1. התובע הגיש תובענה כספית בסך 107,806 ₪ כנגד הנתבעת 1, העוסקת במכירת רכבים משומשים (להלן: "הנתבעת 1" או "המגרש"), וכנגד הנתבעת 2, מוסך אליו פנה התובע לשם תיקון רכב שרכש מהנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת 2" או "המוסך").

השתלשלות העניינים

1. ביום 08/12/08 נחתם זכרון דברים בין התובע לנציג הנתבעת 1, לפיו התובע ירכוש מהנתבעת רכב מסוג טויוטה קורולה, שהיה בבעלות חברת הביטוח מנורה מבטחים (להלן: "זכרון הדברים" או "ההסכם"). מוסכם כי הרכב עבר תאונה, וסבל מנזקים שהיה צורך לתקנם. במסגרת זכרון הדברים הסכימו הצדדים שהעברת הבעלות תתאפשר רק בכפוף לכך שהתובע יציג אישורים המעידים על תקינות הרכב. תמורת הרכב שילם התובע סך של 51,000 ש"ח.
2. הרכב נמסר לחזקת התובע כדי לאפשר לו לתקן את הנזקים. התובע פנה לנתבעת 2, בהיותו מוסך מורשה לרכבי טויוטה, על מנת לתקן את הדרוש ברכב כדי להשמישו (בהתאם לתקנה 309 לתקנות התעבורה). השמאי אריק דהן, בחוות דעתו מיום 15.2.09, קבע מה התיקון שבוצע. לאחר שהועברו מסמכי התיקון לחברת הביטוח מנורה מבטחים (להלן: "חברת הביטוח") באמצעות הנתבעת 1, נקבע כי הרכב לא תוקן על פי חוק. התובע פנה לצורך קבלת חוות דעת נוספת אל השמאי מוטי בנעים, שקבע כי יש לבצע תיקון חוזר ולהחליף את החלפים המשומשים בחדשים, וכן כי ערך הרכב ירד בעקבות התיקון הראשון שלא צלח. התובע רכש חלפים חדשים על מנת שהמוסך יבצע תיקון חוזר. התיקון בוצע תחת פיקוחו של השמאי בנעים.
3. לאחר התיקון הנוסף, נבדק הרכב על ידי שמאי חברת הביטוח, והשמאי אבנר סמואל מטעמה קבע ביום 11.8.09 כי מדובר ברכב המוכרז כאובדן כללי ושרידיו ישמשו לפירוק בלבד. לפיכך פנה השמאי למשרד הרישוי לצורך הורדת הרכב מהכביש.
4. בסופו של יום הבעלות ברכב לא הועברה על שמו של התובע, שכן הכרזת הרכב כאבדן כללי מונעת את העברת הבעלות בו.

טענות הצדדים

טענות התובע

כנגד הנתבעת 1

1. התובע טוען כי הנתבעת 1 מסרבת להעביר לו את הבעלות ברכב שרכש, וכי מדובר בהפרה יסודית של התחייבותה על פי ההסכם שנחתם ביניהם. לפיכך טוען התובע לביטול ההסכם ולהשבת כספי התמורה ששילם.
2. התובע מפנה לסעיפים 8 ו-10 להסכם, לפיהם הרכב יימסר לחזקתו לצורך תיקונים, ולאחר מכן כשיתקבל אישור מחברת הביטוח בדבר כשירות הרכב – תעביר חברת הביטוח את הבעלות ברכב לתובע. העברת הבעלות ברכב תתאפשר לאחר הצגת אישורים מגורמים מוסמכים המעידים על תקינות הרכב. ככל שחברת הביטוח תסרב להעביר את הבעלות ברכב, ישיב המגרש לתובע את כספי התמורה.
3. התובע טוען כי פנה למוסך הנתבעת 2 לשם תיקון הרכב, ורכש חלקי חילוף שונים בהתאם לצורך ובהתאם לבדיקת השמאים שבדקו את הרכב. על אף שפעל לביצוע התיקונים הדרושים, ואף הציג אישור ממכון התקנים מיום 23/09/09 לפיו הרכב תקין, עומדת הנתבעת 1 בסירובה להשמיש את הרכב ולהעביר את הבעלות בו לתובע, ללא סיבה. בנוסף סירבה הנתבעת 1 להשיב לתובע את כספי התמורה, בניגוד לסעיף 8 להסכם.
4. התובע טוען כי מילא את התחייבויותיו ותיקן את הרכב כנדרש, ואילו הנתבעת 1 לא העבירה את הבעלות ברכב תוך פרק זמן סביר לאחר שהציג לה אישור בדבר התיקון. לטענת התובע אדם סביר שהיה יודע שהנתבעת 1 לא תעביר את הבעלות ברכב, על אף שהוצג בפניה אישור ממכון התקנים בדבר תקינות הרכב, לא היה משקיע כספים בביצוע התיקונים. לטענת התובע מדובר בהפרה יסודית, המזכה אותו בביטול ההסכם והשבת התמורה ששילם בעבור הרכב, כמו גם את עלויות התיקונים שהוציא בשל ההסתמכות על ההסכם בינו ובין הנתבעת 1.
5. עוד טוען התובע כי עובר למועד החתימה על ההסכם, הנתבעת 1 הסתירה ממנו את העובדה שהרכב בבעלות חברת הביטוח ולכן הסכמתה דרושה לשם העברת הבעלות. לטענתו הנתבעת 1 הסתירה ממנו גם את העובדה שהרכב הוכרז כ"אובדן להלכה" וכי תיקונו אינו כדאי מבחינה כלכלית, כפי שעולה מחוות דעתו של שמאי חברת הביטוח מר יוסי קציר מיום 15.12.08.

התובע טוען כי הנתבעת 1 פעלה בחוסר תום לב בכך שהסתירה מידע מהותי שכזה, וכי אם הייתה מיידעת אותו בדבר ממצאי חוות הדעת, היה נמנע מלרכוש את הרכב. בנוסף אם היה יודע שאין בכוונת המגרש להעביר את הבעלות ברכב אף לאחר שזה יימצא תקין על ידי מכון התקנים – לא היה רוכש את הרכב.

1. לפיכך דורש התובע את ביטול החוזה מחמת חוסר תום לב במו"מ, טעות או הטעייה, וכן השבה ופיצוי על נזקיו.

עוד טוען התובע כי מדובר בעשיית עושר שלא כדין, ולכן על הנתבעת 1 להשיב לו את הכספים שהשקיע ברכב, תוך הסתמכות על התחייבויות הנתבעת 1 בהסכם.

1. באשר לסעיף 11 להסכם, הקובע כי במידה והעברת הבעלות ברכב לא תתאפשר עקב אי עמידה בהוראות ההסכם לא יהווה הדבר עילה לביטול ההסכם ולהשבת כספו של התובע או לקבלת החזר או פיצוי כלשהו, טוען התובע כי מדובר בתנאי מקפח בהסכם שנוסח על ידי הנתבעת 1, ולכן הוא בטל ומבוטל.

