28 יולי 2013

1. פסק דין
2. התובע שימש בין השנים 2002 ל- 2009 כמנכ"ל הנתבע 2, המכון הישראלי ליצוא ולשיתוף פעולה בן-לאומי (להלן: המכון), שהינו עמותה רשומה. הנתבע 1, מר דוד ארצי (להלן: ארצי) שימש כיו"ר הנהלת המכון.

לטענת התובע, הוא הסכים לפרוש מעבודתו כמנהל המכון בתנאי הפרישה שהוצעו לו, ובתנאי מפורש נוסף, לפיו ייחתם עמו הסכם למתן שירותי ייעוץ לשלוש שנים בשכר של 20,000 ₪ לחודש. לטענתו, לאחר פרישתו הסתבר לו שהמכון כלל לא התכוון להעסיקו כיועץ. לפיכך הגיש את התביעה המונחת בפנינו, המכוונת בראש ובראשונה כלפי ארצי, שניהל עם התובע את המשא ומתן בעניין תנאי פרישתו. טענתו המרכזית של התובע הינה שלולא הציג לו ארצי מצג שווא לפיו ייחתם עימו הסכם הייעוץ, לא היה פורש מתפקידו. על כן הוא מבקש מאיתנו לחייב את ארצי לשלם לו פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, אותם הוא העמיד לצרכי אגרה על סך 1,800,000 ₪. בנוסף הוא טוען שאף המכון חב ביחד ולחוד עם ארצי בנזקיו, שכן לא פיקח כנדרש על התנהלותו של ארצי, ואיפשר לו להבטיח לתובע כי ייחתם עימו הסכם הייעוץ האמור.

כמו כן מונחת בפנינו תביעה שכנגד שהגיש המכון נגד התובע, שבה נטען שעצם הגשת תביעה זו מהווה הפרה של הסכם הפרישה שנחתם עימו, ועל כן עליו להשיב למכון את התשלומים העודפים שקיבל עם פרישתו, בסך של כ- 400,000 ₪.

השתלשלות ההליכים

1. תחילתם של ההליכים בתיק זה בכתב תביעה כמעט זהה לזה המונח בפנינו, שהוגש ביום 17.3.10 על ידי התובע לבית משפט השלום בתל-אביב. המכון הגיש בקשה לסילוקה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. ארצי הודיע כי הוא מצטרף לבקשה ומסכים לנימוקיה.
2. ביום 31.5.10, עוד קודם שהוכרעה בקשת המכון למחיקת תביעה זו על הסף, הגיש המכון תביעה משלו נגד התובע (אותה נכנה בהמשך פסק דין זה מטעמי נוחות "התביעה שכנגד") לבית דין זה. ביום 9.3.11 קיבלה כב' השופטת אביגיל כהן את בקשת המכון והורתה על מחיקת התביעה על הסף, לאחר שקבעה כי הסמכות לדון בה נתונה לבית דין זה ולא לבית משפט השלום. לפיכך, ביום 17.4.11 הגיש התובע את תביעתו המונחת בפנינו. ביום 14.9.11 הורתה השופטת (כתוארה אז) הדס יהלום על איחוד שתי התובענות.
3. ארצי הגיש בקשה לסילוק התביעה כנגדו על הסף, בטענה שאינה מצוייה בגדר סמכותו של בית דין זה. ביום 24.1.12 דחתה כב' השופטת יהלום את הבקשה, וקבעה שהתובענה תתברר בבית דין זה. בקשת רשות ערעור שהגיש ארצי לבית הדין הארצי נדחתה (בר"ע 15417-02-12, החלטת כב' השופט אילן סופר מיום 12.2.12). לא נחזור כאן על נימוקי שתי ההחלטות שלעיל, אך נבהיר כי משמעותן הינה שקנינו סמכות לדון בכל עילות שתי התובענות המונחות בפנינו, לרבות אלה מהן שעל פניהן לא באו מלכתחילה בגדר סמכותו של בית דין זה (השוו: עע 544/06 אטיאס נ' עיריית באר שבע (3.6.07)), ובראשן הטענה לפי התובע זכאי לפיצוי נזיקי עקב מצג שווא רשלני לכאורה שהציג לו ארצי. על כן, אין בסיס לטענת המכון (שנטענה ממש בחצי פה בסעיף 36 ה"ש 19 לסיכומיו) לפיה איננו מוסמכים לדין בשאלת אחריותו כלפי התובע בנזיקין.
4. ביום 3.4.13 התקיים דיון הוכחות ראשון. במהלכו נחקרו על תצהירים שהגישו בתמיכה בעמדת התובע מר דוד ישראל שמחה, ששימש כיו"ר ועדת הביקורת של המכון בשנים הרלבנטיות, ומר שמעון שקל, שהיה חבר מועצת המנהלים. כן נחקר התובע עצמו. ביום 10.4.13 התקיים דיון הוכחות שני שבו הושלמה חקירת התובע וכן העיד בו רואה חשבון יחיאל ירדני מטעם התובע. לאחר מכן העיד עו"ד יוסי פורת, ששימש כיועץ המשפטי של המכון בתקופה הרלוונטית, ומר יגאל חקון, סמנכ"ל משאבים ותשתיות במכון ומזכיר מועצת המנהלים. אחרון נחקר ארצי עצמו. תצהירו של מר אבי חפץ, שהחליף את התובע בתפקידו, התקבל לתיק בית הדין ללא חקירה נגדית, לאחר שהתובע ויתר על חקירתו (עמ' 62 ש' 24). בתום שלב החקירות ניתן צו להגשת סיכומים בכתב. משהוגשו אלה, הגיעה השעה להכריע בטענות הצדדים.

