29 מאי 2014

פתח דבר

1. הנתבעת מפעילה ומנהלת בית דפוס באזור התעשייה עטרות. התובע, תושב חזמה שמחוץ לתחום ירושלים, הועסק כפועל בבית הדפוס, בתקופה שתחילתה שנויה במחלוקת בין הצדדים ואשר הסתיימה בחודש פברואר 2010.

2. בכתב תביעה מתוקן עותר התובע כי נצהיר שיחסי העבודה בין הצדדים החלו בחודש מאי 2002 וכי הסתיימו בהתפטרותו, שהייתה במעמד של מפוטר. בהתאם נפסוק לו פיצויי פיטורים וכן זכויות סוציאליות נוספות ובהן: הפרשי שכר מינימום, תשלום בגין חודש עבודתו האחרון, תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון דמי חופשה, פדיון דמי הבראה, פדיון דמי נסיעות והחזר סכומים שניכתה הנתבעת משכרו בגין הנפקת אישורי כניסה ועבודה אצלה.

3. בהליך קוימו בפועל שלוש ישיבות להוכחות. הישיבה האחרונה קוימה לאחר שהוגשו סיכומי התובע ולנוכח החלטת בית הדין מיום 5.6.2013, בה הותר לנתבעת לבקשתה, להשלים ראיותיה בדרך של הבאת עד נוסף מטעמה.

לתובע העיד הוא עצמו. לנתבעת העידו מנהלה בפועל ואחד מבעליה, מר ברוך ברוכמן, ובנו מר אלחנן ברוכמן, המשמש גם כמנהל עבודה במפעל ומי שבא בקשרי עבודה עם התובע. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

גדרי המחלוקת

4. השאלות הטעונות הכרעה בהליך הן אלה:

[א] מה היא תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת. האם מחודש מאי 2002, כגרסת התובע או שמא מחודש ינואר 2006, כגרסת הנתבעת.

[ב] מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם מזכות הן את התובע בתשלום פיצויי פיטורים ובאיזה שיעור. בתוך כך, האם חדל התובע יום בהיר אחד להגיע לעבודתו בנתבעת, כגרסת הנתבעת, או שמא התפטר במעמד מפוטר, כגרסת התובע.

[ג] מה היה שכרו של התובע והאם זכאי הוא להפרשי שכר מינימום?

[ד] האם נותרה הנתבעת חייבת לתובע את שכר חודש עבודתו האחרון?

[ה] האם עבד התובע שעות נוספות והאם זכאי הוא לתשלום בגינן ובאיזה שיעור?

[ו] האם זכאי התובע לפדיון דמי חופשה, פדיון דמי הבראה ופדיון דמי נסיעות?

[ז] האם ניכתה הנתבעת משכר התובע מדי חודש סכום כסף בגין הנפקת היתר הכניסה והעבודה אצלה, והאם זכאי התובע להחזר הכספים ובאיזה שיעור?

להלן נדון בשאלות אלה כסדרן, תוך שנסקור את עמדות הצדדים לגביהן.

תקופת עבודתו של התובע בנתבעת

5. מן המסכת הראייתית שנפרשה לפנינו עולה, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי החל מחודש ינואר 2006 ועד לחודש פברואר 2010 כולל, הועסק התובע על ידי הנתבעת ברציפות והעסקתו דווחה לשירות התעסוקה (ראו: ריכוז נתונים אישיים של התובע באגף מדור תשלומים נספח לתצהיר התובע). בתקופה זו הונפקו לתובע תלושי שכר על ידי משרד התעשייה המסחר והתעסוקה שחלקם, בעיקר לשנים 2006 ו – 2007, הוגשו לתיק בית הדין (ראו: הודעת התובע מיום 26.11.2012).

מכאן שנותר לקבוע האם הועסק התובע ברציפות אצל הנתבעת גם בין השנים 2002 עד סוף שנת 2005.

גרסאות הצדדים

6. בכתב התביעה המקורי טען התובע כי הועסק אצל הנתבעת רק החל מחודש ינואר 2006. גרסתו בדבר מועד תחילת העסקה מוקדם יותר באה לעולם לראשונה, בכתב התביעה המתוקן. כתב התביעה המתוקן הוגש לאחר ישיבתו המקדמית של בית הדין בה גובשה רשימת מוסכמות ופלוגתאות שקבעה כי התובע הועסק מחודש ינואר 2006 בלבד. הסברו של התובע לשינוי הגרסה נעוץ בחלופי ייצוג. טענתו היא שעובר להגשת כתב התביעה המקורי לא נפגש עם בא כוחו הקודם. זאת לנוכח העובדה שלא ניתן לו היתר כניסה לשטחי ירושלים (עמ' 7 שורות 19-16). מוסיף התובע וטוען כי עובר לשנת 2006 לא דווחה העסקתו לשירות התעסוקה שכן לא נדרשו היתרי כניסה לאזור עטרות. בניית גדר ההפרדה לא הושלמה ולא הוצבו מחסומים בין מקום מגוריו למפעל הנתבעת (סעיף 6 לתצהיר התובע). בתמיכה לגרסתו בדבר מועד תחילת עבודתו צירף התובע לתצהירו 3 אישורים שמסרה לו הנתבעת בחודשים אוקטובר 2002, יוני 2002 וינואר 2003 ושבהם אישרה כי הוא מועסק על ידה במפעלה.

7. גרסת הנתבעת ידעה התפתחות. בכתב ההגנה המקורי לא התייחסה הנתבעת לתקופה שקדמה לשנת 2006. בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת כי בשנים 2003-2002 עבד התובע אצלה באופן זמני ובמשך חודשים ספורים בלבד, אולם נמנעה מלפרט את גרסתה (סעיף 3.10.(א)). בתצהירו של מר ברוך ברוכמן נטען כי התובע הועסק בנתבעת לסירוגין בשנים 2005-2002, ואילו בסיכומיה שבה הנתבעת לטעון כי התובע הועסק אצלה משנת 2006 בלבד. תמיכה לגרסה אחרונה זו מצאה הנתבעת, בעיקר, בכתב התביעה המקורי וברישומי הנוכחות שערך לעצמו התובע ביומנו ושעותקים מהם צורפו לתצהירו. רישומים שתחילתם בשנת 2006.

8. לאחר ששקלנו את הראיות שהוצגו בפנינו ואת טענות הצדדים, עדיפה בעינינו גרסת התובע אשר זכתה לאישוש במסמכי הנתבעת עצמה ונבאר.

