1. התובענות ההדדיות שבפנינו נפתחו בכתב תביעה שהגיש התובע (שהוא גם הנתבע שכנגד, אך ייקרא להלן: "התובע"). בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת (שהיא גם התובעת שכנגד, אך תיקרא להלן: "הנתבעת"), לשלם לו סך של כ-215,000 ₪. חלקו הגדול - בגין פיצויי פיטורים, והיתרה - בגין זכויות נטענות אחרות.

לטענת התובע, כפי שהועלתה בכתב תביעתו, הוא פוטר מעבודתו אצל הנתבעת לאחר כ-28 שנות עבודה (משנת 1983 עד שנת 2010), לאחר שהנתבעת הנפיקה לו תלושי משכורת שאינם נכונים, לאחר שהיא הרעה את תנאי עבודתו, השפילה אותו, לא שילמה לו את המגיע לו מכח ההסכם הקיבוצי, ומבלי שהיא שילמה לו פיצויי פיטורים.

לצרכי חיזוק טענותיו של התובע בדבר ההשפלות שהוא סופג מהנתבעת, הוא צירף לכתב התביעה העתק של מכתב שנכתב על ידיו ואשר היה ממוען אל "משרד עבודה". במכתב זה (שעוד יצוטט להלן), העלה התובע טרוניות שונות כלפי הנתבעת.

2. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את זכאותו של התובע לקבל ממנה דבר מה. הנתבעת אישרה כי התובע עבד במפעל שלה בשנת 1983, אלא שלטענתה הוא החל לעבוד אצלה רק בשנת 1996. לפני כן, הוא עבד אצל מעבידה אחרת, אשר הגיעה עמו ל"גמר חשבון". בנוסף, טענה הנתבעת כי היא קיימה את המוטל עליה כלפי התובע, מכח ההסכמים הקיבוציים, וכי במסגרת זו, התובע אף בוטח על ידי הנתבעת בביטוח פנסיוני שבא במקום פיצויי הפיטורים.

הנתבעת הכחישה את טענותיו של התובע בדבר הרעה בתנאי עבודתו ובדבר ההשפלות. לטענתה, היא פיטרה את התובע לאחר שהוא עבר עבירות משמעת, לאחר שהיו עמו בעיות גם בתחום של יחסי אנוש ולאחר שהוא סרב לעבור הדרכה שהיתה נחוצה לשם המשך העבודה. הפיטורים, על פי הנטען, היו כדין, לאחר שנערך לתובע שימוע, ותוך שהתובע קיבל את מלוא הזכויות עקב פיטוריו.

הנתבעת, אשר קיבלה לידיה עם נספחי כתב התביעה גם את העתק המכתב שהתובע כתב אל "משרד עבודה", טענה שיש במכתב זה כדי להוציא את דיבתה רעה. לפיכך, הגישה הנתבעת כנגד התובע תביעה שכנגד, אשר בה היא עתרה לחייב את התובע לפצות אותה בסך של 100,000 ₪, בגין הפרה של חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

הנתבעת הסכימה כי התובעים אכן פוטרו, אך לטענתה - הפיטורים היו עקב כך שהתובעים גנבו ממנה, גניבה שעליה אף הוגשה תלונה למשטרת ישראל. בכתב התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחייב את התובעים לפצות אותה על נזק שלטענתה נגרם לה בשל אותה גניבה.

3. ב"כ הצדדים הסכימו לנסות ליישב את המחלוקת ביניהם בדרך של גישור פנימי בבית הדין. לצערנו, הליך זה לא הביא לסיום המחלוקות או לצמצומן. על כן, נקבע התיק לדיון מוקדם, אלא שלא היתה התייצבות מצד התובע לדיון המוקדם האמור, כך שניתן פסק דין שדחה את תביעתו וקיבל את התביעה שכנגד.

פסק הדין האמור בוטל לאחר מכן, לבקשת התובע ובהסכמת הנתבעת.

4. בהמשך, אכן קויים דיון מוקדם שבו גובשו המוסכמות והפלוגתאות. בעת הדיון האמור הסתבר כי אף שהתובע מיוצג על ידי עורכי דין, עמדותיו במספר עניינים לא התיישבו היטב עם המצב המשפטי.

כך למשל, ב"כ התובע הבהיר בעת הדיון שלמרות קיומו של הסכם קיבוצי תקף שמכחו תשלום לקופת גמל אמור לבוא במקום פיצויי פיטורים, עומד התובע על כך שהנתבעת תחוייב בפיצויי פיטורים בנוסף לתשלום לקופת הגמל.

בנוסף, מאחר שטענת התובע היתה שהשכר הקובע גבוה מהשכר שחושב על ידי הנתבעת כבסיס להפרשה לקופת הגמל, טען ב"כ התובע שיש לחייב את הנתבעת לשלם לו שיעור של 12% מההפרש בין הסכומים, אף שהוא הבהיר כי ידוע לו שיש בכך תביעת כפל לתביעת פיצויי הפיטורים. ב"כ התובע לא הסביר מדוע, לדעתו, התובע זכאי הן לפיצויי פיטורים מלאים והן לכך שישולם לו תשלום בשיעור 12% מההפרש בין השכר הקובע שחושב על ידי הנתבעת לבין השכר הקובע שחושב על ידי התובע, אף שמדובר בחפיפה בין הסעדים, אך הוא הבהיר כי הוא עומד על שני הסעדים החופפים.

גם גרסת התובע - כפי שהועלתה על ידי בא כחו בעת הדיון המוקדם - בענין גובה השכר הקובע ואופן חישובו, לא היתה מבוססת על דרך כלשהי שבה נכון לחשב שכר קובע לצרכי פיצויי פיטורים.

בשל הבעייתיות בעמדתו של ב"כ התובע, כפי שהיא התגלעה בעת הדיון המוקדם, הומלץ לב"כ התובע לבחון את עמדתו. אולם, כפי שהתברר בהמשך, עמדת ב"כ התובע נשארה כפי שהיתה.

5. בהתאם להחלטה שניתנה בדיון המוקדם, הוגשו תצהירי עדות ראשית (של התובע ושל גב' איריס אנטמן, מנהלת משאבי אנוש של הנתבעת), ובישיבת ההוכחות שמענו את עדויותיהם. (הישיבה התקיימה בלא נציג העובדים, שהוזמן ולא בא).

בתום הישיבה, ביקשו ב"כ הצדדים לסכם בכתב, ובהתאם לכך - אכן הוגשו סיכומים בכתב.

6. מאז שהתיק היה בשל למתן פסק דין ועד היום - חלף זמן ניכר. על כך - שלוחה לצדדים התנצלותו של אב בית הדין.

אלה העובדות

7. לנתבעת יש מפעל - הנמצא באזור התעשיה ציפורית - לייצור סכיני גילוח, אשר ייקרא להלן: "המפעל". (בעבר היה המפעל בנצרת עלית, אך בשנת 2003 הוא עבר למקומו הנוכחי).

8. עד יום 31/3/96 הוחזק המפעל בידי חברת "בונד אמריקה ישראל בליידס בע"מ" (שתיקרא להלן: "חברת בונד"). על פי הסכם בין הנתבעת לבין חברת בונד, רכשה הנתבעת את פעילותה של חברת בונד החל מיום 1/4/96.

9. התובע, שעלה לישראל בשנת 1982, החל לעבוד במפעל, כעובד של חברת בונד, ביום 13/2/83.

10. חברת בונד ביטחה את התובע בפנסיה מקיפה ב"מבטחים - מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ" (שתיקרא להלן: "מבטחים הישנה"). הביטוח האמור כלל הפרשה בשיעור 6% משכרו הקובע של התובע, לשם פיצויי פיטורים.

