צדדי ג' 1. אסמה אלזיאדנה – בעצמו

2. חיים נזר

3. מרדכי תמיר

4. בני תמיר

ע"י ב"כ עו"ד ד. אברמוביץ

1. התביעה הוגשה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975.

2. התובע הינו יליד 7/6/45,כיום בגיל פרישה, ובמועד התאונה מנהל מחסן ורכש במוסך. בעת

התאונה היה התובע בן 60 , ועתה הינו בן 69 שנים.

אליבא דהתובע, ביום 30.4.06, נפצע בתאונת דרכים במקום עבודתו אצל מוסך מסמיה מ"י

בע"מ.

3. הצדדים חלוקים אודות נסיבות התאונה וסווגה כתאונת דרכים, כמו-גם לגבי גובה הנזק.

4. לאחר עיון בראיות שהוגשו ובעדויות שנשמעו נחה דעתי כי התאונה הינה תאונת דרכים, ואפרט.

5. להלן עובדות שאינן שנויות במחלוקת:

א. התובע עבד אצל מוסך מסמיה מ"י בע"מ.

ב. התובע עבד ביום התאונה.

ג. התובע נפצע בתאונה כלשהי במהלך העבודה.

ד. צד ג' 1 היה עובד במוסך וביום התאונה מלאו לו 16.5 שנים.

ה. צד ג' 2 היה מנהל העבודה בזמנים הרלוונטיים.

ו. צד ג' 3 היה בעלים של המוסך בזמנים הרלוונטיים.

ז. צד ג' 4 הינו בנו של צד ג' 3 והיה מנהל המוסך.

6. על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובע. במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פ"ד כא (2) 453, 47. 09/11/67).

התובע פרט את נסיבות התאונה והסביר כי עת מצוי היה בחצר המוסך בקרבת המכולה וכיוון לחנייה מכונית נהוגה בידי חייל נפגע מאחור ע"י מכונית בה נהג צד ג' 1, תוך שגלגלה השמאלי עולה על עקב רגלו השמאלית נעולה בנעל ביטחון מה שהביא לאיבוד שיווי משקל ולנפילתו על ידו הימנית בה ספג שבר מסובך שהצריך ניתוח.

הנתבעת וצדדי ג' הכחישו את האירוע וניסו להטיל ספק באמינותו של התובע, אך כשלעצמי, התרשמתי ממהימנות התובע ומצאתי את עדותו אמינה, סדורה ועולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו. התובע נחקר ארוכות בחקירה נגדית תוך שהוא מתבקש להתייחס לפרטים הקטנים, אך תשובותיו נשארו חד משמעיות.

שוכנעתי כי צד ג' 1 נהג ברכבים, ללא רשיון נהיגה, ברחבי המוסך.

"ש. אתה מאשר שנסעת שם בלי רשיון נהיגה?

ת. אין לי מה להגיד, נכון."

עמוד 19 שורות 28-29 לפרוטוקול הדיון מיום 10.6.14.

כך מסר בהודעתו במשטרת ישראל (ראה נספח ז לתצהיר התובע ש' 27-28)

וכן גם העיד בבית המשפט (ראה עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 10.6.14 בשורות 1-4, 22-23).

התרשמתי כי צדדי ג' 2, 3 ו- 4 היו מודעים לנהיגת צד ג' 1 ברכבים המצויים במוסך וכי צד ג' 1 נהג בהנחיית מי מהם ובאישור כולם, אם לא במפורש, מכללא. ראה גם דברי צד ג' 1 בעמוד 19 לפרוטוקול בשורות 4-7.

ראה גם "הודעת חשוד" שנגבתה מחיים נזר בעמוד 49 שורות 46-47.

וגם "הודעת חשוד" שנגבתה ממרדכי תמיר בעמוד 36 שורה 3, עמוד 37 שורות 19-26.

7. הנתבעת הפעילה חוקר בשם אסף קאופמן על מנת לבחון את נסיבות התאונה.

8. הנתבעת בחרה שלא להעידו.

מן ההודעה שמסר במשטרה עולה כי תחילה אישר צד ג' 1 כי התרחשה תאונת דרכים אך לאחר מכן מסר גרסה אחרת.

9. צדדי ג' 2 ו- 3 אשר מסרו עדות ראשית המכחישה מכל וכל את גרסת התובע בכלל ונהיגת צד ג' 1 ללא רישיון נהיגה בחרו שלא להעיד והמסקנה המתבקשת הינה כי חששו שמא לא יוכלו לעמוד על גרסתם נוכח עדותם של צד ג' 1 ושל התובע.