התשתית העובדתית

1. המכון ליצוא הוקם על ידי הממשלה והמגזר הפרטי עוד בשנת 1958, והינו מאוגד כיום כעמותה. מטרתו הינה הגדלת מכירות החברות הישראליות ברחבי העולם, קידום היצוא התעשייתי של ישראל, פיתוח יחסי הסחר, ושיתופי פעולה ובריתות אסטרטגיות עם חברות זרות. במכון חברות כ- 2,600 חברות ישראליות העוסקות ביצוא. המשרד הממשלתי הפועל מטעם הממשלה במכון הינו משרד הכלכלה (שבתקופה הרלוונטית לתביעה זו נקרא משרד התמ"ת) ואילו את המגזר הפרטי מייצגת במכון התאחדות התעשיינים.
2. התובע כיהן כמנכ"ל המכון החל מיום 4.12.02 ועד לפרישתו ביום 31.10.08, דהיינו קרוב לשש שנים. שכרו החודשי עמד, נכון למועד סיום העסקתו, על סך 33,332 ₪ לחודש. בין הצדדים נחתם חוזה עבודה רק ביום 3.7.03. סעיף 17 להסכם עוסק בתוקפו של ההסכם וההודעה המוקדמת. נוכח חשיבותו להמשך הדברים, להלן עיקרי ההסכמות בין הצדדים כפי שעוגנו בסעיף זה:
3. תוקף חוזה זה הוא החל מיום 4.12.02 (מועד תחילת עבודתו בפועל של העובד במכון) והוא יהיה בתוקף עד למתן הודעה על סיומו על ידי אחד הצדדים כמפורט להלן.
4. העובד רשאי להתפטר מעבודתו והמכון רשאי להפסיק את עבודתו של העובד בכל עת בהודעה מוקדמת של 3 חודשים, ואז יבוא הסכם זה לידי סיום. המכון יהיה רשאי להפסיק את עבודתו של העובד או להמשיכה בתקופת ההודעה המוקדמת, הכל לפי שיקול דעתו, אך במידה והופסקה עבודתו כאמור יהיה העובד זכאי לקבל מאת המכון את המשכורת הכוללת עבור התקופה הנותרת להשלמת 3 חודשים כאמור...
5. על אף האמור בסעיף קטן ב', המכון רשאי להפסיק את עבודתו של העובד ולהביא חוזה זה לידי סיומו, וזאת בשנה הראשונה להעסקתו, בהודעה מוקדמת של חודש ימים בלבד....
6. בשים לב לעובדה שהעובד, לצורך קבלת המינוי, עזב מקום עבודה בו עבד משך 24 שנים, מוסכם כי ככל שתופסק העסקתו עקב אילוץ חיצוני מסיבה שאינה תלויה בו או באופן תפקודו, יהיה העובד זכאי, מעבר לתקופת ההודעה המוקדמת כאמור לעיל, גם לתקופת הסתגלות בת 3 חודשים או עד למציאת עבודה חלופית, לפי המוקדם, זאת במהלך שלוש שנות עבודה ראשונות בלבד.
7. ביום 14.8.08 נחתם בין הצדדים הסכם בדבר פרישתו של התובע מניהול המכון. הסכם הפרישה קבע לתובע תנאי פרישה טובים ומשופרים לעומת אלה היה בהתאם להסכם העבודה שלעיל. כך בין היתר, קיבל התובע מהמכון 150% פיצויי פיטורים (במקום 100% לפי הסכם העבודה) וכן קיבל 6 שישה חודשי הסתגלות (בנוסף לשלושה חודשי הודעה מוקדמת להם היה זכאי במקרה של פיטורים לפי הסכם העבודה). הסכם הפרישה, שקיבל כנדרש וכמקובל הן את אישור מועצת המנהלים של המכון והן את אישור הממונה על השכר, כלל גם את ההתחייבות הבאה מצידו של התובע, כלשונו של סעיף 10 להסכם:

"העובד מצהיר כי בכפוף להתחייבויות המכון על פי ההסכם, אין ולא תהיינה לו ו/או למי מטעמו שום דרישות ו/או תביעות כנגד המכון ו/או מנהליו ו/או עובדיו ו/או מי מטעמו, בכל הקשור בעבודתו ו/או בסיום עבודתו, לרבות בכל הקשור בתשלומים ובזכויות הנ"ל או באיזה מהם. מובהר בזאת, כי התשלומים העודפים ובכלל זה פיצויי פיטורים מוגדלים ותקופת הסתגלות, משולמים לעובד לפנים משורת הדין, ועל יסוד הצהרתו כאמור לעיל. ככל שעל אף הצהרתו יעלה העובד טענות כלפי המכון, מתחייב העובד להשיב למכון כל סכום ששולם לו מעבר לזכאות על פי חוק, לפנים משורת הדין, וזאת כפיצוי מוסכם, ומבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בזכות המכון לתבוע את מלוא נזקיו עקב האמור".

1. נחזור אחורה בזמן, אל המחלוקת שבין הצדדים בעניין הסיבות לפרישתו של התובע מתפקידו, והמשא ומתן לקראתה.

לטענת הנתבעים, תפקודו של התובע כמנכ"ל המכון היה שנוי במחלוקת, במיוחד בשנה-שנתיים האחרונות לכהונתו, כשביחס לתפקודו הועלו תואנות שונות מצד גורמים בכירים, הן במכון והן מחוצה לו (ס' 12-18 ו- 55-60 לתצהיר ארצי, עמ' 73 ש' 13 לפרוטוקול, עמ' 75 ש' 9, עמ' 78 ש' 16; עדות עו"ד פורת עמ' 49' ש' 3; עמ' 50 ש' 3; עמ' 59 ש' 12; עדות שמחה עמ' 16 ש' 8). כך ובין היתר, טוען המכון שהועלו נגד התובע טענות ביחס לחוסר הממלכתיות שהפגין במסגרת תפקידו וכמתחייב ממנו; ביחס לסכסוכים שיצר בין המכון לבין גורמים ממשלתיים שונים ובינם ובין עצמם; ביחס לכך שהעמיס על המכון הוצאות, כדוגמת נסיעות לחו"ל, הנוגעות לצרכיו הפרטיים, וביחס לכך שהתברר שבמקביל למילוי תפקידו כמנכ"ל המכון, הוא נתן שירותים מקצועיים ללא הרשאת המכון למרכז לרפואת עיניים "עין טל".

התובע מכחיש בתוקף את כל טענות המכון, וטוען שתפקודו היה ללא דופי, שהוא לא רצה לפרוש מתפקידו כמנכ"ל המכון, ושלא הייתה כל סיבה שיעשה כן. לטענתו, הסיבה היחידה שאפשרות פרישתו עלתה על הפרק הייתה רצון שעלה מצד שר התמ"ת ומנכ"ל המשרד דאז למנות לתפקיד מועמד מטעמם (סעיף 5 לתצהירו).

1. כך או כך, אין מחלוקת שכבר במהלך 2007 עלתה על הפרק אפשרות סיום העסקת התובע, ובתחילת 2008 כבר הופעלו על התובע לחצים של ממש לפרוש. זאת, הן על ידי נציגי התאחדות התעשיינים והן – באופן ספציפי – על ידי ארצי, יו"ר המכון. אין גם מחלוקת שלקראת סוף מרץ ותחילת אפריל 2008 החל להתנהל משא ומתן בין התובע ובין נציגי התאחדות התעשיינים וארצי באשר לתנאי הפרישה, כשהתובע מצידו – והגיוני שכך – דרש תנאי פרישה משופרים ככל הניתן. לטענת התובע, במסגרת המשא ומתן הובטח לו במהלך משא ומתן זה שאם אכן יפרוש, הוא יועסק כיועץ חיצוני ליו"ר המכון, לפרק זמן של שלוש שנים ובשכר חודשי של 20,000 ₪ לחודש.

ואכן, אין מחלוקת בין הצדדים כי בין התובע למכון (באמצעות ארצי ואחרים) התנהל משא ומתן לא רק בדבר תנאי הפרישה כפי שנקבעו בסופו של יום בהסכם, אלא גם באשר לחתימה על הסכם ייעוץ. לפיו, היה אמור התובע לייעץ לפרויקט דגל של המכון שהחל לקרום עור וגידים באותם ימים, פרויקט ששמו "מאתיים פי שניים". המדובר היה ביוזמה של משרד התמ"ת בשיתוף מכון היצוא, בסיוע חברת ייעוץ חיצונית, שמטרתה הייתה לסייע ל- 200 חברות ישראליות הממוקמות בפריפריה להכפיל את היקף היצוא שלהם (ומכאן השם 200 פי 2). לטענת התובע, במהלך המשא ומתן התחייב ארצי בפניו שהתקציב הממשלתי הנדרש לצורך העסקתו כיועץ כבר מובטח, ששכרו יעמוד על 20,000 ₪ לחודש, ובסוף אפריל 2008 אף הובטח לו כי "הנושא סגור" ומובטח על ידי "גורמים בכירים" במשרד התמ"ת, וכי תקופת העסקתו כיועץ כאמור תהיה שלוש שנים רצופות.