אולם קודם לכן מוצאים אנו לייחד מילים קצרות לטענתה החוזרת של הנתבעת, כמעט בכל כתב בי דין מטעמה, למן תחילת ההליך ועד לסיכומיה, ולפיה עצם תיקון כתב התביעה מלמד על חולשת גרסתו העובדתית של התובע. בנסיבות העניין, אין בידנו לקבל טענה זו.

9. אמנם נכון הוא ששינוי גרסאות עובדתיות, וגם בין כתב תביעה מקורי לכתב תביעה מתוקן, יכול לשקול בבוא בית הדין לקבוע את מהימנותה של גרסה עובדתית של תובע. אלא שדעתנו היא כי אין זה המקרה, וכי על אף שהנתבעת עשתה כל שלאל ידה כדי להציג את תיקון כתב התביעה כשינוי גרסה חד בכל היבט אפשרי, אין אלה פני הדברים. הנכון הוא שליבת גרסתו של התובע נותרה קבועה ולכך נחזור בהמשך הדברים. שוכנענו כי השינויים בין כתבי התביעה נובעים משינויי הייצוג ומטעמים שהם, לא אחת, יותר משפטיים מעובדתיים. כך, אין לכחד כי לא פעם מנוסחים כתבי בי דין כמיטב כישרונו של עורך הדין. משלא נסתרה טענת התובע כי לא עלה בידו להיפגש עם בא כוחו הראשון עובר להגשת כתב התביעה המקורי, הרי שברור הוא שמדובר במצב עובדתי שהוא כר פורה לאי דיוקים וטעויות. חקירתו הנגדית הארוכה של התובע בעניין זה לא שנתה את פני הדברים (עמ' 7 – תחילת 9), אלא דווקא חיזקה את טענתו כי את כתב התביעה המקורי נדרש היה לתקן לנוכח הנתק בתקשורת בינו לבין בא כוחו הקודם. לא למותר לציין, כי 'הרחבת' הגרסה של התובע בתצהירו, כטענת הנתבעת, אף בה אין כדי לשנות מן המסקנה האמורה. כידוע ומטבע הדברים, תצהיר עדות ראשית אינו חזרה מילה במילה על כתב התביעה כי אם הרחבה של מה שנטען בתמצית בכתב התביעה. כללו של דבר, המשקל שמבקשת הנתבעת שנייחס לתיקון כתב התביעה הנו לכל הפחות מופרז.

10. נשוב אל המחלוקת ביחס לתקופת העבודה ונאמר בראש כי התובע לא נחקר על גרסתו ביחס לתקופת העבודה, ועל כן היא לא נסתרה. אולם מעבר לכך וכאמור בפתח הדברים, גרסתו זכתה לאישוש במסמכי הנתבעת עצמה. המסמכים שהגיש התובע הם מתקופות מוקדמות לשנת 2006 ולמצער, בשניים מהם מאשרת הנתבעת כי "הפועל עובד אצלנו במפעל בעטרות", ואין כל אזכור לזמניות או תקופתיות כלשהי. האישור השלישי אמנם מדבר על חודש ימים אך גם כאן מדובר בחודש מלא. נדגיש, כי הנתבעת לא כפרה באותנטיות של המסמכים.

בדומה, לתצהירו של מר ברוך ברוכמן צורפו מספר בלתי מבוטל של רישומים שמהם ביקשה הנתבעת ללמוד כי שולמו לתובע דמי הבראה בשנים 2003 ואילך. למשקלם של אישורים אלה בהקשר לדמי ההבראה נחזור בהמשך הדברים. אולם בשלב זה נאמר, כי מחזקים הם את גרסת התובע ביחס לתקופת עבודתו. כאמור, האישור הראשון הוא לשנת 2003. בהתאם לדין, דמי הבראה משולמים לעובד שהשלים שנת עבודה מלאה. יוצא אפוא כי אם לגרסת הנתבעת עצמה, שילמה לתובע דמי הבראה לראשונה בשנת 2003, הרי שגרסת התובע לפיה החל לעבוד אצל הנתבעת בשנת 2002 מסתברת יותר מגרסתה כי מדובר לכל היותר בעבודה זמנית או לא רציפה. הדברים יפים גם לאישורים מאוחרים יותר ועד לסוף שנת 2005, היא התקופה שבמחלוקת, שחלקם מתייחסים גם לתשלום משכורת 13. זאת ועוד. משנחקר מר ברוך ברוכמן בסוגיה זו הסביר את טענת הנתבעת כי בשנים המוקדמות עבד התובע לסירוגין בכך שהתובע החליף, מדי פעם, עובד שיצא למילואים או שהעוסק בהתאם לנוחותו, כלומר כשלא הייתה לו עבודה אחרת (עמ' 15, שורות 4-3).

גרסה זו מוקשית בעניינו. מר ברוכמן העיד כי בכל זמן נתון הוא מעסיק מספר בלתי מבוטל של פועלים ערבים שהם פועלי היצור עליהם נמנה התובע. על כן נשאלת השאלה באיזה שירות מילואים הם משרתים? בוודאי לא בצבא ההגנה לישראל. הטענה הנוספת ולפיה התובע עבד בנתבעת בהתאם לנוחותו, וכאשר לא הייתה לו עבודה אחרת, אינה מתיישבת עם מרבית מתכונת העסקתו שמלמדת, כאמור בדיווחים לשרות התעסוקה, על עבודה רציפה. בחינת סוף דבר המעיד על ראשיתו. כך, הדעת נותנת כי הנתבעת תתקשה לנהל את עסקה בדרך של העסקה על פי נוחות התובע.

11. זאת ועוד זאת. מר ברוכמן לא השכיל לספק בעדותו ולו בדל של פיסת מידע על אותה תקופה מוקדמת ואף שטען כי יברר את העניין לא עשה כן, ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעת. עוד נציין כי משנשאל בעקיפין על תקופת העבודה המוקדמת, לא הכחיש כי התובע הועסק במפעלו גם בתקופה המוקדמת (עמ' 29, שורות 9-8).

לבסוף, עצם שינוי הגרסאות של הנתבעת בהקשר זה מלמד אף הוא על חולשתן הניכרת.

כללו של דבר, גרסתו של התובע ביחס לתקופת עבודתו כתקופה רציפה שתחילתה בחודש מאי 2002 וסופה בחודש פברואר 2010 לא נסתרה ואף לא בחקירתו הנגדית של מר ברוכמן. גרסה זו זכתה לאישוש במסמכי הנתבעת עצמה ולנוכח שינויי גרסאותיה התכופים מדי. הצדדים לא עמדו במדויק על יום תחילת העבודה ועל כן נניח כי המדובר ב – 1.5.2002.

