נגד

הצד השלישי: 4.ע.א.

בשם התובע: עו"ד יזיד עומר

בשם הנתבעת-1: עו"ד שבת לוי

בשם הנתבעות 2-3: עו"ד לואי גרה

תביעה זו עניינה נזקי גוף שנגרמו לתובע, תלמיד בית-הספר בעת הרלוונטית, לאחר שהותקף על-ידי הנתבע-4 שדקר אותה בירכו בשטח בית הספר. הצדדים אינם חולקים שאירוע התקיפה אכן התרחש. גדר המחלוקת נוגע בעיקר לאחריות הנתבעים 1-3 לאירוע.

אקדים ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין, באתי לידי מסקנה שדינה של התביעה נגד הנתבע-4, להתקבל ונגד הנתבעים 1-3 לדחות.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 14/4/1990, כבן 16.5 במועד האירוע, תלמיד כיתה יא', הותקף על ידי הנתבע-4
   (להלן: "הנתבע"), כאשר זה הגיע מאחוריו במפתיע ודקר אותו בירכו 3 פעמים. הנתבע, יליד 1990 אף הוא, תלמיד בבית ספרו של התובע.

הנתבע-3, הוא בית הספר בו למדו השניים (שככל הנראה אינו בגדר אישיות משפטית ולא היה מקום לתבעו) שנמצא בשטחה של הנתבעת-2 ובפיקוח הנתבע-1 – משרד החינוך (הנתבעים 1-3 להלן: "הרשויות").

1. בגין מעשה התקיפה, הועמד הנתבע, לדין פלילי הורשע ונדון לעונש מאסר. בתחילת ההליך דנן היה הנתבע מיוצג על ידי עורך דין ואולם בהמשכו הוברר, כי עורך הדין לא מייצג אותו עוד, הנתבע ניתק קשר עם ההליך, לא התייצב לדיונים ובחר שלא להמשיך ולהתגונן.
2. התובע טוען שמעבר לאחריות הנתבע, אחראיות גם הרשויות למעשה התקיפה, כאשר הוא ממקד טענותיו בסיכומיו בגדר בית הספר שהייתה פרוצה ואפשרה את כניסתו של הנתבע-4 למתחם אף שהיה מושעה מלימודים באותו יום ובהעדר השגחה של המורים וצוות בית הספר. התובע מדגיש שהנתבע חסר כל, ולשיטתו הוא זכאי לקבל את מלוא הפיצוי בגין נזקיו מהנתבעים בהיות הנתבעים כולם אחראים ביחד ולחוד.
3. הרשויות כופרות באחריותן לאירוע וטוענות שהמדובר במעשה פלילי, מפתיע שלא ניתן היה לצפייה, שכן התובע עצמו לא התריע על סכסוך קודם בין השניים ועל תקיפה קודמת שתקף הנתבע את התובע שלא בשטח בית הספר. ככל שתקום אחריות מטילות אותה הרשויות זו על זו.
4. התובע הגיש בתמיכה לתביעתו חוות דעת רפואית לפיה נגרמו לו 19 אחוזי נכות בגין מעשה התקיפה – 10% בגין הגבלת תנועה בברך ו- 10% בגין צלקת מכערת. הרשויות הגישו חוות דעת מטעמן לפיה נכותו של התובע עומדת על 3% בגין צלקת ופחת תחושתי קל. מומחה מטעם בית המשפט קבע, כי הנכות עומדת על 5% בגין נוכחות צלקת בירך ימין כוללת פחת תחושתי בעור והוסיף וקבע, כי הפגיעה האורתופדית אינה גורמת להפרעה תפקודית.
5. בישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק, העידו התובע ומנהל בית הספר בתקופה הרלוונטית, כמו כן הגיש כל אחד מהצדדים תיק מוצגים לרבות תעודות עובד ציבור, המתייחסות לגורם המעסיק את המנהל ומורי בית הספר ונהלי האבטחה בבית הספר.
6. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, כאשר התובע נמנע מלהגיש סיכומי תשובה על אף מספר הזדמנויות שניתנו לו ומשכך, ראיתיו כמי שמוותר על זכותו להגשת סיכומים כאלה.
7. בשים לב לזירת המחלוקת בין הצדדים אפתח בקביעת העובדות בנוגע למעשה התקיפה ומה שקדם לו ולאחר מכן אדון בשאלת האחריות.

ארוע התקיפה

1. בתצהירו תאר התובע, כי כשבוע קודם לאירוע התקיפה בו עסקינן בתאריך 9/12/06 או בסמוך לכך פנה אליו הנתבע בדברים גסים וקללות. לטענתו, ביקש מהנתבע, באדיבות ובנימוס, להרגע ולחדול מכך, אבל הנתבע המשיך להתגרות בו ובשלב מסויים אף ניסה לדקור אותו באמצעות סכין. התובע טען כי הספיק לזוז באותו רגע, כך שהסכין חוררה את חולצתו ושרטה את כתפו הימנית, ובנס לא נגרם לו נזק גדול יותר עקב הדקירה. התובע הצהיר כי סבר לתומו, כי בכך הסתיים העניין עם הנתבע (להלן: "התקיפה הראשונה").

אלא שכשבוע לאחר מכן, בתאריך 16/12/06, בשעה 11:30, בזמן ששהה לדבריו לתומו בתוך שטח בית הספר בו למד, נכנס הנתבע לשטח בית הספר כשהוא מצויד בסכין, הפתיע אותו מאחור ודקר אותו 3 פעמים בעיקר ברגל ימין.

לטענת התובע, האירוע התרחש בשל אוזלת היד, הרשלנות והעדר הפיקוח של הרשויות.

1. בכתב האישום בו הורשע הנתבע, המהווה ראיה לתוכנו במסגרת הליך בהתאם לסעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), תוארו האירועים כדלקמן (הנאשם הוא כמובן הנתבע והמתלונן התובע):

"1. המעשים שיתארו להלן התרחשו על רקע סכסוך שהתגלע בין הנאשם לבין המתלונן.

2. כשבוע לפני 16/12/06 במועד מדויק שאינו ידוע למאשימה, פנה הנאשם למתלונן בדברים ובקללות. המתלונן ביקש מהנאשם להירגע ואז ניסה הנאשם לדקור את המתלונן באמצעות סכין, אך המתלונן הספיק לזוז, כך שהסכים חדרה את חולצתו של המתלונן ושרטה את כתפו הימנית".