בנוסף לכך, החל מחודש פברואר 1984, הפרישה חברת בונד שיעור נוסף, של 2.33% משכר התובע אל מבטחים הישנה. כך שלגבי התקופה שמפברואר 1984 ואילך, הופרש לחשבון פיצויי הפיטורים של התובע שיעור של 8.33% משכרו הקובע (שמתוכו, שיעור של 6% היה במסגרת הפנסיה המקיפה).

11. ביום 14/3/96, לקראת רכישת פעילות חברת בונד על ידי הנתבעת, נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין ההסתדרות הכללית (מועצת פועלי נצרת עלית וכן ועד עובדי המפעל), לבין חברת בונד ולבין החברה הרוכשת. ההסכם הקיבוצי המיוחד האמור לא הוגש לנו (והוא אינו מצוי באתר האינטרנט של רשם ההסכמים הקיבוציים), אך ניתן ללמוד אודותיו מהאמור בנספח י"ט לכתב ההגנה, וכן מעדותה של גב' אנטמן.

בהסכם הקיבוצי האמור, סוכם על סיום העסקת עובדי המפעל אצל חברת בונד, תוך "גמר חשבון" של זכויותיהם עקב עבודתם במפעל. חברת בונד התחייבה לשלם לעובדים את כל המגיע להם ממנה עקב עבודתם אצלה ועקב סיום עבודתם. במסגרת זו, התחייבה חברת בונד לשחרר לזכות העובדים את זכויותיהם הפנסיוניות במבטחים הישנה, ולשחרר לזכותם את הזכות של ההפרשה הנוספת בשיעור 2.33% מהשכר.

הנתבעת התחייבה לקלוט אצלה את העובדים המועסקים במפעל, באותם תנאים שבהם הם עבדו אצל חברת בונד, תוך שמירת הוותק הקודם שלהם לצרכי צבירת זכויות של תוספת ותק, של חופשה שנתית ושל דמי הבראה, אך לא לצרכי פיצויי פיטורים.

חברת בונד הודיעה על כך לעובדיה, לרבות לתובע, וזאת - גם באמצעות מכתב שלה מיום 29/3/96.

12. הנתבעת, אכן קלטה את התובע בעבודה אצלה, החל מיום 1/4/96, בהתאם לתנאים שסוכמו בהסכם הקיבוצי מיום 14/3/96 (כלומר - תוך שמירת תנאי עבודתו אצל חברת בונד ותוך שמירת הוותק שלו לצרכי חישובי זכויות שונות, למעט פיצויי פיטורים).

בהתאם לכך, ציינה הנתבעת בתלושי המשכורת שהנפיקה לתובע, שני מועדים שונים בענין ותק.

בחלק העליון של תלושי המשכורת, נכתב המועד 1/4/96 כמועד תחילת העבודה והוותק. בחלק התחתון של התלושים, שנועד לרישומים נוספים, נכתב כי תחילת העבודה במפעל היתה ביום 13/2/83 ונכתבו שנות העבודה במקום העבודה החל ממועד זה.

הנתבעת חישבה את זכאותו של התובע לחופשה שנתית ולדמי הבראה, על פי הוותק שלו במקום העבודה (החל מיום 13/2/83). הנתבעת שילמה לתובע תוספת ותק בהתאם (התובע הגיע, כבר לפני שנים רבות, לתוספת הוותק המקסימלית שבעת סיום עבודתו היתה בסך 290 ₪ לחודש. נעיר בענין זה כי בעת הדיון המוקדם ויתר ב"כ התובע על רכיב התביעה שהיה בכתב התביעה בענין תוספת ותק, וטוב שעשה כך).

13. חברת בונד פעלה בהתאם להסכם הקיבוצי מיום 14/3/96; היא שחררה לזכות התובע את זכויות הפנסיה שלו במבטחים הישנה, וכן שילמה לו - ביום 8/4/96 או סמוך לפני כן - את מלוא המגיע לו ממנה בגין עבודתו אצלה מיום 13/2/83 עד יום 31/3/96.

במסגרת זו, שילמה חברת בונד לתובע שיעור של 28% מפיצויי הפיטורים שהיו עשויים להגיע לתובע בגין התקופה שמתחילת עבודתו (13/2/83) ועד יום 31/1/84, שזו התקופה שבעדה טרם החלה חברת בונד להפריש למבטחים הישנה שיעור נוסף של 2.33% מהשכר הקובע.

שכרו הקובע של התובע במרץ 1996 היה בסך 2,110 ₪. תקופת עבודתו של התובע שבעדה לא הופרש שיעור של 2.33% נוספים משכרו היתה בת כ-11.47 חודשים. ערך מלא של פיצויי פיטורים על תקופה כזו היה, איפוא, בסך כ-2,017 ₪. בהתאם לכך, שילמה חברת בונד באופן ישיר לתובע, שיעור של 28% מסכום זה, בסך 564.66 ₪ (ראו נספח 3 לתצהירה של גב' אנטמן).

סכום נוסף שמקביל ל-28% מפיצויי הפיטורים בעבור התקופה שמפברואר 1984 ועד מרץ 1996 - שוחרר לזכות התובע ממבטחים הישנה, מתוך כספי ההפרשה בשיעור 2.33% משכרו הקובע של התובע, שהופרש על ידי חברת בונד כאמור לעיל. (ראו - את הערת מבטחים הישנה בעמוד השלישי של נספח 8 לתצהירה של גב' אנטמן, התדפיס האישי של התובע שיצא ממבטחים הישנה, בעניינו של התובע, לגבי חודש אפריל 1996, הערה בדבר "תשלום פיצויים 2.3% מבונד").

חברת בונד ערכה לתובע "גמר חשבון" גם לגבי יתרות החופשה השנתית שלו ודמי ההבראה שלו, ובסך הכל היא שילמה ישירות לתובע סך של 6,970.69 ₪. התובע אישר זאת בחתימתו מיום 8/4/96 על מסמך שהוכן על ידי חברת בונד בקשר לכך.

14. העובדות שפורטו על ידינו בסעיף 13 לעיל, נקבעו על ידינו למרות שהתובע הכחיש אותן, וזאת בהסתמך על גרסת הנתבעת ועל המסמכים שהוגשו, הן מסמכים שהוצאו על ידי מבטחים הישנה והן מסמכים שהוצאו על ידי חברת בונד.

בסעיף זה, נסביר מדוע החלטנו לקבוע את העובדות כפי שקבענו, למרות הכחשותיו של התובע.

גרסת הנתבעת בדבר אופן סיום ההעסקה על ידי חברת בונד, בדבר שחרור הזכויות ממבטחים הישנה ובדבר חתימתו של התובע, ביום 8/4/96, על כך שהוא קיבל את הסכום ששולם ישירות מחברת בונד - הועלתה כבר בכתב ההגנה (והמסמך מיום 8/4/96 עם חתימתו של התובע, צורף כנספח כ' לכתב ההגנה).

בעת הדיון המוקדם, התובע הכחיש את חתימתו על המסמך מיום 8/4/96, הכחיש את עצם קבלת הסכום והכחיש גם את שחרור הכספים שהיו מופקדים במבטחים הישנה, על ידי חברת בונד. אותה הכחשה - חזרה בחלקה גם בסיכומים שהוגשו על ידי בא כחו (סעיף 15 לסיכומים).

אולם, בין הדיון המוקדם לבין הסיכומים, היה שלב הבאת הראיות בתובענה. אילו הכחשותיו האמורות של התובע היו הכחשות כנות, היה ניתן לצפות שתצהירו של התובע יכלול גם הוא את אותן הכחשות. התובע היה, הרי, מודע היטב לטענות הנתבעת שעלו במפורש לא רק בכתב ההגנה, אלא גם בדיון המוקדם.

