בפתח הדברים ייאמר, כי לנוכח התשתית הראייתית שהונחה לפניי, קבעתי כי הנאשם ביצע עבירה של תקיפה בלבד שעניינה דחיפה שדחף את הנאשם את המתלונן בכתפיו, אולם החלטתי לזכותו בשל הגנת "זוטי הדברים".

כמתואר בכתב האישום, ראשיתו של התיק בסכסוך כספי בין הנאשם למתלונן. המתלונן הביא לנאשם המחאה שקיבל מאדם אחר על מנת שיפדה אותה עבורו וייתן לו את תמורתה בכסף מזומן בניכוי עמלת טיפול. הכסף המזומן ניתן למתלונן, אך ההמחאה לא כובדה על ידי הבנק.

המתלונן לא שעה לבקשותיו של הנאשם ולא שילם את החוב כולו. הנאשם הגיע לביתו של המתלונן, פגש שם באשתו והתלונן בפניה על מעשיו של בעלה בעת שהמתלונן לא שהה בביתו באותו הזמן.

כשסכסוך זה עומד ברקע העלילה, פגש הנאשם במתלונן ברחובה של עיר, סמוך לחנותו, היכה בכתפו, דחפו, חבט באשכיו ואיים עליו כי "יפרק אותו לארבע וירצח אותו".

לטענת ב"כ המאשימה, עוה"ד מוטי בניטה, יש ליתן אמון בגרסת המתלונן הנתמכת בגרסתה של אשתו.

לדבריה, גם אם הסכסוך האזרחי בין השניים בא על תיקונו, הרי שאין בכך כדי להקהות את עצם הארוע האלים ואת חומרתו כפי שהיא עולה מכתב האישום.

לטענת ב"כ הנאשם, עוה"ד א. בר צבי, מדובר בתלונה שנופחה מעבר לגודלה הטבעי, והכל בשל הסכסוך הכספי שכל העת מלווה את ההליכים הפליליים. בסופו של יום, לא הייתה בעיטה, גם לא מכה באשכים, ואף לא איומים, אלא רק צעקות "אתה גנב!" שמקורן בסכסוך הכספי, כאמור.

העידו בפניי המתלונן, אשתו, הרב יצחק מועלם מבית"ר עילית והנאשם.

מטעם התביעה, הוגשה לי הודעת הנאשם במשטרה (ת/1), וכן דו"ח פעולה שכתב על ידי שוטר שהוזעק למקום (ת/2).

כמו כן הוגש לי מטעם ההגנה, פסק הדין במסגרת דין תורה (נ/1), העוסק בסכסוך שבין הצדדים וכן פרוטוקול דיון משם לפיו אומר המתלונן כי החמיר את תלונתו ו"ניפח" אותה מאחר והנאשם הגיע לביתו על מנת לגבות את החוב תוך שהוא חוזה באשתו של המתלונן שהייתה, אותה העת, ללא כיסוי ראש. עניין זה, פגע בו , ועל כן הוא החליט להגיש את התלונה כדי לנקום בנאשם.

כמו כן, הוגשה לי הודעתה במשטרה של המתלוננת שהעידה לפניי (נ/2).

שמעתי את עדויות העדים וקראתי את המסמכים שהוגשו לי.

דיון והכרעה

התקיפה

המתלונן (עד תביעה מס' 1) העיד בפניי. הוא היה נרגש, דיבורו חפוז ומקוטע לעיתים, ודבריו מבולבלים.

במהלך עדותו הוא חזר ואמר כי אין לו דבר וחצי דבר נגד הנאשם, והוא אף "רוצה שהנאשם ייצא מזה טוב" (עמוד 6 שורות 19-20 לפרוטוקול).

לדבריו, הוא נדחף בכתפיו על ידי הנאשם על מעמד ("סטנד") של ממתקים שהיה בחנות סמוכה, ולאחר מכן ספג בעיטה באשכיו ונרתע לאחור. אשתו, לדבריו, הייתה כל אותו הזמן ברכב משם גם התקשרה למשטרה (עמוד 6 שורה 9 לפרוטוקול). לאחר דקותיים שינה במעט את גרסתו ואמר לגבי אשתו כי "יתכן שהיא יצאה" (עמוד 7 שורה 6 לפרוטוקול).

יש להוסיף על כך, כי ימים ספורים טרם דיון ההוכחות, פנה המתלונן לנאשם ושוחח עימו בדבר הדרך הנכונה לסייע לו. הנאשם ביקשו לומר רק את האמת ובזה הסתיימה שיחתם. לא עברו דקותיים, והמתלונן, בעת עדותו לפניי, שינה שוב במשהו מגרסתו הראשונית וטען כי הנאשם הדריכו לומר ש"לא היו איומים" (עמוד 7 שורות 14-21).

