התוצאה אליה הגעתי הינה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין התשל"ז-1977, כפי שיוחסה לו בכתב האישום.

רקע

1. מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 22.11.09, בסמוך לשעה 00:45, ברחוב הרב מימון 22 בעיר בת-ים, החזיק הנאשם בסכין מחוץ לחצריו, מבלי שהוכיח כי החזיקו למטרה כשרה.

2. הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי לא החזיק כלל בסכין, שנתפס מתחת לרכב. עוד טען כי בסמוך אליו עוכבו שלושה חשודים אחרים, אך הוא היחיד "שראו אותו", כלשון ההגנה.

3. בעתירתה להרשיע את הנאשם במיוחס לו, ביקשה המאשימה להסתמך על עדויותיהם של שני שוטרים - הגב' איילת גוגמן (להלן: "גוגמן") ומר ארמון אקטן (להלן: "אקטן"). במסגרת פרשת ההגנה, הסתמך הנאשם על עדותו שלו.

4. במוקד הדיון ניצבת השאלה, האם די בעדותה של גוגמן, כמי שמקשרת בקליטת חושיה את הנאשם לסכין נשוא הדיון, כדי לגבש את אשמו במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, אותות האמת שעלו במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין - שוכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל החל עליה והוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו.

פרשת התביעה – דיון והכרעה

5. אקטן לא ראה את הנאשם בהקשר כלשהו לסכין ואין מלפניי אלא את גרסתה של גוגמן כעדות יחידה במשפט פלילי. טרם הרשעה על בסיס עדות שכזו, על בית המשפט לשגר "אזהרה עצמית" כדי בחינת העדות בדקדקנות וב"שבע עיניים". לאחר שכך נעשה, התרשמתי כי גוגמן מסרה גרסה איתנה, עקבית, נחרצת וברורה, המקשרת באדיקות בין הנאשם לבין הסכין שנתפס למרגלותיו. גרסת גוגמן לא נסתרה בסתירות אמיתיות, לאלו הלכאוריות שנמצאו בה ניתן הסבר מספק שנתמך בעובדות ובהיגיון וייחסתי לה את מלוא המהימנות המתבקשת.

לא נמצא ולו ראשיתו של מניע מטעם גוגמן לטפול על הנאשם אשם שווא. היא אבחנה מפורשות הן בינו לבין חשודים אחרים שנכחו בזירת כתב האישום והן בין הסכין שקשרה אליו לבין שני סכינים נוספים שנמצאו במקום. גוגמן ואקטן לא ביקשו לבוא חשבון פסול עם מי מהמעורבים ומיקדו את גרסתם אך בנתונים בהם בטחונם היה ללא סייג.

6. גוגמן תיארה בחקירה ראשית כיצד בעת הרלוונטית נקראה לזירת כתב האישום – מרכז מסחרי, על ידי אקטן – קצין היחידה, שמסר לה שהוא רואה: "קבוצת נערים גדולה עם סכינים". גוגמן התבקשה לסייע בעמדת תצפית שנערכה במקום (להלן: "התצפית") ולאחר מכן במעצרים, ככל שיתבצעו.

בחלוף מספר דקות מעת תחילת התצפית ומשלא הבחינה בהתפתחות קטטה או בעשיית שימוש בסכינים, יצאה גוגמן מהתצפית במטרה לבצע חיפושים. אז וכדבריה, הבחינה ב: "בחור שהולך מהר מאוד שהוא הבחין בי, רצתי אליו והוא המשיך ללכת יותר מהר ולפתע הוא זרק סכין". גוגמן ניגשה אל אותו "בחור", שאין חולק כי הוא הנאשם ואזקה אותו.

גוגמן נטלה את הסכין בו התמקדה והעבירה אותו לתחנת המשטרה. עסקינן בסכין עם מנגנון נעילה. בזירת כתב האישום נתפסו עוד סכינים וגוגמן הצביעה על זה הספציפי נשוא הדיון (ר' ת/4 – תמונות שלושת הסכינים) והבהירה כי נזרק "לרצפה". עוד ציינה את זיכרונה הטוב לגבי אירוע כתב האישום, על אף חלוף הזמן.

