הנאשם 1, על פי הודאתו שניתנה במסגרתו של הסדר טיעון, זייף את תוכנם של שלושה מסמכים הנחזים להיות כאישורים על לימודים תורניים מטעם בית כנסת "וזרח השמש" בבית שמש, שנועדו לנאשמים 2 -4.

הנאשם 1 נטל מזכרים ריקים החתומים על ידי גבאי בית הכנסת, ומילא בהם בכתב ידו, ובאופן הנחזה להיות כאילו נכתב הדבר בידי הגורמים המוסמכים בבית הכנסת, תוכן כוזב לפיו הנאשמים 2 - 4 משתתפים בקביעות בשיעורי תורה המתקיימים במקום.

הנאשמים 2-4, שהם שוטרים במשטרת ישראל, השתמשו במסמכים הנ"ל בכדי להשיג תעודת "השכלה תורנית גבוהה" מהרבנות הראשית לישראל, אשר הניבה לנאשמים 2 -4 תוספות שכר בסך כולל של כ- 700,000 ₪.

כנטען בכתב האישום, האירוע המתואר אירע בשלהי שנת 2003 וכתב האישום בגינו הוגש ביום 8.02.09.

לנוכח הודאתו של הנאשם 1, נקבע כי הנאשם 1 ביצע עבירה של קבלת דבר בתחבולה, על פי סעיף 416 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

הצדדים, כאמור, הגיעו להסדר טיעון לפיו כתב האישום יתוקן (סעיף החיקוק הוא קבלת דבר בתחבולה), ייקבע כי הנאשם 1 ביצע את המיוחס לו, ואולם שאלת ההרשעה לא תוכרע, אלא לאחר תסקיר שרות המבחן שיחווה דעתו גם בעניין זה.

הצדדים, כאמור, חלוקים ביניהם בשאלת ההרשעה, אך התביעה הצהירה כי ככל שהנאשם 1 יורשע, היא תעתור להשוואת עונשו לעונשם של הנאשמים 2 -4, היינו מאסר מותנה וקנס.

ב"כ המאשימה, עוה"ד ב. קוליץ, טענה לפניי כי יש להרשיע את הנאשם 1 לאור גילו ובהיעדר פגיעה מוחשית ומוכחת בתעסוקתו העתידית, וכן בשל העובדה כי חרטתו אינה שלמה ואינה מלאה. בשל כל אלה טענה כי אין מקום להקל עימו.

ב"כ הנאשם, עוה"ד א. גיספאן, טען כי מדובר בנאשם ללא עבר פלילי, בן 32 כיום, משרת בצבא הקבע, שמעד מעידה חד-פעמית ומיותרת, ואין להטיל בו בשל כך אות קין שילווה אותו לשארית חייו. לגישתו של ב"כ הנאשם, עונש של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעת הנאשם הוא מתאים והולם בנסיבות העניין, בהתחשב בזמן שעבר מאז העבירה (עשר שנים), בהמלצת שרות המבחן, וברצונו של הנאשם להישאר ולשרת בצבא הקבע, עניין שלא יתאפשר ככל שהנאשם יורשע בדינו.

תסקיר שרות המבחן סוקר את ילדותו של הנאשם, נערותו ובגרותו, וצוין בו, כי ככלל, הנאשם הינו אדם נורמטיבי, מבוגר, בעל משפחה וללא הרשעות קודמות בעברו. עוד ציינה קצינת המבחן שהנאשם נוטל אחריות חלקית על ביצועה של העבירה ומסכים ליטול חלק בהליך טיפולי ככל שיידרש.

לדבריו כפי שאמרם בפני קצינת המבחן, הוא פעל כפי שפעל על מנת לסייע לאביו ולחבריו ללא שהפיק מכך כל רווח אישי.

הנאשם בדברו האחרון, חזר וביקש את רחמי בית המשפט, הביע חרטה על מעשיו וביקש שלא להרשיעו.