למרות זאת, בחינת תצהירו של התובע מעלה כי הוא אינו כולל הכחשות כאמור. אין בתצהיר התובע הכחשה של גרסת הנתבעת בענין התשלום שקיבל מחברת בונד, אין בו הכחשה של שחרור הכספים, על ידי חברת בונד, ממבטחים הישנה, ואין בו הכחשה של חתימת התובע על המסמך מיום 8/4/96.

אכן, יפה שהתובע נמנע מלהצהיר בתצהירו הצהרות שאינן נכונות בענין הכחשותיו, אלא שהתובע היה מיטיב לעשות אילו הוא היה מיישב בין תצהירו לבין הכחשותיו. כאשר, מצד אחד, התובע העלה גרסה מנוגדת לגרסת הנתבעת שהיתה ידועה לו, אך מצד שני הוא נמנע מלכלול את גרסתו בתצהירו (ובכך נמנע מלחשוף את עצמו לסיכון של הצהרה בלתי נכונה בתצהיר) - קשה לראות את התנהגותו כהתנהגות בתום לב.

ייתכן שהיה נכון להניח לכך, אילו גרסת התובע היתה מועלית רק בדיון המוקדם, ולאחר מכן, כשהתובע נמנע מלכלול אותה בתצהיר - הוא היה זונח את גרסתו. אולם, משב"כ התובע מצא לנכון לחזור על ההכחשה בסיכומיו, אף שהתובע לא כלל זאת בתצהיר - נראה לנו שאין זה נכון לעבור לסדר היום, על התנהגות זו ועל כן הערנו כאן את הערותינו שלעיל.

מכל מקום, משהתובע נמנע מלהצהיר בתצהירו דבר מה שתומך בהכחשותיו, אין מקום לייחס משקל רב לאותן הכחשות.

יתרה מכך; המסמכים (הן של חברת בונד והן של מבטחים הישנה) תומכים בבירור בגרסת הנתבעת.

כך למשל, הרישום שכבר הזכרנו לעיל שנכתב בתדפיס האישי של מבטחים הישנה, בעניינו של התובע, לגבי חודש אפריל 1996, בדבר "תשלום פיצויים 2.3% מבונד" (העמוד השלישי של נספח 8 לתצהירה של גב' אנטמן). אין כל הגיון בכך שמבטחים הישנה היתה כותבת את ההערה האמורה במסמכיה, בלא שהיה בסיס עובדתי לכך.

כך גם טופס 161 שהוכן על ידי חברת בונד ביום 27/5/96 (נספח 3 לתצהירה של גב' אנטמן) העוסק בתשלום שיעור של 28% מפיצויי הפיטורים שהיו עשויים להגיע לתובע בעד התקופה שמתחילת עבודתו ועד יום 31/1/84. האמור בו מתיישב במדוייק עם האמור בתדפיס האישי שהוציאה מבטחים הישנה (נספח 7 לתצהירה של גב' אנטמן), שממנו ניתן ללמוד מה הופרש על ידי חברת בונד עד ינואר 1984 ומה הופרש מאז פברואר 1984 ואילך.

בנסיבות אלה, ברור שנכון להעדיף את גרסת הנתבעת על פני הכחשותיו הבלתי-מגובות של התובע, וכך עשינו בקביעת העובדות שאותן קבענו בסעיף 13 לעיל.

האמור בסעיף זה לעיל, בענין אי-קבלת הכחשותיו של התובע ואימוץ גרסת הנתבעת, מתייחס אמנם רק לעובדות שאותן קבענו בסעיף 13 לעיל, אך ניתן ללמוד מכך גם שנכון להטיל ספק במהימנותו של התובע באופן כללי.

15. הנתבעת היא חברה בהתאחדות התעשיינים. על כן, על יחסי העבודה בין הצדדים, חלו ההסכמים הקיבוציים הכלליים שנחתמו בין ההסתדרות הכללית לבין התאחדות התעשיינים, לרבות ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה מיום 4/6/79 (הסכם שנרשם אצל רשם ההסכמים הקיבוציים במספר 7021/79), כפי שתוקן מעת לעת.

בהתאם לכך ובהתאם להסכם הקיבוצי המיוחד מיום 14/3/96 שנזכר כבר לעיל, עם תחילת העסקתו של התובע על ידי הנתבעת, באפריל 1996, המשיכה הנתבעת לנהוג כפי שחברת בונד נהגה לפניה. כלומר; הנתבעת המשיכה את ביטוחו של התובע בפנסיה מקיפה במבטחים הישנה, ביטוח אשר כלל גם הפרשה של 6% מהשכר הקובע לשם פיצויי פיטורים, ובנוסף לכך, המשיכה הנתבעת להפריש למבטחים הישנה, שיעור נוסף של 2.33% משכרו הקובע של התובע, כפי שחברת בונד נהגה לגבי התקופה שמחודש פברואר 1984.

ההפרשה הנוספת בשיעור 2.33% משכרו הקובע של התובע אל מבטחים הישנה, נמשכה עד חודש ספטמבר 2005.

באוקטובר 2005, הועברו כספי הפיצויים שנצברו במבטחים הישנה מכח ההפרשה בשיעור 2.33% מהשכר הקובע - אל קרן "מנורה מבטחים פנסיה בע"מ" (שתיקרא להלן: "מבטחים החדשה").

מאותו חודש (אוקטובר 2005) ואילך - הפרישה הנתבעת את השיעור של ה-2.33% משכרו הקובע של התובע, אל מבטחים החדשה, במקביל להמשך ההפרשות הפנסיוניות לפנסיה המקיפה של מבטחים הישנה.

16. הנתבעת ביטחה את התובע במבטחים הישנה גם בביטוח דמי מחלה.

נעיר כי בענין זה, גרסתו של התובע היתה כי הנתבעת לא ביטחה אותו בביטוח מחלה. לא הצלחנו להבין על מה ביסס התובע את גרסתו. גרסה זו של התובע נסתרת במפורש על ידי נספח 11 לתצהירה של גב' אנטמן. בנוסף, בתלושי המשכורת החל מחודש פברואר 2009, ניתן לראות גם את סכום ההפרשה של הנתבעת למבטחים הישנה, בביטוח דמי מחלה.

נציין כי בעת הדיון המוקדם, כשגובשה הפלוגתא בענין רכיב דמי המחלה שבכתב התביעה, הוברר שהשאלה היחידה שבה יש להכריע בענין זה, היא השאלה בדבר ביטוחו של התובע בביטוח דמי מחלה במבטחים הישנה (ראו סוף עמ' 9 ותחילת עמ' 10 לפרוטוקול). לפיכך, גם אם היה ניתן להניח שהתובע סבר תחילה בתום לב שהנתבעת לא ביטחה אותו בביטוח דמי מחלה וכי לכן הוא טען כפי שטען בעת הדיון המוקדם, הרי שהיה ניתן לצפות לכך שלאחר שהתובע ראה את נספח 11 לתצהירה של גב' אנטמן, הסותר חזיתית את גרסתו הבלתי מבוססת, הוא לא היה עומד על תביעתו ביחס לדמי מחלה. אלא שבחינת סיכומי ב"כ התובע מעלה כי התובע ממשיך לעמוד על תביעתו ביחס לדמי מחלה (אמנם, הסיכומים אינם מזכירים במפורש את דמי המחלה, אך בסעיף 109 לסיכומים התבקשנו לקבל את כל רכיבי התביעה).

גם ענין זה, שלכאורה הוא ענין שולי ביחס לתביעה עצמה, אינו מלמד טובות לא על תום לבו של התובע ולא על מידת מהימנותו. חבל שכך.