3. ביום 16/12/06 בסביבות השעה 11:30 שהה המתלונן במגרש הכדורגל בבית ספר התיכון ג'ת. הנאשם הגיע למקום, כשהוא מצויד בסכין, הפתיע את המתלונן מאחור ודקר אותו 3 פעמים ברגלו הימנית.

....".

הנתבע הואשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש – עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז-1977, עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 + 335 (א) (1) לחוק והחזקת סכין שלא כדין (2 עבירות) בהתאם לסעיף 186 לחוק.

הנתבע הורשע בהתאם להודאתו בעבירות שיוחסו לו, צירף תיקים נוספים ונדון לעונש של מאסר בפועל במסגרת ערעור שהוגש.

1. הצדדים לא הגישו את תיק המשטרה, אולם על מהותו של הסכסוך בין השניים ניתן היה ללמוד מחקירתו של הנתבע על ידי חוקר פרטי מטעם הנתבעת-1, שעה שהתובע הסכים להגשת המסמך וויתר על חקירת החוקר הפרטי ואף לא עמד על זימן הנתבע לדיון. מתוך אותם דברים עולה שהתובע הפיץ לכאורה תמונה פוגענית של חברתו של הנתבע ואף שהתבקש לחדול מכך, לא עשה כן ועל רקע האמור ארע הסכסוך ומכאן רצונו של הנתבע לפגוע בתובע. בעדותו הכחיש התובע מכל וכל את הדברים ואולם כאמור הסכים להגשת דו"ח החוקר בהקשר זה.
2. על רקע אירועים אלה, יש לבחון את אחריותם של הנתבעים.

אחריות הנתבע – התוקף - לאירוע התקיפה

1. נדמה שבנוגע לאחריות הנתבע אין צורך להכביר מילים. לא רק שהנתבע בחר שלא להתגונן, אלא ברי כי בנסיבות שהוכחו, יהא אשר יהא הסכסוך שארע בין השניים מתקיימת עוולת התקיפה שבסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובעת כי: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם ...".

יסודותיה העובדתיים של העילה מתקיימים בבירור. מעשה התקיפה אינו שנוי במחלוקת, ונסיבותיו תוארו באופן דומה בכתב האישום בו הורשע הנתבע ובתצהיר התובע בכך התקיימו יסודותיה עובדתיים של עוולת התקיפה.

לא זו אף זו, במסגרת ההליך פלילי הודה, כאמור הנתבע בביצוע התקיפה והורשע בהתאם להודאתו בעבירות שיוחסו לו ולכן חל סעיף 42א לפקודת הראיות, לפיו הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע נאשם יהיו קבילים כראיה במשפט אזרחי. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות כלפיו והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט (5.11.1987)). ההנחה היא, ש"בית משפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר" ו"חקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן (23/10/1974)); י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003, עמ' 1353). פסק הדין הפלילי, יכול לשמש ראייה גם נגד זרים, מי שלא היו צדדים במשפט הפלילי (ע.א. 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' שידלובסקי (15/2/1996)), ראו גם: ת"א (חי) 565/03 ראובן בן ציון נגד חזן דוד (25/1/2007)).

1. מעבר לצורך ניתן להוסיף, כי במקרה הנוכחי לא עומדות לנתבע ההגנות שבסעיף 24 לפקודת הנזיקין. ההגנה הרלוונטית היא ההגנה העצמית שבסעיף 24(א), ולא ניתן לומר שהנתבע פעל בסבירות כדי להגן על גופו, הנתבע לא טען זאת לא בהליך הפלילי ולא בהליך כאן.
2. המסקנה העולה מכל אלה היא כי מתקיימים כל יסודותיה של עוולת התקיפה וכי לא מתקיימות ההגנות, ומכאן שהוכחה אחריותו של הנתבע לפגיעת התובע ויש לקבל את התביעה כנגדו.

בשים לב לכך שהנתבע בחר שלא להתגונן, ובנסיבות העניין אין צורך לדון בקיומו של אשם תורם מצד התובע ומשכך אחריותו של הנתבע היא מלאה.

1. משנקבעה אחריותו של הנתבע, יש להמשיך ולדון באחריותם של הרשויות, דהיינו המועצה ומשרד החינוך אם בכלל.

אחריות הרשויות לאירוע התקיפה - האמנם?

1. התובע טוען, כי התקיפה אירעה עקב רשלנותם, מעשיהן ומחדליהן של הרשויות אשר נושאים באחריות ישירה ואחריות שילוחית לתקיפה שנגרמה כתוצאה ישיבה מהתרשלותם בשמירה ובהשגחה על התובע, כאשר התובע ממקד בסיכומיו את פרטי הרשלנות בכך שגדר בית הספר הייתה פרוצה ואפשרה את כניסת הנתבע חרף העובדה שהיה מושעה מלימודים בעת האירועים ובכך שלא היו מורים משגיחים בחצר בית הספר. התובע מסתמך על עדותו שלו ועל עדות מנהל בית הספר, כאשר לטענתו התריע על מעשה התקיפה הראשון שאירע שבוע לפני כן ובכל זאת לא נעשה דבר לא נמנעה כניסתו של הנתבע לבית הספר והתאפשרה תקיפתו הנוספת.
2. הנתבעים מצידם, טוענים שאין להם כל אחריות לאירוע, לטעמם, אמנם גדר בית הספר לא הייתה הרמטית, אך לא ניתן לדרוש סגירה הרמטית של מוסד חינוכי, מה גם שהנתבע עצמו היה תלמיד מן המניין ובמועד האירוע היה מושעה רק לכמה ימים ולא הייתה כל אפשרות לזהותו בין מאות התלמידים בחולצות בית הספר ולמנוע את מעשה התקיפה, שהיה מעשה רגעי ומפתיע. הנתבעים כופרים מכל וכל בכך שהתובע דיווח על מעשה התקיפה הראשון ועומדים בהרחבה על חוסר מהימנותו של התובע, על עברו הפלילי כולל עבר משותף עם הנתבע עצמו ועל חוסר היכולת לצפות ולמנוע אירוע מעין זה.
3. לאחר שמיעת הראיות ובחינת טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה, כי בנסיבות שהוכחו לא קמה אחריות לרשויות. בית הספר אינו כלא ואינו יכול להיות סגור הרמטית עם זקיפים חמושים סביב הגדרות. חדירתו של הנתבע לשטח בית הספר אינה מקימה אחריות כשלעצמה. כפי שהסתבר מן העדויות, התקיפה היתה מעשה מתוכנן שארע תוך שניות ולא ניתן היה לצפות או למנוע אותו, במיוחד כאשר התובע לא דיווח על סכסוך ותקיפה קודמת בין השניים. כפי שאפרט להלן מבחינת הרשויות, לא היו סימנים שיצביעו על סיכון וחלק ניכר מהטענות העובדתיות בהקשר זה לא הוכחו. אפילו הטענה, כי המורים לא נכחו באיזור בהפסקה לא הוכחה, מה גם, שגם אם היה נוכח מורה לא היה בידו לצפות כי יתרחש אירוע מעין זה. גם אם תתקבל הטענה שהנתבע היה מושעה באותה עת, הרי שלא הוכח כי להשעייתו יש קשר לאלימות או כי ניתן היה לצפות כניסתו עם סכין לשטח בית הספר ובהקשר זה אין לתובע אלא להלין על עצמו שעה שלא התלונן על מעשה התקיפה הראשון, פעולה שמן הסתם הייתה מונעת את התרחשות אירוע התקיפה הנוסף בשטחי בית הספר.
4. אפתח את הדיון במצב המשפטי בנוגע לאחריות הרשויות ולאחר מכן איישם על הנסיבות הפרטניות.