1. בהמשך לכל האמור, טוען התובע שארצי הסביר לו כי הנציגים הבכירים במשרד הממשלתי אמנם עומדים מאחורי התחייבותם להסכם הייעוץ, אך הם מבקשים שהדבר לא יוזכר בהסכם הפרישה. התובע טען שבעקבות זאת שקל להפסיק את המשא ומתן, אך ארצי מצידו הצהיר כי המכון הוא סוברני בכל הקשור לחתימת הסכמים כמו זה, והוא מתחייב כלפי התובע באופן אישי שההסכם אכן ייחתם. ביום 2.7.08 אף הועברו אל התובע על ידי בא כוח המכון שתי טיוטות: האחת של הסכם הפרישה והשנייה של הסכם הייעוץ. ברם, בהמשך הדרך עמדו הנתבעים על כך שלא ניתן לחתום את שני ההסכמים בד בבד, והתובע ובא כוחו שייצגו לאורך כל המשא ומתן הסכימו לכך שראשית ייחתם הסכם הפרישה, והסכם הייעוץ ייחתם מאוחר יותר. הסכמתו זו של התובע ניתנה רק לאחר שארצי הראה לתובע כי המכון קיבל פטור מעריכת מכרז להעסקת היועץ, וכי התקציב להעסקתו כיועץ למשך שלוש שנים מובטח.
2. לאחר פרישתו של התובע התנהל בין הצדדים משא ומתן לחתימה על הסכם הייעוץ. מנכ"ל המכון הנכנס, מר אבי חפץ, השקיע שעות רבות במשא ומתן זה, בין היתר תוך העזרות באנשי צוות נוספים מעובדי המכון (ס' 81 לתצהיר ארצי, שלא נסתר). ארצי עצמו המשיך וקיים, עד לסיום תפקידו כיו"ר המכון ביום 1.9.09, פגישות ושיחות עם גורמים בכירים במכון ובמשרד התמ"ת, לרבות עם מנכ"ל משרד התמ"ת, וכן עם מר שרגא ברוש נשיא התאחדות התעשיינים, עם מר יודקה שגב מנכ"ל התאחדות התעשיינים וחבר מועצת המנהלים של המכון, והכל במטרה להשלים את המשא ומתן (ס' 82 לתצהיר ארצי).

בין הצדדים אף הוחלפו טיוטות של הסכם הייעוץ, אך בסופו של יום, הדבר לא הסתייע, לאחר שהתובע לא הסכים לחתום על הנוסח שהוצע לו על ידי המכון (נספח 7 לתצהיר ארצי) ואילו המכון מצידו לא הסכים לחתום על הנוסח שהוצע לו על ידי התובע (נספח 8 לתצהיר ארצי).

בקשר לסיבות לקריסת המשא ומתן בין הצדדים, עליהן קיימת מחלוקת בין הצדדים, ובפרט מחלוקת בדבר מדדי ההצלחה בהם היה אמור התובע לעמוד כתנאי להמשך ההתקשרות עימו, חשובה במיוחד עדותו של המנכ"ל הנכנס חפץ, שהעיד כך בתצהירו לגבי המשא ומתן עם התובע לגבי הסכם הייעוץ בחודשים שלאחר שנחתם עם הסכם הפרישה:

"אני השתתפתי במשא ומתן עם יחיאל אסיה והכנתי את המדדים (הקריטריונים) בהם היה על היועץ לעמוד במסגרת תפקידו. ניהול המשא ומתן עם יחיאל אסיה היה תקין ביותר והייתה למכון כוונה כנה ורצינית כי אסיה ישמש בתפקיד יועץ".

משכאמור בחר התובע, מנימוקים שמורים עימו, לוותר לחלוטין על חקירתו הנגדית של מר חפץ, הפכה עדותו זו של מר חפץ, שיש לה חשיבות רבה בהמשך הדברים, לעובדה שהוכחה בפנינו.

1. ביום 17.3.10, חודשים ספורים לאחר שהמשא ומתן בין הצדדים לחתימה על הסכם הייעוץ הסתיים בכישלון, פתח התובע בהליכים המשפטיים, עת שהגיש לבית משפט השלום את תביעתו, אותה העמיד על סך 1,800,000 ₪ "לצרכי אגרה". במרכזה טענתו שהסכמתו לחתום על הסכם הפרישה מניהול המכון הושגה על ידי ארצי בדרכי מרמה, לאחר שזה הציג בפניו "מצג שווא ביודעין" בדבר נכונות המכון לחתום עימו על הסכם ייעוץ לשלוש שנים. את השתלשלות ההליכים המשפטיים מכאן ואילך כבר תיארנו קודם לכן בפסק דין זה.
2. בטרם נחתום את פרק התשתית העובדתית ראוי שנתייחס כאן למחלוקת בין הצדדים בנוגע להיקף פעילות התובע במרכז הפרטי הגדול לרפואת עיניים "עין טל". כאן המקום לציין שאחיו של התובע, פרופ' אהוד אסיה, הינו מנהל מחלקת העיניים במרכז הרפואי מאיר ובעל מוניטין רב בתחומו (עדות התובע, עמ' 35 ש' 26). פרופ' אסיה ביחד עם התובע רכשו את "עין טל" עוד באוקטובר 2006 (עדות התובע, עמ' 35 ש' 24). לטענת התובע, ממועד רכישת המרכז הרפואי באוקטובר 2006 ועד ליום 1.10.08, המועד שבו עזב את תפקידו במכון: "הזמן היחיד שהקדשתי לעין טל זה היה אחת לשבועיים בימי חמישי בערב, בישיבה של אחי ושלי ביחד עם המנכ"לית" (עדות התובע, עמ' 36 ש' 6). מכל מקום, התובע עצמו מאשר כי החל מיום 1.10.08, ועל אף שעדיין היה מועסק פורמלית על ידי המכון, הקדיש זמן רב יותר לעין טל (עמ' 36 ש' 13, כן ראו לעניין זה את הידיעה שפורסמה בעיתון "גלובס" ביום 19.11.08 בדבר החנוכה מחדש של "עין טל" על ידי התובע ואחיו , נספח 9 לתצהיר ארצי). כן אישר התובע שהינו מקבל שכר מהמכון מאז ספטמבר 2009 (עדות התובע, עמ' 35 ש' 24) וכן את העובדה שכיום הוא מכהן כמנהל המכון.