17. העבודה במפעל נעשית במשמרות, בשעות שיפורטו להלן:

בימי ראשון עד חמישי: משמרת ראשונה היא משעה שש עד שעה 15:30. משמרת שניה היא משעה 15:30 עד שעה 23:30. משמרת שלישית היא משעה 23:30 ועד שעה 6:00 בבוקר שלמחרת.

בימי שישי: יש משמרת עבודה אחת, משעה 6:00 עד שעה 18:00. (ככלל, מי שעבד במשמרת השלישית בימי חמישי - לא עבד בימי שישי). לעתים - יש משמרות גם בשבתות.

בכל אחת מהמשמרות יש הפסקה בת לפחות חצי שעה שבה העובדים אינם חייבים להישאר במחלקה שבה הם עובדים. הנתבעת לא שילמה לעובדיה תשלום בעד מחצית שעת ההפסקה.

בעבור שאר שעות המשמרות בימי ראשון עד חמישי, שילמה הנתבעת כאמור להלן:

על 8.6 שעות עבודה במשמרת הראשונה (כל השעות באותה משמרת, למעט ההפסקה), שילמה הנתבעת שכר רגיל בשיעור 100% מערך שעה רגילה.

על 7.5 שעות עבודה במשמרת השניה (כל השעות באותה משמרת, למעט ההפסקה), שילמה הנתבעת תוספת משמרות בשיעור כ-22.5%. אותו תשלום לא נעשה באופן של הוספת השיעור האמור לערך השעה, אלא באופן של הוספת שעות על 7.5 שעות העבודה בפועל, ומכפלת תעריף שעה רגילה במספר מלוא השעות (כולל אלה שנוספו). על המשמרת השניה, שהיו בה - כאמור - 7.5 שעות עבודה, שילמה הנתבעת תשלום בעד 9:10 שעות (שעה וחצי מתוך זה נחשבו כ"תוספת משמרות" ועוד 40 דקות נחשבו כ"השלמה").

על 6 שעות עבודה במשמרת השלישית (כל השעות באותה משמרת, למעט ההפסקה), שילמה הנתבעת תוספת משמרות בשיעור כ-42.5%. גם כאן, אותו תשלום לא נעשה באופן של הוספת השיעור האמור לערך השעה, אלא באופן של הוספת שעות על 7.5 שעות העבודה בפועל, ומכפלת תעריף שעה רגילה במספר מלוא השעות (כולל אלה שנוספו). על המשמרת השלישית, שהיו בה - כאמור - 6 שעות עבודה, שילמה הנתבעת תשלום בעד 8:40 שעות.

על עבודה בשעות נוספות כמשמעותן בחוק שעות עבודה ומנוחה, שילמה הנתבעת תשלום בשיעור 125% ובשיעור 150% לפי החוק (שעות עבודה כאלה היו בימי שישי, ולעתים - גם בעת עבודה במשמרת הראשונה).

על שעת עבודה במשמרת השניה מעבר לשעות המשמרת, שילמה הנתבעת תשלום בשיעור 183% מתעריף שעה רגילה. על שעת עבודה במשמרת השלישית מעבר לשעות המשמרת, שילמה הנתבעת תשלום בשיעור 213% מתעריף שעה רגילה.

על כל שעת עבודה בזמן שהיה בין יום שישי בשעה 16:00 לבין יום ראשון בשעה 6:00, שילמה הנתבעת תשלום בשיעור 200% מתעריף שעה רגילה.

18. בתלושי המשכורת שהתובע קיבל, הופיע רישום כל הרכיבים ששולמו לו, אם כי - כאמור - התשלומים בעד שעות העבודה במשמרות השניה והשלישית הופיעו על פי תעריף שעה רגילה, כשהוא מוכפל בשעות שהוספו לכל משמרת כזו, כפי שצויין לעיל. בנוסף לכך, בתלושים שהופקו בעד התקופה שמפברואר 2009 ואילך - נכתבו בתלושים נתונים לגבי סך כל שעות העבודה בפועל.

ביחד עם תלושי המשכורת, מסרה הנתבעת לתובע, מדי חודש, גם את תדפיס שעות העבודה שלו בחודש שתלוש המשכורת התייחס אליו.

19. המשכורת שהנתבעת שילמה לתובע, חושבה על בסיס חודשי. בתקופת העבודה האחרונה, עמדה המשכורת החודשית הבסיסית על סך של 4,444.05 ₪. באופן קבוע הוספה לכך תוספת משפחה בסך 4.95 ₪, וכן תוספת ותק בסך 290 ₪. הסכום הכולל של התשלומים הקבועים האמורים, הגיע, איפוא, לסך של 4,739 ₪.

ערך השעה שלפיו חושבו התוספות האמורות בסעיף 17 לעיל, נגזר מהשכר החודשי של התובע (כולל תוספת ותק ותוספת משפחה) (שבתקופה האחרונה היה בסך 4,739 ₪), כשהוא מחולק ב-186. לפיכך, ערך שעת עבודה בסיסית היתה בתקופה האחרונה, בסך 25.48 ₪.

לטענת התובע, כפי שהיא הועלתה על ידי בא כחו בעת הדיון המוקדם, יש לראות את השכר הקובע של התובע כשכר בסך 9,300 ₪.

כבר בסעיף 4 לעיל הערנו כי גם בעת הדיון המוקדם לא היה ניתן להבין על מה מבוססת טענה זו של ב"כ התובע. התמונה לא התבהרה גם לאחר מכן. בתצהירו של התובע, נאמר באופן סתמי כי השכר הקובע היה בסך 9,300 ₪ לפחות. גם התצהיר אינו מסביר כיצד הגיע התובע לחישוב זה. בסיכומי ב"כ התובע נטען שוב כי השכר הקובע הוא בסך 9,300 ₪, ושוב נאמר (כמו בדיון המוקדם), כי מדובר בממוצע של 3 חודשים, אך לא נאמר באילו חודשים מדובר. מכל מקום, אין אנו רואים את גרסת התובע בענין השכר הקובע כגרסה שניתן להבין את הבסיס שלה, וקל וחומר שאין אנו רואים אותה כמוכחת. בנסיבות אלה - אנו דוחים את גרסת התובע בענין זה, ומאמצים את גרסת הנתבעת על שכר קובע בסך 4,739 ₪.

בענין זה נוסיף כי על פי הנטען בסיכומי ב"כ התובע, שכרו של התובע חושב, למעשה, על בסיס שעתי ולא על בסיס חודשי. את טענתו על כך, מבסס ב"כ התובע על העובדה שסכום הברוטו הכולל בתלושי המשכורת, היה שונה בין החודשים השונים (הוא הביא לדוגמא את החודשים ינואר, פברואר ומרץ). אולם, טענה זו מתעלמת לחלוטין מכך שדווקא סכום המשכורת החודשית המחושבת היה זהה בכל אחד מהחודשים. מה שהשתנה הוא מספר שעות העבודה במשמרות ומספר השעות הנוספות. ברור שכאשר משולמות תוספות משמרות ומשולם גמול שעות נוספות - אין לצפות שסכום הברוטו הכולל של התשלום בכל אחד מהחודשים יהיה קבוע; הסכום הכולל משתנה בהתאם למספר שעות העבודה במשמרות השונות, בהתאם למספר השעות הנוספות ובהתאם למספר שעות העבודה במנוחה השבועית. על כן, אנו דוחים גם את טענת ב"כ התובע בענין זה.