נסיבות סיום יחסי העבודה

12. לאורך כל ההליך טען התובע כי התפטר מעבודתו בנתבעת וכי התפטרות זו דינה כפיטורים. בכתב התביעה המקורי טען התובע כי נאלץ להתפטר לנוכח אי תשלום מלוא זכויותיו, ובמיוחד אי תשלום שכר במועד, דבר שהוביל להתדרדרות מצבו הכלכלי כמפרנס יחיד של משפחתו. בישיבתו המקדמית של בית הדין טען התובע, באמצעות בא כוחו, כי התפטרותו באה על רקע כך שהנתבעת חדלה לנפק עבורו היתרי כניסה לישראל. בכתב התביעה המתוקן חזר וטען התובע כי זכויותיו לא שולמו במלואן, וכי בתחילת שנת 2010 התעמת בעניין זה עם מנהל הנתבעת שכינה אותו בכינויי גנאי ואמר לו כי אם המצב אינו נושא חן בעיניו חופשי הוא לעזוב. בהמשך, חדל להנפיק לו היתרי כניסה. או אז נאלץ להודיע על התפטרותו בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. על עיקרי גרסה זו חזר בתצהירו, ועוד הוסיף כי תנאי העבודה הפיסיים והאחרים במפעלי הנתבעת היו בלתי נסבלים. כן טען כי כשהחל לדרוש קבלות על סכומים שהנתבעת הפחיתה משכרו העניש אותו מנהל הנתבעת בכך שלא שילם במלואו ובמועד את שכר חודש ינואר 2010 וכאמור, חדל להנפיק עבור התובע היתרי כניסה ואישורי עבודה. או אז לא נותר לו אלא להתפטר. בסיכומיו חזר וטען כי התפטרותו באה בגדר פיטורים כמשמעם בסעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג-1963 הן לנוכח הקיפוח שחווה בתשלום זכויותיו הסוציאליות והן בשל היחס המשפיל שחווה.

הנתבעת מצדה עמדה על דעתה כי התובע נעלם ממקום העבודה ללא כל סיבה או הסבר.

13. התובע לא נחקר ישירות על נסיבות סיום יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת ועל כן גם כאן גרסתו לא נסתרה. עם זאת נחקר על טענותיו השונות ביחס לאי תשלום זכויותיו הסוציאליות ועל התבטאויות מעליבות שטען שמר ברוך ברוכמן עלב בו (ראו למשל: עמ' 13, שורות 6). התובע עמד על גרסתו בעקביות. מר ברוכמן מצדו עמד על דעתו כי התובע נעלם ביום בהיר אחד או בלשונו "ברח" (עמ' 21, שורה 20; עמ' 20 שורה 29). עם זאת סירב להתייחס לנסיבות סיום יחסי העבודה עם התובע בפרוטרוט (עמ' 29-28), למעט הטענה החוזרת כי כל ההליך הוא פרי מזימה שקרית של בא כוח התובע וכי 'בחלומות', כלשונו, עסקינן. משנשאל אם התובע התלונן על אי תשלום שכר במועד השיב בתחילה "אולי", ומיד הוסיף שאינו זוכר (עמ' 27, שורה 31). כשנשאל על תשלום זכויות קוגנטיות התרגז ועלב בבא כוח התובע ובתובע (עמ' 24, שורה 7); סירב לענות ובלשונו "לא רוצה לענות בכן או לא" (עמ' 23, שורה 27); התחמק ממתן תשובות באמירות כגון "כמה שדרש (דמי נסיעות, ר.ב.ה) קיבל" (עמ' 26, שורה 31). עם זאת אישר בחקירתו הנגדית כי נהג לכנות את התובע (ואת יתר עובדיו) כבעניין שבשגרה "יא חמר", כלומר חמור, ו"שבב", ואף טען כי התובע נמנה עם משפחת מחבלים (עמ' 29, שורה 13). כן הסכים כי נהג להעניש את התובע על איחור למקום העבודה (עמ' 27, שורה 25), תוך שהוא שב וצוחק על כל המעמד של חקירתו הנגדית והשאלות שנשאל (עמ' 25, שורה 13; עמ' 28, שורה 32). הסברו של מר ברוכמן לשימוש במילה חמור ו'שבב' הוא כי מדובר 'בסלנג' וכי יש בכך כדי להראות על קרבה בין הפועלים (עמ' 30, שורות 19-16).

דיון והכרעה

14. כידוע, עובד המבקש להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: על פי הראשון, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו או "נסיבות אחרות" שבשלן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. בשני, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו. בשלישי, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון (דב"ע (ארצי) שן / 10-3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ פד"ע כא 238 (1990)).

15. עוד בראשית דרכו עמד בית הדין הארצי לעבודה על כך שאין עובד חייב להסכין עם דברים מחפירים הנשמעים ממעבידו והטעים כי "הכוונה במיוחד למילים מעליבות הפוגעות לא רק בעובד כפרט, אלא בעובד כבן לאום מסוים או דת מסוימת" (דב"ע (ארצי) לד/3-49 אהרונוב –וותד פד"ע ה 472 (1974)). כן פסק כי אמירת מילים מעליבות יכול ותיכנס למסגרת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. אף בחלוף שלושה עשורים, נדמה שלא נס ליחה של הלכה מנחה זו.

בחלוף העתים המשיך בית הדין הארצי ועמד על חובת המעסיק לדאוג לסביבת עבודה הולמת ולרווחת העובדים. סביבת עבודה ההולמת את כבוד האדם של העובד ((ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – זואילי (16.11.2011)). גם המחוקק עמד על הצורך ביצירת סביבת עבודה שאינה "עוינת" ואינה מתנכלת בכל הנוגע, לשם המחשה, למינו של אדם או לנטייתו המינית (ראו החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998), ואף על החובה לשמור על שמו הטוב של האדם על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