יש אף לציין כי הנתבעת עצמה נמנעה מלזמן לעדות את צדדי ג' 2-3 בניסיון לתמוך בגרסתה

כי האירוע לא היווה תאונת דרכים וכבר נקבע כי:

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. לוינשטיין בע"מ נ' צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ (פורסם בנבו) 30.5.02.

10. צד ג' 1 אישר למעשה כי היה מגע בין הרכב בו נהג ללא רישיון נהיגה לתובע אך לשיטתו לא פגע בתובע אלא רק צמיג הרכב עלה על שרוול מכנסיו. (עמוד 16 לפרוטוקול בשורות 1-2, 8-9, 13, וכן בעמוד 20 שורות 6-7).

11. לא נראה לי סביר כי התובע תכנן מראש לביים תאונת דרכים או הגה את הרעיון באותה שניה שבה הרכב הנהוג ע"י צד ג' 1 נסע לעברו.

צד ג' 1 לא יכול היה בהכרח להרגיש את הפגיעה הקלה בתובע.

נסיבות התאונה המתוארות ע"י התובע לא מחייבות פגיעה משמעותית בשוק הרגל או פגיעה אחרת למעט הפגיעה שנגרמה כתוצאה מן הנפילה.

12. לפיכך והיות והתאונה התרחשה והינה תאונת דרכים (המהווה גם תאונת עבודה שהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי) ומאחר וצד ג' 1 נהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף הרי שקמה חבותה של הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו.

נכות רפואית

ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לתובע נותרה בעקבות התאונה נכות ששיעורה 10% ולאחר שהופעלה תקנה 15 ברבע נכות צמיתה ששיעורה 12.5% לפי ס' 31 (4) (א) 3.

ועדות המל"ל אף קבעה אחוזי נכות זמניים כדלקמן:

נכות זמנית בשיעור של 100% החל מיום התאונה ועד 31.7.06

נכות זמנית בשיעור של 50% החל מיום 1.8.06 ועד ליום 31/08/06.

נכות זמנית בשיעור של 30% החל מיום 01/09/04 ועד יום 30/11/06.

לא הובאו ראית לסתור, ועל כן קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי דינה

קביעה על פי דין, כאמור בס' 6 ב לחוק.

נכות תפקודית

הנכות שנקבעה לתובע אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודו וכושר השתכרותו. אמנם

הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א

4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) 25/07/10. פסקה 8, אולם אין הוא מהווה את

הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות

והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות.

בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, 800-801 8.6.95 נקבע

כדלהלן:

"ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד

בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש

להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו."

אין מחלוקת כי עובר לתאונה עבד התובע כמנהל מחסן ורכש במוסך . לטענתו בכתב תביעתו כי

לאחר התאונה לא יכול היה לשוב לעבדותו הקודמת ממנה אף אין מחלוקת שאף פוטר הגם כי

הצדדים חלוקים בטעמים לפיטורין, הוא התקשה לאור מגבלתו לאתר עבודה חלופית ונותר

מובטל עד אווגסט שנת 2007 אז החל לעבוד בניהול מחסן בשכר מופחת ביחס חשכרו עובר

לתאונה. לטענתו, התאונה מנעה ממנו להמשיך בעבדותו אף מעבר לגיל הפרישה. אי לכך,

לטענתו, נכותו התפקודית גבוהה בהרבה מנכותו הרפואית.

במקרה הנוכחי התובע לא הציג כל תיעוד רפואי המתאר את פגיעתו, את הניתוח שעבר, טיפולים

שיתכן וקיבל או תרופות להן נזקק. ברי כי נכות תפקודית בשיעור אותו טוען התובע היתה מלווה

בתיעוד רפואי עשיר אודות טיפולים פיזיוטרפיים, תוצאותיהם, בדיחקות ומשככי כאבים. זאת

ועוד, התובע אף לא הציג כל בדל ראיה בנוגע לשכרו עובר לתאונה ביחס לשכרו אחרי כן, או

הראה כי אכן ניסה לאתר עבודה חלופית אך כשל בכך דווקא בשל מוגבלותו בעטיייה של

התאונה.

היה מצופה כי יציג ראיות כי פנה למקומות העוסקים בתחום זה, אך נענה בשלילה.

"הימנעות מהבאת ראייה... מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראייה היתה פועלת לחובת הנמנע (ר' קדמי חלק שני בעמ' 917), ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח פ"ד נ (1) 499 (25.8.96) בעמ' 510-511.