נציין עוד כי לעתים - גם כשמנין השעות שבעדן שולם תעריף רגיל (100%) היה נמוך יחסית למנין השעות של המשמרות האחרות, לא הביא הדבר לכך שהשכר הרגיל שחושב בתלוש המשכורת, היה נמוך יותר מאשר השכר החודשי הרגיל (שבתקופה האחרונה היה, כאמור, בסך 4,739 ₪). לעתים גם במקרים כאלה, השכר שחושב בתלוש המשכורת כ"משכורת" (השורה העליונה של הטור "סכום התשלום" הגיע לשכר הקובע החודשי (שבתקופה האחרונה היה בסך 4,739 ₪). רק מה ששולם בעד שעות נוספות ומשמרות והיה מעבר לשכר האמור - "גלש" אל השורה השניה של אותו טור בתלושי המשכורת. לדוגמא, ניתן להשוות בין תלוש חודש ינואר 2009 שבו היו 134.4 שעות עבודה רגילות, לבין תלוש חודש פברואר 2009 שבו היו רק 57 שעות עבודה רגילות. הן בתלוש ינואר 2009 והן בתלוש פברואר 2009, השכר שחושב כשכר קובע (בשורה הראשונה) היה בסך 4,739 ₪.

טענה נוספת של ב"כ התובע שאין אנו מקבלים אותה, היא הטענה בדבר הפיצול המלאכותי של תלושי המשכורת, לשעות רגילות, לשעות משמרות ולשעות נוספות. אין חולק שהתובע עבד גם במשמרות וכי הוא עבד גם בשעות נוספות ואף במנוחה השבועית. בנסיבות אלה, לא ברור לנו מדוע הפיצול בין השעות השונות מוגדר על ידי ב"כ התובע כ"מלאכותי".

לסיכום האמור בסעיף זה - אנו מאמצים את תלושי המשכורת כמהימנים. התלושים משקפים את התשלומים ששולמו לתובע. הם כוללים גם פירוט של התשלומים ששולמו בעד סוגי השעות השונים, וזאת - על בסיס עבודתו בפועל של התובע, ולא באופן מלאכותי.

20. בשנות העבודה האחרונות, נהגה הנתבעת לשלם לעובדיה מענק כ"משכורת 13", שהיה סכום השווה למשכורת חודשית אחת, כשהוא מחולק לשניים; מחצית אחת שולמה סמוך לפני ראש השנה, והמחצית השניה - סמוך לפני פסח.

אין חולק כי התובע היה זכאי לקבל מענק כזה, בגובה מחצית משכורת, סמוך לפני ראש השנה תש"ע.

בחינת תלוש המשכורת של חודש אוגוסט 2009, מעלה כי הנתבעת אכן שילמה לתובע את המענק (אם כי, לדעתנו, היא שילמה אגורה אחת פחות מדי). לתובע שולם, ביחד עם משכורת חודש אוגוסט 2009, סך של 2,369.49 ₪ שהוא סכום הנמוך באגורה אחת ממחצית השכר הקובע שעליו דובר לעיל.

אין חולק כי התובע לא קיבל מענק דומה לפני פסח תש"ע. פסח תש"ע חל ביום 30/3/10.

21. אין חולק כי התובע היה זכאי לקבל שי לחג בסך 350 ₪ לפני פסח תשס"ט ולפני ראש השנה תש"ע. המחלוקת בין הצדדים כפי שהוגדרה בעת הדיון המוקדם, היתה בשאלה אם התובע קיבל זאת או אם לאו.

התובע טען (והצהיר בתצהירו) כי הוא לא קיבל את השי האמור. הנתבעת טענה (וגב' אנטמן הצהירה זאת בתצהירה) כי התובע קיבל שי לחג כאמור.

בחינת תלושי המשכורת, של אפריל ושל ספטמבר 2009 מעלה כי הנתבעת זקפה לתובע הכנסה של 350 ₪ בכל אחד משני החודשים האמורים בשל "שווי שי לחג". הדבר תואם את גרסתה של גב' אנטמן בקשר לתשלום סכום זה במזומנים (ולהערכתנו - אולי - בתלושי קניה).

בשל האמור בתלושי המשכורת ובשל העובדה שכבר מכח האמור לעיל אנו סבורים שנכון לפקפק במהימנותו של התובע, אנו מאמצים את גרסת הנתבעת ורואים אותה כמי שהוכיחה את טענתה בדבר תשלום בפועל של השי לחג הן לפני פסח תשס"ט והן לפני ראש השנה תש"ע.

22. לטענת התובע, בשנות העבודה האחרונות, החלה הנתבעת להתנכל לו. ההתנכלויות באו לידי ביטוי באופנים שונים; לעתים - בהתכחשות הנתבעת לאישורי חופשה שניתנו לתובע, לעתים - בשינוי בלתי מוסכם של המשמרות שנקבעו לו, לעתים - בהאשמות שווא בדבר ליקויים בעבודתו של התובע.

הנתבעת מכחישה את גרסת התובע בענין ההתנכלויות. הנתבעת טוענת כי היו ליקויים בעבודת התובע, הן בעבודה עצמה והן ביחסי האנוש מצדו. לטענת הנתבעת, התובע היה אמור לעבור הסמכה (תוך מפעלית), כדי שיוכל להמשיך לעבוד אך נמנע מכך. בשל כך - טוענת הנתבעת - היא החליטה על פיטוריו של התובע, לאחר שאף ניתנה לו זכות הטיעון בענין זה.

מאחר שאין כל רכיב תביעה הנוגע להתנכלויות הנטענות או לשאלת הצדקת הפיטורים ואופן ביצוע הפיטורים - אין אנו סבורים שעלינו להכריע במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים בעניינים אלה. אנו מסתפקים באמירה שהמסמכים שבפנינו (כולל ההערכות והזימונים לבירורים וכולל פרוטוקול ישיבת השימוע), מצביעים לכאורה על כך שגם בעניינים אלה יש תימוכין לגרסת הנתבעת. עם זאת, אין אנו שוללים את האפשרות המסויימת שגם הנתבעת לא נהגה כשורה כלפי התובע.

מכל מקום, ניתן לקבוע שבתקופת העבודה האחרונה, היתה אי-שביעות רצון הדדית; הן של התובע מהתנהגות הנתבעת, והן של הנתבעת מעבודתו ומהתנהגותו של התובע.

23. במועד מסויים, זמן מה לפני פיטוריו של התובע (לא ברור אם מדובר בתקופה שלפני הזמנתו לשימוע או אם לאו), החליט התובע לנסח מכתב תלונה על הנתבעת. התובע ביקש ממאן דהוא עזרה בניסוחו של המכתב ובכתיבתו, ולאחר מכן חתם עליו במילה "אלמוני".

כך נאמר במכתב האמור:

"s.o.s למשרד עבודה

מפעל פרסונה סכיני גילוח באיזור תעשיה ציפורית נצרת עילית.

שלפני היה מפעל מכובד, היום הפך למחנה ריכוז. בלי שום כבוד לפועלים, ובמיוחד לוותיקים שבנו את המפעל הזה. משפילים את הוותיקים שנתנו כל הבריאות שלהם במשך 20 עד 30 שנה, ויותר.

הוותיקים שרב ניסיון עבודה מוציאים אותם מתפקידיהים, לעשות פשוט עבודה שחורה.

ונוסף לזה אם שאלה הם זורקים מחר אותם כמו סמרתות!!! למי לפנות???

מי מהגן היום על הפועל??

אפילו ועד עובדים 'מכור' להנלה כולל ניצגי היסתדרות!!

למה מכריחים אותנו לשלם ועד וחבר היסתדרות?

למי לפנות כשמכריחים אותנו לעבוד כי ששי שבת וחגים??

למי לפנות לגבי גזענות שעושים??

אלמוני. עם לא ברור יש מחכתב אנגלית עברית.".