פסיקתו של בית הדין הארצי התייחסה בעיקרה לתנאים הפיסיים במקום העבודה ולחובה להגן על בריאותו של העובד. אלא שדעתנו היא כי יש ללמוד היקש והרחבה מהדברים גם בכל הנוגע לחובה לשמור על תרבות שיח מקובלת במקום העבודה, תרבות המכבדת את העובד כאדם. עמדתי על כך בהרחבה בעניין ס"ע (י-ם) 1298/10 דוויק – וייז (22.10.2012). אין להסכין עם מצב בו נדרש עובד להתמודד עם אלימות מילולית ועם מצב בו מעסיק מכנה אותו בשגרה בכינויים שנתפסים על ידי הבריות כמשפילים. כך, אין בידנו לקבל את טענת מר ברוכמן כי 'בסלנג' עסקינן. עסקינן בדרך התבטאות שיש לעקור מן השורש ושאין מקומה במקום העבודה. נוסיף כי בית הדין הארצי עמד לא אחת גם על השימוש הבלתי ראוי במונח "ברח" ביחס לעובד העוזב את מקום עבודתו בקובעו כי:

"דרך התבטאות זו המעלה על הדעת תקופות אפלות בבחינת "אוהל הדוד תום", דינה להיעקר ולא תישמע עוד במקומותינו. אוצרת היא בחובה, להוותנו, את מעמדו של אותו אדם בעיני הדובר ואת ההתייחסות המתבקשת כלפיו בשל התכונות שדבקו בו, שלא בטובתו. דומה, כי אין לנו אלא לחזור ולשנן את שציוונו ספר הספרים מקדמת דנא: "וכי-יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הַגֵּר הַגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי-גרים הייתם בארץ מצרים..." (ע"ע (ארצי) 1459/02 בוצימן – בסט ייזון ובניה בע"מ (19.12.2002)).

16. נציין כי על פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה זכותו של עובד להתפטר על פי סעיף 11 קמה כל אימת שלא מכובדות זכויותיו, מכל מין, וגם אם לא חלו שינוי או הרעה בסמוך למועד ההתפטרות מהעבודה (ע"ע (ארצי) 26706-05-11 שבתאי – טכנובר בע"מ (10.6.2013)). רוצה לומר כי עובד אינו חייב להשלים עם התנהלות פסולה של מעביד ורשאי להתפטר בגינה בכפוף למתן התראה (או כאשר חל החריג למתן התראה למעביד), וגם אם אותה התנהלות פסולה לא ארעה בסמוך למועד ההתפטרות.

17. בענייננו סבורים אנו כי רשאי היה התובע להתפטר במעמד מפוטר גם אם הכינוי "חמור" או "שבב" לא הוא ש'שבר את גב הגמל' ביום העבודה האחרון. כך, ולנוכח התנהגותו של מר ברוך ברוכמן באולם בית הדין ובעדותו ככלל, שוכנענו כי לא היה בכוונתו לפעול לתיקון הנסיבות, ועל כן חל החריג למתן התראה למעביד. עם זאת נציין, כי התובע טען בתצהירו (סעיף 37) כי נתן למר ברוכמן התראה על כוונתו לעזוב את עבודתו, אלא שמר ברוכמן הודיע לו כי מוותר הוא על תקופת ההודעה המוקדמת.

נוסיף כי סוברים אנו כי רשאי היה התובע להתפטר מעבודתו גם בשל אי תשלום מלא של זכויותיו מכוח חקיקת המגן, כפי שנראה בהמשך הדברים, שהוא טעם שהוכר בפסיקה כצידוק לעובד לקום ולעזוב את מקום עבודתו ביוזמתו תוך קבלת פיצויי פיטורים (ע"ע (ארצי) 1271/00 אמ"י מתו"ם – אדריכלים יועצים ומודדים בע"מ – אברהם פד"ע ל"ט 587 (2004)). בתוך כך שוכנענו מעדותו של התובע כי הטעם בגינו התפטר היה אי תשלום זכויותיו והיחס המשפיל לו זכה. נטעים כי האירועים הנוספים להם טען התובע דוגמת הפסקת הנפקת היתר כניסה לישראל לא התבררו עד תום.

כללו של דבר, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. על שיעורם המדויק נעמוד בסוף הדברים.

הפרשי שכר מינימום

18. רכיב זה נתבע לראשונה בכתב התביעה המתוקן בו טען התובע כי מדי חודש שולם לו שכר שנפל ב – 900 ₪ משכר המינימום ועל כן זכאי הוא לסכום זה במכפלת חודשי עבודתו. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי עבד בהיקף משרה מלא אך משכורתו הממוצעת הגיעה לכדי 3,000 ₪ בלבד ששולמו בשתי שיטות נפרדות: במזומן לשיעורין או בצ'ק בגובה שכרם של מספר עובדים יחדיו, אותו נאלצו לפרוע אצל חלפן כספים ברמאללה שנטל עמלה בגין שרותיו. התובע שב ודרש הפרש חודשי בגובה 900 ₪ במכפלת חודשי עבודתו מבלי שניתן לדבר הסבר.

19. בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת כי שכרו של התובע שולם לו בהתאם לדרישות משרד התעשייה המסחר והתעסוקה "ובהן שכר מינימום כחוק". על עמדה זו חזר מר ברוך ברוכמן בתצהיר עדותו הראשית והוסיף, כי חלקה של דרישת התובע התיישנה. בסיכומיו הוסיף כי מחקירתו של מר ברוכמן הוברר כי מדי סוף חודש היו הצדדים עורכים התחשבנות בכל הנוגע לשכר ועל כן כל המגיע לתובע שולם.

המסגרת הנורמטיבית

20. מקום בו מודה מעסיק כי העובד זכאי לשכר מינימום, כבענייננו, וכי זה שולם, עובר הנטל להוכחת הדברים אל כתפיו. שכן טענתו היא בגדר טענת "פרעתי" (דב"ע נב/ 3-188 מוחסן – מרכז מוסדות זוועהיל פד"ע כה(3) 115, סעיף 12 לפסק הדין (1992)). אלא שהנתבעת לא עמדה בנטל זה כפי שנראה. נוסיף כי הוראות סעיף 7(ב) לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובעות חזקה ולפיה:

"7ב. בדיון באישום או בתובענה לפי חוק זה נגד מעביד, חזקה היא כי בכל אחד מאלה לא שילם המעביד שכר מינימום, אלא אם כן הוכיח אחרת:

(1) הנאשם או הנתבע לא הציג רישום נוכחות המתייחס לעובד, אם הוא מחויב ברישום הנוכחות של אותו עובד לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה, או בית משפט;

(2) הנאשם או הנתבע לא נתן לעובד תלוש שכר כאמור בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, או לא הציג פנקס שכר כאמור בסעיף 24 לאותו חוק, אם הוא מחויב במסירת תלוש שכר ובניהול פנקס שכר לפי אותו חוק, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה או בית משפט;

(3) הנאשם או הנתבע לא ציין בתלוש השכר שנתן לעובד או בפנקס השכר שניהל לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר, את ערך השכר המשתלם לעובד בעד שעת עבודה; החזקה לפי פסקה זו תחול רק בהתקיים שניים אלה:

(1) המעביד מחויב במתן תלוש שכר או בניהול פנקס שכר לפי חוק הגנת השכר;

(2) על העובד חל חוק שעות עבודה ומנוחה, למעט כאשר העובד מקבל שכר כולל לפי הסכם קיבוצי שאושר בהתאם לסעיף 5 לחוק".

מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נמצאנו למדים, כי מקום בו מדובר בתביעה להשלמת שכר מינימום וכאשר לא מוצגים פנקסים בהתאם לחוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה, כבענייננו, קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה לצורך זכותו לשכר מינימום על פי החוק (ע"ע (ארצי) 300162/98 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ –סנדוקה (1.6.2004); ע"ע (ארצי) 1160-05-11 כהן – יעקובוב (6.6.2013) (להלן: עניין כהן)).

מן הכלל אל הפרט

21. הנתבעת מודה כי התובע זכאי לשכר מינימום ומכאן שהנטל להוכיח כי זה שולם רובץ על כתפיה. על רוב תקופת עבודתו של התובע לא חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, אשר נכנס לתוקפו בראשית חודש פברואר 2009 (להלן: חוק הגנת השכר ותיקון 24). ביחס לתקופה שקדמה לתיקון 24, הרי שבהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, כנוסחו אז, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. על פי הודעה שפורסמה ברשומות (י"פ 4905, 27.7.00, ע' 4328), החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה חלה על כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי, ועל כן חל הוא על הנתבעת. אלא שהנתבעת ביכרה שלא לתמוך גרסתה בפנקס כלשהו. למעשה לכתבי בי דין מטעמה לא צורף כמעט דבר, ומכל מקום שום מסמך הרלבנטי להוכחות תשלום שכר מינימום. התובע מצדו דרש כי הנתבעת תציג עותק מתדפיסי שעון הנוכחות שניהלה (ראו: בקשה מיום 22.2.2012). הנתבעת לא כפרה בניהול שעון נוכחות אלא שטענתה הייתה כי הדו"חות אינם מצויים בידה מבלי שניתן כל הסבר לכך. בחקירתו הנגדית ניסה מר ברוך ברוכמן לטעון כי הציג דיווחים ממין זה וכי מסרם לתובע (עמ' 21, שורות 18 ו – 24), אך זו אינה המציאות.

22. התובע מצדו צירף לתצהירו את ריכוז הנתונים החודשיים של עבודתו לשירות התעסוקה, מעט עותקים מדו"חות נוכחות שהצליח להשיג ועותק מיומנו האישי בו ערך לעצמו רישומי נוכחות. הנתבעת מצדה ביקשה ללמוד מהדיווחים לשירות התעסוקה על תשלום שכר מינימום. בראש נזכיר כי דיווחים אלה רלבנטיים רק לחלקה של תקופת העבודה. מכל מקום השוואה בין דו"חות הנוכחות המועטים שצורפו לדיווח לשירות התעסוקה מלמד כי הקשר בין השניים מקרי בהחלט. לאמור, ברוב המקרים אין הלימה בין דו"חות הנוכחות המלמדים על ימי העבודה בפועל של התובע לבין הדיווח לשירות התעסוקה. כך למשל, דו"ח הנוכחות לחודש פברואר 2006 מלמד כי התובע עבד 19 ימים אולם הנתבעת דיווחה לשירות התעסוקה על 14 ימי עבודה בלבד. בחודש אפריל 2008 מלמד דו"ח הנוכחות כי התובע עבד 17 ימים אולם הנתבעת דיווחה לשירות התעסוקה על 10 ימים בלבד. כלומר, אין בדיווחים לשירות התעסוקה כדי ללמד על תשלום שכר מינימום לא כל שכן מלא. כאן המקום לציין כי חלק מדו"חות הנוכחות שצירף התובע קטועים במובן זה שנקרע מעליהם הרישום המורה באיזה חודש מדובר ומר ברוך ברוכמן לא השכיל בעדותו לסתור את טענת התובע כי מתן הדו"חות על ידו באופן בלתי מלא זה נועד להבטיח שהעובדים לא יוכלו בסופו של יום לעמוד על מלוא זכויותיהם.

23. השוואה בין דו"חות הנוכחות לרישומי יומנו של התובע, למשל לחודשים 4/08 ו – 9/09, מלמד כי היומן הוא אוטנטי ומדויק ועל כן, ובהעדר ראיה לסתור, יש ליתן לו משקל מלא. השוואה בין היומן לדיווח לשירות התעסוקה תלמד אף היא כי הדיווח לשירות התעסוקה אינו נכון. כך ולשם המחשה, על פי יומנו עבד התובע בחודש מאי 2006 15 ימים. הנתבעת מצדה דיווחה לשירות התעסוקה על 3 ימי עבודה בלבד. בחודש אוגוסט 2007 דיווחה הנתבעת לשירות התעסוקה כי התובע לא עבד כלל. על פי יומנו של התובע הוא עבד בחודש זה באופן מלא 22 ימים. בדומה, בחודש ינואר 2007 מדווחת הנתבעת כי התובע עבד 15 ימים אלא שעל פי יומנו עבד חודש עבודה מלא בן 23 ימים. יכולנו להמשיך במתן הדוגמאות, אך נדמה שדי בשלוש אלה. בחקירתו הנגדית ניסה מר ברוך ברוכמן לטעון כי אי הלימות שכאלה, ובפרט זו הנוגעת לחודש אפריל 2008, נעוצות במועדי עבודה בפועל לעומת ימי חג ששירות התעסוקה אינו מקבל (עמ' 21 שורות 32-30). בהמשך, ולפני שהתרגז, עלב בבא כוח התובע וביקש לערוך הפסקה ולשתות מים, עלה בדעתו הסבר נוסף והוא הצורך לדאוג לאישורי כניסה מתחדשים ועל כן לדווח לשירות התעסוקה לפני סוף החודש (עמ' 22, שורות 14-12). לטענות אלה לא נמצאה כל תמיכה אובייקטיבית והן נותרו כהשערות חסרות בסיס.

