הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1. לפנינו תביעה שהוגשה ביום 30.5.10 לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין של התובע, ותשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 950,000 ₪ .

2. על פי כתב התביעה, בסוף שנות ה – 60 של המאה הקודמת העניק התובע, מושב עובדים הרשום כאגודה שיתופית, רשות אישית וללא תמורה לאביו של הנתבע 2, הרב צבי כהנא (להלן – הרב כהנא) וכן לנתבעת 1 (להלן – העמותה) , להשתמש במקרקעי התובע , לצורך הפעלת ישיבה במגרשים מס' 50, 74 עד 77 (להלן – מבני הישיבה).

כמו כן, בתחילת שנות ה – 70 ולאחר הקמת הישיבה, נתן התובע רשות אישית לרב כהנא להתגורר בבית מקצועי , הנמצא במגרש מס' 49 במושב (להלן – הבית המקצועי מס' 49 ) , וזאת לאור היותו ראש הישיבה ומנהלה.

השטח הכולל של המקרקעין שהועמד ו לרשות הנתבעים הוא כ – 3,600 מ"ר, כפי שמופיע בחוות הדעת של השמאי מנחם אדר מטעם התובע, שצורפה לכתב התביעה (להלן – חוות הדעת).

3. לטענת התובע בכתב התביעה, לאחר הקמת הישיבה החלו הרב כהנא והעמותה לפלוש לשטחים הגובלים עם מבני הישיבה ועם הבית המקצועי , ללא הסכמת התובע ותוך הפרת רשות השימוש שניתנה להם, ועם פטירתו של הרב כהנא בשנת 1996 - המשיך בנו, הנתבע 2, שהפך למנהל העמותה, את הפלישה, תוך העברת השימוש במבני הישיבה לאחרים, כאשר האחרונים שלהם הועברה רשות השימוש הם הנתבעת 3 (להלן – הישיבה ) והעומד בראשה, הנתבע 4 , שהוא חתנו של הרב כהנא מאז שנת 1975 (להלן – קרלינסקי).

התובע טוען כי בשטח מופעל על ידי הנתבעים אתר נופש ואירוח בתשלום, תוך הפרת רשות השימוש שניתנה, וכי תלמידי הישיבה וכן אורחיה מפריעים ומטרידים את שגרת יומם וחייהם של חברי המושב , פוגעים בפרטיותם , וגורמים ללכלוך בלתי נסבל בכל רחבי היישוב ואף לפגיעה ברכוש.

4. לגבי הבית המקצועי מס' 49 טוען התובע , כי אין לנתבעים כל זכויות בו וכי בשנת 1994 הגיש הרב כהנא תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 452/94) אשר בה דרש כי הבית יירשם על שמו , אך התביעה נדחתה.

עוד נטען, כי עם העברת רשות השימוש במבני הישיבה לאחרים , הבית המקצועי מס' 49 ננטש על ידי הרב כהנא וכן על ידי הנתבע 2, שאינו מתגורר במושב , וכתוצאה מכך - פקעה רשות השימוש בבית המקצועי שניתנה על ידי התובע.

5. הואיל ולטענת התובע המקרקעין המוחזקים על ידי הנתבעים דרושים ונחוצים לצורך הרחבת המושב, ונוכח מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים – הגיש התובע , בשנת 1997 , תביעת פינוי לבית משפט זה (ת.א. 11790/97), אולם ההליך נמחק מתוך ניסיון להגיע להידברות, ניסיון אשר לא עלה יפה.

6. לנוכח צו סגירה של הישיבה בהיעדר רישיון כדין , שהוצא על ידי משרד החינוך והתרבות ביום 27.2.05 (נספח יד 2 לתצהירו של חבר וועד ההנהלה של התובע, מר זכריה הרשקוביץ) , ולאחר שהנתבעים לא שעו לדרישת הפינוי של התובע שנשלחה ביום 5.6.05 (נספח ח' לכתב התביעה), בנוסף לדרישות קודמות - הוגשה על ידי התובע תביעה נוספת לבית משפט זה (ת.א. 7594/05 ) , שהתנהלה בפני כב' השופט ברעם.