יתר על כן, גוגמן הבהירה כי הסכין נזרק: "לכיוון מכונית, לא מתחת למכונית, היה לי קשר עין עם הסכין, יש שם תאורה, זה מרכז למרות שזה היה בלילה" ולשאלה אם יכולה לקשר בין מחזיק לסכין, השיבה: "בלי ספק, כן".

דוח תפיסה וסימון, דוח פעולה ודוח מעצר, שערכה העדה הוגשו וסומנו ת/1-ת/4 (ר' פרו' עמ' 4 שו' 10-26; עמ' 5 שו' 1-5).

7. לא עלתה סתירה חיצונית ממשית בהשוואתן הלוגית של גרסאות עדי התביעה. אקטן תיאר בחקירה ראשית כיצד ערך בעת הרלוונטית סיור שגרתי, הבחין במספר "בחורים" והחליט לערוך את התצפית. גוגמן נקראה לסיוע, גם מאחר ואקטן שמע מלל אודות מכות ו: "אני אדקור אותו".

אקטן יצא מהתצפית לכיוון החבורה, שלושה מעורבים נעלמו ויתרתם נותרה במקום והחלה להתפצל. גוגמן תפסה אחד מהם – הנאשם ואקטן נותר עם שלושה אחרים – ה"ה טייב, ברכה וחנוני.

לאחר שהבחין כי גוגמן עצרה את אחד החשודים עם סכין, ביצע אקטן סריקה במקום ומצא שני סכינים אחרים מתחת לרכבים (ר' פרו' עמ' 19 שו' 6-16; עמ' 20 שו' 2-14).

8. לבד מפרטי הגעת גוגמן לזירת האישום, הנוכחים בה ומהלך התצפית, נותר "גרעין קשה" בגרסת גוגמן שלא נסתר, בדמות הבחנתה המפורשת בנאשם, כמי שנבדל משאר הנוכחים והשליך מידו את הסכין נשוא כתב האישום. הנתונים שמסרה מזיכרונה בהקשרים אלו, נותרו כמקשה מהימנה על סמכם ביססתי בנקל קביעת ממצאים לחובת הנאשם ומעל לכל ספק סביר (ר' פרו' עמ' 6 שו' 1-32).

כך טענה גוגמן ביחס להבחנתה בקבוצת החשודים כי: "האדם הסביר יבין שהם ביחד, קשורים אחד לשני...קבוצה אחת, את רואה אותם ביחד, קרובים יחסית". בשלב זה, הנאשם אינו מנותק מקבוצה זו, ממנה התפצל רק כשיצאה מהתצפית והחל "ללכת מהר" (ר' פרו' עמ' 8 שו' 2-25). גוגמן לא הסתכלה בפני יתרת הנוכחים במקום, התמקדה בנאשם והלכה אחריו (שם שו' 29).

הנאשם הבחין בה והחל ללכת מהר, היא קראה לו והוא לא התייחס והמשיך בהליכה מהירה, עד שרצה אליו, תפסה אותו בידה, הודיעה לו שהוא עצור ואזקה אותו (ר' פרו' עמ' 10 שו' 15-16).

עיקרם זה של דברים, הנדרש לאבחנת הנאשם מיתרת הנוכחים במקום, הודגש על ידי העדה לכל אורך עדותה. על אף ששבה והבהירה כי אינה יכולה למסור את מספרם המדוייק של הנוכחים במקום – נתון בו התמקדה ההגנה בסיכומיה, כדבריה: "אותו (הנאשם – א.י.) אני זוכרת בדיוק מה היה. את הנאשם אני זוכרת בדיוק מה היה איתו. איתם אני לא זוכרת". לא מצאתי תמיהה העולה מתשובה זו של העדה, מאחר ומיקדה שימת לבה אך בנאשם, שנפרד מיתרת הנוכחים והאיץ הליכתו כשהבחין בה (ר' פרו' עמ' 14 שו' 4-8; עמ' 15 שו' 11-19; שו' 28).