דיון והכרעה

מתחם הענישה ההולם והמתאים

הערך המוגן הטמון בבסיסו של סעיף האישום בו הודה הנאשם הוא ברור. "דבר" (כלשונו של החוק), תוספת שכר או כל טובת הנאה אחרת, מתקבלים באמצעות עבודה קשה ולא באמצעות תחבולה.

הנאשם 1 ביצע את "מלאכתו" באופן אקטיבי ופעיל תוך תחכום ויוזמה.

מעשיו של הנאשם 1 ונסיבותיו חמורים הם, על אף שהרקע לביצועם הוא רצונו של הנאשם לסייע לאביו ולחבריו. הנזק הכלכלי שכמעט ונגרם לקופת המדינה הוא גדול ומשמעותי, ופגיעתו קשה.

לאורם של השיקולים שפורטו, אני סבור כי המתחם הראוי לעבירות אלו הוא הרשעה ובצידה עונש של שירות ארוך לתועלת הציבור ועד מאסר בפועל שירוצה בעבודות שרות.

עד כאן- "המעשה", ומכאן ואילך – "העושה".

בחנתי בתשומת לב ובכובד ראש את החלק הרלבנטי בתסקיר העוסק בשיקום הנאשם ובצפי העתידי לביצוע עבירות על ידיו. מדובר בנאשם נורמטיבי, המשרת בצבא הקבע, והעבירה שעבר "אינה משקפת את ערכיו ואורחותיו" .

כמו כן, הוצג לי מסמך לפיו שלטונות הצבא מתחייבים שלא לפטר את הנאשם 1 בשל הרשעה בתיק זה בלבד, אולם אינם מתחייבים כי הוא לא יועמד לדין משמעתי או כי קידומו לא יעוכב או כי לא יינקטו כלפיו הליכי שחרור בעתיד "מטעמים אחרים או נוספים".

אני סבור כי הרשעה, שהינה, כידוע, הכלל במלאכת הענישה, מקומה ראוי בתיקים מעין אלו, וזאת לאור חומרת העבירות כפי שתוארו לעיל.

אולם על אף כל אלו, ולאחר שבחנתי את נסיבותיו של הנאשם כפי שתוארו בפניי בפירוט, אני סבור כי אין להרשיע את הנאשם. להלן אסביר ואנמק את עמדתי זו.

ראיתי לנכון לחרוג ממתחם הענישה משיקולי שיקום הנאשם בהתאם להוראת סעיף 40ד(א) לחוק העונשין.

שיקום, לטעמי, לא חייב להתבצע באמצעות גורמים חיצוניים כהליך גמילה, שרות המבחן וכדו'. לעיתים, השיקום הוא שיקום עצמי המתבצע דרך עבודה עצמית של הנאשם והמבוסס על כוח רצונו של האדם (וראו לעניין זה ע"פ 1903/13 חמודה עיאשה נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (14.7.2013)).

שמעתי ברוב קשב את דבריו של הנאשם. ראיתי לפניי אדם, שהוא אב לילדים העומד בוש ונכלם אל מול מעשיו ומבקש כי לא יוטל בו אות הקין של ההרשעה. אין מדובר באדם למוד מפגשים וחיכוכים עם המערכת המשפטית, אלא אדם שזו פגישתו הראשונה עם בית המשפט כשהוא נושא בתואר "נאשם".

אני סבור, לאור המפורט לעיל ולאור עמדת שירות המבחן, כי ניתן להסיק שהנאשם עבר הליך של שיקום, שיש בו בדיקה יסודית של "המניעים העמוקים הנמצאים בבסיס העבירה".

שיקום, ככל חזרה בתשובה, מקורו בהכרת החטא, בהכרת חומרתו ובתחושה כי מדובר בנקודת מפנה שממנה ואילך "ימריא" החוטא מעלה לדרך חדשה.