עוד טוען התובע ביחס לסעיף 11 להסכם, כי יש לפרש את ההסכם על פי אומד דעת הצדדים. לטענת התובע, כוונת הצדדים הייתה לאפשר את ביטול ההסכם והשבת כספי התמורה, במידה שלא יעלה בידי התובע לתקן את הרכב ולהעביר לידיו את הבעלות בו.

כנגד הנתבעת 2

1. התובע טוען כי הנתבעת 2 התרשלה וגרמה לו לנזקים בכך שתיקנה את הרכב באופן לקוי ואף לא השלימה את התיקונים תוך זמן סביר.
2. התובע טוען כי עקב רשלנותו של המוסך בתיקון שביצע ברכב, נמנעה ממנו האפשרות להעביר את הרכב לבעלותו. המוסך לא ביצע תיקון מקצועי ובהתאם להוראות החוק והיצרן כמצופה ממנו, ובכך התרשל.
3. לטענת התובע, בעקבות הפרת חובת הזהירות של המוסך נגרם לו נזק שכן הרכב לא הושמש, והתיקון שביצע המוסך גרם לכך שהרכב הוכרז כאובדן כללי והורד מהכביש כפי שעולה מממצאי הבדיקה של השמאים סמואל ואברהם.
4. עוד טוען התובע כי במקרה דנן חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו" לפיו הנטל מוטל על המוסך להוכיח כי לא התרשל בתיקון, שכן לתובע אין ידיעה בדבר הנסיבות שהביאו את הרכב למצב שבו הוסר מהכביש, ואילו למוסך הייתה שליטה מלאה על הרכב שהושאר בחזקתו לצורך התיקון. מדובר במוסך מורשה לרכבי טויוטה, ולכן חזקה עליו שהוא בקיא בדרישות הוראות היצרן והחוק. לטענת התובע המוסך לא הרים את הנטל להוכיח כי לא התרשל, וכי ביצע את התיקונים על פי הוראות היצרן והחוק. לכן יש להטיל עליו את האחריות בגין נזקי התובע עקב הורדת הרכב מהכביש.

טענות הנתבעת 1

1. הנתבעת 1 טוענת כי הרכב נמכר לתובע במצב בו ניתן היה לתקנו על פי החוק. התובע תיקן את הרכב באמצעות הנתבעת 2 באופן הנוגד את החוק, ונמצא על ידי שמאים של חברת הביטוח כי שלדת הרכב חוברה משני חלקי רכבים שונים. על כן שמאי חברת הביטוח הכריז על הרכב "אובדן מוחלט".
2. לטענת הנתבעת 1, תיקון הרכב בניגוד לחוק הוא שמנע את העברת הבעלות, שכן תקנה 281א לתקנות התעבורה קובעת כי לא ניתן לבצע העברת בעלות ברכב שהוכרז כאובדן מוחלט. התובע שתיקן את הרכב בניגוד לחוק הוא שהביא למצב זה ולכן אין לו להלין אלא על עצמו.
3. הנתבעת 1 טוענת כי התובע ידע שתיקן את הרכב בניגוד לחוק, וזאת ככל הנראה על מנת לחסוך בעלויות התיקון, ולכן האחריות לכך שאין אפשרות להעביר בעלות ברכב מוטלת על התובע בלבד והוא אינו זכאי לפיצוי מהנתבעת. גם אם הדבר נעשה שלא בידיעת התובע, הרי האחריות לכך מוטלת על הנתבעת 2, ולא על הנתבעת 1.
4. הנתבעת 1 טוענת כי לא הפרה את הוראות ההסכם. סעיף 9 להסכם קובע כי על התובע לתקן את הרכב בהתאם לחוק, והתובע לא עמד בתנאי זה. הפרשנות שמציע התובע, לפיה גם במקרה של תיקון בניגוד לחוק תבוצע השבה, אינה הגיונית וסבירה, שכן המשמעות היא שהנתבעת 1 תצטרך לפצותו בגין מעשים שאינם נוגעים אליה ואינם בתחום שליטתה.
5. לגישת הנתבעת 1, ההסכם בין הצדדים היה הסכם על תנאי מתלה. התובע שמנע את קיום התנאי, לא יכול להסתמך על אי קיומו. התיקון הבלתי חוקי שביצע התובע גרם לאי קיומו של התנאי המתלה, שכן הדבר הוביל להורדת הרכב מהכביש ולכך שהמגרש לא יוכל להעביר את הרכב על שם התובע. מעשיו של התובע הם שמנעו את העברת הבעלות, ולכן אין לתובע עילת תביעה, והוא אינו זכאי לפיצוי או להשבה.
6. הנתבעת 1 טענה כי גם אם יתברר שהרכב הוכרז "אובדן מוחלט" והורד מהכביש שלא בצדק – האחריות לכך היא של חברת הביטוח מנורה, ולא של הנתבעת 1, ועל התובע היה לבוא בטענות אליה שכן היא שמונעת את העברת הבעלות.
7. באשר לטענת התובע כי יש סתירה בין סעיף 8 לסעיף 11 להסכם – טוענת הנתבעת 1, כי סעיף 8 להסכם מאפשר השבה במצב בו לאחר רכישת הרכב, ועוד בטרם נמסר לרוכש, מודיעה חברת הביטוח כי הרכב אינו למכירה. סעיף 11 עוסק במקרה בו בשלב יותר מאוחר מתברר כי הקונה תיקן את הרכב בניגוד לחוק ולכן לא ניתן להעביר את הבעלות – במקרה כזה לא יקבל הרוכש פיצוי או השבה. בנוגע לטענת התובע כי סעיף 11 הוא תנאי מקפח – הנתבעת טוענת כי מדובר בתנאי סביר והגיוני בחוזה רגיל, וכי מדובר בהרחבת חזית.
8. לטענת הנתבעת 1, היא מסרה לתובע את מלוא המידע על מצבו של הרכב – דהיינו, כי הרכב הוכרז אובדן להלכה וכי יש צורך באישור חברת הביטוח להעברת הבעלות. סעיף 5 להסכם מציין כי התובע ראה את רישיונות הרכב, וסעיף 8 מציין במפורש כי יש צורך לקבל את אישור חברת הביטוח למכירה. גם ע"פ החוק יש לקבל את אישור חברת הביטוח לתיקון.
9. בנוסף טוענת הנתבעת 1, כי התובע הגיע יחד עם קרוב משפחה שכבר רכש מהנתבעת רכבים והוא בעל מוסך. התובע נמנע מהבאתו לעדות, על מנת לסתור את טענת הנתבעת 1 כי בעליה הסבירו לו באופן ברור את מצב הרכב ואת הצורך בקבלת אישור חברת הביטוח. לטענת הנתבעת 1 הימנעות מלהביא את העד נזקפת לחובת התובע.
10. בנוסף, גם אם לא ידע התובע על הצורך באישור חברת הביטוח, אין בכך כדי לגרום לביטול העסקה, שכן העברת הבעלות לא נגרמה עקב סירוב סתמי, אלא עקב הורדת הרכב מהכביש. ביטול ההסכם יוביל לתוצאה המנוגדת לתקנת הציבור, לפיה התובע שניסה לעבור על החוק לא יישא בתוצאות מעשיו, והאחריות תיפול על כתפי הנתבעת.
11. ביחס לטענת התובע בדבר אי ידיעתו על הכרזת הרכב אובדן להלכה, וכי אם היה יודע זאת לא היה רוכש את הרכב – טוענת הנתבעת 1 כי מדובר בהרחבת חזית. לגופו של עניין טוענת הנתבעת 1 כי זהו מונח פנימי של חברת הביטוח לפיו ניתן לתקן את הרכב, אך למרות זאת הוחלט למֹכרו. הנתבעת 1 מפנה לסעיף 4 להסכם, וטוענת כי התובע הצהיר שבדק את הרכב לשביעות רצונו, ושלא יהיו לו טענות לגבי הנזקים. התובע גם לא טען בכתב תביעתו כי במהלך תיקון הרכב גילה שעלות התיקון גדול ממה שסבר עת רכש אותו. לפיכך, לטענת הנתבעת 1, מדובר לכל היותר במקרה של טעות בכדאיות העסקה, שאינה מצדיקה את ביטול ההסכם.
12. הנתבעת 1 טוענת ביחס לטענת התובע, שייתכן שהרכב "נתפר" משני חלקי רכב שונים עוד קודם למכירתו, כי היא מהווה הרחבת חזית ונטענה לראשונה בסיכומים. בנוסף, מדובר בטענה שאינה מתיישבת עם ההיגיון שכן הרכב היה מבוטח בביטוח מקיף בחברת הביטוח מנורה מיום עלייתו על הכביש, והשמאים של חברת הביטוח פסלו את האפשרות הזו.
13. לעניין הנזק, טוענת הנתבעת 1 כי גם אם ייקבע שהיא הפרה את ההסכם, הרי שבשלב שבו בוצעה ההפרה היה מדובר ברכב במצב של אובדן מוחלט, ושוויו על פי המקובל הינו כ-8% מהמחירון.
14. בנוסף, טוענת הנתבעת 1, כי התובע לא פעל להקטנת הנזק. ככל שהתובע עומד על טענתו שהרכב תקין, היה באפשרותו לפנות לוועדת הערר של משרד התחבורה ולבקש את ביטול הורדת הרכב מהכביש, ובכך להקטין את נזקיו, אך התובע לא עשה כן.
15. עוד טוענת הנתבעת 1, כי במקרה בו יורה בית המשפט על ביטול ההסכם והשבה – יש להורות לתובע להשיב את הרכב לנתבעת במצב בו נרכש ממנה – דהיינו במצב שניתן לתקנו. הדבר אינו אפשרי כיום, ולכן אין לחייב את הנתבעת 1 להשיב לתובע יותר משווי השרידים. כמו כן, הנתבעת 1 טוענת כי התיקון הראשון היה בניגוד לחוק, ולכן אין לחייבה בהשבת סכומי כסף לתובע בעבור התיקון הזה. כמו כן אין לחייב את הנתבעת 1 בעלות השכרת רכב שנדרשה עקב תיקון לא חוקי.