24. טענה נוספת שנשמעה מפי הנתבעת היא כי ערכה בסוף כל חודש התחשבנות עם התובע ולו לא היה מקבל את שכרו ובמלואו לא היה ממשיך לעבוד. אין בידנו לקבל טענות אלה. ראשית, ובניגוד לטענת הנתבעת, התובע לא אישר בחקירתו הנגדית שזה היה מצב הדברים בפועל. ההפך. לטענתו, מר ברוך ברוכמן סירב לערוך תחשיבים ממין זה ושילם על פי ראות עיניו וללא קשר להיקף העבודה בפועל (עמ' 11, שורות 31-30), או לטענות התובע על פי תחשיבים שערך לעצמו (עמ' 12, שורות 8-7). מר אלחנן ברוכמן אישר בעדותו כי לא ידוע לו שכרטיסי הנוכחות הועברו לעובדים בסוף כל חודש לעיונם ולבדיקתם (עמ' 25, שורה 22). שנית, הטענה לפיה התובע לא היה ממשיך לעבוד אלמלא קיבל את שכרו אין בינה לבין תשלום שכר מינימום דבר. למרבה הצער, ישנם מקרים בהם העובד כה זקוק לעבודה או מצבו כה ירוד, שיסכים לקבל עבודה בה ישתכר פחות משכר המינימום (ע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות, שרותי ניקיון אחזקה ופיקוח בע"מ (28.3.2012)). נדגיש כי לאורך כל ההליך לא נשמעה טענה חד משמעית ומפורטת מפי הנתבעת כי שילמה שכר מינימום מלא חודש בחודשו.

כללו של דבר, הנתבעת שהנטל על כתפה, לא הציגה גרסה מפורטת המגובה בפנקסי שכר, תלושי שכר או כל ראייה אובייקטיבית אחרת לתשלום שכר מינימום מלא. מנגד השוואה בין המסמכים שצירף התובע ובהם דו"חות נוכחות ויומן נוכחות אישי לבין ריכוז הנתונים שדווחו לשרות התעסוקה מלמדים כי אין בהם הלימה וכי אין בהם כדי ללמד על תשלום שכר מינימום. יתר על כן, הדיווחים לשרות התעסוקה אינם רלבנטיים לתקופות מוקדמות יותר לגביהן לא הציגה הנתבעת ראייה כלשהי. בנסיבות אלה, אין מנוס מהמסקנה כי הנתבעת לא שילמה לתובע שכר מינימום מלא.

גובה השכר ותחשיב ההפרשים

25. גרסת התובע היא כי שכרו החודשי עמד על 3,000 ₪ בחודש. בחקירתו הנגדית טען תחילה כי בתקופת העבודה המוקדמת השתכר 2,100 ₪ בלבד (עמ' 9, שורה 8), אולם בהמשך הסכים כי שכרו נע בין 2,700 ₪ ל 3,100 ₪ בכל תקופת עבודתו (עמ' 11, שורה 13). על כן מקובלת עלינו הגרסה לפיה דרך כלל השתכר 3,000 ₪ בחודש. צודקת הנתבעת כי בשים לב לטענת ההתיישנות שהעלתה אין התובע יכול לערוך את תחשיביו למן שנת 2002, אלא מיום 13.11.2004 בלבד – (בשים לב למועד תיקון כתב התביעה). אשר על כן, זכאי התובע להפרשי שכר מינימום על פי האמור מטה.

סך הכל זכאי התובע להפרשי שכר מינימום בסך 38,661.96 ₪. בשים לב למועד הגשת כתב התביעה המתוקן התיישנו פיצויי ההלנה.

שכר חודש עבודתו האחרון של התובע

26. הצדדים אינם חולקים כי שכרו של התובע לחודש עבודתו האחרון, חודש פברואר 2010, מסתכם בסך של 1,200 ₪. כך, אין מחלוקת כי צ'ק שניתן על ידי הנתבעת לתובע בסכום זה לא הופקד (עמ' 9, שורה 25). הנתבעת שבה והודיעה במהלך ההליך כי היא נכונה לשלם סכום זה ולאלתר, ואין אלא להצטער כי לא עשתה כן. אשר על כן זכאי התובע לשכר חודש עבודתו האחרון בסך 1,200 ₪.

מאחר ואין המדובר בחודש עבודה מלא, ואף לא ברור בכמה ימי עבודה מדובר, איננו פוסקים לתובע הפרשי שכר מינימום בגין חודש זה.

עבודה בשעות נוספות

27. הטענה לעבודה בשעות נוספות באה גם היא לעולם בכתב התביעה המתוקן, שם טען התובע כי עבד מדי חודש, בממוצע, 30 שעות נוספות בגינן לא קיבל תשלום וכי זכאי הוא לקבל בגין שעות אלה "סך גלובאלי 20,000 ₪". על טענות אלה חזר בהרחבה בתצהיר עדותו הראשית. בחקירתו הנגדית, התקשה התובע לפרט באופן ברור את מתכונת עבודתו הנוספת ולגבי סכום התביעה טען כי מדובר בהערכה (עמ' 11 עד 12, שורה 27). הנתבעת מצדה לא כפרה כי התובע עבד לעתים בשעות נוספות, אולם עמדה על דעתה כי התובע לא עבד בהיקף השעות נוספות להן טען וכי אם עבד בשעות נוספות, קיבל בגינן שכר כדין.

28. הנתבעת לא הציגה פנקס שעות עבודה או פנקס שכר, אותם הייתה חייבת לנהל על פי החוק. הנתבעת הסתפקה בריכוז הנתונים החודשיים מאת שירות התעסוקה, שכאמור, אינו מועיל שכן אינו נוגע לכל תקופת העבודה, אין בו רישום של שעות העבודה בכל יום ויום, וכפי שהראנו בהקשר זה, אף אינו מדויק כלל ועיקר. בנוסף, לא הציגה הנתבעת הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו.

על פי המצב המשפטי עובר לתיקון 24 הפרת מחויבות המעסיק להעלות על הכתב את תנאי העבודה בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 מעבירה אל המעסיק את נטל הראייה להוכיח את היקף משרתו של העובד (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות שירותי נקיון אחזקה ופיקוח בע"מ (28.3.2012)). ראויה עוד לציון בהקשר זה הלכת ימית ביטחון (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אפרים (12.11.2008)) הקובעת אף היא את העברת הנטל למעסיק בכל הנוגע לשעות עבודתו של העובד, בכפוף להוכחת "דבר מה ראייתי" על ידי העובד (ע"ע (ארצי) 280/08 זגורי – חברת השמירה בע"מ (3.5.2010)).

