נוכחים:

ב"כ המאשימה: עו"ד בניטה

הנאשם ובא כוחו עו"ד וייס

כתב האישום והסדר הטיעון

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). על פי הנטען בכתב האישום, ביום 14/07/09 סמוך לשעה 16:00 ברחוב הלוי ביישוב עפרה, נכנס הנאשם לשטח ביתו של שכנו (להלן: "המתלונן") שם עסקו אותה עת מספר פועלים בעבודות בניה, קילל את המתלונן ואת משפחתו וזרק לעברו חול ואבנים, אשר לא פגעו בו. לאחר מכן עלה במדרגות הבית ונתן אגרוף לרקה הימנית של המתלונן. בתגובה בעט המתלונן בנאשם באזור המפשעה. בשלב זה אחז אחד מהנוכחים במקום בנאשם ואמר לו כי המתלונן סובל מבעיות גב, אך הנאשם השתחרר מאחיזתו, עקב אחר המתלונן לקומה השניה של הבית, שם דחף אותו ונתן לו שני אגרופים - אחד בכתף ואחד במותן שמאל. עקב כך נפל המתלונן לרצפה, אך גם אז המשיך הנאשם להכותו.

ביום 13/02/13 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה בכתב האישום ויופנה אל שרות המבחן גם שאלת הרשעתו בדין. בכפוף לתסקיר חיובי תעתור המאשימה לאי הרשעה והטלת של"צ, ואילו הסניגור יהיה חופשי בטיעוניו.

התסקיר

בתסקיר מיום 03/09/13 נסקרו נסיבות חייו של הנאשם מהן עולה, כי הנאשם בן כ-55 נשוי ואב לשישה ילדים בגילאי 11-24, מתגורר עם משפחתו ביישוב עפרה, ועובד מזה כשנה כמורה לאנגלית בתיכון אח"י ביישוב מבשרת ציון. מתיאור קורותיו עולה כי הנאשם נולד וגדל באירלנד, ובגיל 21 עלה ארצה כמתנדב בקיבוץ "אור הנר" שבדרום , שם הכיר את אשתו הראשונה, בת הקיבוץ, ממנה התגרש כעבור כשנה וחצי של נישואין. התרשמותו של שירות המבחן היא כי תהליך הגירושין היה קשה מבחינה רגשית לנאשם, וכי עד היום מתקשה הוא להתמודד עם חוויית הדחייה והכשלון שחווה במסגרת הליך הגירושין. בגיל 24 התגייס הנאשם לצה"ל ובמהלך שירותו הצבאי התגייר והכיר את אשתו הנוכחית. השניים נישאו בקנדה לשם נסע הנאשם לאחר שירותו הצבאי לצורך לימודים אקדמאיים באוניברסיטת מונטריאול (בפקולטה למדעי המדינה) בסיומם עברו להתגורר בלונדון שם למדה אשתו לתואר שני, בעוד הנאשם עובד בשגרירות לונדון. בשנת 1996 חזרו הנאשם ורעייתו ארצה, יחד עם שלושת ילדיהם, והשתקעו ביישוב עפרה. עם חזרתם עבד הנאשם בתחום ההיי-טק . בהמשך פוטר ועשה הסבה מקצועית להוראת אנגלית, ובשנים האחרונות עבד במספר בתי ספר בתור מורה לאנגלית . התרשמותו של שירות המבחן בענין זה היתה, כי הנאשם מתקשה להתמיד לאורך זמן במקום עבודה אחד.

בנוגע לעבירה דנן ציין שירות המבחן, כי הנאשם נטל אחריות חלקית לביצועה ונטה לצמצם חלקו באירוע . יחד עם זאת הביע חרטה ובושה על מעשיו, והסביר כי העבירה בוצעה על רקע לחץ נפשי משמעותי בו היה נתון בעקבות פריצה לביתו יומיים קודם לכן, במהלכה נגנבו מביתו חפצי ערך רבים, וכי חששו מפני פריצה נוספת - נוכח העובדה כי המתלונן העסיק בביתו פועלים ערבים ללא השגחה, בניגוד להוראות הבטחון ביישוב - הוא שהביא להתפרצותו כלפי המתלונן. לדברי הנאשם, הוא ניסה בעבר לבקש את סליחת המתלונן ואף לפצותו כלכלית, אך זה מיאן למחול לו.