העדה שבה וטענה, מבלי שתסתר, כי הנאשם היה קרוב אליה: "קרוב כדי לראות...מרחק שלי ושלך" (שם שו' 27-29). אף שלא זכרה מהיכן הוציא הנאשם את הסכין שהשליך, אם היה בידו או בכיסו, ידעה לומר: "אני זוכרת את השלב שהוא משליך...ראיתי דבר כזה (מדגימה הנפה של יד)" (ר' פרו' עמ' 10 שו' 10-14).

גוגמן הוסיפה וביארה כי הסכין שהשליך הנאשם נתפס בקרבה אליו, הוא לא התרחק ממנו ונשמר מטעמה "קשר עין". אמנם, העדה ציינה כי אינה "טובה במדידות", אך שבה והדגישה את הקרבה הפיזית בין הסכין לבין הנאשם (ר' פרו' עמ' 25 שו' 22-27).

לא התרשמתי מ"בלבול" בהתנהלותה וברשמיה של גוגמן, ביחסה החזקת סכין לנאשם דווקא, כטענת ההגנה בסיכומיה. גוגמן עומתה עם טענת ההגנה כי בלבלה בין הנאשם לבין חשוד אחר והשיבה: "אני אומרת שלא יכול להיות. אני יודעת אחרי מי הלכתי מהר והיה לי קשר עין רצוף" (שם שו' 26-28). לא התרשמתי כי הוכחה "צפיפות", "התקהלות" ו"חזות דומה" לכל בני החבורה, בכל מהלך האירועים, כלשון ההגנה בסיכומיה, על מנת שניתן יהיה לאתר אפשרות סבירה אחרת לקרות האירועים לבד מזו המפלילה, משמע: "אותה שוטרת התבלבלה ולא הנאשם הוא שהשליך...".

גוגמן תיארה התנהלות ייחודית מטעם הנאשם, שאפשרה לה לקבע התייחסות נפרדת כלפיו מיתרת הנוכחים במקום לאחר שניתק עצמו מהם. הוא נותר בשדה ראייתה ללא הרף עד לתפיסת הסכין שראתה מושלך מידו ונמצא לרגליו.

9. ההגנה טענה בהרחבה לעניין סתירות בגרסת גוגמן, בעיקר בהקשרים של מהלך התצפית ומספר החשודים בזירת כתב האישום. מצאתי כי מיקוד זה מצוי בשולי ההתרחשות נשוא כתב האישום והוא אינו מעורר את הספק הסביר המבוקש להגנה.

10. באשר לתצפית, גוגמן ציינה כי ביצעה את מעצר הנאשם ו: "תצפתתי לבד" (ר' פרו' עמ' 7 שו' 8-13). בהמשך, הוסיפה כי הצטרפה לאקטן בתצפית "אבל לא באותו מיקום", כשהיא עצמה תצפתה: "מול המרכז המסחרי" ונמצאה ברחוב צדדי. העדה ציינה את מיקומה בזירת כתב האישום על גבי שרטוט שסומן נ/1 וטענה כי אינה יודעת מהיכן "תצפת" אקטן, אך שניהם יצאו מהתצפית בתיאום, לאחר ששוחחו בקשר (ר' פרו' עמ' 7 שו' 17-31; עמ' 9 שו' 2-5).

11. לעומת תיאורה של גוגמן את הימצאותה לבדה בתצפית, אקטן טען בחקירתו הנגדית כי גוגמן הצטרפה אליו לתצפית והשניים התכופפו זה לצד זו. אכן, סתירה חיצונית בגרסאות עדי התביעה, אך כזו שנרפאת לנוכח מכלול גרסאות העדים בנושא. ראשית – שני העדים מסכימים על הצטרפות גוגמן לתצפית בשלב כזה או אחר. שנית - אין לשלול את התייחסותה של גוגמן למיקוד חושיה בנאשם לבדו גם בתשובותיה לשאלות על התצפית. שלישית - בחלוף מספר שורות פרוטוקול, אקטן הבהיר שגוגמן לא הייתה צמודה אליו במהלך התצפית (ר' פרו' עמ' 23 שו' 3-8).