אחריות הרשויות – המצב המשפטי

1. בחינת הפסיקה מעלה, כי אחריות הרשויות לביטחונם של תלמידים היא אחריות מוגברת וכבדת משקל. "חובתו של מורה, לפקח על קטין המסור לידיו, זהה לחובתו של הורה..." (ע"א 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל (5/4/1976)) מערכת החינוך מקבלת לידיה תלמידים צעירים והיא אמורה ונדרשת להשיבם לידי הוריהם בריאים ושלמים. הואיל וגילם הצעיר של התלמידים מהווה גורם סיכון ייחודי, וכמצופה מבני גילם הם עשויים להשתולל, להתקוטט, לטפס למקומות מסוכנים, להתעלם מהוראות זהירות ועוד', מוטלות על מערכת החינוך ועל צוות המורים חובות מוגברות להסיר מפגעים, לפקח על התלמידים, ולמנוע מצבים מסכנים ומסוכנים (ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מ"י (1/3/1993) (להלן: "עניין מרצ'לי")). פועל יוצא הוא חובת פיקוח שנועד למנוע מהקטינים להיפגע או לפגוע באחרים (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט (11/3/1981) (להלן: "עניין דניאלי"); ע"א 6111/03 שרוגו נ' בית-הספר כנסת יהודה (21/11/2005) (להלן: "עניין שרוגו")). לכן נקבע, כי יש לפקח על התלמידים בהפסקות למען לא יבואו לידי התפרעות במשחקיהם (ע"א 41/57 עידה נ' ששון (30/7/1957) (להלן: "עניין ששון")), ומשום ש"מריבות וקטטות בין ילדים... אינן תופעה בלתי מוכרת. על כל הורה ומורה חלה חובת צפיות לגבי התרחשויות כאלה ומוטלת עליו חובה לנקוט אמצעי פיקוח סבירים למניעת סיכוני בטיחות מסוימים הקשורים בכך" (דנ"א 2741/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי (12.6.06) (להלן: "עניין ארגמן")).
2. אלא שאחריות מוגברת איננה אחריות מוחלטת, וטרם תוטל אחריות על הרשויות יש לבדוק את התנהלותן בהתאם לכללים המוכרים של דיני הנזיקין ובהם היכולת לצפות את האירוע והיכולת למנוע אותו. "יותר מורכבת היא השאלה: אימתי ייראה המורה כמי שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים – כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם - אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הינה, בהכרח, תוצאה של 'איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני'" (עניין ארגמן). היקף ההשגחה "הסביר" נקבע, אפוא, בהתאם לגיל התלמידים ולטיב הפעילות בה הם עוסקים, שכן "לא הרי ילדים בגיל רך ביותר כהרי ילדים מבוגרים לעניין פיקוח" (עניין ששון). ילדים צעירים זקוקים להשגחה מרובה יותר שכן תלמידי תיכון הנם בוגרים יותר ואחראים למעשיהם (עניין שרוגו) אולם הובהר כי "לעתים נדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר דווקא לעניינם של ילדים מבוגרים יותר, שהרי אלה האחרונים יכולים להיות אקטיביים והרסנים יותר" (עניין מרצ'לי).
3. אשר למעשי אלימים – והרי בכך עסקינן – מערכת החינוך הכירה בחובתה לפעול באופן אקטיבי כדי לאתר גורמים אלימים ולפעול לניטרולם ואף הורתה לצוותים החינוכיים לגלות חוסר סובלנות למעשי אלימות (ראו לדוגמא, חוזר מנכ"ל משרד החינוך בעניין "אורחות חיים במוסדות החינוך, אלימות, יצירת אקלים בטוח וצמצום האלימות במוסדות החינוך"). ואכן, אם ניתן לצפות את האירוע המזיק ולמנעו באמצעים סבירים תושת אחריות על רשויות. כך מקום בו המעשה האלים הוא "חוליה בשרשרת מעשי אלימות נוספים" (עניין דניאלי); כך מקום בו המזיק הוא תלמיד הידוע במעשיו האלימים או המסוכנים אך הרשויות לא הפסיקו אותם; כך כאשר התרחשו מעשי אלימות קודמים ושרתה אווירת אלימות בבית-הספר אך לא ננקטו פעולות לשינוי האווירה וכך כשצוות המורים ידע או היה עליו לדעת על סכסוך בין תלמידים שעלול לגרום לקטטה אך התלמידים לא נקראו לסדר והקטטה לא נמנעה (ת.א. 5811/07 בייצר נ' מ"י [3/10/2009]).

