בפני תובענה כספית על סך של 425,000 ₪, אשר עניינה תמורה עבור סלרי.

התובעת היא חברה העוסקת בגידול ירקות המיועדים לייצוא ולשיווק מקומי ומנוהלת על ידי מר ניסן סריזדה.

נתבעת 2, מועצת הצמחים – המועצה לייצור צמחים ושיווקם (להלן – מועצת הצמחים או - המועצה) היא פרי איחודן של ארבע מועצות סטטוטוריות בענפי החקלאות הצמחית (המועצה לייצור ולשיווק של ירקות (להלן – מועצת הירקות), מועצת הפירות, מועצת פרי ההדר ומועצת צמחי-הנוי) לכדי מועצה אחת. האירועים נשוא התובענה אירעו טרם האיחוד, כך שבמועדים הרלוונטיים פעלה מול התובעת מועצת הירקות.

במועדים הרלוונטיים, בהתאם לכללי המועצה לייצור ולשיווק של ירקות (הסדר הייצוא), תשכ"ד-1964, יצוא ירקות מישראל נעשה באופן מרוכז על ידי מועצת הירקות מתוקף סמכותה על-פי חוק המועצה לייצור ולשיווק של ירקות תשי"ט-1959 (להלן – חוק מועצת הירקות).

ביום 14.10.2002 נחתם הסכם בין התובעת לבין מועצת הירקות וחברת אגרקסקו (אשר הוגדרו יחד "היצואן"), על פיו התחייבה התובעת לגדל ולספק סלרי לייצוא בכמויות המפורטות בנספח א' להסכם. במקביל, התחייב היצואן לשווק את התוצרת ולשלם את תמורתה בהתאם לתנאים המפורטים בהסכם.

על פי גרסת התובעת, בפועל בשל קשיי מזג האוויר בעונה זו, התאחר שיווק הסלרי הן בלוח הזמנים, הן בכמויות השיווק השבועיות והן בכמות הכוללת ששווקה בעונה זו.

בתחילת חודש אפריל 2003 הודיע היצואן לתובעת, כי 86 טון סלרי המאוחסנים במחסנים ב"פרחי עזתה", לא ייקלטו על ידו, בשל העובדה שכמות זו חורגת מההתפלגות הכמותית השבועית הנקובה בהסכם. כמו כן טען היצואן לקשיי שיווק. לאחר דין ודברים בין הצדדים הודיע היצואן, כי יקלוט את התוצרת אך בתנאים אחרים, כאשר תחת הבטחת מחיר מינימום, תשווק התוצרת והתשלום ייעשה לאחר ביצוע המכירה והפחתת הוצאות המכירה.

לטענת התובעת, התוצרת שווקה ונמכרה עד תומה במהלך חודש מאי 2003 לשביעות רצון היצואן ובמחירים גבוהים מהמקובל. אף על פי כן, היצואן סירב לשלם את התמורה כמוסכם בטענה, כי לאחר ניכוי ההוצאות, לא נותרה כל תמורה לתשלום.

לאחר ששוב התנהל דין ודברים בין הצדדים, הסכימה נתבעת 1, אגרקסקו חברה ליצוא חקלאי בע"מ (בפירוק) (להלן - אגרקסקו) לפצות את התובעת ומגדלים אחרים, לפנים משורת הדין, בסך של 1 ₪ לק"ג וזאת בתנאי, שמועצת הירקות תשתתף גם היא בתשלום 1 ₪ לק"ג. אישור לכך לא התקבל ממועצת הירקות.

על אף פניות חוזרות ונשנות לאגרקסקו, לא קיבלה התובעת תמורה עבור תוצרתה, ומכאן התובענה.

על פי גרסת מועצת הצמחים, עסקת הייצוא ביחס לכמות הנוספת של סלרי, אשר סוכמה בין אגרקסקו לבין התובעת הייתה של "עסקת תמורה", דהיינו, המגדל מקבל את יתרת תמורת המכירה לאחר ניכוי ההוצאות, ככל שנותרה.

