסף לחלל זה הינו החדר המוגבה, הצמוד לקיר החיצוני – הגובל ברחוב נג'ארה וכמוזכר היה בעבר "חדר הזיעה". וכך מסומן חלל זה בתשריט.

21. הגדרות שני חללים אלה, דיות גבי דידי ויש בהן כדי לרדת לחקר כוונות הצדדים, עת ערכו את הסכם הפשרה. מתיאור זה מעלה מפורשות כי החלל הימני הינו החלל שבין החלל במרכז לבית הכנסת. חלל זה מתוחם, על פי הנראה בתשריט מצד החזית ברחוב נג'ארה בדלת הכניסה, מימינו ובקצהו המרוחק, בבית הכנסת ובחדר המקווה המסומן כ"מקווה", ובשמאלו בחדר הזיעה, שהינו חלק מן החלל המרכזי, ובשורת העמודים המפרידה בין שני החללים. החדר המצוי מצד ימין – חדר אשר סופח כבר לבית הכנסת, אינו מוגדר כ"החלל הימני" אלא כ"חדר בגודל של כ- 3 X 4 מ'".

סבורני, כי הפירוט המילולי בדו"ח הביקור במקום יחד עם התשריט הנ"ל, אינו מותיר מקום לספק כי אכן לאלה החללים כיוון כב' השופט ממן.

לשם הנוחות, אצרף את התשריט שערך כב' השופט ממן, ועליו אסמן את פרטי החלל הימני כפי התיאור שלעיל:

(המילים "חלל ימני" וכן המסגרת השחורה העוטפת חלל זה, הוטבעו על ידי- ב.א.)

22. ומכאן, נפתרה לנו התעלומה.

החלל הימני המסומן בתשריט לעיל, אינו אלא החלל הקצר יותר, המצוי אל מול הכניסה, אליו כיוונו הצדדים בסעיף 2 להסכם הפשרה. עובדה היא כי מימין לו מצוי חדר קטן המסומן במילה "מקווה".

על פי סעיף 4 להסכם הפשרה, חלל זה יסגר, כחלק נפרד מיתרת הנכס, אין חולקין על כך כי עד היום טרם נסגר החלל זה, אשר, על פי סעיף 5 להסכם, ימסר לבית הכנסת האר"י לצורך שחזור והנצחה.

ז. על הסעדים הנתבעים:

23. משהגדרנו את החוזה שבין הצדדים, אין לנו לשאול עצמנו, האם יש מקום, בין משיקולי סף, ובין שיקולים אחרים, לקבל את התביעה דידן – שמטרתה לאסור על העמותה לבצע עבודות בנכס, אשר תוצאותיהן תהא משום פגיעה, ואולי סיכול מטרות החוזה.

24. ראשית, אציין, כי משקבעתי כי המדובר בתביעה לאכיפת חוזה, וכי אין מקום לנקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, רשאי היה התובע לפנות לבית המשפט המוסמך. התובע אכן פנה כדין לבית משפט השלום – שהינו בית המשפט המוסמך לדון בתובענה לצו מניעה, שמטרתו מניעת שימוש אחר בנכס. אף סבורני, כי למרות שלתובע אין אולי זכויות קנייניות בנכס – עדיין קיימות לו זכויות חוזיות להנציח את אביו כפי המוסכם על פי הסכם הפשרה. מכל מקום, גם אם יאמר האומר כי אינו בעל דין ראוי. שכן, ההסכם לא מקנה לו עצמו זכויות חזקה, הרי אוסיף ואומר כי למצער, לפנינו חוזה לטובת אדם שלישי, כפי הוראות פרק ד' לחוק החוזים [פרק כללי] התשל"ג – 1973, כאשר התובע הינו צד להסכם זה, ורשאי, בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק, לדרוש את קיומו של החוזה.

25. לא מצאתי כי התובע השתהה במימוש הזכויות על פי הסכם הפשרה, כל עוד לא הכינה העירייה תוכנית להפרדת החלל כפי המוסכם. התובע הגיש את תביעתו בזריזות הנדרשת עת גילה כי העמותה מתכוונת לבצע עבודות בנכס, אשר תסכלנה את ביצועו של ההסכם.

מכל מקום, לא מצאתי כי נתקיים כאן שיהוי כלשהו, המלמד על כך שהתובע זנח את זכויותיו.

ח. לפני סיום:

26. חרף העובדה כי בהגנתן, טענו העירייה והועדה המקומית לתכנון ובניה, כי הינן מותירות את ההכרעה לבית המשפט, מבלי לנקוט עמדה, הרי בסיכומיהן בכתב הינן מפנות להצעת הפשרה שהעלה ראש העירייה – החורגת מן המוסכם על פי הסכם הפשרה. בכך, יש חריגה מהתחיבויותיהן על פי ההסכם, ושינוי חזית מן החזית שקיבלו על עצמן בהסכם הפשרה. מן הראוי כי העירייה תתעשת ותמצא דרך לקיים את אשר הסכימה לו בהסכם הפשרה.

27. בתביעה דידן לא ביקש התובע סעד של אכיפת החוזה, אלא רק סעד של ציווי שימנע את הפרתו. בית המשפט לא יושיט לתובע סעד שלא תבע. אולם, סבורני כי מן הראוי שבעלי הדין יתעשתו וימצאו דרך לבצע את החוזה, אשר היה עליהם לבצעו כבר לפני שנים, על דרך של הפרדת החלל, כפי תכנון שיעשה על ידי העירייה, וביצוע שיעשה על ידי התובע.

אקווה, כי במסגרת זו יבוא קץ למריבה לא ראויה, זו שנדונה בפני, הנוגעת למקום תורה וטהרה – אשר מן הראוי שהשלום והשלווה ישררו בו.

ט. סוף דבר:

28. נוכח האמור, אני נעתר לתביעה. בהתאם, ניתן צו האוסר על הנתבעות 2 ו- 3 לבצע כל פעולות בניה בנכס נשוא התביעה, אשר יהא בהן כדי להפריע לביצוע הפרדת החלל הימני של הנכס כפי המסומן לעיל, וביצוע הוראות הסכם הפרה בקשר אליו.

למען הסר ספק, אני קובע, כי לצורך ביצועו של צו זה, לא תוכן ולא תבוצע כל תכנית שיפוץ ליתר חלקי הנכס - אלה שיוותרו ברשות העמותה - אלא תוך הכנת תוכנית שתביא להפרדת חלל זה כפי המוסכם.

הואיל והתובע לא ביקש, לא בתביעתו, ולא בסיכומיו בכתב, כי אפסוק הוצאות, ולטעמי, הוא הטיב בעשותו כך, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ב, 02 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.