עם זאת, הפסיקה הכירה גם בכך שקיימים גם אירועים פתאומיים ומידיים שלא ניתן למנוע אותם, והדברים באו לכדי ביטוי בעניין ארגמן, שנסיבותיו דומות לענייננו (בתוצאות טראגיות הרבה יותר), שם נפסק כי "גם אם צריך היה להביא בחשבון אפשרות של מריבה או קטטה בין הילדים - במהלך הפעילות בה עסקו - כלל לא ניתן היה לצפות תקרית כה חמורה, כשבמכת אגרוף אחת ויחידה יגרום תלמיד למותו של תלמיד אחר. יתר על כן: גם אילו ניצב מי מהמורים בקרבת מקום, לא היה בידו למנוע את מעשה התקיפה הפתאומי". ועוד נפסק שם: "בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע שגם פיקוח צמוד אינו עשוי למונען... אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי פוסקת ואפילו היו התלמידים תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונת שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית" (כן ראו ע"א 635/70 יעקב מנדלסון (קטין) נ' קפלן, פ"ד כה (2) 113, 117 (1971)). באופן דומה, בעניין דניאלי נפסק "... המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית שאינה צפויה מראש".

ראו גם ת"א תא (י-ם) 5166/03 אחמד ראזם נ' עיריית ירושלים (11/7/2005) שם לא הוטלה אחריות על הרשויות בעקבות פגיעתו של תלמיד בקטטה בין תלמידים ותקיפת אותו תלמיד במגב לאחר שבית המשפט השתכנע, שבנסיבות אותו מקרה, חרף קטטה קודמת בין התלמידים, לא היה על המורים לצפות כי קיימת סכנה מוגברת ומשכך לא ניתן לטעון שהמורים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם ביחס לתובע. אשר למגב שהיה מונח בחצר ושימש לתקיפה, קבע בית המשפט כי לא קיים קשר סיבתי בין העובדה שהמגב היה זרוק בחצר בית הספר לבין הפגיעה בתובע, ונכון היה לומר שבאותה מידה עשוי היה לשמש את התלמיד כל חפץ אחר שהיה נקרא בדרכו.

בתא (נת') 1279/98 טגניה גדי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (10/10/2001), דובר במקרה דקירה כמעט קטלני של תלמיד בבית הספר, בית המשפט דחה את התביעה לאחר שמצא כי הרשויות לא הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית, שעה שהתובע לא התלונן אודות אירוע תקיפה ראשון שהיה בין השניים, שעה שהרשויות התמידו לטפל במעשי אלימות, לחנך ולמנוע אותם ושעה שאירוע התקיפה היה מפתיע ובלתי ניתן לצפייה.

בת"א 14699-05 לוזון ניר נ' בן עדי דניאל ואח' (17/3/2010), דובר במורה שתקף תלמיד, גם תביעה זו נדחתה לאחר שנמצא שבית הספר ומשרד החינוך - לא צפו ולא יכלו לצפות את התרחשות אירוע התקיפה שהיה מעשה פתאומי, חריג ובלתי צפוי ועל כן, לא התרשלו ולא הפרו את חובת הזהירות וחובת הפיקוח וההשגחה המוטלת עליהם, כלפי תלמידי בית הספר ובכללם התובע.

ב(ת"א) 66627/07 תא (ת"א) 66627-07 גדעון פישר ירון נ' עזבון המנוח רועי קרן ז"ל בן גד (13/11/14) דובר בקטטה בין תלמידים שהביאה לפגיעה באחד מהם. בית המשפט דחה את התביעה שעה שנוכח שמדובר בקטטה ספונטאנית, מהירה ובלתי צפויה שלא ניתן היה ניתן למנוע אותה.

משנסקר המצב המשפטי, יש לשוב לענייננו.

אחריות הרשויות - מן הכלל אל הפרט

1. בחינת העובדות שהוכחו מעלה, כי אירוע הדקירה היה אירוע מהיר ובלתי צפוי מבחינת הרשויות שלא ניתן היה למנוע אותו, במיוחד כך כאשר התובע לא דיווח על אירוע התקיפה הראשון ובכך סיכל אפשרות למנוע את התקיפה הבאה. בנסיבות שהתבררו, כפי שיפורט, התובע גם אינו יכול להיוושע מהטענה הנוגעת לגדר הלקויה, שכן בית הספר אינו יכול להיות סגור באופן הרמטי ואף אם הנתבע נכנס לשטח בית הספר כאשר היה מושעה אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להטיל אחריות על הרשויות. אפתח את הדיון בהתייחסות קצרה למהימנות העדים שנשמעו.
2. כמפורט כבר לעיל, בפרשת התביעה העיד התובע ובפרשת ההגנה, העיד מנהל בית הספר, שבעת עדותו פרש לגמלאות, הגיע להעיד בחוסר רצון מופגן וניכר היה שלא טרח להגן על הנתבעות בעדותו אלא העיד מדם ליבו כמי שהיה אחראי על המוסד החינוכי שהתובע ניסה להשמיצו. עדותו של המנהל הייתה הוגנת ומהימנה. לעומת זאת, התובע לא עורר אמון רב וחלק ניכר מעדותו וטענותיו היו כבושות וניכר כי נמסרו אך במטרה לשרת את תביעתו בלא קשר לנכונות הדברים.

כך לדוגמא, התובע העיד שהיה תלמיד יחסית בסדר עם בעיות התנהגות פה ושם "ילד רגיל, סטנדרטי.... הייתי מקשיב, אדם שמתחבר" (פרוטוקול מיום 12/1/17, עמ' 13 שורות 29-25), לא כמו הנתבע שהיה לדבריו "נוצץ" וידוע כעבריין. הלכה למעשה, התבררה תמונה שונה לפיה התובע והנתבע היו הלכה למעשה חברים, ואף עברו עבירות יחד קודם לאירוע דנן וביניהן עבירה של השגת גבול לבית ספר אחר כאשר הנתבע היה מצויד בסכין באותו אירוע העבירה בוצעה בשנת 2004, השניים היו בני 14 בלבד באותה עת.