לטענת מועצת הצמחים, תנאי השוק היו ונותרו קשים ביותר ולא היה כל טעם במכירה, כיוון שברור היה, כי הסלרי יימכר בהפסד ואין כל טעם לשלוח סחורה נוספת לחו"ל אשר תגדיל את ההפסדים.

לטענת מועצת הצמחים, בכל שנה, קשה עד בלתי אפשרי לייצא סלרי לחו"ל בסוף חודש מרץ, שכן אז מתחיל הייצור המקומי בחו"ל. לטענתה, משהסתבר, כי הכמות הנוספת לא תימכר ואין כל טעם בהחזקתה, שכן החלה להירקב, היא הושמדה.

דיון

בפתח הדברים יצויין, כי לאחר הגשת התובענה, ניתן צו פירוק נגד אגרקסקו וההליכים נגדה עוכבו.

הנתבעות קלטו 86.5 טון סלרי וזאת ביום 24.04.2003. על פי מכתבן מאותו יום, הסלרי הגיע לידי אגרקסקו "לאחרונה" ואוחסן ב"טרנזיט עזתה", בהסכמת התובעת. עוד נאמר במכתב: "אנו קולטים את הסלרי במחיר תמורה ומוציאים אותו למכירה. כשתסתיים מכירת סלרי זה נודיעך תוצאות עסקה זו" (נספח ב' לכתב התביעה).

במכתב מיום 09.10.2003, מאת מנהל אגף הירקות באגרקסקו, למזכיר ארגון מגדלי הירקות, נמסר כי "... תנאי השוק היו קשים מאוד ותוצאות המכירה פחות העלויות לא הותירה כל יתרה למגדלים".

בסעיף 23 לכתב הגנתה של אגרקסקו, נטען דווקא, כי "מצב השווקים בכל הקשור לסלרי לא השתפר, ויתרת התוצרת שהוחזקה בבית הקירור לא שווקה בשל היעדר ביקוש בשווקים". כלומר, הטענה השתנתה. לא טענה למכירה במחירי הפסד, אלא טענה לאי-מכירה כלל.

בתצהיר מר יפתח יחיה, אשר משמש כמנהל אזור ערבה באגף ירקות ומנהל מוצר עליים באגרקסקו ובמועדים הרלוונטיים לתביעה זו שימש כ"מנהל מוצר סלרי באגרקסקו", נאמר כי "כצפוי, לאור המחירים הנמוכים בשוק בחודשים אפריל ומאי בכל עונה, ולאור המחירים הנמוכים במיוחד בעונת 2002-2003, לא שווקה יתרת התוצרת ולכן גם לא שולמה לתובעת כל תמורה בגינה" (סעיף 21).

משמע, בעוד שבטרם הגשת כתב התביעה נמסר, כי התוצרת נמכרה אך במחירי הפסד, לאחר הגשת כתב התביעה השתנתה הגרסה ונטען על ידי הנתבעת וגם על ידי אגרקסקו, כי התוצרת הושמדה.

להוכחת הטענה בדבר השמדת התוצרת הוגש תצהירו של מר משה עמר על פיו, בחודש מאי 2003 התבקש להעמיס ולפנות משטחי סלרי, שאוחסנו זמן רב בבית האריזה "כרמל קור" באשדוד ולא שווקו. מר עמר הצהיר, כי קיבל על עצמו את הובלת הסלרי לאזור ההשמדה בתמורה לשימוש בקרטונים המשומשים, אך מפאת הריקבון המתקדם של הסלרי לא ניתן היה לעשות שימוש בקרטונים. מר עמר הפריד את הסלרי מאריזתו וקבר את כלל התוצרת באדמה.