להשלמת התמונה, נציין כי לטענת ארצי נמסר לו על ידי עיתונאי גלובס מר דוד ליפקין כבר ביוני 2008 – דהיינו במועד שבו התובע עדיין כיהן כמנכ"ל המכון וטרם נחתם עימו הסכם הפרישה – שהתובע כבר עבד אז כסמנכ"ל לפיתוח עסקי של "עין טל". זאת, על אף שהתובע לא קיבל אישור לעבודה נוספת במקביל לעבודתו במשרה מלאה כמנכ"ל המכון (ס' 58 עד 60 תצהיר ארצי, עמ' 78 ש' 15). כאמור מעלה, התובע מכחיש וטוען שבאותה תקופה הזמן היחיד שהקדיש לעין טל היה אחת לשבועיים בימי חמישי בערב.

דיון והכרעה

עילות התביעה נגד ארצי והמכון – נזיקיות בלבד

1. כבר בפתח הדיון נציין כי עילות התביעה היחידות בהן אנו נדרשים להכריע במסגרת התביעה כנגד ארצי והמכון הינן עילות תביעה נזיקיות. התובע טען בכתב תביעתו כי ארצי הציג לו מצג שווא רשלני העולה עד כדי תרמית כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (סעיף 35 לכתב התביעה) והוסיף וטען שהמכון אחראי אף הוא בנזיקין עקב אותה התרמית, שכן במעשיו ו/או במחדליו אישר את פעולותיו של ארצי. זאת, בניגוד להוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, שעניינה ב"אחריות של משתף ומשדל" (סעיף 36 לכתב התביעה). התובע הוסיף וטען שיש לראות במעשיו של ארצי גם רשלנות כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (סעיפים 37 ו-38 לכתב התביעה), וכי המכון עצמו חב בגין כך גם לאור הוראות סעיפים 13, 14 ו-15 לפקודה, שעניינן ב"חבות מעביד", "חבותו של שולח" ו-"חבות בעל חוזה" (סעיף 40 לכתב התביעה).
2. במהלך דיון ההוכחות – כשהתעוררה אי בהירות בשאלת מהות התביעה נגד המכון – הבהיר התובע פעם נוספת את עילות התביעה שהגיש: "אין לי דבר וחצי דבר כנגד המכון, אני תבעתי את המכון באחריות שילוחית... התביעה היחידה שלי היא נגד ארצי". בא כוח התובע הצהיר לפרוטוקול ש"הטענה היחידה שלנו כנגד המכון היא טענה בדבר אחריות שילוחית לפי סעיפים 12-15 לפקודת הנזיקין בגין מעשיו של ארצי" (עמ' 39 ש' 5). בהתאם, גם בפתח סיכומיו הבהיר התובע שתביעתו מבוססת על עילות תביעה בנזיקין בלבד (סעיף 1 לסיכומיו). הסיבה שאנו מדגישים עניין זה כאן הינה שעל אף כל האמור "גלשו" סיכומיו של התובע פעם אחר פעם לעבר דיני החוזים, ואל עבר טענות כאלה ואחרות לפיהן ההבטחות שניתנו לו על ידי ארצי הפכו בדרך כזו או אחרת לחוזה המחייב משפטית הן את המכון והן את ארצי. הנתבעים ובצדק מחו על הרחבת החזית האסורה (ראו לעניין זה במיוחד סעיפים 48 עד 59 לסיכומי ארצי), ועל כן אין כל מקום שנדון בטענות אלה. נדון אם כן להלן בעילות התביעה הנזיקיות, ובהן בלבד.

מצג שווא רשלני – המסגרת המשפטית

1. נקודת המוצא לדיון שבפנינו הינה ההכרה הקיימת במשפט הישראלי באפשרות חיובו האישי בנזיקין של נושא משרה בתאגיד, בגין עוולות נזיקיות שביצע אגב מילוי תפקידו בתאגיד. עם זאת, נזדרז ונאמר, שקיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל התומכים בצמצום מידת אחריותם של אורגנים ונושאי משרה בתאגידים בנזיקין. על כן נקבעו לאורך השנים על ידי בית המשפט העליון שורה של סייגים ומגבלות על הטלת אחריות שכזו (לשיקולים השונים בעניין זה ולמגבלות שהוטלו בפסיקה ראו במיוחד את המחלוקת שבין שופטי הרוב והמיעוט בפרשת נשאשיבי, ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (1.8.10), וכן: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס נ' אורן, פ"ד לה(4) 253 (17.8.81); ע"א 2273/02 חברת פסל נ' חברת העובדים השיתופית, פ"ד נח (2) 36 (31.12.03)).

באופן ספציפי לענייננו, הפסיקה הכירה באפשרות חיובו של נושא משרה בתאגיד באופן אישי, מכוח דיני הנזיקין, בשל עוולה שביצע כלפי צד שנשא ונתן עם התאגיד שבו הוא נושא משרה (ראו למשל ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח (5) 661 (25.10.94); ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1, פ"ד נח(4) 693 (28.4.04)). במישור העקרוני ניתן אם כן, כפי שאנו מתבקשים לעשות בתיק זה, לחייב בנזיקין נושא משרה בגין מצג שווא רשלני, ודאי וודאי שניתן לעשות זאת במצבים שבהם שאותו מצג היה חסר תום לב באופן מובהק ועלה לגדר תרמית.

1. מהו מצג שווא רשלני? הפסיקה בישראלית הכירה בחובתו של צד למשא ומתן חוזי שלא למסור מידע רשלני במסגרת המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (ראו למשל: ע"א 230/80 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לה (2) 713, 728 (9.3.81)). באחת הפרשות פירט כב' השופט תיאודור אור את יסודות העוולה של מצב שווא רשלני:

"בהסתמך על הוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועל האמור לעיל, כשבוחנים קיומה של עילה בשל התרשלות בהיצג רשלני במהלך משא ומתן, יש לבחון: האם הוכח היצג של עובדות; האם ההיצג לא היה מהימן, ובזהירות ושקידה ראויות היה על מציג העובדות לדעת שההיצג אינו מבוסס; האם היה עליו לצפות, כי הצד האחד למשא ומתן יסתמך על דבריו ויפעל על פיהם, ואם יפעל כך עלול להיגרם נזק פיסי לגוף או לרכוש או נזק כלכלי לאחר; האם בפועל הסתמך האחר על ההיצג הרשלני וכתוצאה מכך נגרם לו נזק (ע"א 790/81 American Microsystems נ' אלביט (פ"ד לט (2) 785, 795 (18.7.85)).

בהמשך פסק הדין, וגם לכך יש חשיבות רבה לענייננו, נקבע מפורשות שלא כל הסתמכות על מצג שווא רשלני תקים למסתמך עליו עילת תביעה נזיקית, אלא רק אם מדובר ב"הסתמכות מוצדקת וסבירה בנסיבות העניין" (לעניין זה ראו גם: ע"א 209/85 עירית קרית אתא נ' אילנקו, פ"ד מב (1) 190, 200 (10.1.88))

האם הציג ארצי מצג שווא רשלני בפני התובע קודם לחתימת הסכם הפרישה?