כב' השופט ברעם החליט על הפסקת התובענה , וזאת על מנת לאפשר לצדדים להגיע להסדר, אולם קבע כי אם לא יעלה בידי הצדדים ליישב את המחלוקת ביניהם – יוכל התובע לחדש את התובענה מאותה נקודה שבה הופסקה.

7. הואיל ובמסגרת ת.א. 7594/05 הוגשו תצהירי עדות ראשית , ולאחר שהצדדים הודיעו כי לא עלה בידם לסיים את התיק מחוץ לכותלי בית המשפט והוגשה התובענה שלפנינו – ניתנה החלטה , ביום 24.5.11 , לפיה התצהירים האמורים יהוו תצהירים בתיק שלפנינו.

המדובר בתצהירי עדות ראשית מטעם התובע הכוללים תצהיר של חבר הוועד מר זכריה הרשקוביץ, של תושב היישוב מר רפאל ועקנין, וכן חוות הדעת של השמאי, ואילו מטעם הנתבעים מדובר בתצהירים של הנתבע 2, של מר קדוש דוד ( שהוא מכר של הנתבע 2) , של קרלינסקי , וכן של מר ראובן שניידמן ( תלמיד בישיבה).

8. בכתב ההגנה נטען, כי הישיבה הינה בית ספר שלומדים בו כ – 40 תלמידים נורמטיביים , אשר מסיבות שונות לא הסתדרו במוסדות לימוד אחרים , וזקוקים לגישה החינוכית המופעלת בישיבה ביחד עם הריחוק הגיאוגרפי מפיתויי העיר הגדולה.

טענתם המרכזית של הנתבעים הינה , כי ניתנה להם רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין נשוא התביעה, ללא תמורה וללא הגבלת זמן, וכי הם הסתמכו על הרשות שניתנה, השקיעו כספים והקימו מוסד לתפארת, ועל כל אלה "מונף גרזן" התובע.

9. ביום 16.12.11 ניתנה תעודת עובד ציבור מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מטה יהודה", של הגב' נופית נוימן, מנהלת מחלקת הפיקוח , אשר בה נאמר כי קיימים רישומים בדבר עבירות בניה במגרש מס' 50 בלבד, משנת 1970.

הצדדים ויתרו על חקירתה הנגדית של הגב' נוימן.

10. ביום 3.11.13 נדחתה בקשת התובע לתיקון כתב התביעה ולהוספת נתבעים (מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית לא"י, המועצה האזורית מטה יהודה , וכן הוועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה), וזאת , בין היתר, הואיל והבקשה הוגשה לאחר שנשמעו כבר רוב העדויות בתיק.

11. ביום 24.6.14 ניתנה תעודת עובד ציבור של הגב' זיוה אביטן מטעם רשות מקרקעי ישראל , אשר בה נאמר כי לנתבעים אין זכויות במגרשים נשוא התביעה , והם הינם חלק ממשבצת התובע.

כמו כן צורף רישיון זמני שניתן לנתבעת 3, ישיבת פסגת יצחק, ביום 14.7.11 , בתוקף עד סוף שנת הלימודים תשע"ד (31.8.14).

לא הוכח כי תוקפו של הרישיון הוארך לאחר המועד האמור.

12. ביום 7.7.14 ערך בית המשפט ביקור במקום , והוצא דו"ח ביקור ביום 9.7.14.

כמפורט בדו"ח, בית המשפט סייר בכל המבנים שבשימוש הישיבה לרבות הבית המקצועי מס' 49, המשמש כיום כחדר מורים והנהלה, ובסעיף 10 לדו"ח צוין כי כל המבנים הם ישנים ובמצב תחזוקה גרוע מאד, ולכן קשה לראות שמדובר באתר נופש ואירוח בתשלום , כאמור בסעיף 23 לכתב התביעה.