מר עוזיאל קוריס, אשר היה במועדים הרלוונטיים מנהל אגף הירקות באגרקסקו והוא שחתם מטעם אגרקסקו על ההסכם עם התובעת, זומן לעדות לאחר עיכוב ההליכים נגד אגרקסקו. מר קוריס העיד, כי הסלרי נשאר בעזתה זמן רב מאוד, כחודשיים שלושה מעבר למועד קליטתו שם.

עדות קוריס ועדות עמר אינן מתיישבות האחת עם השנייה ועם גרסתן של אגרקסקו ומועצת הצמחים. מהעדויות עולה, כי במהלך חודש אפריל 2003 בסמוך ליום 24.4.2003 הועברה התוצרת לידי אגרקסקו אך טרם נקלטה בספריה. כבר בחודש מאי 2003 הושמדה התוצרת אשר הייתה לפי עדות עמר במצב ריקבון מתקדם. על פי עדותו של מר קוריס, הסלרי נשאר בעזתה זמן רב מאוד, כחודשיים או שלושה. לא ייתכן, כי סלרי אשר הועבר בסמוך ל-24.04.03 והושמד במהלך חודש מאי 2003, שהה בעזתה כחודשיים שלושה.

הנתבעות גם טענו, כי הסלרי הועבר אליהן לאחר מועד סיום ההסכם, משמע לאחר יום 31.03.2003. גרסת הנתבעות מעוררת תמיהות ויש בה סתירות פנימיות, שכן אין זה סביר, לאור העדויות, שהסלרי שהה באחסון חודשיים-שלושה. בהקשר זה יש לציין, כי לא ברור כיצד העיד מר יחיה, כי "במרס הוא ביקש לאחסון את זה" (עמ' 30 לפרוטוקול). זאת בניגוד לאמור בתצהירו (סעיפים 13 - 14) לפיו התוצרת הועברה לאחר המועדים הקבועים בהסכם (31.3.2003). בנוסף ציין בתצהירו, כי התובעת סיפקה במהלך העונה כמויות נמוכות מהכמויות להן התחייבה בהסכם.

אותו מר קוריס, אשר הצהיר והעיד כי הסלרי הושמד, כותב, כאמור, ביום 09.10.2003, כי "הוצאות המכירה פחות העלויות לא הותירה כל יתרה למגדלים". ויוזכר – מכתב זה נכתב כחמישה חודשים לאחר שלטענתו ולטענת הנתבעות הסלרי הושמד.

בנוסף, כאשר נשאל מר קוריס, מי השמיד את הסלרי השיב, כי מועצת הירקות היא שלקחה את הסלרי לאתר כלשהו והשמידה אותו (עמ' 16 לפרוטוקול). מר קוריס נשאל, האם לאגרקסקו יש נוהל מסודר להשמדות, השיב בשלילה וציין, כי "אגרקסקו מעולם לא התעסקה עם השמדות. מועצת הירקות היא המשמידה". מר קוריס העיד במפורש, שמועצת הירקות היא שביצעה את ההשמדה (עמ' 16 לפרוטוקול). לעומתו העיד מר יחיה, כי אגרקסקו היא שנתנה את ההוראה להשמיד את הסלרי וכי מר שלמה עמר הוא שהשמיד את הסחורה (עמ' 63 לפרוטוקול). זאת ועוד מר שלמה עמר העיד, שנושא ההשמדה סוכם עם מר קוריס (עמ' 34 לפרוטוקול).

זאת ועוד. לאורך כל הליכי קדם המשפט טענו הנתבעות כי הסלרי אוחסן בעזתה. ביום 01.02.2011 ניתן צו המורה לטרנזיט עזתה להמציא את כל המסמכים הרלוונטיים לתובענה. רק לאחר קבלת תשובת טרנזיט עזתה הסתבר, כי, לכאורה, הסלרי של התובעת הועבר לאשדוד – איך, מה, מי, מתי? לא הובהר על ידי הנתבעות. יצויין, כי מר עמר לא יכול היה לומר, האם הסלרי שהשמיד היה שייך לתובעת (עמ' 35 לפרוטוקול).