עדותו של המתלונן, אם כן, התאפיינה בקופצנות ובשינוי גרסאות תוך שהוא מנסה, כך לטעמי, "להיות בסדר" עם כולם- עם המתלונן, עם אשתו, עם הסניגור, עם התובע וכמובן עם בית המשפט.

דווקא בשל העובדה כי הוא הדגיש חזור והדגש שאין הוא רוצה לפגוע בנאשם (ויעידו על כך קשריו הפסולים עם הנאשם עובר לדיון ההוכחות, כפי שפורט לעיל), אני סבור כי הקטע בעדותו העוסק בדחיפה שדחפו הנאשם אמין עליי. לגבי שאר מעשי האלימות המתוארים בכתב האישום, נותר בי ספק באשר לאמיתותם, ואפרט להלן.

השוטרת לידיה קורנייב שהוזעקה למקום תיעדה את אשר אירע עם הגיעה למקום במזכר (ת/2). על פי המזכר שכתבה, המתלונן סיפר לה על דחיפה ואיומים. הבעיטה באשכים לא הוזכרה ועל כן לא נרשמה.

אשתו של המתלונן (להלן:"המתלוננת"), העידה גם היא לפניי.

לדבריה, "איתן דחף את בעלי על הסטנד, בעט בו ונתן לו מכה בביצים" (עמוד 11 שורה 12 לפרוטוקול). אם כן, שרשרת מעשי האלימות היא דחיפה, בעיטה ולאחריה מכה באשכים. עוד נציין, כי לפי תיאור זה מדובר בשרשרת רציפה של פעולות.

גם מעדותה של המתלוננת (נ/2) במשטרה נעלמה הבעיטה באשכים. בבית המשפט היא נימקה זו בבושתה, וכך בלשונה: "לא אמרתי במשטרה כי הוא היכה אותו בביצים, כי לא היה לי נעים לדבר על זה במשטרה" (עמוד 11 שורות 20-21 לפרוטוקול).

אני מתקשה לקבל גרסה זו.

בבית המשפט העידה המתלוננת מולי, כאשר האולם (על אף מידותיו הקטנות) היה עמוס לעייפה, בבטחה ואף לא השתמשה במושג "אשכים" שהוא סטרילי יותר, אלא חזרה ואמרה "ביצים" שהוא ביטוי עממי יותר וכל זאת ללא בושה וללא רתיעה. ואם כך באולם בית המשפט, קל וחומר שבחדר החקירה בה נוכחים החוקר והנחקרת ותו לא.

עוד יש לציין, כי תיאורה של המתלוננת את האירוע מעלה שאלה נוספת. לדבריה, "לאחר שהנאשם בעט בבעלי הוא לא נפל. הוא נרתע כמו כל אדם שמקבל מכה במקום כזה. או הלך אחורה או התקפל איני זוכרת" (עמוד 12 שורות 20-21 לפרוטוקול). גרסה זו תמוהה אף היא, שהרי שרשרת הפעולות הייתה ליניארית, היינו רצופה וקווית, ואם נדחף המתלונן על הסטנד, כדבריו, כיצד הלך לאחור לאחר שספג את הבעיטה באשכיו? שהרי הליכה שכזו היתה גורמת למעידתו על הסטנד ולנפילתו עליו, דבר שלא הוזכר בעדויות שנשמעו לפניי או במוצגים שהוגשו לי.

הנאשם מכחיש לאורך כל הדרך, הן בחקירתו במשטרה והן בבית המשפט את המיוחס לו. ניכר היה כי הוא כועס ומתוסכל על שנעשה לו, וכי הוא רואה עצמו כקרבן , ולא ההיפך.

הרב מועלם (להלן:"הרב"), רב נשוא פנים מבית"ר עילית העוסק בדרך כלל בבוררות וב"דין תורה" בין ניצים, התבקש להשכין שלום בין הנאשם למתלונן. לטענת המתלונן, הוא פנה לרב וסיפר לו הכל, ובלשונו: "וגם אמרתי לו שאני חייב לו (לנאשם- ש.ה.) כסף. סיפרתי לו שהנאשם תקף אותי בגלל השיק" (עמוד 7 שורות 12-13).

אלא שהרב עצמו, שהעיד בפניי באופן קוהורנטי ורהוט שעורר בי אמון רב, גרס אחרת. לדבריו, נתנאל (המתלונן) סיפר לו כי "היה שיק שחזר ואיתן (הנאשם – ש.ה.) זרק לו מילים..." (עמוד 16 שורות 16-17 לפרוטוקול). זרק לו מילים ותו לא. לא אלימות ולא איומים קונקרטיים.