כן הורשע התובע בעבירה של החזקת סכין, בבית משפט לנוער עבירה אותה ביצע בתאריך 2/8/06 לפני האירועים כאן ובעת האירועים היה בפיקוח של שירות המבחן.

עוד הסתבר, שהתובע הורחק מספר פעמים מבית הספר, והוחזר אליו זמן קצר לפני התקיפה לאחר שהתחייב לחדול לצאת מהשיעורים, להימנע מעישון בחצר בית הספר, להביא ספרים וכד'. מהתעודה של התובע עלה, כי ממוצע ציוניו היה 31 !. בהחלט לא ילד רגיל "סטנדרטי".

לימים, בשנת 2011 הועמד התובע לדין התובע והורשע בעבירות סחר בסמים, שביצע לאחר האירועים כאן ואף ריצה תקופת מאסר.

התובע ניסה לצייר את בית הספר כמקום מופקר ולא מפוקח, בו המורים והמנהל יושבים בחדר שהוא קרא לו ג'ונגל ומעשנים ואולם מעדות המנהל עלה, כי בית הספר היה מפוקח, כי נקטו אמצעי משמעת נגד התלמידים כי הייתה השגחת מורים בחצר בעת ההפסקות וכי האירוע בו היה מעורב התובע היה אירוע האלימות היחיד בבית הספר שהגיע לרמת חומרה מעין זו ! "המקרה הנוכחי הוא מקרה יחידי שתלמיד דקר, זה מקרה יחידי לפי זכרוני" (פרוטוקול מיום 25/5/17 עמ' 25 שורה 3). התובע לא סתר עובדות אלה. נהפוך מתיק דווקא מבית הספר של התובע ושל הנתבע עולה, כי ננקטו נגדם אמצעי אכיפה וכי היה נסיון להשיב את התובע לתלם.

התובע העיד לראשונה על דוכן העדים, כי סיפר למנהל על אירוע התקיפה הראשון. מדובר בעדות כבושה שאינה מהימנה בעיני ונמסרה לראשונה בבית המשפט במטרה לחזק את התביעה. הרי התובע עצמו טען בתצהיר, כי סבר לתומו לאחר אירוע התקיפה הראשון שבכך הסתיים העניין עם התוקף ומכאן גם ניתן להניח שלא ראה לדווח עליו. אני מעדיפה בהקשר זה ובכלל את עדות המנהל שלא ידע על אירוע התקיפה הראשון וכי אם היה יודע, היה פועל מיד לברר את הדברים וליישב את ההדורים באמצעות ההורים. יוער במאמר מוסגר, כי בשים לב לגרסת הנתבע אודות התנהגות התובע שהביאה את הנתבע לביצוע המעשה אין לתמוהה על כך שהתובע לא דיווח על האירוע.

התובע העיד לראשונה על דוכן העדים כי לא היו מורים משגיחים בעת האירוע בחצר. שוב מדובר בטענה כבושה שלא נזכרה בתצהירו של התובע, ועדיפה בעיני בהקשר זה עדות המנהל לפיה בהפסקות היו מורים משגיחים בחצר אך לא ניתן למנוע מגע בין התלמידים ולא ניתן היה לצפות את הפגיעה בתובע.

התובע העיד לראשונה על דוכן העדים, כי השומר לא היה במקום עת נכנס לבית הספר וזאת לאחר שאמר כי נכנס "רגיל" ו"השומר לא בדק ולא שאל" (עמ' 16 שורות 14-15) ואולם גם בעניין זה עדיפה בעיני עדות המנהל, כי דרך כלל היה שומר בשער, אשר אמור למנוע כניסת אנשים זרים ובכלל זה כניסת תלמידים מושעים, וכי השומר אינו מחפש בחפציהם התלמידים אלא אם יש חשש כלשהו, המנהל הוא זה שמוסמך לעשות כן.

הווה אומר, התמונה המתקבלת היא של בית ספר שמנוהל באופן סביר, על ידי מנהל אכפתי שמנסה להחזיר את תלמידיו לתלם, שלא הובא לידיעתו ולידיעת בית הספר אירוע התקיפה הראשון, כך שלא יכל היה לטפל ולצפות אירוע תקיפה נוסף מצד הנתבע. התובע לא הוכיח כל עובדות שהיה בהן כדי להביא למסקנה שבית הספר ידע על סיכון מוגבר ולא עשה דבר, לא הוכח שהייתה תופעה של כניסה עם סכינים או שימוש בהם בבית הספר, לא הוכח כי הייתה בעיית אלימות בבית הספר, לא הוכח כי בית הספר לא עשה די בנושא האלימות.

1. אכן עלה מן הראיות, כי ביום האירוע נכנס הנתבע לבית הספר, חרף העובדה שהיה ככל הנראה מושעה אך לא הוכח שהשעייתו קשורה למעשה אלימות כלשהו ודרך כניסתו לא הובררה עד תום.

אכן, כפי שטוען התובע, מהראיות שהובאו לא ניתן לשלול כי הנתבע נכנס דרך הגדר שמקיפה את בית הספר, כאשר התובע העיד, כי מדובר בגדר בגובה מטר וחצי שניים שאפשר לטפס עליה והמנהל העיד שבית הספר לא סגור הרמטית הוא מוקף מטעי זיתים ויש גדר שאפשר לעבור אותה.

אכן המנהל עצמו סבר, שראוי היה שהגדר ההיקפית תהא רצינית יותר ואולם לא שוכנעתי שאך בשל כך יש להטיל אחריות על הרשויות, שעה שברי כי לא ניתן לסגור את שטח בית הספר באופן הרמטי וסביר שהנתבע היה מוצא דרך אחרת להיכנס או אפילו דוחה את האירוע לזמן אחר (בו לא יהיה מושעה) או מקום אחר (כפי שארע באירוע התקיפה הראשון). העובדה היא מבחינת הרשויות שמדובר באירוע מפתיע שלא ניתן לצפייה והלכה למעשה מידת אחריותו של התובע עצמו, שלא טרח לדווח על אירוע התקיפה הראשון והכשיל את האפשרות לסכל תקיפה נוספת עולה כפליים על כל פגם המצוי בגדר ההיקפית.