הואיל ובאותו שלב נשמעו כבר כל העדים מטעם התובע , וכן רוב העדים מטעם הנתבעים – המליץ בית המשפט לצדדים, על מנת לייעל ולקצר את ההליך , לוותר על המשך ההוכחות ולעבור לסיכומים בכתב, אולם דווקא התובע הוא זה שבחר להמשיך בדיון ההוכחות, כפי שעולה מהודעתו מיום 10.7.14.

13. לאחר שלאור רגישות הנושא ומורכבותו ניתנה לצדדים שהות ארוכה יחסית להידבר ביניהם, אולם ללא הצלחה - המליץ בית המשפט, שוב, בהחלטה מיום 1.7.15 על סיום התיק מחוץ לכותלי בית המשפט וזאת על מנת למנוע, כדבריו, " תוצאות שיכולות להיות דרקוניות והוצאות מיותרות", אך לאור עמדות הצדדים - לא היה מנוס מקיום דיון הוכחות נוסף, שהתקיים ביום 26.10.15, והצדדים התבקשו להגיש סיכומים בכתב.

טענות התובע

14. התובע טוען כי כל אשר הוענק לרב כהנא הייתה רשות שימוש במקרקעין באופן אישי וללא תמורה , דהיינו הוענקו זכויות של שואל לפי חוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971, ולא זכויות קניין, ובכל מקרה - עומדת לתובע הזכות לביטול בכל עת של אותה רשות שימוש, ולדרוש את סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין.

15. עוד טוען התובע, כי בנוסף לזכות הכללית לביטול הרשות/השאילה של המקרקעין נשוא התביעה - עומדות לו גם עילות פרטניות לביטול :

שינוי הנסיבות ואי עמידה במטרות ובתכלית מסירת המקרקעין לרב כהנא , שהייתה לייסד ישיבה תורנית אשר תשמש את ילדי מושב בית מאיר וילדי האזור (כמפורט בסעיפים 20 – 34 בסיכומי התובע), העברת זכות השימוש לאחרים , על אף שכאמור הזכות ניתנה לרב כהנא באופן אישי בהיותו גדול בתורה (כמפורט בסעיפים 35 – 46 לסיכומי התובע), וכן בניה ללא היתר (כמפורט בסעיפים 47 – 55 לסיכומי התובע).

16. בסעיף 37 לתצהירו של מר זכריה הרשקוביץ מטעם התובע נאמר, כי מאז שנת 1991 פעל התובע להביא לאישור תכנית מתאר חדשה להרחבת המושב ולהסדרת השימושים בשטחי המושב, וכבר ביום 25.10.93 נדרשו הנתבעים בכתב לפנות את המקרקעין (ראה נספח ג' לתצהירו של מר הרשקוביץ).

בסעיף 41 לתצהירו, אומר מר הרשקוביץ כי כצעד אחרון של רצון טוב הציע התובע , ביום 9.1.08 , כי הנתבעים יפנו בהסכמה את השטחים המוחזקים על ידם ויקבלו שטחים באזור המיועד בתב"ע החדשה של המושב כשטח ל"מוסדות ציבור" , שירוכזו במקום אחד וכך ניתן יהיה לפתח את המושב, אולם הנתבעים לא נענו להצעה.

17. לגבי הבית המקצועי מס' 49 טוען התובע, בסעיפים 56 – 66 לסיכומיו, כי מדובר בזכויות ייחודיות למגורים שניתנו לרב כהנא באופן אישי , בהיותו ראש הישיבה , כי הזכויות לא ניתנו לישיבה עצמה או לכל אדם אחר, וכי לאחר פטירתו של הרב כהנא בשנת 1996 - בוטלה זכותו , והתובע אף פעל לשיווק הזכות לאחרים, ובין המתעניינים היה גם הנתבע 2.