1. לאחר שבחנו את מלוא חומר הראיות, והתרשמנו באופן ישיר מהעדים, הגענו למסקנה ברורה לפיה מעשיו והתנהגותו של ארצי לא עלו – אף לא בקירוב – לגדר עוולה נזיקית של תרמית ו/או מצג שווא רשלני כלפי התובע. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו.
2. הוכח בפנינו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהסכם הייעוץ המובטח לא נחתם בסופו של יום עם התובע, לא בגלל התנהלות המכון, אלא דווקא משום שהתובע לא הסכים לתנאים סבירים והגיוניים שהיו כלולים בטיוטות ההסכם שהוחלפו עימו, תנאים שכל מטרתם הייתה לוודא שהתובע אכן יספק למכון את שירותי הייעוץ המובטחים, דהיינו שלא יהיה מדובר בחוזה ייעוץ פיקטיבי, שכל מטרתו להגדיל שלא כדין את "חבילת הפרישה" ממנה נהנה התובע. כך עולה מפורשות מעדותו של מנכ"ל המכון הנכנס מר חפץ, שהעיד שהוא זה שהכין את מדדי ההצלחה (הקריטריונים), בהם היה על התובע לעמוד במסגרת תפקידו, ושמדדים אלה ומכלול המשא ומתן עם התובע נעשה מתוך כוונה מלאה לחתום עם התובע על הסכם הייעוץ המובטח. כאמור מעלה, התובע בחר, ונימוקיו שמורים עימו, שלא לחקור כלל את מר חפץ על תצהירו זו, ועל כן אנו מקבלים את עדותו כנכונה ומוכחת. זאת ועוד, גם את העד השני מטעם המכון, מר יגאל חקון, בחר התובע שלא לחקור כלל על הסעיפים בתצהירו שעסקו במשא ומתן שהתנהל לחתימת הסכם הייעוץ בתקופה שלאחר החתימה על הסכם הפרישה (ראו במיוחד סעיפים 72 עד 75 לתצהיר חקון). מכאן, שיש לראות את עדותו של מר חקון בהקשר זה כנכונה, וממנה עולה שהתובע סירב למעשה לשתף פעולה עם המכון בקשר עם ניסוח מדדי הצלחה כלשהם בקשר עם הייעוץ שייתן, וכי הוא "לא רצה באמת לעבוד אלא סבר כי הוא יוכל לגרוף לכיסו סכומים נוספים על חשבון הציבור בלי לעשות דבר" (לעניין זה ראו במיוחד סעיף 74 לתצהיר חקון והערת שוליים 7 לתצהיר זה). לעדותם זו של חפץ וחקון נוסיף גם את עדותו של היועץ המשפטי של המכון, עו"ד יוסי פורת, שהעיד בפנינו בצורה בהירה ואמינה בעניין זה:

"אמרתי לו שהדרישות שלו לא יכולות להיות מקובלות בגוף ציבור.... " (עמ' 51 ש' 2).

"אמרתי שבמבחינה משפטית לא ניתן לאשר הסכם של בלוק של שלוש שנים ללא אופציות של המכון לשנה ועוד שנה או לחלופין שיהיו מדדי הצלחה, אבני דרך מוסכמים וברורים שיבחנו את מידת ההצלחה בטרם יימשך ההסכם... " (עמ' 51 ש' 10).

"הנושא של המדדים עלה כנושא של פתרון אובייקטיבי לבחון האם היועץ, התפקיד שבו היה אמור לשמש התובע, עמד בקריטריונים מסוימים, כדי שיוכלו לעבור מתקופה לתקופה... (עמ' 51 ש' 21).

אל מול עדותם הברורה והחד משמעית של חפץ, חקון ופורת, לא הוצגה לנו שום עדות תומכת מטעם התובע בגרסתו לפיה המשא ומתן עימו נוהל עימו בשלב הזה שלא בתום לב, ושהמכון לא התכוון לחתום עימו על הסכם ייעוץ ראוי וענייני. באופן ספציפי, התובע בחר שלא לזמן לעדות בתיק זה את מר שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, על אף שהוא מבקש מאיתנו ללמוד מקטע הקלטה של שיחה עימו (סעיף 44 לתצהיר התובע) שהמשא ומתן עימו נוהל שלא בתום לב. התובע בחר גם שלא לזמן את מר יהודה שגב, מנכ"ל התאחדות התעשיינים, על אף שחלק לא מבוטל מפגישות המשא ומתן – לרבות כאלה שהוקלטו על ידי התובע – התנהלו בנוכחותו. הוא גם בחר שלא לזמן לעדות איש מאנשי משרד התמ"ת שידוע לו היטב שהיו מעורבים לכל אורך המשא ומתן שהתנהל עימו לגבי הסכם הייעוץ, כמו למשל את מר בועז הירש, המשנה למנכ"ל התמ"ת. גם את יו"ר המכון החדש, מר עמי הראל, שנטל חלק לטענת התובע בשלב האחרון של המשא ומתן עימו על הסכם הייעוץ (סעיף 46 לתצהיר התובע) לא זימן התובע. שני העדים היחידים מטעמו של התובע (מלבד רואה החשבון), מר דוד ישראל ומר שמעון שקל, העידו בעיקר על תפקודו הטוב (להערכתם) של התובע כמנכ"ל המכון, ולא האירו כלל בעדותם על המשא ומתן שהתנהל עם התובע בעניין החתימה על הסכם הייעוץ לאחר שנחתם הסכם הפרישה, ועל סיבות לכך שמשא ומתן זה כשל.

1. המסקנה הברורה מכל האמור לעיל הינה ש"ההתחייבות" הנטענת של ארצי בשם המכון, עליה הסתמך התובע בתביעתו, כלל לא הופרה. מכאן גם ברור שאפילו אכן הייתה, כטענת התובע, התחייבות בעלת תוקף משפטי מצידו של ארצי שייחתם עימו הסכם ייעוץ לשלוש שנים בשכר של 20,000 ₪, הרי שלנוכח האופן שבו התנהל התובע עצמו במשא ומתן לקראת החתימה עימו על אותו הסכם הייעוץ, נותק כל קשר סיבתי בין אותה התחייבות לבין הנזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה מכך שבסופו של יום לא נחתם הסכם הייעוץ. במילים אחרות, אין לו לתובע להלין אלא על עצמו על כך שלא נחתם עימו הסכם הייעוץ בסופו של יום. די בכך כדי להגיע למסקנה שאין כל בסיס לתביעה שהתובע הניח לפנינו, ולכאורה היינו יכולים לסיים ולחתום את הדיון כאן, ולדחות את תביעת התובע מכל וכל.

להשלמת התמונה בנקודה זו נציין שלא התעלמנו מטענת התובע שבמהלך שיחה עם ארצי, שהוקלטה, ביום 15.2.09, הבטיח לו ארצי שמדדי ההצלחה כפי שנקבעו עם המכון יהיו שונים (דהיינו שהדרישות בהן ממנו תהיינה פחותות) מאלה שהמכון דרש ממנו בסופו של יום (ראו סעיף 10 לסיכומי התובע וסעיף 6 לסיכומי התשובה של התובע, וההפניות אל התמלול שם). מכך מבקש מאיתנו התובע ללמוד שהמשא ומתן עימו בנקודה זו נעשה בחוסר תום לב. ברם, איננו סבורים שעצם העובדה שכך נאמר לתובע על ידי ארצי במהלך שיחה ביניהם כדי להביא אותנו למסקנה שמדובר היה בהתחייבות חד-משמעית וסופית של המכון בעניין זה. המדובר באחת מבין מספר רב של שיחות משא ומתן שהתנהלו בקשר עם חתימת הסכם הייעוץ. אפילו נניח שבאותה נקודת זמן היה ארצי משוכנע שאלה יהיו המדדים, הרי שברור היה לכל הצדדים כי הסיכום הסופי בעניין זה כפוף לאישור מספר גדול של גורמים (ובין היתר המנכ"ל הנכנס חפץ, היועץ המשפטי פורת ועוד).