אין המדובר במקרה בו אדם זר לחלוטין, נכנס לשטח בית הספר, נמצא בו פרק זמן ממושך ומטיל אימה על התלמידים דבר שמחייב מן הסתם התערבות הצוות וסילוקו מהמקום (השוו: ת"א 9511-07 מ. ע. ואח' נ' המועצה המקומית אבו גוש ואח' (21/11/12)), אלא מקרה בו תלמיד מן המניין שמושעה לפרק זמן קצר הצליח בכל זאת, בדרך לא דרך, להיכנס שהה בהפסקה עם מאות תלמידים אחרים בבית הספר וביצע מעשה תקיפה חמור ומפתיע שהפתיע גם את התובע עצמו ואם התובע לא צפה זאת על רקע סכסוך קודם בין השניים כיצד הרשויות צריכות לצפות שעה שלא ידעו כלל על קיומו של סכסוך?

1. המסקנה העולה מכל אלו היא כי מבחינת הרשויות מעשה התקיפה היה פתאומי, מפתיע וללא סימנים מקדימים, וגם פיקוח הדוק יותר של הרשויות ואף גדר רצינית יותר לא יכלו למנוע אותו שכן לא ניתן לסגור את שטח בית הספר באופן הרמטי. בנסיבות אלו, ונוכח כל האמור לעיל, נדחות התביעה והודעת הצד השלישי שהוגשה נגד הנתבע.

סיכום שאלת האחריות

1. נמצא כי הנתבע תקף את התובע וכי מתקיימים לגביו יסודות עוולת התקיפה. התביעה כנגד הנתבע מתקבלת ואין מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. לא הוכחה רשלנותן של הרשויות ולפיכך התביעה כנגד הנתבעים 1-3 נדחית, וכך גם הודעת הצד השלישי.
2. התובע טען, כי הרשויות נמנעו מלהביא עדויות מטעמם ובכלל זה עדויות מורים והשומר שעמד בפתח, ואולם על טענה זו ניתן לומר "הפוסל במומו פוסל", נטל ההוכחה מוטל על התובע, התובע יכל בנקל להביא עדויות של תלמידים אחרים כולל אלה שנכחו בעת האירוע על מנת להעיד על המצב בבית הספר באותו היום ובכלל. התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו. עדותו לא נמצאה מהימנה, ומשכך העובדה שהנתבעות יכלו להביא ראיות נוספות אינה מסייעת בידו.
3. משהוכרעה סוגיית האחריות, יש לברר את הנזק ואולם תחילה יש לעמוד על מצבו הרפואי והתפקודי של התובע.

מצבו הרפואי והתפקודי של התובע

1. לאחר התקיפה פונה התובע לבית החולים, שם אותרו שני פצעי דקירה באספקט קדמי דיסטלי של ירך ימין, פצע דקירה נוסף באספקט אחורי לטרלי של ירך ימני, ללא פחת נוירווסקולרי ברגל ימין, מכניזם יישור של הברך תקין. בבדיקת הפצעים הודגם קרע של כ- 30 אחוז של גיד קוודריצפס ללא מעורבות מפרק הברך. בוצעו שטיפות של הפצע, תפירת הגיד והפצע. הותקן סד גבס אחורי לרגל ימין.

התובע אושפז למשך חמישה ימים ובשחרורו הומלץ על הליכה בדריכה מלאה, משככי כאבים לפי הצורך, מעקב אורתופד ופיזיותרפיה להפעלת תנועות הגפה. בהמשך התלונן התובע על ירידה בתחושה באזור הפיקה וקדמת הברך, ונשלח לביצוע בדיקות.

1. כמפורט כבר לעיל, בשל מחלוקת בין מומחי הצדדים מונה ד"ר מריו אייכנבלט כמומחה מטעם בית המשפט. בפני המומחה התלונן התובע שאינו יכול לעמוד על רגל ימין יותר משש שעות עקב הופעת כאבים בירך, התלונן על הגבלת תנועות בברך ימין, על צלקות ואיזור של ירידה בתחושה בירך, וטען כי הפסיק עיסוק בקרטה ובכדורגל.

בבדיקה פיזית שביצע מצא המומחה, שוויון מלא בין הרגליים לא נמצא דלדול שרירים או ירידת כוח שרירים, תנועות הברך מלאות ללא הפרעות יציבות או כל ממצא אורתופדי אובייקטיבי אחר. העדר כל ממצא פתולוגי והעדר חסר וסרקולרי או נוירולוגי מוטורי ברגליים התחתונות. המומחה ציין, כי בדיקות הדמיה נמצאו תקינות למעט אפשרות קיומה של רקמה פברוטית במיקום הצלקת.

המומחה תאר קיומה של צלקת רוחבית באורך 11 ס"מ בקדמת השליש הדיסטלי של ירך ימין, ציין, כי הצלקת אינה רגישה, אף כי קיים איזור של תחושת עור מופחתת דיסטלית לצלקת. כמו כן נמצאה צלקת צדדית-אחורית בירך ימין בגודל 2X3 ס"מ שאינה רגישה.

בנסיבות אלה העריך המומחה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 5% לפי סעיף 75 (1) בין א' לב' מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 בגין נוכחות הצלקות בירך ימין כולל הפחת התחושתי בעור דיסטלית לצלקת. המומחה העריך תקופת אי כושר של ששה שבועות, ציין שאין לצפות לשיפור או החמרה במצבו ולא יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד ככל שהדבר נובע מהאירוע הנדון. המומחה הוסיף עוד, כי הפגיעה האורתופדית אינה גורמת להפרעה תפקודית.

1. המומחה לא נחקר על חוות דעתו והלכה למעשה הצדדים לא חלקו על קביעותיו. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)). כך ככלל ובפרט בענייננו, שעה שהמומחה לא נחקר בנוגע לחוות דעתו.

בנסיבות אלה, בשים לב לחוות הדעת היסודית והמשכנעת של המומחה מטעם בית המשפט ולקביעות המבוססות בחוות הדעת, ובהעדר כל ראיה או כל טענה המצדיקה לשנות מקביעתו אין אלא לקבוע כי הנכות הרפואית של התובע עומדת על 5% נכות אסתטית בגין צלקת וירידה קלה בתחושה ללא כל פגיעה באופן פעולת הרגל.