18. לגבי דמי השימוש הראויים טוען התובע , כי לפי חוות הדעת השמאית שהוגשה מטעמו מדובר בסכום של 107,616 ₪ לשנה, וחובת תשלומם של דמי השימוש חלה על הנתבעים החל מהודעת הביטול הראשונה, מיום 25.10.93 , ועד להשבת המקרקעין בפועל לידי התובע.

טענות הנתבעים

19. הנתבעים טוענים כי במסגרת ההסכם בין התובע לבין הישיבה הועמד תנאי אחד ויחיד להקצאת המבנים והוא - שהישיבה תמשיך ותפעיל במקום מוסד חינוכי תורני , וכי בניגוד לטענת התובע , לא נקבע כי הישיבה תשמש את ילדי המושב והאזור בלבד.

20. לטענת הנתבעים , לישיבה ניתנה רשות שימוש בלתי הדירה במקרקעין בהם היא שוכנת במשך כיובל שנים ברציפות, ולא הוכחה כל הפסקה בשימוש.

כמו כן נטען, כי במשך כל התקופה השקיעו הנתבעים כספים ומשאבים רבים מכיסם הפרטי על מנת לפתח את המוסד החינוכי ולשדרג את המבנים (ראה פירוט בסעיפים 46 – 71, 94 – 102 לסיכומי הנתבעים), ולכן עקרון ההסתמכות על ההסכמה שניתנה להפעלת הישיבה , מבלי שצוינה כל מגבלה העוסקת בהתאמת המבנים לצרכי הישיבה , אינו מאפשר חזרה חד – צדדית מהרשות שניתנה על ידי התובע.

21. הנתבעים טוענים כי לא חל על העסקה חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1970 וחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971, שכן רשות השימוש במקרקעין ניתנה עוד בשנת 1964, לפני כניסתם לתוקף של החוקים האמורים, ולא הוכח קיומן של עילות פינוי לפי הדין הקודם.

22 . לטענת הנתבעים, בסעיפים 32 – 35 לסיכומיהם , בשנים 1975 ו – 1996 ניתן אישור מפורש בכתב על ידי התובע לשימוש בלתי הדיר במקרקעין (נספחים ה' ו – ו' לתצהירו של הנתבע 2) , ויש לדחות את כל טענות התובע בדבר מתן רשות שימוש אישית לרב כהנא.

כמו כן נטען, כי רשות שימוש בלתי הדירה ניתנה גם בעל פה וגם בהתנהגות ללא כל הסתייגות , על אף שבשנת 1996 התנהלו הליכים משפטיים בין הצדדים, וחלים עליה כל המבחנים שנקבעו בפסיקה (כמפורט בסעיפים 36 – 45 לסיכומי הנתבעים).

23. לעניין חוות הדעת השמאית טוענים הנתבעים כי היא כללית, סתמית, לא עדכנית, ואיננה לוקחת בחשבון את כל ההשקעות של הנתבעים .

לפיכך טוענים הנתבעים, כי חוות הדעת איננה רלבנטית ואיננה משקפת באופן אמתי את ההיבט הכלכלי של "המשתמש המיוחד", ועל כן יש לדחות את המרכיב של התביעה המתייחס לדמי השימוש הראויים.

24. לטענת הנתבעים, לאורך כל השנים מקבל התובע בחזרה מהישיבה ומרבניה תמורה בת ערך המתבטאת, באופן כללי , בהשראת צביון חינוכי ותורני למושב , במתן שיעורי תורה לחברי המושב ושיעורי עזר לילדים, ייעוץ הלכתי בבעיות העומדות על הפרק , ופתרון ויישוב סכסוכים בין אדם לחברו.

25. הנתבעים טוענים כי לא קמה לתובע כל עילה משפטית או מוסרית לפינוי הישיבה, וכל עילות הפינוי שהועלו על ידו אינן אלא כסות לטעם היחיד העומד מאחורי התביעה שלפנינו – ניסיון לסלק את הישיבה מהמקרקעין , על מנת לשווקם לצדדים שלישיים או לבנים של חברי המושב ולשלשל את התמורה לכיסו של התובע.