למעשה לא הוצגו כל ראיות באשר למהות התפקוד הפיזי הנדרש בעבודות מהסוג להן הוכשר התובע כך שלא ניתן לדעת אם הנכות הינה בעלת השפה על עבודתו או מייצגת אך ורק את ההכבדה הטכנת אשר נקבעה בתקנות.

עוד ראוי לציין כי לפי קביעת המל"ל (ראה תעודת עובד ציבור שהוגשה) התובע סבל עובר

לתאונה מבעיות רפואיות בשתי ידיו – תסמונת תעלה קרפלית- אשר גם להן בודאי היתה

השפעה על תפקודו.

עם זאת אין מחלוקת כי התובע נפגע בתאונה מושא תיק זה וסובל מנכות צמיתה ששיעורה

10% ובהפעלת ת' 15 12.5%, בידו הימנית וברי כי לפגיעה כזו עלולה להיות השפעה בכל סוג

עבודה אליו היה פונה כאשר גם בעובדה כי המל"ל מצא לנכון להפעיל את תקנה 15 בציינו כי

התובע לא שב לעבודתו (תעודת עובד ציבור) ניתן ללמוד על המשמעות התפקודית של הנכות.

לנוכח השיקולים שהובאו לעיל אין מנוס מהקביעה כי אכן נגרמה לתובע נכות תפקודית עקב התאונה אך לא בשיעור העולה באופן משמעותי כטענתו על נכותו הרפואית. בנסיבות אילו איני מוצא מקום להעריך את שיעורה המדוייק של הנכות.

13. דא עקא וחל קושי בקביעת הנזקים שכן התובע הגיש ראיות לעניין האחריות ובחר מטעמים לא מובנים שלא להגיש ראיות לעניין הנזק.

לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

14. יש לציין כי הפסד השתכרות לעבר הינו בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו .

15. נוכח אופי הפגיעה ושיעור הנכות אני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות נסיעה והוצאות

רפואיות בסך של 8000 ₪.

כמו כן ובגין עזרת הזולת אני פוסק לתובע פיצוי בגין העבר והעתיד גם יחד בסך של 15,000 ₪.

16. לנוכח גילו של התובע, 69.5 שנים, קרי; לאחר גיל הפרישה – לא ייפסק פיצוי לעתיד.

17. אשר לכאב וסבל דומני כי ההיגיון והשאיפה להגיע לתוצאה צודקת מחייבים קבלת אישור המוסד לביטוח לאומי אודות גובה הנכות הרפואית שנקבע לתובע, כקבועה עפ"י דין בהתאם להוראות ס' 6 לחוק.

החישוב האריתמטי בהתחשב בגילו של התובע ובאחוזי הנכות מביא לפסיקת סך של 14,800 ₪.

18. בנסיבות בהן לא נפסק פיצוי בגין אבדן השתכרות אזי אין לנכות את דמי הפגיעה ששילם המוסד לביטוח לאומי.

אשר לטענת צדדי ג' לפיה לא ניתן לחייב את קרנית בתשלום שעה שלא נתבע הנהג ברכב יש משום תרתי דסתרי שכן צדדי ג' טענו במפורש ונחרצות, ובחוסר תום לב יש לומר, כי צד ג 1 לא נהג ברכבים בעת עבודתו במוסך.

יתר על כן, צדדי ג' אינם נתבעים ישירים והנתבעת נמנעה מלטעון טענה זו.

19. הנתבעת תפצה את התובע בסך של 10,500 ₪. (סכום הנזק פחות מענק הנכות).

20. כמו-כן תישא הנתבעת באגרת בית המשפט ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 1,611 ₪.

21. התשלום ישולם בתוך 40 ימים מיום שבא כוחה יקבל את פסק הדין.

22. היות וצדדי ג' 2, 3 ו- 4 הכריזו כי היה והנתבעת תחויב בתשלום כלשהו, הם יישאו בו ונוכח האמור לעיל, אני מחייב את צדדי ג' 2, 3 ו- 4 בשיפוי הנתבעת בגין כל הסכומים בהם חויבה.

כמו כן, יישאו צדדי ג' 2, 3 ו- 4 בהוצאות הנתבעת בסך של 14,926 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 6,490 ₪.

התשלום ישולם בתוך 30 ימים מיום שב"כ צדדי ג' יקבל את פסה"ד.

ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ה, 19 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.