[הטעויות, ההדגשות, סימני הקריאה וסימני השאלה - כולם במקור].

בסופו של דבר, התובע לא שלח את המכתב האמור. הוא מסר את המכתב לעורך דינו אשר צירף את העתקו לכתב התביעה, וכך למדה הנתבעת על קיומו של המכתב.

24. כאמור לעיל, עקב אי-שביעות רצונה של הנתבעת מתפקודו של התובע, הוא הוזמן על ידיה לישיבת שימוע. הישיבה קויימה ביום 4/3/10.

שבוע לאחר מכן, ביום 11/3/10, הודיעה הנתבעת לתובע על פיטוריו מעבודתו אצלה.

על פי מכתב הפיטורים, התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת באופן שיחסי העבודה הופסקו חודש לאחר מכתב הפיטורים, כלומר - ביום 11/4/10. עם זאת, נאמר במכתב הפיטורים כי התובע אינו חייב להתייצב בעבודתו בתקופה שעד למועד כניסת פיטוריו לתוקף.

אכן, התובע לא התייצב לעבודה לאחר מכתב הפיטורים.

25. הנתבעת שחררה לזכות התובע את מלוא הכספים שנצברו בעבורו הן במבטחים הישנה והן במבטחים החדשה. התובע אף משך את סכומי הפיצויים שנצברו בשל ההפרשה של 2.33% מהשכר הקובע.

26. הנתבעת הכינה בעבור התובע תלוש משכורת בעבור חודש אפריל 2010, שבו נערך גם "גמר חשבון", אשר כלל את המשכורת עד יום 11/4/10, את פדיון דמי ההבראה ואת פדיון החופשה.

היתרה לתשלום (לאחר שנוכה גם סכום בגין החזר הלוואה שהתובע קיבל מוועד העובדים), היתה בסך נטו של 4,604.36 ₪. הנתבעת הכינה צ'ק על הסכום האמור, ביום 13/4/10, לפקודת התובע.

התובע גרסה שהוא לא קיבל את הצ'ק האמור והנתבעת גרסה שהיא מסרה את הצ'ק לתובע וכי הצ'ק אף נפרע.

גם בענין זה, אנו רואים את הנתבעת כמי שעלה בידיה להוכיח את גרסתה. זאת, לא רק בשל הפגמים שעליהם כבר עמדנו לעיל במהימנותו של התובע, אלא גם בשל כך שלמרות שגרסת הנתבעת בענין הצ'ק פורטה בכתב ההגנה ובדיון המוקדם (ואף תצלומו של הצ'ק צורף לכתב ההגנה), אך למרות זאת - תצהירו של התובע בענין זה - כלל לא התייחס לצ'ק הרלוונטי. כל שנאמר בענין זה בתצהיר היה שהתובע לא קיבל את התשלום המלא בעבור תקופת ההודעה המוקדמת (נזכיר כי הצ'ק התייחס גם לפדיון חופשה ולפדיון דמי הבראה, וכי לתובע אין טענה שהוא זכאי ליתרה כלשהי בעניינים אלה).

27. עד כאן - פירטנו את העובדות. מכאן ואילך נעבור לדון בזכאותו של התובע לרכיבי התביעה השונים, ובזכאותה של הנתבעת למה שהיא עותרת לקבל בתביעה שכנגד.

זכאות התובע לפיצויי פיטורים

28. כאמור כבר לעיל, בשל חברותה של הנתבעת בהתאחדות התעשיינים, חלו על יחסי העבודה בין הצדדים ההסכמים הקיבוציים הכלליים שנחתמו בין ההסתדרות הכללית לבין התאחדות התעשיינים. בין השאר, חל גם ההסכם מיום 4/6/79 בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה (שנרשם אצל רשם ההסכמים הקיבוציים במספר 7021/79).

מכח ההסכם האמור, הופרשו מדי חודש סכומים משכרו הקובע של התובע, אשר חלקם באו גם במקום פיצויי הפיטורים.

כאמור כבר לעיל, בתקופה שמתחילת עבודתו של התובע ועד ינואר 1984, הפרישה חברת בונד 6% משכרו של התובע למבטחים הישנה, מעבר להפרשות בגין תגמולים, כתשלום במקום 72% מפיצויי הפיטורים. החל מחודש פברואר 1984 ועד לסיום עבודתו של התובע בחברת בונד, במרץ 1996, הפרישה חברת בונד שיעור של 8.33% משכרו של התובע למבטחים הישנה, במקום מלוא פיצויי הפיטורים. עם סיום עבודתו של התובע בחברת בונד ומעברו לעבוד אצל הנתבעת, שחררה חברת בונד לזכות התובע את הכספים שהופרשו והתובע משך את הכספים שהצטברו כתוצאה מהפרשת השיעור 2.33%. בנוסף לכך, שילמה חברת בונד ישירות לתובע שיעור של 28% מפיצויי הפיטורים בעבור התקופה שמאז תחילת עבודת התובע אצלה ועד חודש ינואר 1984 (התקופה שלגביה הופרשו רק 6% משכר התובע במקום 72% מפיצויי הפיטורים). מאז שהתובע החל לעבוד אצל הנתבעת, באפריל 1996, המשיכה הנתבעת להפריש בעבור התובע שיעור של 8.33% משכרו הקובע של התובע, במקום פיצויי פיטורים, במשך כל התקופה עד לסיום עבודתו. עד חודש ספטמבר 2005 הופרשו כל ה-8.33% למבטחים הישנה, והחל מאוקטובר 2005 ואילך - הופרשו 6% למבטחים הישנה, ו-2.33% למבטחים החדשה.

29. סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1969, קובע כך:

"תשלום לקופת-תגמולים, לקרן-פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי-פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר.".

בסעיף 11א להסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה, נאמר כך:

"מוסכם ומוצהר כי תשלומי המעביד על פי הסכם זה ... בגין ובעבור אותם עובדים שההסכם חל עליהם - יבואו לכל דבר וענין במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים לאותם עובדים, בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים ...".

על סעיפים אלה של חוק פיצויי פיטורים ושל ההסכם הקיבוצי האמור סומכת הנתבעת בטענתה שהיא אינה חייבת לשלם לתובע פיצויי פיטורים. אכן, טענתה זו מקובלת עלינו.

לטענת ב"כ התובע, בסעיפים 50-61 לסיכומיו, הנתבעת אינה יכולה להיבנות מהאמור בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים ובסעיף 11א להסכם הקיבוצי, וזאת בשל טעמים שונים, אשר כולם אינם מקובלים עלינו, ונסביר זאת להלן:

א. לטענת ב"כ התובע, הנתבעת לא הרימה את הנטל להראות שההסכם הקיבוצי האמור חל על יחסי העבודה בין הצדדים, בכך שהיא לא הראתה כי לא נכרת עם התובע הסכם אישי שמחריג את תחולת ההסכם הקיבוצי הכללי.

אמנם, מקובלת עלינו הטענה שנטל ההוכחה בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי על יחסי העבודה בין הצדדים, חל על הנתבעת, אלא שעצם התחולה הוגדרה כבר כמוסכמה בעת הדיון המוקדם (ראו שורות 6-8 בעמ' 8 לפרוטוקול).