על כן טוענים הנתבעים , כי אל לו לבית המשפט ליתן ידו לעיוות ולאי צדק שבתביעת התובע, בהתחשב בנסיבות של הזמן שחלף , ובמיוחד בכך שקבלת התביעה משמעה נזק אדיר ובלתי הפיך לתלמידי הישיבה, להוריהם, לעובדי הישיבה , ולמחנכים.

דיון והכרעה

26. אין מחלוקת כי התובע הינו בר – רשות במקרקעין נשוא התביעה , אשר מהווים חלק מ"המשבצת " של המושב, ועל כן, לאור הכלל הידוע לפיו אין אדם יכול להקנות לאחר אלא מה שיש לו - אין לנתבעים , וגם לא הייתה בעבר לרב כהנא , כל זכות קניינית במקרקעין (הן במבני הישיבה והן בבית המקצועי מס' 49 ) , אלא ניתנה לגביהם , לפני כ – 50 שנים, רשות שימוש בלבד.

לפיכך, השאלה העיקרית שעומדת בפנינו הינה:

האם בנסיבות העניין , יש לקבל את טענת הנתבעים לפיה ניתנה על ידי התובע , מכוח הסכם מפורש בינו לבין הרב כהנא , רשות שימוש בלתי הדירה במקרקעין, ללא תמורה וללא הגבלת זמן או הגבלה אחרת כלשהי , ועל כן אין מקום לפינויים של הנתבעים , או שמא יש לקבל את טענת התובע לפיה קמה לו הזכות לביטול רשות השימוש ללא תמורה שניתנה באופן אישי לרב כהנא, וזאת עקב שינוי הנסיבות והפרת רשות השימוש על ידי הנתבעים , ועל כן ניתן לפנות אותם מן המקרקעין, ואף לחייבם בדמי שימוש ראויים עד למועד הפינוי.

27. הואיל ומבחינה עובדתית ניתנה רשות השימוש במקרקעין, באופן מפורש, עוד בשנת 1964 בעת ייסוד העמותה - מוכנה אני לקבל את הטענה כי במועד מתן רשות השימוש באותם מקרקעין חל הדין שהיה בתוקף באותה עת, לפני חקיקת חוק המקרקעין וחוק השכירות ושאילה, אולם יש לזכור כי גם אז היו קיימים כללי הרישיון והרשות לשימוש במקרקעין.

28. אכן בפסק הדין בע.א.87/62 בדיחי נגד בדיחי (פ"ד ט"ז 2901) , שצוטט על ידי הנתבעים בסעיף 31 לסיכומיהם , נקבע כי באותה תקופה "התגבשה הלכה חדשה, על יסוד דיני היושר, שלפיה מונעים בתי המשפט את סילוקו של בעל רישיון כאשר הסכם הרישיון נותן לו זכות להשתמש בקרקע לתקופה מסוימת או אף ללא הגבלת זמן, והצדק דורש את קיום החוזה בעין".

הדגש הוא אם כן על כך ש"הצדק דורש את קיום החוזה בעין".

29. האם במקרה דנא הצדק דורש קיום החוזה בעין , כטענת הנתבעים , ללא כל אפשרות לבטל את רשות השימוש אשר כאמור ניתנה ללא תמורה, או שמא , בנסיבות העניין, דורש הצדק דווקא את ביטולו של החוזה?

בנספח ב1 לתצהירו של הנתבע 2, מכתב מחודש אפריל 1964 של מר יצחק עצמון, יו"ר ועד התובע באותה עת, אל יו"ר המועצה האזורית הרי יהודה , בעניין מענק לעמותה , נאמר:

" הננו שמחים להודיעכם שסוף סוף עלה בידינו לייסד בבית מאיר ישיבה תורנית שתשמש את ילדי המקום ואת ילדי האזור. בראש הישיבה עומד הרב כהנא שליט"א שהינו ידען בעל שיעור קומה ומחנך דגול...".