טענות הנתבעת 2

1. הנתבעת 2 טוענת כי תביעתו של התובע כלפיה נגועה בחוסר תום לב, שכן מטרתו היא ביטול ההסכם שנעשה עם הנתבעת 1, ושלנתבעת 2 אין כל נגיעה אליו. לטענתה, הוכח כי התובע לא ידע על חוות הדעת שניתנה על ידי השמאים יוסי קציר וקלמן רוזנברג עובר לקניית הרכב על ידי התובע. לו היה יודע התובע שהרכב הוכרז כ"אובדן להלכה" ייתכן שלא היה מתקשר בהסכם עם הנתבעת 1. בעניין זה פעלה הנתבעת 1 בחוסר תום לב במשא ומתן – ולכאורה התובע זכאי להשבת הכספים ממנה, ולא מהנתבעת 2.
2. לגופו של עניין טוענת הנתבעת 2 כי ביצעה את התיקון בצורה הטובה ביותר בהתאם למה שהתבקש ממנה, לשביעות רצונו של התובע. הנתבעת 2 טוענת כי לא התרשלה בתיקון, ולא הוכח כי נפל פגם כלשהו בעבודות שבוצעו על ידה, כי לא נקטה זהירות בביצוע התיקונים או כי ידעה או היה עליה לדעת על הנסיבות בגינן הוכרז הרכב "אובדן מוחלט".
3. לטענת הנתבעת 2 מי שהגיע וביקש לתקן את הרכב הוא אחיו של התובע, ג'אבט אלנעמי, אשר טען כי "הרכב שלו קיבל מכה ואין לו ביטוח מקיף", וביקש מהנתבעת 2 לתקן את הרכב ולהשתמש ככל האפשר בחלקים של הרכב על מנת להוזיל עלויות. הנתבעת 2 טוענת כי בשלב זה לא דובר על ביצוע תיקונים על פי דו"ח שמאי. לדברי הנתבעת 2, אחיו של התובע הוא שסיפק את החלפים הדרושים לשם ביצוע התיקון, והנתבעת 2 ביצעה את העבודות בלבד.
4. הנתבעת 2 טוענת כי פעלה באופן מקצועי וביצעה את העבודה בהתאם לדרישת אחיו של התובע – שביקש עבודה בעלות זולה ככל האפשר, ללא שמאי וללא החלפת חלקים. לטענת הנתבעת 2 התיקון בוצע בתוך 5 ימים, ומדובר בזמן סביר. לטענת הנתבעת 2, אחיו של התובע קיבל את הרכב והיה שבע רצון מהתיקון. הוא ביקש לדחות חלק מהתשלום, ואכן הגיע כעבור חודש ושילם את היתרה בסך 1,000 ₪. הנתבעת 2 טוענת כי הדבר מעיד על כך שהיה מרוצה מהתיקון, שאם לא כן לא היה מסכים לשלם את היתרה כעבור חודש. כמו כן, טוענת הנתבעת 2 כי הרכב היה אצל התובע במשך שלושה חודשים לאחר מכן, מבלי שהועלתה כל תלונה מצדו, והוכח כי התובע עשה בו שימוש בתקופה זו.
5. הנתבעת 2 טוענת כי התובע ידע שעל מנת להשמיש את הרכב יש להזמין שמאי ולבצע את התיקונים על פי חוות דעתו, אך הוא נמנע מכך. התובע ניסה לחסוך בעלויות התיקון ולכן שלח את אחיו שעובד במוסך אחר, תוך שהוא מסתיר שיש צורך להזמין שמאי ולבצע תיקון בהתאם לתקנה 309 לתקנות התעבורה. לפיכך השליטה הבלעדית הייתה בידי התובע, והוא זה שגרם לנזקיו.
6. לטענת הנתבעת 2, התובע לא הוכיח כי הרכב הוכרז כאובדן מוחלט והורד מהכביש עקב התיקון שביצעה הנתבעת 2. התובע נסמך בטענה זו על מכתבו של השמאי רוני אברהם, לפיו הרכב תוקן שלא בהתאם להוראות היצרן והוראות משרד התחבורה, בכך שבוצעה הלחמה מתחת למושב האחורי לכל אורכו של הרכב. התובע לא הוכיח שהלחמה כזו בוצעה, ואם בוצעה – לא ברור מתי הדבר נעשה, ולא הוכח שנעשה על ידי הנתבעת 2.
7. לטענת הנתבעת 2 התובע הוא זה שהתרשל בכך שלא בדק את מצבו של הרכב במכון מורשה בטרם התקשר בהסכם עם הנתבעת 1. לו היה בודק את הרכב, ניתן היה לדעת מתי בוצעה ההלחמה הנטענת, שבעקבותיה לכאורה הורד הרכב מהכביש, ומהי הסיבה שבגינה הוכרז הרכב כאובדן מלא בסופו של יום. משלא עשה כן – אחראי הוא לנזקיו.