התרשמותו הכללית של שירות המבחן בנוגע לנאשם היתה, כי מדובר באדם בעל כוחות וכישורים לתפקוד נורמטיבי בדרך כלל, אשר ניכר כי חש חרטה ובושה לנוכח העבירה וההליך הפלילי המתנהל נגדו. לאור התרשמותו זו, ובשל העדרו של עבר פלילי לנאשם כמו גם בשל חרב הפיטורין שתרחף מעל ראשו אם יורשע בפלילים - בא שירות המבחן בהמלצה להימנע מהרשעתו ולהטיל עליו צו של"צ בהיקף של 100 שעות, במסגרת המנהל הקהילתי בפסגת זאב בתפקיד מורה לאנגלית ומחשבים. בנוסף המליץ שירות המבחן על העמדת הנאשם במבחן למשך שנה בפיקוחו, זאת לאור נכונותו של הנאשם להשתתף בקבוצה טיפולית לשליטה בכעסים.

הטיעונים לעונש

בטיעוניה עתרה המאשימה להרשיע הנאשם בדין ולהטיל עליו של"צ, זאת בשל טענתה שהתסקיר שלילי ובהתאם להסדר-הטיעון אין בו לחייבה. תסקיר זה, בצירוף חומרת העבירה ונסיבות ביצועה הכוללות אלימות פיסית מתמשכת, מחייבים לדידה של המאשימה להרשיע את הנאשם בדין.

מנגד, טען הסניגור, כי מדובר בתסקיר חיובי, ממנו עולה, כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, אשר האירוע הנדון הינו מעידה חד פעמית בחייו. בטיעוניו פירט הסניגור את הרקע לאירוע נשוא כתב האישום, שהחל לדבריו בפניה מנומסת של הנאשם למתלונן בבקשה כי ידאג להצבת מאבטח חמוש באתר הבניה בו העסיק פועלים ערביים, בהתאם להוראות צה"ל לגבי יישובים המצויים בשטחי יו"ש - פניה אשר נענתה ע"י המתלונן בקללות "מאוד גסות" כלפי הנאשם וכלפי אמו. משכך, התקשר הנאשם לאחראי הביטחון של היישוב וביקשו להגיע בדחיפות ולטפל בהפרת החוק. המתלונן בתגובה בעט בנאשם וקיללו, הנאשם החזיר לו באופן המפורט בכתב האישום, וכך התגלגלו הדברים למעשה לכדי תגרה הדדית.

עוד הדגיש הסניגור בדבריו את הנזק הרב שייגרם לנאשם אם יורשע בדין וייאלץ להפסיק עבדותו כמורה בתיכון אח"י במבשרת ציון, בו לומדים ילדים בעלי צרכים מיוחדים אשר מורים רבים אינם מצליחים להשתלט עליהם. לדבריו, הנאשם עובד בתיכון זה כשנה והוא "מאוד אהוב על תלמידים ומוערך ע"י המורים" (ע' 8 ש' 19-20). בענין זה הגיש הסניגור הוראות נוהל של משרד החינוך מהן עולה, כי הרשעה בפלילים של איש חינוך מובילה לפתיחת הליך משמעתי בבית דין משמעתי של נציבות שירות המדינה העלולה להסתיים בהפסקת העסקה.

לבסוף עמד הסניגור על נסיבותיו המשפחתיות המיוחדות של הנאשם , שהינו אב לשישה ילדים , אשר הפך לאחרונה לסב. אשתו מושתלת כליה הנוטלת תרופות רבות למניעת דחיית השתל, ומתניידת כרגע באמצעות כסא גלגלים, לאחר שנפלה ושברה את הרגל, וצפויה לעבור שני ניתוחים של הכנסת ברגים. בשל מצבה הרפואי, טוען הסניגור, משמש הנאשם למעשה "גם אבא וגם 80% עקרת בית בנוסף לעבודתו בבית ספר תיכון " (ע' 8 ש' 17).