מכאן משתמע, כי על אף שהמטרה הכללית של העמותה , כפי שנרשמה במשרד הפנים ביום 22.7.64, היא "ללמד תורה לילדי י שראל" (ראה נספח א ' לתצהירו של הנתבע 2 ) - הרי שהמטרה הקונקרטית של העמותה, לפי תפיסתו של התובע מיד עם הקמתה ומתן רשות השימוש במקרקעין , הייתה לשמש ישיבה תורנית לילדי המושב ולילדי האזור, שבראשה עומד אדם בעל שיעור קומה ומחנך דגול כמו הרב כהנא, ולא ישיבה לכלל ילדי ישראל.

אלה היו למעשה עקרונות היסוד של התובע בנוגע לישיבה , ובהתאם לעקרונות יסוד אלה ניתנה רשות השימוש במקרקעי התובע , והתובע אף ניסה לסייע לישיבה לקבל מענק.

30. על עקרונות היסוד האמורים חזר התובע בהחלטתו משנת 1975, כ"ח בתמוז תשל"ה (נספח ה' לתצהירו של הנתבע 2) , אשר בו נאמר:

" א) זכות שימוש בבניינים שעל המסרק:

הוועד חוזר ומאשר את זכות השימוש של הישיבה בבתים שעל המסרק הנמצאים כיום בשימוש הישיבה ומוכן לתת אישור בכתב בו יצוין שזכות השימוש בבתים תהיה בתוקף כל עוד תהיה ישיבה במקום, ישיבה אשר אינה מתנהלת בניגוד לעקרונות היסוד של המשק".

במלים אחרות, על אף שבשנת 1964 נקבעו עקרונות היסוד שלפיהם תשמש הישיבה , בראשות הרב כהנא, את ילדי המושב ואת ילדי האזור ולא את כלל ילדי ישראל , ועל אף שבתקופה שבין שנת 1964 ועד שנת 1975 היה התובע מוכן , כנראה, להעלים עין מעקרונות יסוד אלה כל עוד מנהל הרב כהנא את הישיבה – הרי שבשנת 1975 גילה התובע במפורש ובכתב את דעתו כי הוא מבקש לעמוד על עקרונות היסוד האמורים לגבי הישיבה, קרי : שהישיבה תנוהל על ידי הרב כהנא ,ושילמדו בה רק ילדי המושב וילדי האזור , ולא ילדים מירושלים או ממקומות אחרים.

לא ידוע אם בשנת 1975 אכן עמדה הישיבה בעקרונות היסוד האמורים , אולם בחקירתו הנגדית מיום 10.6.14 הודה הנתבע 2 כי כיום , ולמעשה גם במועד הגשת התביעה בשנת 2010 , אין אף תלמיד בישיבה שהינו מבני המושב , ואין אף עובד של הישיבה שהינו מתושבי המקום (פרוטוקול עמ' 39 שורות 30 – 32 ועמ' 41 שורות 19 – 20), דהיינו - קיימת סטייה מהותית מעקרונות היסוד של התובע.

31. נראה אם כן , כי החל בשנת 1975, כאשר כבר היו בתוקף הן חוק המקרקעין והן חוק השכירות והשאילה, הייתה רשות השימוש במקרקעין , שניתנה לרב כהנא ולעמותה ושהייתה כאמור רשות חינם - בת ביטול, עקב הסטייה המהותית מן העקרונות שנקבעו, ואין לראות בה רשות בלתי הדירה.

32. זאת ועוד, בסעיפים 18 – 19 לתצהירו, אומר מר הרשקוביץ כי הייתה סטייה נוספת מעקרונות היסוד של התובע לגבי הישיבה בשנות ה – 80 ובשנות ה – 90 בכך כי במקום פעלו ישיבות ורבנים אחרים (מבלי שהרב כהנא נכח במקום), וכן כולל אברכים , שבו למדו אברכים מבוגרים בעלי משפחות שהתגוררו בירושלים, ולא ילדי המושב וילדי האזור, וזאת ללא ידיעת התובע וללא רשותו.