יתרה מכך; אף אם לא היה מדובר במוסכמה, הרי שעל פי לשונו של ההסכם הקיבוצי (הרישא לסעיף 2 להסכם האמור), הוא אמור לחול על כל העובדים של הנתבעת (החברה, כזכור, בהתאחדות התעשיינים), למעט אלה שמפורטים בהמשך הסעיף. הנטל להראות שבתובע התקיים אחד החריגים המנויים בסעיף 2 להסכם הקיבוצי, מוטל דווקא על התובע. התובע, לא רק שלא הראה זאת, אלא אף לא העלה טענה כזו (נעיר כי חלק נכבד מהחריגים המפורטים בסעיף 2 להסכם הקיבוצי האמור, מתייחס לעובדים שהחלו לעבוד והיה להם הסדר פנסיוני קודם בטרם כריתתו. בעת כריתת ההסכם (ביום 4/6/79) התובע טרם עלה לישראל, וברור שאין לחריגים אלה משמעות לגביו. התובע החל את עבודתו אצל חברת בונד מספר שנים לאחר כריתת ההסכם. התובע גם אינו טוען כי הוא בעל שליטה בנתבעת, או כי נחתם עמו הסכם אישי שמתקיים בו האמור בנספח 2 להסכם הקיבוצי. על כן - גם סוגי חריגים אחרים שבסעיף 2 להסכם הקיבוצי אינם מתקיימים בו.

למעשה, כל טענתו של התובע המכחישה את תחולת ההסכם הקיבוצי האמור על יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת, מוטב שלא היתה מועלית כלל (כמו חלק מטענותיו האחרות).

ב. טענה אחרת של התובע היא כי ההפרשות שבאו במקום פיצויי פיטורים, לא נעשו על בסיס השכר הקובע הנכון. טענתו זו של התובע מבוססת על טענותיו כנגד תלושי המשכורת, וטענתו כי השכר הקובע הנכון היה בתום תקופת העבודה בסך 9,300 ₪. טענות אלה של התובע, נדחו על ידינו כבר לעיל.

כזכור, לא מצאנו פגם בתלושי המשכורת ולא אימצנו את טענת התובע על כך שמדובר בתלושים שהנתונים שבהם "זוייפו", כביכול על ידי הנתבעת, או כי היה פיצול "מלאכותי" של רכיבי השכר השונים של התובע.

על כן, אנו דוחים את הטענה שההפרשות שהיו אמורות לבוא במקום פיצויי פיטורים לא נעשו על בסיס השכר הקובע הנכון.

ג. פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה שהובאו בסעיפים 56-58 לסיכומי ב"כ התובע, הם אכן פסקי דין חשובים, אך לא ברור לנו מה הקשר בינם לבין המחלוקת בתובענה שבפנינו. אצל התובע, התקיימו התנאים שבהם ההפרשות למבטחים (הישנה והחדשה) באו במקום פיצויי פיטורים.

30. התוצאה היא, כאמור, שאנו מקבלים את עמדת הנתבעת וקובעים כי הנתבעת עשתה את המוטל עליה כדי שבהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה, יבואו ההפרשות בשיעור 8.33% במקום פיצויי פיטורים. הנתבעת אינה חייבת לשלם לתובע פיצויי פיטורים.

סכומים חסרים בהפרשות למבטחים

31. משדחינו את טענת התובע בענין השכר הקובע ומשאימצנו בענין זה את עמדת הנתבעת, אנו דוחים גם את טענותיו בענין החסרים בהפרשות למבטחים (טענה זו של התובע היתה תלויה בדחיית טענת הנתבעת בקשר לשכר הקובע, כאמור בדיון המוקדם - ראו שורות 2-6 לעמ' 9 לפרוטוקול).

בענין זה, אנו מוצאים לנכון להביע שוב את תמיהתנו על עמדתו של ב"כ התובע בענין זכאותו לקבל לידיו שיעור של 12% מהפרש השכר אילו היה נמצא כזה, בנוסף לפיצויי הפיטורים שאותם הוא תבע לקבל, אף שהוא היה מודע לכך שמדובר בתביעת כפל.

מכל מקום, משלא מצאנו שהיה הפרש בין השכר הקובע לבין השכר שממנו נעשו ההפרשות הפנסיוניות, אנו דוחים גם חלק זה של התביעה.

תמורת הודעה מוקדמת

32. התובע קיבל הודעה מוקדמת בפועל. כלומר, הנתבעת לא ניתקה את יחסי העבודה עם התובע כבר בעת מסירת מכתב הפיטורים (ביום 11/3/10), אלא המשיכה את יחסי העבודה עם התובע עד חודש לאחר מכן (עד יום 11/4/10). אמנם, הנתבעת ויתרה על עבודתו של התובע בפועל בתקופה זו, אך המשיכה את יחסי העבודה.

בהתאם לכך, שילמה הנתבעת לתובע את השכר המלא שהגיע לו הן בגין חודש מרץ 2010 (לרבות בתקופה שמיום 12/3/10 ואילך), והן בגין חודש אפריל 2010 (עד יום 11/4/10).

מכאן, שהתובע קיבל את המגיע לו בעבור תקופת ההודעה המוקדמת, וזאת - לא בדרך של קבלת תמורת הודעה מוקדמת על הודעה מוקדמת שלא ניתנה בפועל, אלא בדרך של קבלת שכר על תקופת הודעה מוקדמת שהתובע קיבל (אף שלא היה חייב לעבוד במהלכה).

משכורת 13

33. כאמור לעיל, היה מוסכם בין הצדדים שהתובע היה זכאי לקבל מענק בגובה מחצית שכרו סמוך לפני ראש השנה תש"ע.

בענין זה, קבענו לעיל כי הנתבעת אכן שילמה לתובע את המענק האמור, ביחד עם משכורת חודש אוגוסט 2009 (אם כי בסכום שבו היתה חסרה אגורה אחת).

34. נותרה, איפוא, מחלוקת בקשר למחצית השניה של המענק, בתקופה שסמוכה לפסח תשע"א. התובע לא קיבל מחצית זו (ואין חולק על כך).

אחת מטענות ההגנה של הנתבעת בענין זה, היא הטענה שלפיה התובע לא היה זכאי לקבל את המענק האמור בשל כך שהוא כבר לא עבד אצל הנתבעת באותה עת. טענה זו - נדחית על ידינו; כאמור כבר לעיל, יחסי העבודה נמשכו עד יום 11/4/10. פסח תש"ע חל ביום 30/3/10, כך שחג הפסח כולו היה עדיין בתקופה שבה התובע היה עובד של הנתבעת.

טענת הגנה אחרת של הנתבעת היא כי מדובר בבונוס שניתן על פי הפעלת שיקול דעת של הנהלת המפעל, וכי מאחר שהנתבעת לא היתה מרוצה מעבודתו של התובע באותה עת, הרי שהוא לא היה זכאי לתשלום המענק.

גם טענה זו אינה מקובלת עלינו; ראשית - קשה לקבל מאת הנתבעת טענה על כך שהופעל על ידיה שיקול דעת בענין מתן המענק לתובע סמוך לפני פסח תש"ע, כשטענתה הקודמת של הנתבעת היתה שהתובע כלל לא היה זכאי לאותו מענק בשל כך שהוא כבר לא עבד אצל הנתבעת. אם הנתבעת סברה שהתובע כבר אינו עובד שלה ולכן אינו זכאי למענק, סביר להניח שלא נעשה כלל שיקול דעת בענין זכאותו של התובע למענק. שנית - הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי בדבר אופן הפעלת שיקול הדעת בשאלה אם לתת לתובע מענק או אם לאו. נזכיר כי לטענת הנתבעת היא לא היתה מרוצה מעבודתו של התובע כבר זמן רב לפני כן. למרות זאת, התובע קיבל את המענקים האמורים כסדרם (בשנים שבהן הם ניתנו), מדי חצי שנה, עד סמוך לפני ראש השנה תש"ע.

לפיכך, אין אנו מקבלים את טענות הנתבעת בענין זה ואנו קובעים כי התובע היה זכאי למענק גם לפני פסח תש"ע.