בין כך ובין כך, אין בנתון הקשור במיהות הנוכחים בתצפית, או במיקומה המדויק, כדי לגרוע מליבת גרסת גוגמן הנדרשת לדיון באשר להבחנתה בנאשם משליך את הסכין מידו. הבחנה שארעה לאחר פרוץ התצפית.

גם אקטן שרטט את מיקומו בתצפית על גבי השרטוט נ/1 במסגרת חקירתו הנגדית (ר' נ/1 א'). שני התשריטים נ/1 ונ/1-א' אינם מלמדים על אפשרות למכשול שעמד בפני קליטת חושיה של גוגמן בעת שהבחינה בנאשם.

מאלו, לא נמצא ממש בטענת ההגנה בסיכומיה, משמע מהשוואת גרסאות עדי התביעה עולה שמיקום התצפית "משתנה משוטר לשוטר".

12. ההגנה טענה כי עדי התביעה הסתפקו במתן הסברים בדיעבד לשאלה מדוע שניהם לא ראו את אותם הדברים ובמיוחד בכל הנוגע להשלכת הסכין. הסתירות השוליות שנמצאו בגרסאותיהם תומכות במהימנותם, משנלמד מהן העדר תיאום עמדות או ציור מטרה כנאשם מסביב לסכין כחץ.

הסנגורית הוסיפה כי לא ברור כיצד רק גוגמן ראתה את שתיארה לאור יציאה משותפת של כל השוטרים והמתנדבים מהתצפית. יציאה משותפת של מספר שוטרים מתצפית, כשבזירת האירוע מספר מעורבים, אינה מחייבת קליטת חושים משותפת מטעם כל עורכי התצפית. נסיבות המקרה שכללו מספר חשודים לא קטן, מבהירות את הפיצול שנדרש במיקוד קליטת חושי השוטרים וגם כאן לא התעורר הספק הסביר המבוקש לנאשם.

13. ההגנה ביקשה לייחס לגוגמן את אותו "בלבול" בבחירתה לייחס את הסכין נשוא הדיון לנאשם, גם משום גרסאות עדי התביעה באשר למספר הנוכחים בזירת כתב האישום.

על אף שגוגמן ציינה אפשרות נוכחות של 15 חשודים, בעוד אקטן הפנה ל - 7, סוף דבר הראשונה לא זכרה כמה חשודים נמנו על הקבוצה בה צפתה או את מעשיהם והעדר וודאות מטעמה אינו מאפשר גיבושה של סתירה חיצונית אמיתית המשמשת לזכות הנאשם (ר' פרו' עמ' 21 שו' 2).

למעלה מן הצורך, אקטן הבהיר שיכול וגוגמן ראתה נערים נוספים על אלו שהוא עצמו ראה ועוד הפנה לאפשרות שקשרה נערים נוספים לקבוצת החשודים. כך בהתחשב שבהמשך, אותרו שלושה חשודים נוספים בהקשר לאירוע כתב האישום, עד ששוחררו ולאחר מכן, עיכב חשוד נוסף שגם שוחרר וכדבריו: "הייתה תנועה של הרבה נערים" (ר' פרו' עמ' 24 שו' 16-32; עמ' 25 שו' 1-18).

14. גוגמן אבחנה מפורשות בין הסכין אותו ראתה מושלך מידו של הנאשם לבין הסכינים הנוספים שנתפסו מתחת לרכבים בזירת כתב האישום. היא ראתה שאלו האחרונים מוצאים מתחת לרכבים, בעוד והסכין בו הבחינה, נשוא הדיון, לא נמנה עליהם ולא היה מתחת לרכב. אזכיר כי הנאשם טען אחרת בישיבת המענה (שם שו' 28-32).