התובע טוען כי הרב כהנא למעשה השכיר את המקום לאחרים וגבה דמי שכירות (בעוד שכזכור קיבל את השטח ללא תמורה).

טענות אלה של התובע למעשה לא נסתרו , וגם זו עילה לביטול רשות השימוש במקרקעין .

33. העובדה שהתובע לא השתמש בזכותו לבטל את רשות השימוש במקרקעין במשך תקופה ארוכה וניסה למצות כל אפיק של הידברות עם הנתבעים על מנת לפתור את הבעיה בדרכי שלום - אינה צריכה לעמוד לו לרועץ ולפגוע בזכות הביטול שעמדה לו , כאמור, כבר החל בשנת 1975.

יש לזכור כי עוד ביום 25.10.93 (נספח ג' לתצהירו של מר הרשקוביץ) השתמש התובע בזכותו האמורה ודרש פינוי אך הנתבעים לא שעו לדרישתו.

34. בהקשר זה יצוין, כי הוכח שכיום לומדים בישיבה , בדרך כלל ללא לינה, כ – 30 תלמידים בלבד שאין בינם לבין המושב דבר, ולא ברור מדוע קיים צורך ממשי להחזיק לשם כך, ללא תמורה, שטח גדול כל כך , העולה על 3,600 מ"ר, לרבות הבית המקצועי מס' 49 , שעם פטירתו של הרב כהנא שינה כליל את ייעודו ואינו משמש עוד למגוריו של ראש הישיבה.

ראיתי לקבל את עמדת התובע, המפורטת בסעיף 33 לסיכומיו ובסעיף 3 לסיכומי התשובה מטעמו, כי לו נדרשו הנתבעים לשלם עבור השימוש אותו הם עושים במקרקעין – היו מן הסתם בוחרים בשטח קטן וצנוע הרבה יותר לצרכיהם, בין אם במושב ובין אם במקום חלופי אחר, בקרבת מקום מגוריהם של תלמידי הישיבה.

35. משהגעתי למסקנה כי מדובר במתן רשות שימוש במקרקעין הניתנת לביטול, ועם שינוי הנסיבות והסטייה המהותית מעקרונות המושב לגבי הישיבה – הרי שהצדק דורש דווקא לקבל את טענות התובע לפינוי הנתבעים , ולאפשר לו להשתמש במקרקעין כעוות נפשו, לרבות לצרכי התרחבות ופיתוח המושב בהתאם לתב"ע, ולא קיום החוזה בעין , כטענת הנתבעים.

36. בנסיבות אלה, מתייתר הצורך בבחינה האם הוכחו עילות הפינוי הנוספות אשר נטענו על ידי התובע , כגון האם היה שימוש במקום למטרות אירוח ונופש תמורת תשלום, או התנהגותם של התלמידים (האם מלכלכים ופוגעים ברכוש אם לאו) או בניה ללא הסכמת התובע.

37. על אחת כמה וכמה שכך המצב לגבי הבית המקצועי מס' 49.

מן הראיות שהוצגו בפני , לרבות מטעם הנתבעים עצמם, שוכנעתי כי לגבי הבית המקצועי מס' 49 ניתנה לרב כהנא רשות שימוש אישית, שאינה ניתנת להעברה אף לא בירושה , לצורך מגוריו בסמוך לישיבה בהיותו ראש הישיבה והמנהל שלה, וכי מבנה זה מעולם לא הועמד לרשות הישיבה.

(ראה לעניין זה , בין היתר, את נספח ו' וכן נספח יז2 לתצהירו של הנתבע 2).