1. אשר למצב התפקודי התובע טוען, כי בעקבות התאונה סבל פרק זמן ממושך, הלך בצליעה ועד לעצם היום הזה לא מצא את מקומו בשוק העבודה, כך ותו לאו. התובע לא ביקש לקבוע מגבלה תפקודית מסויימת ואף לא נקב בסכום נזק מסויים אלא הותיר את הדברים לשיקולו של בית המשפט.
2. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע

(ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, (8/6/1995) (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).

הנחת המוצא היא, כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו ((ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (21.3.11) פסקה 34 לפסק-הדין) וכן ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10) פסקה 8 לפסק-הדין). הנחת מוצא זו תקֵפה ביתר שאת בעניינם של קטינים ושל צעירים בתחילת דרכם התעסוקתית, ומכאן שבעיקרו של דבר לגבי קטינים וצעירים קיימת זהות בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, ובין שתי אלה לגריעה מכושר ההשתכרות (לסקירת הפסיקה ראו: ע"א 9873/06 כלל נ' פפו (ניתן ביום 22.3.09)); חריגה מכלל זה שמורה למצבים שבהם ברור שהנכות אינה תפקודית (ראו לדוגמא: ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7.9.10) פסקה 14 לפסק-הדין, שם העמיד את נכותו התפקודית של קטין על 30% מקום שדובר ב- 47% נכות רפואית בקובעו, כי בנסיבות שהוכחו שם לא ניתן לייחס לכל הנכות הרפואית משמעות תפקודית).

ענייננו הוא אחד מהמקרים בהם ברור שהנכות הרפואית שנקבעה בגין הצלקת והפרעה בתחושה אינה בעלת משמעות תפקודית משמעותית, במיוחד כך, כאשר חלף זמן רב מאז התאונה, התובע בגר ולא הוכיח כל פגיעה, כאשר את יציבותו בעבודה לא ניתן לייחס לתאונה דווקא. אדגיש עוד בהקשר זה, כי אין המדובר בענייננו בצלקות נרחבות בגוף במקום בולט, אין המדובר בצלקות כואבות, אלא לכל היותר בחוסר תחושה בסמוך לצלקת שאינה אמורה להפריע בדבר. התובע גם לא הוכיח שהוא נמנע מעבודות מסויימות שבהן לצלקת הייתה עשויה להיות משמעות תפקודית (כגון עבודת דוגמנות). התובע עצמו תאר בעדותו את מצבו התעסוקתי מאז התאונה:

"סיימתי 12 שנ"ל. מאז עבדתי בהרבה מקומות, במסעדה בנדיקט בת"א כמנהל מטבח, היו 8 עובדים מתחתיי, המנה יוצאת ואני בודק אותה ונותן אישור. עבדתי שם שנה, שנה וחצי, שכרי היה פלוס מינוס 7,000 ₪. עבדתי שנה וחצי לא פיטרו אותי, עזבתי מרצוני. עברתי למסעדה אחרת לבאוהאוס, מסעדה אחרת בת"א, גרתי בת"א לא בדירה קשורה לעבודה. שם עבדתי כחצי שנה. לא פיטרו אותי, לא פוטרתי משום עבודה. שם עבדתי כטבח. אני לא יכול לזכור כל עבודה. גם עבדתי באלומיניות אחרי זה, זה עבודה בעמידה, גם טבחות בעמידה. היה לי סוג של כאב ורציתי למצוא עבודה קלה יותר, ניסיתי וחיפשתי, הלכתי לעבוד על משאית... באלומיניום ואחרי זה משאית. יש לי רשיון למשאית קטנה 12 טון.... באלומיניום עבדתי חצי שנה, שנה, משהו כזה. בין עבודה לעבודה ישבתי חצי שנה, חודש, חודשיים שלושה. אחרי נהג משאית חזרתי לאלומיניום. אני עכשיו עובד באלומיניום בהרכבות של חלונות. אני יודע להרכיב חלונות בקטנה. כולה חצי שנה עבדתי. באלומיניום אני שכיר מגיע ל- 5,000 ₪ נטו, 4,500 ₪. בת"א היייתי מגיע ל- 6,500-7,000 ש"ח" (פרוטוקול דיון מיום 12/1/17 עמ' 20, שורה 23 ואילך).

ניכר כי מדובר בצעיר המנסה למצוא את דרכו בשוק העבודה, ללא כל קשר לפגיעה בתאונה ולצלקת.

כאשר נאמר לתובע שהמומחה קבע שאין לו כל נכות תפקודית, השיב: "יש לו טעות אם הוא אמר שאני בריא מאה אחוז. למשל כשמתפללים, למשל לכופף רגליים, אני עושה את זה ומתחיל מתח בגיד. יש לי זרמים ברגל וחוסר תחושה באזור הצלקת. יש לי צלקת מקדמת הרגל. הסכין הייתה ארוכה ועבה" (שם, עמ' 21, שורות 17-14). הווה אומר, גם לשיטתו של התובע, לכל היותר מדובר בהפרעה מוגבלת בכיפוף הרגל בעת תפילה, הא ותו לאו.

1. בשים לב לקביעות המומחה מטעם בית המשפט, לנסיבותיו של התובע ולמכלול נסיבות העניין, אינני מוצאת כי נגרמה לתובע מגבלה תפקודית משמעותית כתוצאה מן התאונה בוודאי לא כזו השווה לנכות הרפואית. התובע לא הצביע על כל מסמך רפואי עדכני המלמד על מגבלה כזו, וממצאי בדיקת המומחה ובדיקות ההדמיה מדברים בעד עצמם. לא בתאונה האשם בכך שהתובע לא מוצא את מקומו בשוק העבודה.
2. על מנת שהתובע לא יצא חסר, אסתפק בקביעה, כי מחמת הספק ניתן לקבוע שנגרמה לתובע לכל היותר מגבלה קטנה יחסית שאין מקום לאמוד אותה באחוזי נכות.
3. בשים לב לקביעות אלה אאמוד את נזקיו של התובע.

שיעור הנזק

1. התובע יליד 14/4/1990, בעת האירוע היה התובע בן 16.8, תלמיד כיתה יא', כיום התובע בן 28 שנים. הנכות הרפואית הינה 5% נכות אסתטית.
2. הפסדי השתכרות - כמפורט כבר לעיל, מאז סיום לימודיו עבד התובע בעבודות שונות ואולם לא מצא את מקומו בעבודה קבועה. כפי שקבעתי, לא בתאונה האשם בכך, כך במיוחד כאשר בתחילת הדרך הסתבך התובע בעבירות סמים חמורות ואף ריצה תקופת מאסר.