על כך יש להוסיף את העדרן המוחלט של ראיות מצד הנתבעות. לטענת הנתבעות, מאחר והתובענה הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות, לא ניתן היה לאתר מסמכים רלוונטיים. דין הטענה להידחות. לעניין השמדת הסלרי, מר יחיה אישר בעדותו, כי אין ולא היה כל דו"ח ביחס להשמדת הסלרי. מר יחיה העיד כי:

"ש. נתתם לו הוראה להשמיד, ואין לכם דו"ח לגבי ההשמדה.

ת. אין לנו שום דו"ח.

ש. למה אין דו"ח?

ת. אין דו"ח, תירגע. הוא נהג שהתנדב לקחת ולהוביל את זה תמורת הקרטונים" (עמ' 33 לפרוטוקול).

בהקשר זה יש להזכיר, כי השמדת תוצרת חקלאית אינה דבר של מה בכך ועל כן נקבע בחוק מועצת הירקות (סעיף 28.א) ובחוק מועצת הצמחים (סעיף 60) נוהל השמדה מסודר.

משנטענה הטענה, שלא קיימים דוחו"ת, אין הן יכולות להישמע בטענה שאיחור בהגשת התובענה גרר אחריו קושי בהמצאת המסמכים ויש לתהות כיצד הושמדה כמות גדולה של תוצרת, ללא כל דו"ח ואם היה דו"ח, כיצד זה שלא הועבר לתובעת ואף נמסר, שהסלרי נמכר במחירי הפסד?

זאת ועוד, הנתבעות טענו, כי אין בידן מסמכים הנוגעים לעסקת הסלרי השנייה ואכן מסמכים מטעמן לא הוצגו. מאידך, מר יחיה העיד, כי את הנתונים בבסיס תצהירו, לקח מדו"חות באגרקסקו בעת שערך את התצהיר (עמ' 31 לפרוטוקול). יוזכר בהקשר זה, כי מנהל החשבונות הראשי של אגרקסקו, הצהיר בתצהיר גילוי מסמכים, שאין בידיו מסמכים הקשורים לתובענה וכי אף אינו יודע אם היו אי פעם בידי אגרקסקו מסמכים שכאלה. כיצד ניתן ליישב בין שתי ההצהרות? בנוסף, הייתכן, כי אגרקסקו תערוך עבור החקלאים עסקאות בהיקפים של מאות טונות ומנהל החשבונות שלה לא יידע האם היו אי פעם מסמכים בעניין ?

המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי אופן התנהלות מועצת הירקות ואגרקסקו כלפי התובעת אינו עומד בסטנדרטים בסיסיים של ניהול ושל חובת תום הלב. אין זה מתקבל על הדעת ואין לאפשר ולאשרר מצב בו תוצרת עליה עמל החקלאי, "מסתובבת" בארץ מבלי שאיש יודע היכן היא ובאיזה תנאים היא מוחזקת, ולבסוף מושמדת, לכאורה, בניגוד לדין והכל מבלי שהחקלאי יודע על כך דבר. כל זאת, בעת שהנתבעות מסבירות לחקלאים, כי הסחורה נמכרה במחירי הפסד.

הנטל לשכנע ולהוכיח מה עלה בגורלו של הסלרי לאחר שנקלט על ידי אגרקסקו הוא על הנתבעות והן כשלו מלעמוד בו, שהרי הכלל הוא שכל צד נושא בנטל לשכנע ולהוכיח את הטענות המקדמות את עניינו. משהוכיחה התובעת טענתה, כי הסלרי נמסר לאגרקסקו ומשהראתה, שתחילה נטען בפניה שהסלרי נמכר במחירי הפסד, היה על מועצת הצמחים ואגרקסקו להראות, מה עלה בגורלו של אותו סלרי. מועצת הצמחים לא עשתה כן ועל כן כשלה מלהוכיח טענותיה.