נוכח פטירתו של הרב כהנא בשנת 1996 , ולאחר שהבית המקצועי מס' 49 אינו משמש עוד לייעודו המקורי כבית מגורים לראש הישיבה (ראה עדותו של הנתבע 2 - פרוטוקול עמ' 41 שורות 30 – 31, וכן דו"ח הביקור במקום ) - קמה לתובע עילה לביטול רשות השימוש בבית המקצועי מס' 49 ולפינוי הנתבעים מבית זה.

38. נראה כי גם הרב כהנא עצמו לא סבר בזמנו כי הזכויות בבית המקצועי מס' 49 ניתנו לישיבה אלא לו באופן אישי, שאם לא כן – מדוע ראה לנכון להגיש את התביעה בת.א. 452/94, אשר הוגשה לאחר המכתב מטעם התובע מיום 25.10.93 שבו נתבקש הרב כהנא לפנות את מבני הישיבה ואת הבית המקצועי מס' 49?

39. לאור כל האמור לעיל , דין התביעה לסילוק ידם של הנתבעים , הן לגבי מבני הישיבה והן לגבי הבית המקצועי מס' 49 - להתקבל.

40. מאידך, לא ראיתי לקבל את התביעה לתשלום דמי השימוש הראויים.

מבלי להיכנס לשאלה האם הרימו הנתבעים את הנטל להוכחת טענתם בדבר ההשקעות הגדולות שהשקיעו בישיבה (ונראה כי לא הצליחו להוכיח זאת) – הרי שלאורך כל הדרך היה ברור כי רשות השימוש במקרקעין ניתנה ללא תמורה, והתובע מעולם לא דרש דמי שימוש ראויים לפני הגשת התביעה.

הואיל וכבר בעת מתן ההודעה בדבר ביטול רשות השימוש ביום 25.10.93 יכול היה התובע להתריע בפני הרב כהנא כי עם ביטול רשות השימוש במקרקעין ידרוש התובע דמי שימוש ראויים , אך לא עשה כן - לא יהא זה ראוי וצודק לדרוש עתה מהנתבעים , בחלוף השנים, דמי שימוש ראויים , גם אם התובע צמצם את דרישתו רק לשבע שנים אשר קדמו להגשת התביעה.

לפיכך, דינו של רכיב זה של התביעה - להידחות.

סוף דבר

41. התביעה לדמי השימוש הראויים , כמפורט בסעיף 38 לכתב התביעה , וכן הבקשה לפיצול סעדים בנוגע לדמי השימוש, כמפורט בסעיף 40 לכתב התביעה – נדחית.

42. התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין נשוא התביעה - מתקבלת .

הנתבעים, וכן כל מי שבשמם או מטעמם משתמש במקרקעין נשוא התביעה, יסלקו את ידם מהמקרקעין ויחזירו את החזקה בהם לתובע כשהם ריקים ופנויים מכל אדם ומכל חפץ , לרבות בעל חיים, במועדים המפורטים להלן :

א. לגבי הבית המקצועי מס' 49 - לא יאוחר מיום 31.8.2016.

ב. לגבי מבני הישיבה (מגרשים מס' 50, 74, 75, 76 ו – 77 ) - אם הוארך הרישיון לישיבה מעבר ליום 31.8.14 , כאמור בפסקה 11 לעיל , ואם בפועל נרשמו תלמידים לשנת הלימודים תשע"ז , על מנת לא לפגוע בתלמידים אלה – יפונו מבני הישיבה לא יאוחר מתום שנת הלימודים תשע"ז , דהיינו לא יאוחר מיום 1.7.2017 .

מאידך, אם לא הוארך הרישיון לישיבה ו/או אם לא נרשמו תלמידים לשנת הלימודים הקרובה – יפונו מבני הישיבה לא יאוחר מיום 31.8.2016 .

43. אשר להוצאות – הואיל והתביעה התקבלה בחלקה בלבד , לא ראיתי ליתן צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' סיוון תשע"ו, 08 יוני 2016, בהעדר הצדדים.