1. כאן המקום שנחזור בזמן אל הימים שקדמו לחתימה על הסכם הפרישה, ואל המשא ומתן הקדחתני שהתנהל בין הצדדים שקדם לחתימת הסכם הפרישה על ידי שני הצדדים. האם בכלל ניתנה לתובע אותה התחייבות עליה הוא הסתמך? לא ולא. על יסוד הראיות שהוצגו בפנינו, ברור לנו שהתחייבות מסוימת ובלתי הדירה בעלת תוקף משפטי מצידו של ארצי פשוט לא הייתה. התובע ידע זאת היטב, וכך עולה גם מפורשות מטיוטות הסכם הייעוץ שהוחלפו בין הצדדים קודם לחתימת הסכם הפרישה. כל מה שהבטיח לו ארצי הוא לעשות "כל מאמץ" שהסכם הייעוץ ייחתם בסופו של יום, דהיינו להשתדל כמיטב יכולתו שבסופו של יום הסכם הייעוץ ייחתם.
2. בקשר כך, נכונים אנו להניח שארצי אכן היה משוכנע שכל המכשולים בדרך אל הסכם שכזה יוסרו בסופו של יום, אך ברור היה לכל הנוגעים בדבר – לרבות התובע ובא כוחו – שאין בכוחו של ארצי להתחייב שכך יהיה. כך בין היתר ידע התובע שאישורו הסופי של הסכם הייעוץ כפוף למשא ומתן נוסף בדבר פרטי ההסכם ואופן הייעוץ המדויק שיינתן על ידו, לקבלת אישורים נוספים בתוך המכון, לרבות אישור היועץ המשפטי של המכון, ובסופו של יום גם לאישור מועצת המנהלים. זאת, בין היתר מאחר שבטיוטת הסכם הייעוץ שנשלחה לתובע (סעיף 5.1 לטיוטא נספח ג' לכתב התביעה) נאמר מפורשות (סעיף 9.3 לטיוטא), באופן שאינו משתמע לשתי פנים "מדד ההצלחה יסוכם בין הצדדים ויהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה". עוד נקבע באותה הטיוטא, גם כן ברחל בתך הקטנה, ש"אי עמידה ביעדים שייקבעו במסגרת מדד ההצלחה כאמור בסעיף 5.1 לעיל, יהווה עילה לביטול הסכם זה, וזאת לאחר מתן הודעה מראש בת 60 ימים". ואם לא ידע התובע זאת מה משמעות האמירות דלעיל בטיוטת החוזה, דהיינו מה משמעות העובדה שמדדי ההצלחה טרם סוכמו והועלו על הכתב באותה נקודת זמן שקדמה לחתימת הסכם הפרישה – ואיננו מאמינים שלא ידע – הרי שחייב היה לדעת. זאת, הן מאחר שהיה מלווה לכל אורך המשא ומתן על הסכם הפרישה ועל הסכם הייעוץ בפרקליט בעל שם בתחום משפט העבודה, והן לאור נסיונו הרב בניהול משאים ומתנים בכלל ומשאים ומתנים בשם המכון בפרט. אין בפנינו תובע הנטול הבנה עסקית ומשפטית, שהוטעה במהלך משא ומתן שניהל עם גורמים מתוחכמים. לא מדובר במקרה שבו היו קיימים פערי כוחות של ממש במשא ומתן. נהפוך הוא, על פי התרשמותנו, כישוריו העסקיים והבנתו בניהול משא ומתן של התובע לא היו פחותים מאלה של ארצי, יו"ר המכון שנשא ונתן מולו (ביחד עם אחרים), ואולי אפילו ההיפך הוא הנכון.
3. ומכיוון שכך, אז ברור לדעתנו שהתובע ופרקליטו הבינו היטב את שנכתב להם ברחל בתך הקטנה על ידי היועץ המשפטי של המכון דאז עו"ד פורת. עו"ד פורת כתב בצורה הברורה ביותר שלא ניתן להיענות לדרישתו לחתום על הסכם הייעוץ במקביל לחתימה על הסכם הפרישה (ראו לענין זה את בקשתו של ב"כ התובע מיום 12.8.08 שצורפה כנספח 3 לתצהיר חקון, וכן את דחיית בקשה זו, מיום 13.8.08 נספח 4 לתצהיר חקון). התובע ידע היטב, וחייב היה לדעת, שמבחינה ציבורית לא ניתן להיענות לדרישתו זו, בין היתר מכיוון שהממונה על השכר ומועצת המנהלים של המכון לא יאשרו זאת. במצב דברים זה, התובע יכול היה לחזור בו מהסכמתו לחתום על הסכם הפרישה, אך לא יכול היה לדעתנו לחתום על הסכם שאינו כולל כחלק ממנו את הסכם הייעוץ, אך בד בבד לטעון בפנינו בעוז שלמעשה הוא קיבל התחייבות סופית ומוחלטת כי הסכם ייעוץ אכן ייחתם עימו – על כל פרטיו ודקדוקיו –בד בבד עם חתימתו הסכם הפרישה.

במאמר מוסגר ולמעלה מהנדרש נציין שלא מצאנו גם כל בסיס לטענת התובע בדבר כך שסוגיית מדדי ההצלחה/הביצוע לייעוץ שאמור היה להינתן הועלתה באופן שבו הועלתה בחוסר תום לב רק לאחר החתימה על הסכם הפרישה. כאמור, להיפך, הוכח בפנינו שהן התובע והן בא כוחו היו מודעים היטב לדרישת המכון לקביעת מדדי הצלחה ברורים כחלק מהסכם הייעוץ עוד קודם לחתימה על הסכם הפרישה, בין היתר בשים לב לכך שמדובר היה בייעוץ מתוכנן ארוך טווח לשלוש שנים מלאות. בה בעת, ברור לנו שהתובע סבר שהם מיותרים מבחינתו ושאין בהם כל צורך: "אני עוד לא ראיתי בהסכמי ייעוץ מדד הצלחה" (עמ' 48 ש' 14 לתמליל השיחה מיום 11.7.08 נספח 10 לתצהיר חקון – עמ' 48 ש' 1 ואילך; כן ראו את השיחה בין הצדדים ובאי כוחם בנושא הזה ממש קודם לאמירה הזו של התובע, ואחריה, וכן בעמ' 50 ש' 13 לאותו התמליל).