דיון והכרעה

1. אקדים אחרית לראשית ואומר כי החלטתי לדחות את התביעה, הן כנגד הנתבעת 1 והן כנגד הנתבעת 2.
2. כאמור לעיל, תחילתה של תביעה זו בכך שהתובע רכש מהנתבעת 1 רכב ובו נזקים שונים שיש לתקנם, ופנה לתקנו אצל הנתבעת 2. אין מחלוקת כי על פי ההסכם בין התובע לבין הנתבעת 1 ניתן יהיה להעביר את הבעלות על שם התובע רק לאחר הצגת אישורים בדבר תקינות הרכב.

אלא מאי, בסופו של יום לא עלה בידי הצדדים להעביר את הבעלות ברכב, וזאת משום שביום 11/08/09 הרכב הוכרז "אובדן כללי" והורד מהכביש, כך שלמעשה לא ניתן להעביר את הבעלות בו על פי תקנה 281(א)(1) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961, ומכאן התביעה.

1. בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת 1 הפרה את ההסכם עמו באופן יסודי, שכן היא עומדת בסירובה להעביר את הבעלות ברכב, למרות שהתובע ביצע את התיקונים כנדרש ואף הציג אישור ממכון התקנים כי הרכב תקין. לפיכך, לגישתו, הוא זכאי לביטול ההסכם ולהשבת כספי התמורה מהנתבעת 1, כמו גם לפיצוי בגין ההוצאות שנגרמו לו עקב ביצוע התיקונים ברכב.
2. כלפי הנתבעת 2 טוען התובע כי התרשלה בתיקון הרכב, והובילה למצב דברים בו הרכב הוכרז כאובדן כללי והורד מהכביש. התובע טוען כי אין לו אפשרות לדעת מהן הנסיבות שהביאו לכך שהרכב הורד מהכביש. לטענתו, למוסך הייתה שליטה מלאה על הרכב שהיה בחזקתו לצורך התיקון, ומדובר במוסך מורשה של רכבי טויוטה, שחזקה עליו שהוא בקיא בדרישות היצרן ובהוראות החוק, ולכן נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהמוסך התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. התובע טוען כי המוסך לא הרים את הנטל להוכיח כי ביצע את העבודות בהתאם להוראות החוק והיצרן.
3. התובע למעשה טוען דבר והיפוכו – מחד טוען שהרכב תקין והנתבעת 1 לא מעבירה את הבעלות בו לידיו שלא כדין. מאידך טוען שהאחראית לכך שהרכב לא הועבר לבעלותו אלא הורד מהכביש, היא הנתבעת 2 אשר התרשלה בתיקון הרכב.

מדובר בטענות הפוכות שכן, כאמור, אם הרכב תקין, כטענת התובע, אזי אין מקום לטענותיו כלפי המוסך, שכן זה ביצע תיקון שלתובע אין כל טענות לגביו ונותרות טענותיו כנגד המגרש. אם הרכב אינו תקין, ממילא לא ניתן להעביר את הבעלות בו ואין לתובע טענות כנגד המגרש אלא כנגד המוסך בלבד.

1. מכאן שאין מדובר בתובענה המוגשת כנגד הנתבעות 1 ו- 2 כמעוולות במשותף אלא בטענות שונות כנגד כל אחת מן הנתבעות. על התובע להוכיח תביעתו כנגד כל אחת מן הנתבעות במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי.

חבות הנתבעת 1 - המגרש

1. התובע טוען כי המגרש הפר את ההסכם בכך שלא העביר את הבעלות לידיו.

המגרש טוען בכתב ההגנה כי הסיבה לכך שלא ניתן להעביר את הבעלות נעוצה במעשי התובע עצמו – שתיקן את הרכב שלא כחוק, ובכך הביא להכרזת הרכב כאובדן כללי ולהורדתו מהכביש. כך או אחרת, כיום, לאחר שהרכב הורד מהכביש והוכרז "אובדן כללי", אין בידי המגרש אפשרות להעביר את הבעלות, והדבר לא תלוי בו.

1. אני סבורה כי בעניין זה הצדק עם הנתבעת 1 ואין מקום לקבל את טענת התובע כנגדה.

ראשית, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הרכב במצב תקין כיום.

הרכב הוכרז כ"אובדן כללי" ביום 11/08/09 לאחר ששמאי מטעם חברת הביטוח מנורה, רוני אברהם, בדק לדבריו את הרכב יחד עם שני שמאים נוספים ביום 06/08/09, ומצא כי הרכב תוקן שלא בהתאם להוראות היצרן ודרישות החוק.

השמאי פירט במכתב ליחידת אתגר במשטרת ישראל (נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבעת 1) את השתלשלות העניינים של בדיקת הרכב והכרזתו כאובדן כללי:

"... לרכב שבנדון נגרם נזק תאונתי והוא הוכרז כאבדן להלכה.

הרכב תוקן ומסמכי התיקון הועברו לבדיקתנו.

מאחר ומסמכי התיקון ותמונות מעקב התיקון היו חלקיים, עלה חשד כי הרכב לא תוקן כדין.

לפיכך, שלחתי שמאי מטעמנו לבדוק את מהות התיקון.

מבדיקת השמאי עלה כי הרכב תוקן בניגוד להוראות היצרן ובניגוד להוראות משרד התחבורה.

בעקבות כך, הודענו לקניין הרכב, מר שמואל ארנטל, אודות ממצאי בדיקתנו.

בסוף חודש יולי 2009, דיווח לנו מר ארנטל כי הרכב תוקן בתיקון חוזר בהתאם להוראות יצרן. לפיכך, ביקשתי לבדוק את הרכב בעצמי.

ביום 6.8.09 הרכב נבדק על ידי בתל אביב ובנוכחות 2 שמאים נוספים, אבנר סמואל ואביב שפרשטיין.

מבדיקתי עלה כי הרכב תוקן שלא בהתאם להוראות יצרן והוראות משרד התחבורה, מאחר ובוצעה הלחמה מתחת למושב האחורי לכל רוחבו (הוחלף חלק אחורי משומש). בתיקון החוזר הורכבו פח אחורי, כנף אחורית שמאלית וחלק מרצפת תא מטען חדשים.

לאור האמור לעיל, החלטנו להכריז על הרכב כאובדן כללי ולהוציא טופס 587 למשרד הרישוי". (ההדגשות שלי – ע.ק).

כמו כן השמאי אבנר סמואל, שבדק את הרכב יחד עם השמאי רוני אברהם, שלח לרשות הרישוי "טופס 587", לפיו הרכב הוכרז אובדן כללי, וביקש כי יירשם ברשות הרישוי שהרכב אינו ניתן לתיקון, אלא לפירוק בלבד.