29. מסקנת הדברים היא כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המונח על כתפיה. עם זאת ברור הוא כי אין משמעות הדבר בהכרח קבלה מלאה של גרסת העובד בנוגע להיקף עבודתו, אלא שעניין זה צריך להיקבע על פי הראיות המונחות בפני בית הדין.

30. אין מחלוקת בין הצדדים כי מתכונת העבודה שנהגה בנתבעת הייתה בת 5 ימי עבודה בשבוע בין השעות 08:00 – 17:00. מר ברוכמן הוסיף כי לכל העובדים ניתנה הפסקה בת מחצית השעה בין השעות 13:00 – 13:30 מדי יום (עמ' 27, שורה 29), ועדותו בנקודה זו נאמנה עלינו. דו"חות הנוכחות מלמדים כי רק בחלק מהחודשים עבד התובע בשעות נוספות ואילו יומניו מלמדים כי במרבית החודשים לא עבד בשעות נוספות, ומכל מקום וככלל היקפן אינו מגיע לכדי 30 שעות חודשיות. בנסיבות אלה, דעתנו היא כי לא היה מקום לערוך תחשיב המדבר "במתכונת", כי אם תחשיב יומי בהתאם ליומני התובע שקבענו כבר כי יש ליתן להם משקל מלא, וכי רק לגבי תקופה זו הוכחה התביעה. אין אלא להצטער כי נדרשים אנו לעבודת התובע בהקשר זה.

התובע זכאי לתשלום בעד עבודה בשעות שעות נוספות על פי האמור מטה.

פדיון דמי חופשה

31. גרסת התובע לכל אורך ההליך הייתה כי לא ניצל את ימי החופשה השנתיים בפועל, ואף לא קיבל את פדיונם בעת סיום יחסי העבודה בין הצדדים. הנתבעת מצדה טענה כי מפעלה אינו עובד בכל חגי ישראל וכי במועדים אלה, וכן בחמישה ימי חג מוסלמים לא עבד התובע אך קיבל עבורם שכר.

כידוע, נטל ההוכחה בדבר כמות ימי החופשה לפדיון בסיום יחסי העבודה מוטל על הנתבעת. כמבואר בפרוטרוט לעיל, התובעת לא הציגה פנקס שעות עבודה ומנוחה או פנקס שכר, לא על פי חובתה לפני תיקון 24 לחוק הגת השכר ולא על פי חובתה אחרי תיקון 24. כך לא הציגה דו"חות נוכחות או כל מסמך אחר שיכול לשפוך אור בעניין זה. מר אלחנן ברוכמן העיד כי הנתבעת כלל לא ערכה רישום של ימי החופשה הנטענים (עמ' 36, שורה 11). נוסיף כי הטענה לפיה למצער, ימי החג היהודיים שולמו לתובע בבחינת ימי חופשה בתשלום לא הוכחה. כך וכפי שהראנו לעיל, בכל הנוגע לחודש אפריל 2008 בו חל חג הפסח מלמדים הרישומים בשירות התעסוקה כי לא דווח תשלום בגין הימים בהם חל חג ובהם נסגר המפעל. התובע מצדו חזר וכפר בטענת הנתבעת כי מקום בו נסגר המפעל, דוגמת חגי ישראל, קיבל בגין ימים אלה חופשה בתשלום (עמ' 11, שורות 18-11).

התובע העמיד את תביעתו על שלוש שנות העסקתו האחרונות בלבד. אשר על כן ובשים לב לוותקו של התובע ולהוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 זכאי התובע ל – 46 ימי חופשה בתשלום ובסך הכל ל – 7,617 ₪ (על פי תעריף יומי של 165.6 ₪ ליום).

פדיון דמי הבראה

32. התובע טוען כי הוא זכאי ל – 14 ימי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות. הנתבעת טוענת כי התובע אינו זכאי לתשלום כלשהו שכן אישר בחתימת ידו כי קיבל את תשלום דמי ההבראה וזאת על גבי המסמכים שצירפה לתצהירו של מר ברוך ברוכמן.

כמבואר לעיל, התובעת לא הגישה פנקס שכר שיהא בו כדי לאשר את תשלום דמי ההבראה ושיעורם. אשר לצרופות לתצהירו של מר ברוך ברוכמן. בראש יאמר, כי לגבי השנים הרלבנטיות לא אישר התובע כי מדובר בחתימת ידו (עמ' 10 שורות 19-17), ואף טען כי מדובר במסמכים שמר ברוכמן חייב את עובדיו לחתום עליהם כתנאי לכך שיוציא עבורם היתרי כניסה ועבודה (עמ' 13, שורות 15-13). המסמכים אינם נושאים תאריך כלשהו ואין בהם אזכור של הסכום ששולם. מר אלחנן ברוכמן טען בתצהירו כי ראה את אביו מוסר לכל פועלי המפעל דמי הבראה, אולם לא יכול היה למסור פרטים מדויקים יותר ולא ידע בכמה כסף מדובר (עמ' 35, שורות 4-1). בנסיבות אלה אין בידנו לקבל את הטענה כי דמי ההבראה שולמו לתובע במלואם וכדין.

הנה כי כן, התובע זכאי לתשלום פדיון 14 ימי הבראה בסכום כולל של 4,697 ₪.

פדיון דמי נסיעות

33. בכתב התביעה המקורי עתר התובע לתשלום פדיון דמי נסיעות לכל תקופת עבודתו בגובה 30 ₪ ליום עבודה בהפחתה של 9,600 ₪ שהנתבעת שילמה לו. בכתב התביעה המתוקן וכן בתצהיר העדות הראשית נטען, כי עלות הנסיעה היומית הייתה בגובה 25 ₪ אותם יש לשלם עבור כל תקופת העבודה. הנתבעת הסתפקה בהכחשת הדברים ואילו בתצהירו של מר ברוך ברוכמן נטען כי דמי הנסיעות שולמו במלואם מדי חודש, אף כאן ללא פירוט.

34. בחקירתו הנגדית עומת התובע עם שלל גרסאותיו בהקשר זה. או אז טען כי עלות הנסיעות היומית הייתה בגובה 40 ₪, וכי הנתבעת שילמה לו מתוכן 10 ₪ ליום עבודה (עמ' 10, שורות 27-21). מר ברוך ברוכמן טען, כאמור לעיל, כי כל עובדיו קיבלו דמי נסיעות לפי הדרוש להם (עמ' 27, שורה 1). מר אלחנן ברוכמן לא ידע דבר בהקשר זה (עמ' 35, שורה 6).