15. גריעה מעיקר גרסתה המהימנה של העדה, אינה נלמדת גם לנוכח העדר יכולתה לזכור בוודאות כמה שוטרים היו בזירת כתב האישום, אם הייתה לבושה במדי משטרה באותה עת, את סוג הרכב לידו עמדה קבוצת הנערים, את מיקומו, אם חלק מהנערים נשען על הרכב, את המרחק המדויק בינה לבין הנאשם בעת שהבחין בה ואם השליך את הסכין כשהוא פתוח או סגור (ר' פרו' עמ' 8 שו' 2; 12; 22; עמ' 9 שו' 13-29; עמ' 10 שו' 1).

16. העדה נותרה עיקשת בגישתה לעניין קליטת חושיה ושבה והפנתה לתאורה שהיתה בזירת כתב האישום (ר' פרו' עמ' 10 שו' 1-9). השימוש בפנס אליו נדרשה, נועד לבחון קיומם של סכינים נוספים מתחת לרכב (ר' פרו' עמ' 11 שו' 4). בנוסף, יכול ונדרשה לשימוש בפנס על מנת לבחון: "אם יש דם על הסכין שלא נראה כי הסכין שחורה אז אני מאירה. אני יוצאת אוטומטית עם פנס, אני מסתכלת על הכל עם פנס" (שם שו' 5-9). התייחסות העדה לשימושיו השונים של פנס, פותרת את התמיהה שהעלתה ההגנה בסיכומיה בנושא זה.

17. העדה הכחישה כי הנאשם מסר מ"הרגע הראשון" שהסכין אינו שלו ואכן, מת/2 - דוח עיכוב הנאשם, אך עולה מדבריו כי לא זרק סכין, מבלי שיעלה כל הקשר לבעלות בו (ר' פרו' עמ' 11 שו' 20-21).

18. חשיבות גרסתו של אקטן נעוצה בעיקר בתמיכתו בטענת גוגמן להבחנתה בהימצאות הנוכחים במקום כחבורה אחת ובניגוד לגרסת הנאשם, שביקש בכל מאודו לבדל עצמו ממנה (ר' פרו' עמ' 22 שו' 17; 24-32).

19. כגרסת גוגמן, גם אקטן מסר כי שניהם נחשפו מהתצפית יחדיו. אקטן לא ניגש לחשוד ספציפי כיוון שלא זיהה מי אמר את המלל האלים ואת הנאשם לא שמע מדבר ולא ראה אותו רץ או משליך דבר מידו (ר' פרו' עמ' 23 שו' 9-32; עמ' 24 שו' 1-9).

20. הסנגורית הרחיבה באשר למעורבים נוספים שיכול וקשורים באירוע, אך לא מצאתי גם בהרחבה זו ממש, לאור גרסת גוגמן לעניין הנאשם והעדר ראיות מכוחן ניתן לקשור מי מהם לעבירת אלימות או החזקת סכין. אין בחסר ראייתי ביחס למעורבים אפשריים אחרים כדי לשמש לזכות הנאשם, שעניינו מאובחן מעניינם בעצם הראיות המוצקות שנמצאו רק לחובתו (ר' פרו' עמ' 25 שו' 19-31; עמ' 26 שו' 1-17; שו' 22-25).

21. מדוחות המעצר ביחס לשני חשודים נוספים שנעצרו – מהם – ה"ה ברכה וחנוני (נ/2), עולה כי נתפס סכין בהקשר לכל אחת מהרובריקות האפשריות שבטופס – "גוף", "בגדים" ו"כלים". כך גם ההתייחסות לתפיסת הסכין בדוח המעצר של הנאשם – ת/2. לא זקפתי לחובת המאשימה את העובדה כי בנסיבות אלו, שהובהרו על ידי עדי התביעה, עורכי הדוחות חדלו מציון מפורש לפיו כל הסכינים נמצאו על הקרקע (ר' אף מזכר ת/9).