1. לא עלה בידי התובע לסתור את חוות דעתו של השמאי מטעם חברת הביטוח.

מדובר בחוות דעת של חברת הביטוח שאינה צד להליך ואשר ניתנה עוד בטרם החלו ההליכים בתיק ומכאן שיש לראותה כחוות דעת אובייקטיבית.

הרכב נמצא בידי התובע, והוא יכול היה להגיש חוות דעת מטעמו, שמתייחסת באופן ספציפי למסקנות שנקבעו בחוות הדעת של אבנר סמואל ולקביעותיו של רוני אברהם. אולם, התובע בחר שלא לבדוק את רכבו לאחר החלטת שמאי חברת הביטוח, ולא הציג חוות דעת של שמאי מטעמו שמתמודדת עם קביעותיהם וחולקת עליהן בנימוק כזה או אחר - בין אם בטענה שההלחמה שבשלה הורד הרכב מהכביש כלל לא בוצעה, ובין אם בטענה שהיא בוצעה, אך הדבר נעשה כחוק, והרכב תקין כיום.

התובע הסתפק בפנייה למכון התקנים על מנת שיערכו בדיקת תקינות לרכב (נספח ת/12 לתצהיר התובע), ובהצגת תעודת תקינות מטעם מכון התקנים (נספח ת/13 לתצהיר התובע). תעודה זו אינה מהווה ראייה מספקת שבאמצעותה יכול התובע להרים את הנטל להוכיח כי הרכב תקין. אין בתעודה זו התייחסות ישירה לקביעות שמאי חברת הביטוח, וממילא אין מדובר בחוות דעת מומחה כנדרש.

מקום בו התובע בחר לשמור על עמימות באשר למצבו הנוכחי של הרכב, למרות שהרכב אצלו, ולא פעל לקבלת חוות דעת כאמור, פועל הדבר לחובתו.

1. בנוסף, העובדה שלכתחילה הרכב לא תוקן כחוק, קרי בחלקים חדשים, כפי שעולה מהצורך לבצע תיקון נוסף על פי חוות דעתו של השמאי בנעים אומרת אף היא דרשני.
2. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם הייתי משתכנעת שהתובע הוכיח כי הרכב תקין, וקביעותיו של שמאי חברת הביטוח שגויות הן – אין בכך כדי להקים עילת תביעה כלפי הנתבעת 1.

בתמצית הטיעון לסיכומים של התובע מאשר ב"כ התובע כי סוכם בין התובע למגרש שהרכב יימסר לחזקת התובע לצורך תיקונו, וכאשר יתקבל אישור מחברת הביטוח בדבר כשירות הרכב – תעביר חברת הביטוח את הבעלות ברכב לתובע.

דהיינו, התובע מאשר שההסכמה בין הצדדים הייתה שלשם העברת הבעלות יש צורך בהסכמה ובאישור של חברת הביטוח. טענות התובע מופנות כנגד שמאי חברת הביטוח בעוד שחברת הביטוח כלל אינה צד להליך זה. אם לתובע ישנן השגות על החלטת חברת הביטוח מנורה להוריד את הרכב מהכביש, והוא טוען שהרכב תקין, אל לו לבוא בטענות כלפי הנתבעת 1 – אלא כלפי חברת הביטוח. לאחר שהרכב הורד מהכביש, אין לנתבעת 1 דרך להעביר את הבעלות בו, והדבר לא תלוי בה.

כמו כן, התובע לא התייחס לטענה כי ההליך בו היה עליו לנקוט, הוא הליך של הגשת ערר.

ככל שהתובע סבור שיש בידיו די ראיות לכך שהרכב תקין, היה עליו להעלות את טענותיו בפני הפורום המתאים לעניין זה, הוא וועדת ערר שבסמכותה להכריע במצב בו מוגשות שומות מנוגדות על רכב, לפי ס' 9(ד) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב), תש"ם-1980.

התובע, כאמור, בחר שלא לעשות כן.

1. סופו של דבר, אני דוחה את טענת התובע כי הנתבעת 1 הפרה את ההסכם בכך שלא העבירה את הבעלות ברכב על שמו של התובע. התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהרכב תקין ושקביעת חברת הביטוח לפיה בוצע ברכב תיקון בלתי חוקי, שגויה היא.

יתרה מזו, התובע לא הוכיח כי במצב הדברים שנוצר, יכולה היתה הנתבעת 1 להעביר את הבעלות ברכב שכן הצדדים הסכימו שהעברת הבעלות כפופה לאישור חברת הביטוח, שלא התקבל, וחברת הביטוח אף קבעה כי הרכב אבדן כללי, ולכן הדבר לא מהווה הפרה של ההסכם מצד הנתבעת 1.

התובע ידע כי עליו לתקן את הרכב על פי החוק (ס' 9 להסכם); כי העברת הבעלות על שמו תתאפשר רק לאחר הצגת האישורים המפורטים (ס' 10 להסכם); וכי במידה והעברת הבעלות לא תתאפשר עקב אי עמידה בתנאים אלו, הדבר לא יהווה עילה לביטול ההסכם, להשבת התמורה, להחזר ההשקעה שהשקיע בתיקון הרכב, או לפיצוי כלשהו אחר מהנתבעת 1 (סעיף 11 להסכם).

1. התובע טען כי סעיף 11 עומד בסתירה לסעיף 8 להסכם שכן בניגוד לאמור בסעיף 11, כמפורט לעיל, סעיף 8 קובע כי במצב בו תסרב חברת הביטוח לבצע את העברת הבעלות, כספו של התובע יושב לו.

בנוסף טען התובע כנגד סעיף 11 כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד.

הנתבעת 1 התנגדה לטענה זו, שכן מדובר בהרחבת חזית, וכן כי מדובר בתנאי סביר והגיוני בחוזה – שכן במצב בו הרכב מתוקן על ידי הקונה בניגוד לחוק, אין סיבה שיהיה זכאי בשל כך לפיצוי או להשבה מטעם הנתבעת 1, הואיל והדבר אינו בשליטתה. בנוסף טענה כי הפרשנות שמציע התובע, לפיה במצב כגון דא יש לבטל את החוזה, אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. לטענתה, אין סיבה שעל אף שהתובע הוא זה שניסה לעבור על החוק ולתקן את הרכב שלא כדין – הנתבעת 1 תישא בתוצאות מעשיו.

באשר לסתירה הנטענת – הנתבעת 1 טענה כי סעיף 8 עוסק במצב בו לאחר רכישת הרכב, ועוד בטרם מסירתו לקונה, מודיעה חברת הביטוח כי הרכב אינו למכירה – ובמקרה זה תבוצע השבה. סעיף 11 מתייחס לשלב מאוחר יותר בביצוע העסקה – כאשר מתברר כי הקונה, לאחר שקיבל את הרכב לידיו, ביצע תיקון בניגוד לחוק, וכתוצאה מכך לא ניתן להעביר את הבעלות – במקרה זה לא תבוצע השבה.