35. העולה מן המקובץ הוא כי הצדדים מסכימים כי שולמו לתובע דמי נסיעות. המחלוקת שנותרה בעניין היא האם תשלום דמי הנסיעות כיסה את עלותם, והאם יש לתובע זכות להשלמתם עד לגובה המרבי שבצו ההרחבה. דעתנו היא כי בנסיבות העניין, נטל ההוכחה בהקשר אחרון זה בלבד, להבדיל מהנטל בדבר שאלת עצם תשלום דמי הנסיעות, חזר אל כתפי התובע אך הוא לא עמד בו. זאת הן לנוכח חוסר העקביות שבגרסתו בדבר גובה דמי הנסיעות, והן לנוכח העובדה שלא תמך גרסתו בפרטים טובים יותר לעניין מיקום ביתו ואופן ההגעה המדויק ממנו לעבודה בנתבעת. כך, לא תמך גרסתו ולו בבדל ראייה אובייקטיבית. נטעים כי אין בידנו 'לחלץ' את הנתונים בדבר אופן ההגעה לעבודה ועלותה מהתשתית הראייתית שנפרשה בפנינו ואף אין בידנו להשלים חוסרים אלה מכוח 'ידיעה שיפוטית' הנוגעת לגיאוגרפיה של מקומות.

לאור כל האמור, אנו דוחים את התביעה לדמי נסיעות.

החזר בגין תשלום עבור היתרי עבודה

36. לטענת התובע, לאורך כל ההליך, ניכתה הנתבעת משכרו 250 ₪ עבור הנפקת היתרי העבודה והכניסה שלו לישראל. אלא שבכתב התביעה המקורי נטען כי היה זה בגין 18 היתרי כניסה שהוצאו משך 4 שנים, כלומר למן שנת 2006, המועד בו החלה הנתבעת לדווח על העסקתו לשירות התעסוקה. בכתב התביעה המתוקן כמו גם בתצהיר העדות הראשית טען התובע כי היה זה מדי חודש למן חודש ינואר 2006. הנתבעת מצדה כפרה בטענה.

37. בחקירתו הנגדית של התובע חזר בו התובע מגרסתו בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדותו הראשית וטען, כי מדובר בקיזוז שערך הנתבע משך שלושה חודשים, ככל הנראה סביב סיום יחסי העבודה (עמ' 12, שורות 30-28). יומניו של התובע כוללים מדי פעם אזכור של אותם 250 ש"ח אולם לא באופן רציף. בנסיבות אלה, ולא בלי לבטים, החלטנו לקבל את התביעה בחלקה ולהורות לנתבעת להשיב לתובע 750 ₪.

38. סוף דבר – על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה והרינו מורים לנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 ימים, את הסכומים המפורטים מטה:

[א] פיצויי פיטורים - חושבו על פי שכר המינימום במשק במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים בגובה 3,850.18 ₪, כלומר 29,839 ₪. בישיבת בית הדין המקדמית מיום 21.9.2011 הסכים התובע לקיזוז הסכומים שהופרשו לשירות התעסוקה ברכיב זה. כפי שעולה מריכוז הנתונים שהונח בפנינו המדובר ב – 8,483.46 ₪. על כן זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 21,355.54 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל. תאריך אחרון זה נקבע בשים לב לכך שיום העבודה האחרון בחודש פברואר 2010 לא התברר.

[ב] הפרשי שכר מינימום בסך 38,661.96 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ג] שכר חודש פברואר 2010 בגובה 1,200 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ד] הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 15,198 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ה] פדיון דמי חופשה בסך 7,617 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ו] פדיון דמי הבראה בסך 4,697 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ז] החזר בגין תשלום עבור היתרי עבודה בסך 750 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2010 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ח] אשר להוצאות המשפט – לאחרונה עמד בית הדין הארצי לעבודה על כך שאחד השיקולים המרכזיים והחשובים אותו על בית הדין להביא בחשבון בעת פסיקת הוצאות בהליך הוא התנהלות הצדדים בהליך (ע"ע (ארצי) 15070-09-12 מרנין – אס.ג'י.די הנדסה בע"מ (28.10.2013)). דעתי היא כי הנתבעת הקשתה מאד על ניהול ההליך ואף גרמה להארכתו שלא לצורך. נציג הנתבעת, מר ברוך ברוכמן, התנהג באופן בלתי ראוי באולם בית הדין כאשר חזר ועלב בתובע ובבא כוחו, צחק והקשה על חקירתו הנגדית. במהלך ישיבת ההוכחות הראשונה התעקש לעזוב את אולם בית הדין לנוכח מצב רפואי נטען של אמו, אך בסופו של יום לא המציא לכך אישור. לישיבה השנייה כלל לא התייצב, ללא התראה, אם כי התברר כי מדובר היה במצב רפואי דחוף שלו עצמו והוצאות בעניין זה כבר נפסקו. מעבר לכך ובעיקר אמורים הדברים ביחס להתעקשות הנתבעת על הבאת עד נוסף מטעמה, מר אלחנן ברוכמן, לאחר שהוגשו סכומי התובע כאשר התברר שאין בעדותו כל סיוע והמדובר בלא יותר מניסיון להאריך את ההליך ככל הניתן. בית הדין מצדו נדרש להחלטות חוזרות ונשנות שגרמו לבזבוז זמן שיפוטי יקר. אל כל אלה מצטרף כאמור גם הרושם העגום שהותירה הנתבעת בכל הנוגע להקפדתה על חקיקת המגן ובעיקר על תשלום שכר מינימום שהוא, כידוע, מעיקרי משפט העבודה המגן הישראלי ומאושיותיו של משפט העבודה הישראלי בכלל. תכליתו להבטיח רמת חיים מינימאלית ולצמצם את ממדי העוני, והוא מהווה נדבך מרכזי בהבטחת כבודם וביטחונם של העובדת והעובד ובני משפחתם. המדובר בחוק קוגנטי שאינו ניתן להתנאה או וויתור ושכמותו קיימים במרבית המדינות המפותחות (ראה למשל: ע"ע (ארצי) 1054/01 טוילי – דהרי (24.4.2002); ע"ע (ארצי) 1182/02 קאזיס – ארייט לח 394 (2002); ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד – אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד (28.7.2005)).

אשר על כן תשא הנתבעת בהוצאות ושכר טרחת בא כוח התובע בסכום כולל של 15,000 ₪ שיהא בו כדי לבטא את מורת רוחו של בית הדין מהתנהלות הנתבעת בבית הדין ומחוץ לו.

39. זכות ערעור – לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ד, (29 מאי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.