הרב אף הגיב ואמר "שמעתי שנזרקו מילים ואני אמרתי לאיתן שהעם היהודי הפה שלו מאד יקר. אם אדם מקלל זה נתפס מאד בפה. נזפתי בו והוא אמר שהוא מקבל עליו, לחצנו ידיים והכל נגמר" (עמוד 16 שורות 22-24).

מוסכם, אם כן, כי הנאשם צעק לעבר המתלונן צעקות, אך הצדדים חלוקים לגבי תוכנן.

הנאשם, בעדותו לפניי גורס כי אכן צעק וקילל את המתלונן בשל כעסו, אך לא איים עליו (עמוד 16 שורות 1-2 לפרוטוקול).

הרב, שעדותו משמעותית בעיני, כאמור, מזכיר קללות אך לא איומים. ניבולי פה, אך לא אזהרות מפחידות בדבר חיתוכו של המתלונן ל"ארבע חלקים".

לא נעלמה מעיני העובדה כי הנאשם ואשתו העידו כי האלימות אכן קרתה באותו הארוע. הסניגור אף ניסה בחקירתו הנגדית לבסס את ההנחה כי המתלונן ואשתו תיאמו את עדותם בטרם הגיעו להעיד במשפט.

איני רואה בעיני רוחי בני זוג שלא היו משוחחים ביניהם אודות מאורע מסעיר כגון דא. בטוחני כי זו הייתה "שיחת היום" ביניהם במשך זמן לא מבוטל. ייתכן כי לאחר מספר פעמים ששמעה האשה את בעלה מספר את גרסתו, שוכנעה כי אכן אף היא ראתה זאת במו עיניה.

ייתכן עוד כי במהלך הדחיפה קרב הנאשם אל המתלונן באופן מאיים שנדמה לו כמגע פיזי, אך כאמור לא שוכנעתי ברמה הנדרשת במשפט פלילי כי בעיטה באשכים ו/או מגע פיזי נוסף על הדחיפה אכן התרחשו.

לסיכומם של דברים, אני קובע כי הנאשם דחף את המתלונן דחיפה קלה שלא הביאה לנפילתו של הסטנד בחנות הסמוכה. לא הונחה בפניי תשתית ראייתית לבעיטה ו/או להנפת ברך לעבר אשכיו של המתלונן.

אני קובע עוד, כי אכן נצעקו צעקות מכיוונו של הנאשם לעבר המתלונן, אך לא הונחה בפניי תשתית ראייתית מספקת לעניין תוכנן ולעצם היותם "איום" כמוגדר בחוק.

הנאשם נפגע כלכלית על ידי המתלונן. הוא פדה עבורו המחאה עבור 32 ₪ ( 1% מסכום ההמחאה). הוא הפסיד 3,200 ₪ תוך יום אחד בשל העובדה כי ההמחאה לא כובדה. בתחילה, לא בוצע כל החזר. בהמשך, הפסיק המתלונן לענות לשיחות הטלפון של הנאשם עד שלא הייתה לנאשם ברירה אלא לבקר בביתו של המתלונן. בביקור זה לא הופעלה כל אלימות. לביקור זה לא הייתה כל תוצאה מעשית והמתלונן המשיך לשטות בנאשם, ובדבריו שלו: "אני לא עמדתי בהסכם...אני זוכר שאמרתי לאיתן היום, מחר אחזיר לו את הכסף..." (עמוד 10 שורות 7-8 לפרוטוקול).

ולאחר כל זאת, פגש הנאשם במתלונן בצורה אקראית ולא מתוכננת סמוך לחנותו . נקל לשער את סערת רוחו שהביאה אותו לצעוק לקלל ולדחוף קלות את המתלונן. המעשה אינו מוצדק ואין לעודדו, אך אין הוא נמצא, לטעמי, במתחם הפליליות של עבירת התקיפה. לא כל פגיעה בערך חברתי מוגן, ראויה להטלת אחריות פלילית בגינה, השמורה לפגיעות משמעותיות יותר.

כאן המקום, אם כן, לחסות בצילו של סעיף 34 יז לחוק העונשין התשל"ז- 1977 הקובע כי "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי המעשה הוא קל ערך".

לא כל דחיפה ראוייה לחסות תחת הגנה זו. כל דחיפה ונסיבותיה. הדחיפה דנן, הרקע העובדתי שקדם לה ונסיבותיה יש בהם כדי לקבוע כי מדובר במעשה "קל ערך".

לטעמי, לאור המפורט לעיל, מעשה הדחיפה הוא קל ערך, ועל כן אני מזכה את הנאשם מטעמים אלו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתנה היום, ז' ניסן תשע"ג , 18 מרץ 2013, במעמד הצדדים