פרשנות זו של הנתבעת 1 מקובלת עליי, ויש בה כדי ליישב את הסתירה הנטענת על ידי התובע. כמו כן אני מקבלת את טענת הנתבעת 1, כי אין לפרש את סעיף 11 באופן שקונה שביצע תיקון לא חוקי ברכב, בניגוד לתנאי ההסכם ובניגוד לחוק – יהיה זכאי להשבה מטעם הנתבעת 1. על התובע האחריות לוודא שהתיקון ברכבו בוצע כדין, על פי תנאי החוק, ובמידה ונמצא כי התיקון שבוצע אינו חוקי והדבר מונע את העברת הבעלות – אין באפשרותו להלין על כך, ולדרוש השבה ופיצוי מהנתבעת 1 בשל כך, בפרט שהדבר לא תלוי בה, ומעשי התובע אינם מצויים בשליטתה.

1. טענה נוספת שהועלתה על ידי התובע היא שהמגרש פעל בחוסר תום לב בכך שהסתיר ממנו מידע מהותי בדבר עלות תיקון הרכב, כפי שעולה מחוות דעת השמאי קציר, שאם היה מובא בפני התובע – היה התובע מסרב לרכוש את הרכב. כמו כן נטען כי עובר לחתימת ההסכם הסתיר המגרש מהתובע את העובדה שהרכב בבעלות חברת הביטוח, וכי ללא הסכמתה של חברת הביטוח להעברת הבעלות – לא יוכל התובע לעשות שימוש ברכב.

הנתבעת 1 טענה שמדובר בהרחבת חזית, ובנוסף טענה כי הכרזת הרכב "אובדן להלכה" היא מונח פנימי של חברת הביטוח. עוד טענה כי התובע הצהיר במפורש במסגרת ההסכם כי הרכב נבדק על ידו לשביעות רצונו וכן כי התובע לא טען שבמהלך התיקון התברר לו שעלות התיקון גבוהה ממה שסבר שתהיה בעת שרכש את הרכב. כן טענה הנתבעת 1 כי לתובע הוסבר באופן ברור מה מצב הרכב וכן הצורך בקבלת אישור חברת הביטוח.

1. באשר לטענה כי התובע לא ידע שיש צורך באישור חברת הביטוח לשם העברת הבעלות – הטענה לא נטענה בכתב התביעה ולא מצאתי לה זכר גם בתצהירו של התובע. נהפוך הוא – ס' 3 לתצהיר התובע מפרט את תנאי ההסכם, ולפיהם כאשר יתקבל אישור מחברת הביטוח אודות כשירותו של הרכב למכירה, תעביר חברת הביטוח את הבעלות ברכב. על כן נדחית טענתו זו.
2. הטענה לפיה הוסתר מהתובע מידע מהותי בדבר עלות תיקון הרכב, מהווה הרחבת חזית. טענות התובע כלפי הנתבעת 1 בכתב התביעה, מתמצות בכך שהינה חסרת תום לב בכך שהיא מעכבת את העברת הבעלות ברכבו ללא הצדקה, וכי מדובר בהפרה יסודית. אין בכתב התביעה כל זכר לטענה שהוסתר מהתובע מידע זה בעת רכישת הרכב וטענה כאמור אינה מהווה חלק מהעובדות עליהן נשענת עילת התביעה, כמפורט בכתב התביעה.

גם לגופו של עניין אין לקבל את הטענה. הסיבה בשלה לא הועברה הבעלות ברכב היא הורדת הרכב מהכביש לאחר שהוכרז אובדן כללי – ובשל כך הגיש התובע את התביעה. לפיכך לא ברור איזה מקום יש לטענות בדיעבד, כי הוסתר מהתובע מידע בנוגע להיקף הנזקים ברכב, בפרט שבהסכם עליו חתם התובע מצוין במפורש כי מדובר ברכב לאחר תאונה, עם נזקים (ס' 2 להסכם, נספח א' לכתב התביעה).

יתרה מזו, יוער כי במועד חתימת ההסכם בין התובע לנתבעת 1, טרם התקבלה חוות דעתו של השמאי קציר וממילא, באפשרות התובע היה לבדוק את היקף הנזק באמצעות בדיקה מטעמו עובר לחתימת ההסכם.

1. טענה נוספת של התובע היא שגם אם הרכב אינו תקין, לא ניתן לדעת האם "תפירת" הרכב בוצעה לפני או אחרי המועד שבו הועברה החזקה ברכב לתובע מהנתבעת 1.

בתמצית הטיעון לסיכומים שהגיש התובע נטען כי אמנם השמאי רוני אברהם קבע שהרכב "תפור משני חלקים", אך בחקירה הנגדית הודה כי לא בדק את הרכב מיד לאחר התאונה (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 28 – 29 לפרוטוקול). כלומר, לטענת התובע, גם אם הרכב אינו תקין, וזאת בשל ההלחמה שבוצעה לכאורה מתחת למושב האחורי, יכול והנתבעת 1 אחראית לכך וכי הרכב נמכר לו על ידי הנתבעת 1 במצב זה, כשאינו בר תיקון מלכתחילה, ולכן הסיבה שבשלה הוחלט להוריד את הרכב מהכביש ולהכריז עליו "אובדן כללי" לא נעוצה בתובע ובתיקון שביצע.

1. דא עקא, התובע לא הוכיח שהרכב נמכר לו לאחר שכבר בוצעה בו ההלחמה האמורה ובמצב שהוא שאינו בר תיקון, ומדובר בטענה שנטענה בעלמא לראשונה בסיכומיו. בחקירתו העיד התובע כי לא ערך לרכב בדיקה במכון או במוסך לפני הקנייה (עמ' 15, שורות 13 – 15 לפרוטוקול). התובע נשאל מה היה ידוע לו על מצבו של הרכב בזמן הקנייה, והשיב:

"ת. ידעתי שיש לו מכה. פשוט רציתי לתקן את זה" (עמ' 15 שורות 16 – 17 לפרוטוקול)

כשנשאל אודות המידע שהיה בידיו על מצב המרכב התחתון של הרכב, השיב כך:

"ש. מה אתה ידעת על מצבו של הרכב במרכב התחתון, מה שאחרי זה שאמרו שהולחם? אתה ידעת בזמן שהבאת את הרכב למוסך שהרכב הולחם בעבר?

ת. לא ידעתי" (עמ' 17 שורות 6 – 8 לפרוטוקול).

מהאמור עולה כי אין בידי התובע אסמכתא לטענה שהרכב נמכר לו על ידי הנתבעת 1 לאחר שכבר בוצעה בו ההלחמה. התובע לא ערך לרכב בדיקה במכון לפני ההסכם או בסמוך לאחריו ולפני התיקון, כך שאין בנמצא ראייה לכך שההלחמה בוצעה עוד בטרם נמכר לו הרכב על ידי הנתבעת 1.

1. הנתבעת, מנגד, הציגה את חוות דעתם של שמאי חברת הביטוח מנורה, יוסי קציר וקלמן רוזנברג (נספח א' לתצהיר הנתבעת 1), שבדקו את הרכב לאחר התאונה. לפי חוות הדעת ישנה אפשרות לתקן את הרכב.