דבר הנאשם

את דבריו פתח הנאשם בדברי חרטה וצער באומרו: "אני מתחרט על מה שקרה לי לפני ארבע שנים . התיק הזה רודף אחרי 4 שנים ומאוד קשה לי... יכול להיות שבאותו יום לא התאפקתי. אני עוד פעם לוקח את האחריות שלי לאירוע" (ע' 9 ש' 10-13) . כן ביקש להתחשב במצבו המשפחתי ובנזק שעלול להיגרם לו אם יורשע בדין בציינו: " אני בבית ספר במבשרת ציון ושם אני מטפל עם ילדים בסיכון ורובם מגיעים למקום הזה והחיים שלי השתנו המון... הדבר הכי חשוב לי כמובן... זה לקבל אי הרשעה " (ע' 9 ש' 21-22) .

דיון והכרעה

אין ספק, כי תסקיר שירות המבחן הוא הציר סביבו סב הסדר הטיעון במקרה דנן, ומשכך- גם טיעוניהם של באי-כח הצדדים. לטענת הסניגור, מדובר בתסקיר חיובי, בעוד לטענת המאשימה מדובר בתסקיר שלילי במהותו, זאת בשל קביעת שירות המבחן בדבר האחריות החלקית שנטל הנאשם למעשיו ובדבר קשייו להתמיד במקום עבודה אחד.

לאור חומרת מעשי התקיפה בהם הודה הנאשם – תוצאה של אי הרשעה איננה דבר של מה בכך, אולם, אינני רואה עין בעין עם המאשימה בענין התסקיר.

התסקיר על הנאשם איננו שלילי. יש בו פרטים חשובים אודות הנאשם המנהל מזה כחמישה עשורים וחצי אורח חיים נורמטיבי לכל דבר וענין. הוא עלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים, התגייר, שירת שירות צבאי, למד לימודים אקדמאיים ותרם מהידע שלו ומכישוריו בתחום ההיי-טק, ולאחר מכן - בתחום ההוראה. הוא הודה בעובדות כתב האישום, נטל אחריות מלאה לעבירה והביע חרטה כנה ועמוקה על אופן התנהלותו. בתסקיר צוין בפירוש, כי הנאשם בוש במעשיו, והוא אף התנצל (לדבריו) בפני המתלונן וביקש לפצותו באופן כספי אך המתלונן השיב פניו ריקם. המלצת שירות המבחן בתסקיר היתה להימנע מהרשעת הנאשם, בשל הנורמטיביות המאפיינת את מהלך חייו, בשל החרטה והבושה שחש נוכח העבירה ובשל הנזק העלול להיגרם לו במישור התעסוקתי אם יורשע בדין.

מן הראוי היה כי המאשימה תשקול מלכתחילה את עמדתה הענינית לשאלת ההרשעה ותחדל מן ההתניה המעורפלת של דרישה ל"תסקיר חיובי", אולם בנסיבות ענין זה לאחר שהסכימה כפי שהסכימה ראוי היה שתעמוד בחלקה בהסדר הטיעון ותסכים לאי הרשעתו של הנאשם בדין.