גוגמן גרסה בהקשר זה כי: "בגלל שלא מוצאים מי בדיוק זרק את הסכין, כותבים שנתפסה על כולם בדוח המעצר שבבוקר יבדקו אם היו מצלמות". אקטן גרס כי הכוונה היא לסכינים שנתפסו מתחת לרכבים ולא על גופם של המעורבים. העד נשאל מדוע נתון כזה נעלם מדוח המעצר של מר טייב והפנה את החוקרת לגוגמן. לא מצאתי לנכון להרחיב בנוסחו החסוי של ת/5 שהוגש ביחס לדוח המעצר של מר טייב ולא עולה ממנו דבר לזכות הנאשם (ר' פרו' עמ' 26 שו' 28-30; עמ' 27 שו' 17-26; שו' 27-31; עמ' 28 שו' 23 ; עמ' 12 שו' 20-31; עמ' 13 שו' 1-10).

22. מדוח הפעולה ת/1 ומזכר ת/3 העוקב לו, שכתבה גוגמן, עולה תימוכין בליבת גרסתה, שנשמעה לפרוטוקול הדיון ולשון דומה אפנה לדוח הפעולה ת/8 והמזכר ת/9 העוקב לו, שכתב אקטן.

פרשת ההגנה

23. גרסת הנאשם לא נתמכה בבחינה צולבת של מכלול הראיות וההיגיון ולא ניתן הסבר סביר לסתירות הפנימיות והחיצוניות האמיתיות שעלו ממנה.

24. בחקירתו הראשית, נשאל הנאשם למעשיו ברחוב הרב מימון בעיר בת-ים – זירת כתב האישום ותיאר פרידה מחברתו, כרקע להליכתו לכיוון הטיילת בבת-ים על מנת להירגע מהים. בשעת לילה מאוחרת, ביקש הנאשם לחזור לביתו וביקש הכוונה מעוברי אורח לרחוב יוספטל. אז, קיבל הנאשם תדרוך ונעצר במקום אליו הגיע.

באשר לעובדות כתב האישום, הוטח בנאשם כי גוגמן ראתה אותו זורק סכין, שהשיב: "אני באתי לשאול אנשים איך אני מגיע לאוטובוס, ראיתי התקהלות של הרבה אנשים והתרחקתי מהאזור, אני הולך הליכה רגילה ופתאום השוטרת באה ותפסה אותי ושאלה מה זרקת מה זרקת. אמרתי לה כלום. הלכתי אחורה, לא יודע, פתאום היא מצאה סכין על הרצפה וניסתה לקשר את הסכין הזו אליי...".

25. בחקירתו הנגדית, שב הנאשם וטען כי ביקש לחזור לביתו ולשאלה אם מודע לכך שהטיילת בעיר בת-ים: "חוברת ליפו, אפשר להמשיך אליה עד יפו", השיב: "את צודקת, זו הדרך שהלכתי". אין זו הדרך בה הלך הנאשם, ולו בקירוב, כעולה ממפת העיר בת-ים, כפי שהוצגה - ת/10.

משנשאל הנאשם: "הלכת מהטיילת לכיוון יפו?", הבין את השגגה בגרסתו הקודמת והשיב: "לא. לכיוון שמאלה, יוספטל ושם שאלתי אנשים שיכוונו אותי". לא ברור מדוע נזקק הנאשם לפנות "שמאלה" לרחוב יוספטל כדי לשאול אנשים שיכוונו אותו, כגרסתו בחקירתו הנגדית (ר' עמ' 32 שו' 6), בעוד שבחקירתו הראשית הוא ציין מפורשות כבר ביקש הכוונה לרחוב יוספטל וקיבל תדרוך (ר' פרו' עמ' 31 שו' 13-14; הודעת הנאשם – ת/4).

התמיהות שלא נפתרו בגרסת הנאשם, הלכו והצטברו לנוכח ת/10 שהוצגה לו, שנתוניה שלא נסתרו מצויים אף בגדר ידיעה שיפוטית.