גם עד הנתבעת, מר שמוליק ארנטל, העיד בעניין זה, כי הוא יודע בוודאות שהרכב לא הגיע לידי המגרש כשכבר בוצעה בו ההלחמה הנטענת:

"ש. אתה יכול לדעת בוודאות שהרכב שהגיע אליך לא היה תפור מראש?

ת. בוודאי.

ש. איך אתה יודע?

ת. יש שמאי שבדק אותו ואני בדקתי אותו, והרכב עלו על הנושא הזה שהאוטו תפרו אותו, אחרי שראו את החלק האחורי המשומש, שאני לא יודע מי מהאדונים הביא אותו, בטעות הצטלם באחת התמונות, ומזה עלו בחברת הביטוח שהרכב תוקן שלא כחוק" (עמ' 54 שורות 1 – 6 לפרוטוקול).

ובהמשך,

"ש. אתה מסיק שהרכב לא היה תפור מזה שהרכב היה חדש יחסית?

ת. אוטו חדש. אני בדקתי אותו וגם השמאי יוסי קציר בדק אותו, לפני שמקבלים פיצוי בודקים את האוטו, עושים את החשבון אם האוטו לתיקון או לא..." (עמ' 54 שורות 11 – 13 לפרוטוקול).

לכך מצטרפת עדותם של השמאים אבנר סמואל ורוני אברהם בעניין, שהטילו ספק באפשרות שהרכב נמכר במצב זה –

אבנר סמואל בעדותו:

"ש. יכול להיות שהוא נרכש ככה על ידי התובע מהמגרש?

ת. שכבר היה חתוך? קשה לי להאמין. זה היה אוטו חדש לגמרי" (עמ' 38 שורות 26 – 27 לפרוטוקול).

רוני אברהם בעדותו:

"ת. ... הרכב הזה מחובר משניים.

ש. לא אמרת שהמוסך עשה את זה?

ת. אין לי מושג מי עשה את זה. אני לא יודע מי נגע באוטו.

ש. יכול להיות שזה היה קיים לפני התאונה?

ת. לא יכול להיות, הרכב היה מבוטח אצלנו כל הזמן. לא יכול להיות שרכב חדש מחובר משניים. מרגע שהרכב עלה על הכביש הוא היה מבוטח אצלנו והיינו יודעים מזה" (עמ' 46 שורות 17 – 22 לפרוטוקול).

כאמור, מדובר בשמאים מטעם חברת הביטוח, שאינה צד לתיק, ולא ראיתי מקום להטיל ספק בעדותם בעניין זה. מדובר ברכב חדש משנת 2008, כאשר התאונה שלאחריה נמכר הרכב לתובע התרחשה ביום 24/11/08. לא סביר וממילא לא הוכח כי בתקופה קצרה זו הרכב עבר תאונה אחרת שבשלה בוצעה ההלחמה הנטענת, מבלי שהדבר נודע לחברת הביטוח שביטחה את הרכב כל העת, ואף, כנטען, שילמה פיצוי בגין התאונה מיום 24.11.08.

יוער כי גם השמאים מטעם התובע וגם הנתבעת 2 לא העלו בשום שלב טענה לפיה הרכב אינו כשיר לתיקון.

על כן, לא עלה בידי התובע להוכיח שהרכב נמכר לו כשהוא אינו בר תיקון.

1. לאור כל האמור, התובע לא הוכיח את חבותה של הנתבעת 1.

חבות הנתבעת 2

1. הנטל על התובע להוכיח כי הנתבעת 2 תיקנה את הרכב שלא כחוק. דא עקא, טענה זו לא הוכחה ואף אינה עולה מחוות דעת השמאים מטעמו. התובע אינו יכול לאחוז במקל בשני קצותיו ומחד לטעון כי הרכב תקין על פי קביעת מכון התקנים ומאידך לטעון כי תוקן שלא כדין על ידי הנתבעת 2.

בנוסף, התובע לא הוכיח שההלחמה בשלה הושבת הרכב בוצעה על ידי הנתבעת 2. הרכב נרכש על ידי התובע ביום 08/12/08, ולדבריו הוא פנה בסמוך לאחר מכן למוסך על מנת שיבצעו את התיקון (ס' 5 לתצהיר התובע).

על פי עד הנתבעת 2, מנהל המוסך מר ישראל יוספוב, הוא ראה את הרכב לראשונה בחודש ינואר, והתובע הכניס את האוטו לתיקון בפעם הראשונה בסוף ינואר (עמ' 70 שורות 13 – 14 לפרוטוקול).

לאחר התיקון הראשון ניתנה ביום 15/02/09 חוות דעתו של השמאי אריק דהן, אשר פירט בחוות דעתו מהם החלקים אשר תוקנו ומה החלקים שהוחלפו.

בסופו של יום בוצע תיקון חוזר ברכב מאחר שנקבע שהתיקון הראשון שביצע המוסך לא הכשיר את הרכב למכירה (ס' 8 לתצהיר התובע).

התובע פנה לשמאי מוטי בנעים שבדק את הרכב ביום 18/05/09, וקבע שיש לבצע תיקון נוסף ברכב, ולהתקין חלפים חדשים. התיקון השני בוצע תחת פיקוחו של השמאי בנעים, אשר נתן ביום 28/06/09 את חוות דעתו ביחס לתיקון שבוצע (ס' 9 ו-11 לתצהיר התובע).

גם מנהל המוסך הצהיר כי הפעם השנייה שהתובע פנה אליו הייתה כשלושה חודשים לאחר מכן, באמצע חודש יוני, כאשר התובע ביקש כי ייתן לו אישור על התיקון. שבוע לאחר מכן, לטענת מנהל המוסך מר יוספוב, פנה אליו שוב התובע, וסוכם ביניהם כי יבוצע תיקון נוסף במסגרתו יותקנו חלפים חדשים, וזאת על פי בקשת התובע והשמאי. (ס' 15 – 17 לתצהיר מנהל המוסך, מר יוספוב). המוסך הוציא חשבונית עבור התיקון ביום 22/06/09 (נספח ג' לתצהיר הנתבעת 2).

1. עינינו הרואות כי מדובר בתקופה של כחצי שנה, שבמהלכה בוצעו שני תיקונים ברכב על ידי המוסך, כאשר במרבית התקופה היה הרכב בחזקת התובע, ולא בחזקת המוסך. דהיינו, לא ניתן לומר כי מרגע שהרכב יצא מחזקתו של התובע לראשונה הוא היה בחזקתו של המוסך באופן רצוף. לפיכך אין מקום לטענת התובע לפיה "הדבר מעיד על עצמו", וכי לתובע אין כל ידיעה בדבר הנסיבות שהביאו את הרכב למצב שבו הוסר מהכביש שכן למוסך הייתה שליטה מלאה על הרכב שהושאר בחזקתו לצורך התיקון, כטענת התובע. ההיפך הוא הנכון. למוסך לא הייתה שליטה מלאה, שכן הרכב לא הושאר בחזקתו כל העת במהלך אותה חצי שנה וכאמור, מרבית התקופה הרכב היה בחזקת התובע. לפיכך לא ניתן לומר כי הנטל התהפך וכי על המוסך להוכיח כי לא התרשל בתיקון. הנטל מוטל על כתפי התובע בעניין זה.
2. אני סבורה שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת 2 התרשלה בתיקון, בכך שההלחמה הנטענת – שבשלה הוכרז הרכב "אובדן כללי" והורד מהכביש – בוצעה על ידה.
3. השמאי אריק דהן שבדק את הרכב לאחר התיקון הראשון שביצע המוסך, העיד בחקירתו כי התיקון הראשון שביצע המוסך לאחר התאונה, בוצע כדת וכדין (עמ' 28 שורות 11 – 13 לפרוטוקול).
4. השמאי מוטי בנעים, שעקב מקרוב ופיקח על התיקון השני (הן על פי ס' 11 לתצהיר התובע, והן על פי ס' 4 לחוות דעתו של השמאי בנעים), נחקר אף הוא בעניין זה, והעיד כך:

"ש. אתה ראית במהלך הבדיקה שלך בכל שלב שהרכב היה תחת עיניך, האם ראית איזשהן ראיות או אינדיקציות או סימנים שהמוסך ביצע איזשהו תיקון בניגוד לחוק?

ת. לא, רק השימוש של החלקים הישנים, בגלל זה דרשתי חלקים חדשים". (עמ' 32 שורות 29 – 31 לפרוטוקול).

1. אם כן, שני השמאים מטעם התובע אשר בדקו את הרכב בסמוך לאחר התיקונים שביצע המוסך, קבעו כי התיקונים נעשו כדין. לאחר התיקון השני, השמאי בנעים שפיקח מקרוב על התיקון לא מצא כל אינדיקציה לכך שנעשה תיקון בניגוד לחוק.
2. כאמור, קביעת השמאים מטעם חברת הביטוח שבעקבותיה הרכב הורד מהכביש, היא כי בוצעה הלחמה בשלדת הרכב, באופן המנוגד לחוק, כשהוא למעשה מורכב משני חלקים שונים.

כך, השמאי רוני אברהם העיד כי:

"... העלנו את הרכב על הליפט, וגילינו למטה שהרכב תפור משני חלקים...

העלנו את האוטו על הליפט וראינו שהוא תפור מלמטה. אסור לעשות את זה לא לפי החוק. משרד התחבורה לא מאשר את זה. על כן הוחלט, היות והאוטו רשום על שם מנורה האחריות היא של מנורה... ועל כן אבנר השבית את הרכב. הרכב הוכרז כאובדן כללי". (עמ' 43 שורות 13 – 14 ושורות 26 – 30 לפרוטוקול).

1. לא מצאתי בחקירתו של מנהל המוסך, מר יוספוב, ראייה כלשהי כי הדבר בוצע על ידי המוסך. מנהל המוסך דחה את האפשרות שהדבר בוצע על ידו:

"ש. ... והשמאים של מנורה שבדקו את הרכב אחרי התיקון וקבעו שחוברו 2 חלקי שלדה שונים, גם שיקרו?

ת. זה לא קשור אליי, אני לא יכול להגיד כן או לא, אני לא עשיתי את הדברים האלה, כי אין לי שום אינטרס ב-1,800 ₪ להחליף אחורה חדש, ואח"כ ייקחו את הרישיון שלי". (עמ' 81 שורות 27 – 30 לפרוטוקול).

אין חולק כי בוצעו ע"י הנתבעת 2 תיקונים ברצפת תא המטען ובחלקו האחורי של הרכב (עדות מנהל הנתבעת 2 בעמ' 75 שורה 18 ועמ' 78 שורות 24 – 26 לפרוטוקול), אולם אין אינדיקציה לכך שמדובר בהלחמת חלק של רכב אחר לרכב נשוא התביעה כפי שנקבע על ידי שמאי חברת הביטוח (ר' עדות אבנר סמואל עמ' 38 שורות 19 – 22 לפרוטוקול).

למעשה, כל זמן שחוות דעת שמאי חברת הביטוח עומדת בעינה ולא נסתרה, בהיעדר חוות דעת נגדית מטעם התובע, הרי שכדי לחייב את הנתבעת 2, על התובע הנטל להוכיח כי הנתבעת 2 היא שחיברה שני חלקי מרכב שונים, נטל בו לא עמד התובע.

על התובע היה להוכיח טענותיו באמצעות חוות דעת מומחה שתתייחס מפורשות לחוות הדעת מטעם חברת הביטוח וכן תתייחס מפורשות לתיקונים שבוצעו על ידי הנתבעת 2, על מנת שניתן יהיה לקבוע האם התיקון שביצעה הנתבעת 2 הוא שהוביל למסקנת שמאי חברת הביטוח, אולם הוא לא עשה כן.

על פי גרסת התובע עצמו, התיקון על ידי הנתבעת 2 בוצע כנדרש, וכפי שהעיד התובע: "עשה עבודה בסדר" (עמ' 21 שורה 27 לפרוטוקול).

1. כאמור, במהלך חצי שנה הרכב היה בחזקתו של התובע ובחזקתו של המוסך לסירוגין, כאשר מרבית הזמן היה בחזקת התובע. הפרשי הזמן בין השלב שבו הועבר הרכב לחזקת התובע מהמגרש, ועד שהרכב הגיע לתיקון במוסך בפעם הראשונה, וכן הפרשי הזמן בין התיקון הראשון והתיקון השני – שבהם שוב היה הרכב בחזקת התובע, לא מאפשרים לקבל את טענת התובע כי אם בוצעה ההלחמה האמורה לאחר שהרכב נמכר לו – אזי הנתבעת 2 היא שאחראית לכך.

יוער לעניין זה כי בעמ' 6 בחוות דעתו של השמאי קציר שניתנה ביום 15/12/08 בסמוך לאחר התאונה (נספח א' לתצהיר המגרש), נרשם מספר הקילומטרים שהרכב עבר – 45,258 ק"מ.

בעמ' 4 לחוות דעתו של השמאי מוטי בנעים (נספח ת/6 לתצהיר התובע), שניתנה כחצי שנה לאחר כן – ביום 28/06/09, נרשם כי הרכב עבר 50,832 ק"מ.

מנתון זה ניתן ללמוד כי בתקופה זו נעשה שימוש ברכב. התובע אמנם הכחיש בעדותו כי עשה שימוש ברכב (עמ' 19 שורות 25 – 27 לפרוטוקול), אולם לא הובא בפני הסבר אחר להפרש הקילומטרים האמור.

1. לאור כל האמור, התובע לא הרים את הנטל להוכיח שההלחמה שבעקבותיה הורד הרכב מהכביש בוצעה על ידי הנתבעת 2.

סוף דבר

1. אני דוחה את התביעה, הן כנגד הנתבעת 1 והן כנגד הנתבעת 2. לא עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת 1 הפרה את ההסכם עמו באופן שמצדיק ביטול ההסכם והשבה. כלפי הנתבעת 2 לא הוכיח התובע כי היא התרשלה בתיקון הרכב.

אני מחייבת את התובע לשלם לכל אחת מן הנתבעות שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

בנוסף אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ (בשים לב לשכר העדים מטעמה) ולנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ה, 30 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.