אכן, בתסקיר צוין גם, כי "הנאשם מצמצם חלקו באירוע", ואולם, ניתן להבין התרשמות זו של שרות המבחן על רקע הסבריו של הנאשם בדבר המתח הנפשי בו היה שרוי עקב הפריצה לביתו ובדבר ההתגרות שהתגרה בו המתלונן טרם אירוע התקיפה . לענין אחרון זה נמצאה תמיכה עובדתית בדבריה של ב"כ המאשימה עצמה, בציינה כי גם כנגד המתלונן נפתח בגין האירוע תיק חקירה, אך הוא נסגר "מחוסר ענין לציבור" , על אף ש"היו ראיות בתיק" לכך שגם המתלונן עבר עבירה של תקיפה כלפי הנאשם (ע' 6 ש' 18-23). מכאן, כי האירוע המתואר בכתב האישום לא היה אלא חוליה אחת בתגרה (או התגרות) הדדית שפרצה בין המתלונן לבין הנאשם, עובדה אשר יש בה כדי ליטול את העוקץ מקביעתו הנ"ל של שירות המבחן בדבר צמצום הנאשם את חלקו באירוע. יש לזכור גם, כי לדברי הנאשם הוא התנצל בפני המתלונן ואף ביקש לפצותו באופן כספי- צעדים שיש בהם משום ביטוי לנטילת אחריות מצד הנאשם לעבירה.

גם לקביעתו של שירות המבחן בדבר קשייו של הנאשם להתמיד במקום עבודה אחד (בתחום ההוראה) - ניתן הסבר מתקבל על הדעת ע"י הנאשם. בענין זה טען הנאשם : "המקצוע שלי הוא מורה לאנגלית ואני תלוי במערכת החינוך, ואני לא אשם אם משנה לשנה בית ספר לא רוצה להחזיק אותי יותר, כי בתי ספר לא רוצים לתת קביעות לאנשים בגיל שלי" (ע' 9 ש' 19-20). בין אם יש בהסבר זה ממש ובין אם לאו - אינני סבורה כי קביעתו הנ"ל של שירות המבחן מאפיינת את התסקיר כשלילי. המדובר בקביעה שולית וחסרת משמעות על רקע שלל הקביעות החיוביות שנכללו בתסקיר, וקשה להלום, כי על קביעה זו משליכה המאשימה כל יהבה, בבקשתה להרשיע את הנאשם בדין.

כאמור, לא נעלמו ממני נסיבותיה החמורות של העבירה. האלימות בה נקט הנאשם כלפי המתלונן היתה אלימות פיזית קשה, היא כללה מכל הבא ליד- חול, אבנים, דחיפות ומכות אגרוף, והשתרעה על פני מספר מקטעי זמן אשר בכל אחד מהם יכול היה הנאשם למעשה לחדול ממעשיו.

תופעת האלימות הפכה להיות תופעה נפוצה בחברתנו ולא אחת עמד ביהמ"ש העליון על החומרה היתרה הגלומה בה ועל מדיניות הענישה הקשה המחויבת בגינה. בהתאם למדיניות ענישה זו לא נוטים ביהמ"ש בדרך כלל להימנע מהרשעתם של נאשמים שהואשמו בעבירות אלימות .

יחד עם זאת, אין המדובר בכלל החקוק בסלע. גם בעבירות אלימות ניתן להימנע מהרשעת הנאשם, מקום בו נסיבותיו האישיות המיוחדות של העבריין המצדיקות זאת: "בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה – האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין " (כב' השופטת א' פרוקצ'יה ע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל פס' 11 לפסה"ד מיום 31/12/07 פורסם בנבו) .