לא ברור הקשרו של רחוב יוספטל אליו פנה הנאשם "שמאלה" מהטיילת, למטרתו בואכה יפו. גם אם מצוי במקום קו אוטובוס, כפי שניתן לחלץ מגרסת הנאשם, לא ברור מדוע עזב את תחנת האוטובוס.

הנאשם אישר כי "לקח זמן" מאז שהלך מהטיילת וביקש הכוונה וטען כי: "הביאו אותי למצב של בלבול" (ר' פרו' עמ' 32 שו' 7-9). בחקירתו הראשית, לא עולה כל השהייה בין רצונו לחזור לביתו לבין בקשתו הכוונה לרחוב יוספטל.

בעיקר לא ברור כיצד נמצא הנאשם ברחוב הרב מימון, בריחוק כה משמעותי מרחוב יוספטל, כמבואר בת/10, שעה שכשלמעשה, הוא מתרחק מיעדו מרחק עצום. לא נמצא כל קשר קלוש בין ריחוק שכזה לבין שגגת כיוון אפשרית. אמנם, הנאשם ביקש לייחס את המיקום אליו הגיע ל"בלבול" בו היה שרוי וציין כי הסתובב חצי שעה ולא "מצא עצמו", אך גם בכך אין את ההסבר המתבקש להעמקת הילוכו, המודרך על ידי אחרים פעמיים עד כה כגרסאותיו, לחלקו האחר של העיר (הדרום-מזרחי), כשמעוז חפצו מצוי הרחק צפונה משם.

הנאשם נשאל אם בכל אותה עת שטייל בעיר בת-ים לא היה לו מושג היכן הוא והשיב: "לא עניין אותי כ"כ, הראש שלי היה עסוק בדברים ואם היית נמצאת במצב שהייתי באותו רגע, את הולכת לים, מחפשת את הנקודה שחיפשת ושהגעתי לסיטואציה הזו זה לא הנקודה שחיפשתי". פתרונים לנאשם באשר להיגיון העלום שבתשובתו זו. בהמשך חקירתו הנגדית, ציין כי לכל מהלך חצי השעה שהלך ותהה ברחבי העיר בת-ים, הוא שאל אנשים למיקומו, אם כי התבייש לשאול כל אחד.

ניחא אם לא היו משולבות בגרסתו בקשות להכוונה מעוברי אורח, אך משזוהי גרסת ההגנה, אין ממש בטענתו כי הרחיק לכת מרחוב יוספטל – מעוז חפצו הנטען לשם הגעה לביתו, עד כדי חלקה האחר של העיר ורק משום מחשבות בהן היה שרוי (ר' פרו' עמ' 32 שו' 14-20).

באחת - גרסת הנאשם אינה מתיישבת עם הילוך סתמי מרחק כה רב, בכוון הפוך ליעדו,בשעת לילה מאוחרת ברחובות עיר שאינה מוכרת, לאחר שכבר בילה שעות רבות בטיילת העיר וודאי שדחקה לו השעה להגיע לביתו.

27. והפלא ופלא, במצב הבלבול בו היה נתון, פגש הנאשם את החבורה שבזירת כתב האישום, שלגישתו מדובר ב: "...הרבה אנשים". חלף הפניית שאלה מתבקשת באשר למיקומו והכוונה ליעדו, ככל שהיה ממש בגרסתו, ציין הנאשם כי: "פחדתי לבוא ולשאול אותם איך אני מגיע לאותו רחוב...הבאתי להם תנופה של היד תודה רבה ולהתראות, התקדמתי חזרה ואז השוטרת הגיעה".

אכן, הנאשם מבולבל, אך רק בגרסאותיו השונות שאינן מחמיאות לאמת ולא בהילוכו המפוזר לאחר פרידתו מחברתו. לא ברור על מה ומדוע מנופף הנאשם לבני אותה חבורה לתודה ולשלום, על אף פחדיו לפנות אליה, ועל אף שלגישתו לא שוחח עימם כלל.

תנופת היד מטעם הנאשם המתוארת בתשובתו זו מתיישבת עם הבחנת גוגמן בזריקת סכין מידו ולא בהיגד שלום (ר' פרו' עמ' 32 שו' 21-30).