בהלכת כתב (ראו ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3), 337, 344 (1997)) נקבע כי:

"הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט, ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי"

לטעמי, במקרה דנן, גוברים שיקולי השיקום על השיקולים שבאינטרס הציבורי. הנאשם עבר במסגרת ההליך הפלילי הקשור לתיק זה חקירות ודיונים משפטיים שהציבו אותו אל מול מערכת אכיפת החוק. אני סבור, כי זה הזמן לפתוח לו פתח, ולו קטן, כדי להחזירו לתחום הנורמטיבי, לשם הוא שייך, לצידה של המערכת ולא נגדה.

לזאת אוסיף כי הוצגו בפניי ראיות לקשר שבין הרשעתו של הנאשם לבין אפשרותו להתפרנס בכבוד בעתיד או לפחות להתקדם בעבודתו הנוכחית באופן סביר, ועל כן מתחזק אני בדעתי, כי "שיקולי השיקום" אינם משתייכים לתחום התעסוקתי בלבד, אלא יש לשייכם לכל התחומים הנושקים לאישיותו של זה האחרון.

תחושה רעה, קשה ומעיקה של תחושת קלון שמלווה נאשם שהורשע בדין בהמשך חייו גם היא צריכה להישקל במסננת "שיקולי השיקום" על אף שאין לה כל השפעה על תעסוקתו.

כך בכלל, וכך גם במקרה דנן.

שוכנעתי, אם כן, כי הרשעתו של הנאשם שלפניי תפגע קשות בשיקולי שיקומו (במתכונתם הרחבה, כמפורט לעיל), וכי שיקול זה גובר במקרה זה על שיקולי ההרתעה והגמול.

יובהר עוד, כי הנאשם 1 היה צעיר, "בגיר רך", בעת ביצוע העבירות המתוארות בכתב האישום שהוגש כשבע שנים (לכל הפחות) לאחר מעשה העבירה בה הוא הודה.

נוסף על כל אלו יצוין, כי נאשמים 2-4, אשר הגו את הרעיון והרוויחו ממעשה התחבולה, הורשעו בדינם ונדונו למאסר מותנה, כך שעונש מופחת למי שרק נתן ידו לתחבולה, מבלי שהגה או יזם אותה, נדמה כסביר ומאוזן בנסיבות העניין. מה גם, שה"מנוע" מאחורי מעשיו של נאשם 1 היה אביו ששידלו לבצע את המיוחס לו, ויחסים אלו נבחנו וייבחנו במסגרת הטיפול העתידי שמציע שירות המבחן.

אמנם, עיקרון אחידות הענישה לא מצא את מקומו המפורש בתיקון 113 לחוק העונשין העוסק בהבניית הענישה, אך לפי סעיף 40יב לחוק העונשין רשאי בית המשפט לשקול נסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה. במסגרת שקילת נסיבות נוספות יש להתחשב בעיקרון אחידות הענישה שהוא מעקרונות היסוד במערכת המשפט הפלילי , שמבטא "ערכי שוויון, הגינות והצדק ואף את האינטרס לשמור על אמון הציבור בהליך הפלילי ובמערכת המשפט" (ע"פ 5195/11 קריניאן נ' מ"י פסקה 7 פסק הדין (28/3/12)).

התרשמתי מגילו של הנאשם, מעברו הנקי, ממשפחתו ומהנקודות החיוביות בתסקיר שהוצג בפניי על ידי שרות המבחן. שקלתי גם את מועד ביצוע העבירה, הזמן שחלף מעת ביצועה ועד היום (למעלה מ-10 שנים) ומנתוניו האישיים האחרים שהובאו בפניי ושפורטו לעיל. בשל כל אלו, ראיתי לנכון שלא להרשיעו, אך מנגד, להחמיר בעונשו כדי להפכו למוחשי יותר.

לאור כל זאת, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

1. הנאשם לא יורשע בדינו, כאמור.
2. מאתיים וחמישים (250) שעות שרות לתועלת הציבור על פי התוכנית שהכין שרות המבחן.
3. צו מבחן למשך שנה מיום מתן גזר הדין.

ניתן והודע במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.