"הכלל המנחה הוא שיש לבחון כל מקרה לגופו. גם בעבירות חמורות יש ויחול החריג המצדיק הימנעו מהרשעה " (כב' השופט ר' שפירא ע"פ 2181/07 כרמלה בן יונה מ' מדינת ישראל מיום 15/05/08 נבו. באותו מקרה דובר בעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון ונסיון לקבלת דבר במרמה. לענין הימנעות מהרשעה , בנסיבות המתאימות, גם בעבירות חמורות, ראה למשל: ע"פ (מחוזי-חיפה) 2051/02 מדינת ישראל נ' בוראני סאפי מיום 17/3/02, שם דובר בנאשם שהואשם בעבירה של נסיון לקבלת דבר במירמה עקב ביום תאונת דרכים; ת"פ 2086/06 מדינת ישראל נ' שי מימון מיום 05/09/07 בו דובר בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות (דקירה בסכין מטבח); ע"פ (מחוזי חיפה) 10-12-34307 ליאור סובוטניק נ' מדינת ישראל מיום 7/4/11 בגדרו נמנע ביהמ"ש מלהרשיע נאשם בעבירה של מעשה מגונה בפומבי ; ע"פ (מחוזי-תל אביב-יפו) 70842/05 ירון ארליך נ' מדינת ישראל מיום ,2/10/05 שעסק ברופא אשר הורשע בגרימת חבלה של ממש לאחר שתקף והיכה חולה שבטיפולו וביהמ"ש נמנע מלהרשיעו על מנת שיוכל לשוב ולעבוד כרופא;רע"פ 658/01 אביחי כהן ורמי ימין נ' מדינת ישראל, מיום 11/10/01 בגדרו נמנע ביהמ"ש מלהרשיע שני נאשמים שהואשמו בעבירות חמורות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במירמה, מסירת ידיעה כוזבת וניסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות).

אדגיש שוב כי חרף הדוגמאות הנ"ל, על פניו, נראה שהסדר הטיעון שביסודו הונחה האפשרות להסכמת המאשימה להמנעות מהרשעה חורג מן המדיניות הראויה וההולמת ענישת עברינים בשל עבירות אלימות. נכון גם שביה"מ אינו כפוף להסדר הטיעון, אולם גם סטיה מן ההסדר אינה נוהג שביום יום.

לפיכך, לאחר התלבטות החלטתי לכבד את הסדר הטיעון כפי שסוכם בין הצדדים. במקרה דנן חברו מספר שקולים כבדי משקל המטים את הכף, חרף חומרת העבירה, לטובת האינטרס האישי השיקומי של הנאשם . עם שקולים אלו נמנים : גילו של הנאשם, הנורמטיביות המאפיינת את מהלך חייו, החרטה והצער שהביע על המעשה, הנזק העצום העלול להיגרם לו במישור התעסוקתי , מצבה הבריאותי של רעייתו בגינו ממש הנאשם כיום כמפרנס יחיד , והעובדה כי כנגד המתלונן לא ננקטו הליכים פליליים מקבילים בגין האירוע . איזון ראוי בין שקולים אלו לבין האינטרס הציבורי מוביל למסקנה, כי עלול להיווצר פער גדול מדי בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם לבין התועלת שתצמח לחברה בגין ההרשעה.

למרות האלימות הקשה בה נקט הנאשם, התרשמותי היא כי דובר באלימות ספונטנית אליה נגרר הנאשם על רקע הלחץ בו היה שרוי ועל רקע התגרויותיו של המתלונן עמן לא היה הנאשם מסוגל להתמודד כראוי. מכל מקום, תמימת דעים אני עם שירות המבחן כי ההליך הפלילי היווה גורם מרתיע דיו עבור הנאשם, וכי האירוע נשוא כתב האישום היה ונותר בגדר אירוע חריג וחד פעמי אשר לא יישנה ע"י הנאשם. כזכור, הנאשם אף הביע הסכמתו להשתלב בסדנה לשליטה בכעסים, עובדה המחזקת מסקנתי הנ"ל. ניתן לאמר שהנאשם הכיר בחטאו, התוודה עליו, הביע חרטה ומקבל עליו לעתיד. בנסיבות אלה – נוכח הסדר הטיעון - ולו רק בשלו – אני מוצאת, לא בלי לבטים, להמנע מהרשעת הנאשם.

הנאשם יבצע עבודות שירות בהיקף של 100 שעות במינהל הקהילתי בפסגת זאב כמומלץ ע"י שירות המבחן. כמו כן, יעמוד הנאשם בפיקוח שרות המבחן במשך שנה מהיום. במסגרת המבחן ישתתף הנאשם בקבוצה טיפולית לשליטה בכעסים כאמור בתסקיר שירות המבחן.

המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לשרות המבחן.

זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, י' חשון תשע"ד, 14 אוקטובר 2013, במעמד הצדדים.