בהמשך, בניגוד לגרסתו הקודמת ולשאלה מפורשת אם ביקש הכוונה מבני החבורה כיצד להגיע לרחוב יוספטל, השיב שעשה זאת, אך לא ענו לו ולכן בירך אותם בתודה רבה ולהתראות. כדבריו: "ראיתי נערים בגילי, ראיתי את האופציה לשאול אותם יותר חופשי מאנשים אחרים". והנה, נעלם כלא היה הפחד עליו שח הנאשם קודם לכן, שמנע אותו מלבקש הכוונה והנאשם נותר עם שניים - שיח חופשי עם בני אותה חבורה וכחלק ממנה כהבחנת גוגמן וסתירה פנימית בוטה בגרסתו (ר' פרו' עמ' 33 שו' 4-5; שו' 15-18).

28. שוכנעתי כי גרסת הנאשם אינה קשורה באמת, אלא במבוקשו לייחס מקריות שאינה בנמצא להימצאו עם חבורת חשודים בזירת כתב האישום. שוכנעתי מהיותו חלק מאותה חבורה עד שהתנתק ממנה עם יציאת השוטרים מהתצפית והשלכתו את הסכין מידו.

באשר למיקום בו נמצא הסכין נשוא הדיון, רק אציין כי נוהגם של סכינים אינו "לצמוח" סתם כך לרגליו של אדם.

גם גרסת הנאשם לעניין מיקום הסכין אינה חפה מסתירות. הנאשם אישר למעשה את קרבתו לסכין בטענתו כי: "מנסים לקשר אותי לסכין שנמצאה על ידי" ( הדגשה שלי - א.י.) ובכך גם סיפק הסבר לשאלתו מדוע נעדרת ההתייחסות לכל הסכינים שנמצאו "בצד שמה". הסכין נשוא הדיון נמצא ליד הנאשם, כגרסת גוגמן וכגרסתו, יתרת הסכינים לא נמצאה לידו אלא "בצד" וגם סברתו כי המצא סכינים נוספים במקום: "...מראה שאין לי שום קשר", אינה מעוררת את הספק הסביר הנדרש בעניינו (ר' פרו' עמ' 34 שו' 2-8). כך גם לעניין מבוקשו, שלא מומש, ליטול מעתקי ט"א מהסכין ולערוך לו בדיקת פוליגרף (ר' פרו' עמ' 34 שו' 11-17).

29. הסנגורית טענה כי הימנעות מהשוואת מעתקי ט"א עולה כדי מחדל חקירתי, משפעולה זו הייתה "הופכת את הקערה על פיה". בהקשר זה, ראוי להפנות לקביעות שבע"פ 5386-05 – אלחורטי נ' מ"י (לא פורסם), לפיהן:

"במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שמתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו...על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות...העדרה של ראייה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר".

30. בהתאמת הדברים לעניין שלפניי, אין חולק כי המשטרה נמנעה מנטילת מעתקי ט"א והשוואתן ביחס לסכין ולנאשם. גוגמן לא יכלה למסור פרטים בעניין, על אף ששימרה את הסכין בתוך "נייר" (ר' פרו' עמ' 11 שו' 23-25).

אולם, מחדל נטען זה אינו עומד לבדו. במסגרת שיקוליי, בחנתי את "מכלול" הראיות, התרשמתי מאלו שהונחו לפניי, מצאתי בהן את מידת הוודאות הנדרשת להרשעת הנאשם ושוכנעתי כי הראייה החסרה אינה מעלה נתון מכריע לחובת גרסתה המהימנה של גוגמן וכי אין בהעדרה כדי לסייע לנאשם לרפא את קרעי גרסתו המופרכת.

סוף דבר

31. מכל המקובץ, נחה דעתי כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם החזיק סכין שלא כדין ומכאן הרשעתו.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

נחתמה היום, י"א תשרי תשע"ב , 27 ספטמבר 2012.