35. בשל כך, עקרונית, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע מענק בגובה מחצית שכרו הקובע (בתוספת האגורה שהופחתה מהמענק באוגוסט 2009), בסך 2,369.51 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שיחושבו החל מיום 1/4/10.

שי לחג

36. בעת הדיון המוקדם הובהר כי רכיב התביעה בענין "תמיכה בנושאי רווחה" מתייחס, למעשה, ל"שי לחג" שלטענת התובע לא ניתן לו במהלך שנת 2009.

מאחר שקבענו לעיל שהנתבעת נתנה לתובע שי לחג, הן לפני פסח תשס"ט והן לפני ראש השנה תש"ע, הרי שאנו דוחים רכיב זה של התביעה.

דמי מחלה

37. בעת הדיון המוקדם הוברר כי אין חולק שזכאותו של התובע לדמי מחלה, בגין תקופת מחלותיו בעת עבודתו, היתה כלפי מבטחים הישנה. המחלוקת היתה רק בשאלה אם התובע בוטח על ידי הנתבעת בביטוח דמי מחלה במבטחים הישנה.

כאמור לעיל, קבענו כי הנתבעת אכן ביטחה את התובע בביטוח דמי מחלה במבטחים הישנה (ולא זו בלבד, אלא שהתובע היה מודע לאותו ביטוח ולמרות זאת המשיך - משום מה - לטעון כי הוא זכאי לקבל מהנתבעת דמי מחלה).

לפיכך, אנו דוחים את התביעה גם בענין דמי מחלה.

תוספת ותק

38. כאמור לעיל, התובע ויתר על התביעה לתוספת ותק (שאכן שולמה לו בסכום המרבי).

טענות התובע בדבר התנכלויות, הצרת צעדים ואופן קיומו של הליך השימוע

39. הטענות בדבר ההתנכלויות לתובע הועלו כבר בכתב התביעה. בסיכומיו, העלה ב"כ התובע טענות נוספות - גם בענין הליך השימוע. מכל מקום, כפי שכבר צויין על ידינו לעיל, בהעדר רכיב תביעה המתייחס לכך, לא מצאנו לנכון לקבוע עובדות בעניינים אלה, והסתפקנו בקביעות העובדתיות שקבענו.

התביעה שכנגד

40. הנתבעת טוענת שמכתבו של התובע שאותו ציטטנו בסעיף 23 לעיל, יש בו משום הוצאת דיבתהּ רעה, וכי נכון לחייב את התובע לפצות אותה על כך, בסך 100,000 ₪.

הנתבעת מודעת לכך שהמכתב האמור - בסופו של דבר - לא נשלח לתעודתו, אך פרסום לשון הרע שהיה, לטענת הנתבעת, היה גם בכך שהתובע נעזר באדם אחר לכתיבת המכתב.

41. אנו סבורים כי העובדה שהתובע נעזר באדם אחר לשם כתיבת המכתב, אינה מצדיקה לראות אותו כמי ש"פרסם" את תוכנו. אמנם, בהתאם לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחית גם אם הפרסום היה לאדם אחד בלבד זולת הנפגע (שלא כמו הדרישה בסעיף 6 לאותו חוק בענין עבירה פלילית), אלא שלדעתנו כאשר שני אנשים כותבים יחדיו מכתב אחד, אין זה נכון לראות כל אחד מהם כאילו הוא מפרסם לאחר את תוכן המכתב. מדובר בשניים שכתבו כאחד.

42. אף אם טעינו במסקנה האמורה בסעיף 41 לעיל, ואף אם ניתן לראות את התובע כמי שפרסם את תוכן המכתב לאדם שעזר לו בכתיבתו, אין אנו סבורים שבנסיבות הענין נכון לחייב את התובע לשלם לנתבעת את הפיצוי הנתבע, זאת - בשל הטעמים הבאים:

א. הנתבעת לא הוכיחה נזק כלשהו כתוצאה מפרסום המכתב לאותו אדם, וסביר בעינינו שלא נגרם לה נזק כלשהו. על כן, האפשרות היחידה לפסוק לזכות הנתבעת פיצוי בשל הפרסום, היא מכח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

ב. הסכום הנתבע מן התובע הוא סך של 100,000 ₪, שאותו ניתן לפסוק רק על פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. לשם כך - היה על הנתבעת להוכיח שהפרסום נעשה גם בכוונה לפגוע. בענייננו, אם נכון לראות את התובע כמי ש"פרסם" בכך שהוא נעזר באחר לשם כתיבת המכתב, הרי שה"פרסום" לא היה בכוונה לפגוע, אלא היה בכוונה להיעזר בשרותי הניסוח והכתיבה של אותו אחר. אילו רמת העברית של התובע היתה מספקת לדעתו לכתיבה עצמית של המכתב, הוא היה כותב אותו בעצמו, ולא היה נעשה כלל "פרסום". על כן - גם אם טעינו במסקנתנו האמורה בסעיף 41 לעיל, ויש לראות את התובע כמי שפרסם בכך שהוא נעזר באחר לשם כתיבת המכתב - אין אותו פרסום נעשה "בכוונה לפגוע" ולכן - לא היתה ממילא אפשרות לפסוק לזכות הנתבעת את הפיצוי שהיא עותרת לקבל, אלא רק פיצוי מכח סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע.

ג. בנסיבות הענין, כשהמכתב היה מיועד (כנראה) להישלח למשרד התמ"ת והתובע נמנע בסופו של דבר מלשלוח אותו, לא יהיה זה נכון לחייב את התובע לשלם פיצוי בלא הוכחת נזק. התובע חזר בו מהכוונה המקורית, ויש לתת לכך משקל.

43. אשר על כן, אנו דוחים את התביעה שכנגד.

לסיכום

44. עקרונית, על הנתבעת לשלם לתובע מענק (משכורת 13) בגובה מחצית שכרו (בתוספת האגורה החסרה מהמחצית הקודמת של המענק), בסך 2,369.51 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שיחושבו החל מיום 1/4/10.

45. את התביעה שכנגד - אנו דוחים.

46. תביעת התובע היתה על סך של כ-215,000 ₪, והיא התקבלה באופן של ראייתו כזכאי לשיעור של מעט יותר מאחוז אחד מסכום התביעה. לפיכך, נראה שנכון לחייב את התובע בהוצאות משפט משמעותיות בגין דחיית כמעט מלוא תביעתו.

מנגד, נכון לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בשל דחיית התביעה שכנגד.

בהתחשב בפער בין סכומי התביעות נראה שנכון לחייב את התובע בהוצאות משפט בסכום העולה על הסכום שבו נכון לחייב את הנתבעת. מנגד, בענין סכום ההוצאות, נכון להביא בחשבון שיקולים נוספים כגון העובדה שתביעת התובע באה לאחר שהפסיד את מקור הפרנסה היחיד שהיה לו בישראל.

בהתחשב בכל השיקולים האמורים לעיל, אנו סבורים שיהיה נכון לחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בשיעור המענק שהוא זכאי, עקרונית, לקבל מן הנתבעת (כאמור בסעיפים 35 ו-44 לעיל), כך שבסופו של דבר הנתבעת לא תחוייב לשלם לתובע את הסכום והתובע לא יחוייב לשלם לה הוצאות משפט, אלא כל צד יישא בהוצאותיו.

47. אשר על כן, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט, בגובה הסכום שאותו קבענו כי הוא זכאי לקבל ממנה. למעשה - הסכומים יקזזו זה את זה והצדדים אינם חייבים לשלם זה לזה מאומה.

48. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מהיום שבו יומצא לו פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה בתשרי תשע"ד, 29 בספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.