1. עוד למעלה מהנדרש, נתייחס גם לגובה הנזק הנטען שנגרם לתובע. לא ברור לנו הכיצד ההין התובע לתבוע במסגרת תביעתו שישולם לו פיצוי – על ידי ארצי ועל ידי המכון, שנזכיר שהינו גוף ציבורי המקדם אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל מכספים שהם ברובם כספי ציבור – בסך דמיוני של 1,760,000 ₪, שחושב על פי אובדן נטען של הכנסות ממשכורת כמנכ"ל המכון לתקופה של שלוש שנים, לפי 51,000 ₪ (אומדן עלות שכרו של התובע לרבות התנאים הנלווים) לחודש. למעשה, התובע הניח בפנינו דרישה שנפסוק לו שכר עבודה עבור שלוש שנות עבודה, שהוא עצמו לא עשה ולו דקה אחת ממנה. לא מצאנו דבר בחומר הראיות ממנו עולה, ולו באופן חלקי, תמונה לפיה לולא היה התובע חותם על הסכם הפרישה היה "מובטח" לו להמשיך ולכהן כמנכ"ל המכון למשך שלוש שנים נוספים. למעשה, מצאנו ראיות רבות המצביעות בכיוון ההפוך, דהיינו שככל שהתובע לא היה פורש, הייתה נמסרת לו בנקודת זמן זו או אחרת הודעה בדבר סיום עבודתו, והחלפתו במנכ"ל אחר. זאת, תוך שימוש בזכותו של המכון, על פי הסכם ההעסקה, למסור הודעה כאמור בכל עת, ולהביא לפרישת התובע ללא פיצויי פיטורים מוגדלים ותקופת הסתגלות ארוכה.

זאת ועוד, כפי שכבר ציינו עוד קודם לכן, התובע הינו כיום המנהל (והבעלים) של בית החולים לעיניים "עין טל", ולפי עדותו הוא (עמ' 35 ש' 24) הוא מקבל שכר – שגובהו לא נמסר על ידו – מהמכון מאז ספטמבר 2009. בהינתן שהיקף שירותי הייעוץ של התובע למכון נקבע ל-20 שעות שבועיות (ראה סעיף 4 לטיוטת הסכם הפרישה נספח ג להסכם הייעוץ), דהיינו שני ימי עבודה מלאים בשבוע, ובהינתן שאין ספק שהתובע "חסך" את אותם שעות שלא השקיע במתן ייעוץ למכון במתן ייעוץ למכון, ובהינתן גם שסביר שהוא משקיע את אותם שני ימי עבודה, בתמורה מלאה, בעבודתו ב"עין טל" (או אולי גם בנוסף בעיסוקים אחרים), הרי שלא הוכח ולו במקצת היקף ה"נזק" שנגרם לו כתוצאה מכך שהסכם הייעוץ לא יצא בסופו של יום אל הפועל.

1. נוכח כל האמור, אנו דוחים את התביעה שהגיש התובע נגד ארצי ונגד המכון. משנדחתה תביעה זו, עלינו לדון בתביעה שכנגד שהגיש המכון.

התביעה שכנגד

1. התביעה שכנגד שהגיש המכון מבוססת על טענת המכון, לפיה משהחליט התובע להגיש את התביעה שבפנינו "קמה לחיים" התחייבותו להחזיר את "התשלומים העודפים" שקיבל בהתאם להסכם הפרישה. כאן המקום לחזור ולצטט במלואו את נוסח סעיף 10 להסכם הפרישה עליו חתם התובע:

"העובד מצהיר כי בכפוף להתחייבויות המכון על פי ההסכם, אין ולא תהיינה לו ו/או למי מטעמו שום דרישות ו/או תביעות כנגד המכון ו/או מנהליו ו/או עובדיו ו/או מי מטעמו, בכל הקשור בעבודתו ו/או בסיום עבודתו, לרבות בכל הקשור בתשלומים ובזכויות הנ"ל או באיזה מהם. מובהר בזאת, כי התשלומים העודפים ובכלל זה פיצויי פיטורים מוגדלים ותקופת הסתגלות, משולמים לעובד לפנים משורת הדין, ועל יסוד הצהרתו כאמור לעיל. ככל שעל אף הצהרתו יעלה העובד טענות כלפי המכון, מתחייב העובד להשיב למכון כל סכום ששולם לו מעבר לזכאות על פי חוק, לפנים משורת הדין, וזאת כפיצוי מוסכם, ומבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בזכות המכון לתבוע את מלוא נזקיו עקב האמור".

סעיף הויתור נכלל בהסכם בהתאם לדרישתו המפורשת של הממונה על השכר, כפי העולה מאישורו להסכם זה (צורף כנספח 1 לתצהיר חקון בצמוד להסכם הפרישה), שקבע כי התנאים המשופרים והחריגים אותם יקבל:

"בנוסף לתנאים המגיעים לו לפי חוזה ההעסקה המאושר על ידנו ובכפוף לכך שמר אסיה יחתום על כתב ויתור על תביעות ודרישות בגין תקופת העסקתו במכון. אישור זה הינו ייחודו ואישי והמכון לא ישתמש באישור זה כתקדים".

1. להשלמת התמונה נחזור ונציין שהתובע היה מלווה לכל אורך המשא ומתן על חתימת הסכם הפרישה בייעוץ משפטי צמוד, כך שהטענה שלא הבין על מה הוא חותם הינה נעדרת לדעתנו כל ביסוס. לא זו אף זו. התובע, באמצעות בא כוחו, דרש באופן ספציפי עוד קודם לחתימה על הסכם הפרישה לשנות את ניסוחו של סעיף הויתור, באופן שיוסר ממנו המלל הקובע כי הוא מקבל תנאים עודפים, וכן שיוסר ממנו גם המלל לפיו התנאים העודפים אותם הוא מקבל ניתנים בתנאי מפורש שאין לו ולא יהיו לו דרישות נוספות בקשר עם פרישתו מניהול המכון, וככל שיהיו לו דרישות שכאלה, הוא מתחייב להחזיר את התנאים העודפים. ברם, דרישה זו סורבה בזמן אמת, הן בעל פה והן בכתב, תוך מתן הבהרה והדגשה שהדרישה איננה ראויה בנסיבות העניין (וראו לעניין זה שוב מכתבו של ב"כ התובע מיום 12.8.11 ותשובת היועץ המשפטי של המכון מיום 13.8.12 שצורפו שניהם כנספח 3 לתצהיר חקון). עוד נציין שהתובע היה מודע היטב לכך שתנאי הפרישה המיטיבים שלו אושרו הן על ידי הממונה על השכר והן על ידי המכון בתנאי מפורש שיתחייב שלא יעלה דרישות נוספות בקשר עם סיום עבודתו, ותוך התחייבות שלו להחזירם ככל שיהיו לו דרישות שכאלה (ראו למשל בסעיף 8 לכתב ההגנה שהגיש אל מול התביעה שכנגד).
2. נוכח כל האמור, וכתוצאה מהגשת התביעה הכספית נגד המכון, שבה אכן העלה התובע דרישות כספיות גבוהות ומשמעותיות מאד מהמכון בקשר עם סיום עבודתו, תוך שהוא עצמו טוען שבפועל "אלמלא ההבטחה שניתנה להעסקתו כיועץ חיצוני לתקופה למכון לתקופה רצופה של שלוש שנים בשכר האמור לעיל, לא היה פורש תפקידו כמנכ"ל המכון" (ראו פרק המבוא בכתב ההגנה שהגיש התובע אל מול התביעה שכנגד) "התעורר" הסעיף בהסכם הפרישה המחייב אותו להחזיר כ"פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק" את כלל הכספים העודפים שקיבל, ובכלל זה את פיצויי הפיטורים המוגדלים ואת חודשי ההסתגלות שקיבל.