בעת התאונה והנכות הזמנית היה התובע תלמיד בית הספר, התובע לא הוכיח שעבד בתקופה זו ולא הוכיח ולא טען להפסדי השתכרות בתקופת הנכויות הזמניות.

התובע לא הביא כל ראיה באמצעותה ניתן היה להעריך פגיעה כלשהי בכושר ההשתכרות, ובכלל זה לא הוכיח מדוע עזב את מקומות העבודה, לא הביא ראיה כלשהי, כי הוא מוגבל בעבודותיו בדרך כלשהי באמצעות עמיתים לעבודה או ממונים. הנכות שקבע המומחה הינה בגין הצלקות והפרעה בתחושה, נכות זו אינה אמורה, גם לגבי דידו של המומחה, להפריע לתפקודו של התובע בכל עבודה שיחפוץ ואכן התובע עבד בקשת עבודות מגוונות ודאג להדגיש שלא פוטר מאף אחת מהן. בנסיבות אלה אין להידרש לכל חישוב אקטוארי בנוגע להפסדי שכר.

יחד עם זאת, בנסיבות העניין ושעה שמדובר במי שנפגע בהיותו קטין, ושעה שיכול שלצלקת ולחוסר התחושה בסמוך לה הייתה או תהא השפעה מסויימת כלשהי ולו על בטחונו העצמי של התובע ועל מנת שהתובע לא יצא חסר, אני רואה להעמיד את הפסדי השכר של התובע לעבר ולעתיד על סכום גלובלי של 30,000 ₪. סכום זה כולל את הפסדי הפנסיה.

1. עזרת הזולת: לאחר התאונה סבל התובע מפגיעה ברגל ועבר תקופת החלמה. מן המסמכים הרפואיים ניכר שנזקק לבדיקות רפואיות וניתן גם להניח שנזקק לעזרה מוגברת של משפחתו. בגין עזרה מוגברת זו של בני משפחתו הוא זכאי לפיצוי, גם אם לא נזקק לעזרה בשכר. בהתחשב בטיב הפגיעה, בגילו בעת הפגיעה ובהיקף העזרה, אעמיד את הפיצוי על סכום של 6,000 ₪. אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד שכן הפגיעה אינה מחייבת עזרה שכזו.
2. הוצאות רפואיות ואחרות: מתוך המסמכים עולה, שהתובע נדרש לביקורות רפואיות לאחר האירועים וניתן להניח שנגרמו לו הוצאות נסיעה בשל כך, כמו גם בשל הפגיעה בניידות בתקופה הראשונה לאחר התאונה יכול ונגרמו הוצאות, עוד יכול והתובע נדרש להוציא כספים כשל תרופות לשיכוך כאבים. אמנם לא הוצגו קבלות, והמדובר בראש נזק מיוחד ואולם בהתאם לפסיקה, על מנת שתובע לא יצא חסר, באין ראיות יש לאמוד את הפיצוי על דרך האומדנה בהתאם להוצאות הסבירות, ובנסיבות העניין נפסק סכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות לעבר ולעתיד, כולל היטלים על ביקורי רופאי קופת חולים, השתתפות עצמית בתרופות לאחר התאונה, נסיעות, וכיוצ"ב.
3. נזק לא ממוני: הפיצוי בראש נזק זה מתחשב במכלול נסיבותיו המיוחדות של המקרה. מדובר בתקיפה אלימה שהותקף התובע בסכין שהותירה בו צלקת וירידה בתחושה. אין ספק שנגרם לתובע סבל פיסי רב וכי לאחר התאונה היה מוגבל במשך תקופה מסויימת. יתרה מכך, התקיפה היא פגיעה קשה באוטונומיה של התובע, בזכותו לשלמות גופו, ואין ספק, כי גרמה תחושת השפלה ופגיעה בערך העצמי. לכל יש להוסיף את השפעות התקיפה היום, בעצם קיומה של הצלקת וירידה בתחושה. על רקע כל אלה מצאתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך 50,000 ₪.
4. נזקי התובע עומדים על סך של 88,000 ₪.

סוף דבר

1. אירוע אלים ומיותר גרם לפגיעה בתובע שהותירה בו את חותמה. מסקנת הדיון שנעשה לעיל, הינה שהנתבע הוא זה האחראי לאירוע התקיפה. לא מצאתי שבנסיבות העניין נכון להטיל אחריות על הרשויות. תוצאה זו אמנם מעוררת חוסר נוחות מסויים, שהרי בית הספר אמון על בטחון התלמידים השוהים בו, יחד עם זאת, המסקנה המתבקשת מהעובדות שהוכחו הינה שמדובר באירוע שלא ניתן היה לצפייה מבחינת הרשויות ושהיה יכול להתרחש בכל מקום, מה גם שאחריותו והתנהגותו של התובע עצמו שבחר להבליג על אירוע התקיפה הראשון ולא ערב את הרשויות היא שגרמה לכך שלא ננקטה פעולת מניעה. למרבה המזל פגיעתו של התובע מוגבלת והדבר בא לדי ביטוי בשיעור הפיצויים.
2. התביעה נגד נתבע מס' 1 מתקבלת. הנתבע-1, יפצה את התובע בסכום של 88,000 ₪ בתוספת שכר טרחה בשיעור כולל של 21,000 ₪ והוצאות חוות דעת המומחה מטעם התובע וחלקו של התובע בתשלום למומחה מטעם בית המשפט, וכן החזר האגרה כפי ששולמה - הכל בצירוף ריבית והצמדה עד למועד התשלום.
3. התביעה כנגד נתבעות מס' 2-4 נדחית ללא צו להוצאות וזאת בשים לב לפגיעתו של התובע בעת היותו קטין ובמידה רבה לפנים משורת הדין, שכן ברי שנגרמו לנתבעות הוצאות בגין ניהול ההליך.
4. ההודעה לצד השלישי נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ח, 21 מאי 2018, בהעדר הצדדים.