נוסיף ונציין שאין בידינו לקבל את טענת התובע (למשל בסעיף 19 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד) שאין מקום להחיל את הוראות הסעיף המחייב החזר תנאי הפרישה המועדפים במקרה שבו נקט ב"הליך משפטי למימוש זכות", לאור זכות היסוד לגישה לערכאות וזכותו לטעון טענות משפטיות בקשר לעוולות שבוצעו לטענתו כנגדו במהלך המשא ומתן שקדם לפרישתו. זאת, מסיבה פשוטה: אין דבר בהסכם שמנע מהתובע להעלות דרישות וטענות נוספות בקשר עם סיום העסקתו ותנאי פרישתו, כפי שאכן עשה בפועל, לרבות הגשת תביעה לבית דין זה בקשר אליהן, כפי שאכן עשה. ברם, כפי שהוסכם על הצדדים – משעה שעשה זו, קמה זכותו החוזית של המכון לקבל בחזרה את הדלתא שבין תנאי הפרישה להם היה זכאי התובע על פי הסכם העסקתו המקורי, לבין התנאים אותם קיבל לפי הסכם הפרישה מרצון. זאת ועוד, על אף שמדובר ב"פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק" בנסיבות שנוצרו ודאי שאין כל בסיס לטענת התובע שלמכון לא נגרם כל נזק עקב הגשת תביעתו שבה דנו במסגרת פסק דין זה. כל מטרתו של הסכם הפרישה מרצון היה להביא לסיום נאות ונטול חיכוכים של כהונת המנכ"ל, וביצוע "העברת מקל" חלקה של התפקיד למנכ"ל הנכנס. לא רק שכל זה לא קרה, אלא שאין ספק לדעתנו שעשרות ואולי אף מאות שעות רבות של עבודה הושקעו על ידי אנשי המכון במתן מענה לטענותיו של התובע לפיה הסכמתו לפרוש ניתנה על בסיס תרמית ומצג שווא רשלני. זאת, על אף שכפי שהוכח בפנינו, לטענות אלה לא היה כל בסיס.

1. להשלמת הדיון נציין שלא מצאנו כל בסיס לטענת התובע לפיה אין מקום שנורה על השבת "התשלומים העודפים" גם מהטעם שמדובר בתנאים שלשיטתו הם תנאים מקובלים לפרישה בשירות המדינה, ומנכ"לים קודמים של המכון שפרשו קיבלו אפילו תנאים נדיבים יותר (סעיף 56 לתצהירו). אפילו נניח שמנכ"לים קודמים אכן קיבלו תנאי פרישה דומים ואפילו נדיבים יותר – והדבר לא הוכח בפנינו במסמכים כלשהם או בראיות אחרות מלבד האמירה הכללית הזו של התובע, שאפילו לא נקבה בשמות אותם מנכ"לים – הרי שאין בכך כדי להקים לתובע זכות לקבל את אותם תנאי הפרישה ללא תנאי. במקרה שלפנינו, כאמור, התובע קיבל את כל התשלומים העודפים בתנאי מפורש שיעמוד בהתחייבותו שנקבעה בסעיף 10 שלעיל להסכם הפרישה, ובפנינו הוכח שהוא לא עמד בה. נעיר עוד, בקשר עם טענת התובע שתנאי הפרישה שלו כולל התשלומים העודפים הם המקובלים במקרי פרישת מנכ"לים כדוגמתו, כי מר חקון, המצהיר מטעם המכון, העיד בפנינו ולא נסתר שמר חפץ, שכיהן כמנכ"ל המכון בשלוש השנים שלאחר כהונת התובע, קיבל "100% פיצויים ועוד 3 חודשי הודעה מוסכמת" (עמ' 68 ש' 4), דהיינו בדיוק כמו חשבון תנאי הפרישה של התובע ללא התשלומים העודפים שקיבל, ועתה יהיה עליו להחזיר.
2. באשר לסכום אותו זכאי לקבל המכון כהחזר – על פי הסכם ההעסקה, במקרה של סיום העסקתו של התובע הוא היה זכאי לקבל פיצויי פיטורים בסך שכר חודשי אחד (100%) לשנת עבודה וכן הודעה מוקדמת של שלושה חודשים. תנאי הפרישה המשופרים אותם קיבל במסגרת ההסכם כללו פיצויי פיטורים שחושבו לפי שכר של חודש וחצי (150%) לשנת עבודה, וכן תקופת הסתגלות של שישה חודשים.

לתביעה שכנגד צורף תחשיב מפורט של "התשלומים העודפים" המגיעים בחזרה למכון, לטענתו (נספח ה' לכתב התביעה של המכון). לפי התחשיב סך התשלומים העודפים שקיבל התובע, ועליו להחזיר למכון, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום הכספים בפועל לתובע עד ליום הגשת התביעה, עומד על 407,429 ₪. בכתב ההגנה שהגיש התובע מצאנו הכחשה לאקונית וכללית בלבד של דרך ביצוע התחשיב (ראו בסעיף 16 לכתב ההגנה) ללא כל הסבר או פירוט מדוע התחשיב אינו נכון ומדוייק. גם בתצהירו של התובע, שרק סעיף אחד שבו מתייחס לתביעה שכנגד (סעיף 56) לא מצאנו כל הסבר מדוע אין מקום שנקבל את התחשיב כנכון ומדוייק.

לעומת זאת, תצהירו של סמנכ"ל המכון מר חקון מפנה אל התחשיב האמור (ראו בסעיף 92 לתצהיר חקון) וכולל הסבר בדבר דרך ביצועו. לא מיותר לציין שמר חקון לא נשאל כלל בחקירתו הנגדית על אופן עריכת התחשיב, דהיינו אף באמצעות כלי החקירה הנגדית לא ניסה אפילו התובע לחלוק על אופן עריכת תחשיב המכון.

נוכח כל האמור, אנו מקבלים את התחשיב כנכון ומדוייק, ופוסקים כי על התובע להחזיר את "התשלומים העודפים" שקיבל כפי שהם מפורטים בתחשיב.

סוף דבר

1. התביעה שהגיש התובע נגד המכון ונגד ארצי נדחית במלואה.

התביעה שכנגד מתקבלת במלואה. על התובע לשלם למכון סך 407,429 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (31.5.10) ועד ליום התשלום בפועל.

בשים לב להיקפה של ההתדיינות בפנינו, שחייבה את המכון וארצי בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי דין בסכומים משמעותיים, בין היתר כדי להתמודד עם תביעה כספית בסכום גבוה ביותר (1,800,000 ₪) שלדעתנו נעדרה כל יסוד, אנו סבורים שראוי להשית במקרה זה הוצאות משפט על הצד הגבוה.

על כן אנו קובעים שעל התובע לשלם למכון, בנוסף לסכום שלעיל, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ₪, וסכום זהה עליו לשלם גם לארצי.

על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי, בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ג, (28 יולי 2013), בהעדר הצדדים.