נוכח כל האמור לעיל שוכנעתי, כי הן מועצת הירקות והן אגרקסקו התרשלו כלפי התובעת, הפרו את חובותיהן על פי חוק כלפיה ונהגו בה בחוסר תום לב. התוצאה של כל האמור היא ש - 86.5 טון סלרי "אבדו" ואיש מהמעורבים בדבר אינו יכול לומר בוודאות מה עלה בגורלם, שכן המסמכים הרלוונטיים "נעלמו" או שלא נערכו מעולם. לא ניתן לקבוע, כי אותו סלרי שהושמד על ידי מר עמר הוא חלק מאותם 86.5 טון. לא ניתן לקבוע, כי יוצאו או לא יוצאו והכל כאשר הסלרי אמור להימצא בידיהן של מועצת הירקות ואגרקסקו, האמונות על ייצואו.

נוכח המסקנה שלעיל, יש לבחון את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי נתבעת 2.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) קובע, כי תקופת ההתיישנות של עילת תובענה היא 7 שנים. על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. עילת התובענה פירושה מכלול העובדות החיוניות לביסוסה, שבלי ידיעתן ואזכורן לא ניתן להגיש את כתב התביעה, ולא ניתן לזכות בה (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684). היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו מצד הנתבע. מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות "לרוץ". בעניינינו, הימנעות הנתבעת מלהביא ראיה מתי בדיוק הושמד הסלרי (ככל שהיה זה סלרי של התובעת) או כל נתון אחר בדבר המועד בו שווק או הושמד הסלרי, מעמידה מכשול בפניה לטעון להתיישנות התובענה. זאת ועוד, ניתן לראות בישיבה מיום 9.10.2009 ובמכתב מר קוריס מאותו יום, בו הודע רשמית למגדלים, שלא יקבלו תמורה בגין התוצרת החקלאית, כיום שבו נולדה עילת התובענה. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל את טענת ההתיישנות, הפוגעת קשות בזכות הגישה לערכאות.

משנקבע, שהתובענה לא התיישנה, ומשעוכבו ההליכים נגד אגרקסקו, יש לבחון את טענות נתבעת 2, כי אין כל יריבות בינה לבין התובעת וכי "העסקה השנייה" נעשתה מול אגרקסקו בלבד.

מאחר ופעילות ייצוא הירקות הייתה במועדים הרלוונטיים באחריותה ובפיקוחה של מועצת הירקות הרי, שיש לקבוע, שהייתה אחראית למנוע מחדלים ואי-סדרים כפי שתוארו לעיל. המועצה התירה את פעילותה של אגרקסקו, אשר פעלה ישירות מול החקלאים, אך מהאחריות להתנהלות תקינה של ייצוא הירקות היא אינה יכולה להתנער. בנוסף, מאחר והמועצה מופיעה כצד ל"הסכם הראשון" ומאחר והעסקה השנייה היא המשך של העסקה הראשונה, הרי שהמועצה היא צד גם להסכם השני. על כן יש לקבוע, כי המועצה ואגרקסקו אחראיות כלפי התובעת, יחד ולחוד, לנזקים אשר נגרמו לה כתוצאה ממחדלים של שתיהן. אגרקסקו בהתנהלות בפועל והמועצה באופן הפיקוח. למועצה יש אחריות שילוחית בכל נושא פעילות אגרקסקו כיצואן מתוקף הרישיונות שנותנת המועצה ליצואן. במסגרת זו, אמורה המועצה לבדוק, כי היצואן עומד בכל דרישות החוק ודואג לקיומן.

המסקנות, כי המועצה היא חלק מההסכם השני וכי המועצה חבה בפיקוח על אגרקסקו עולות בבירור מה"הואיל" הראשון בהסכם לפיו, "המועצה הינה יצואן יחיד עפ"י חוק של ירקות מישראל והיא נעזרת לשם כך בין השאר בשירותי החברה" [אגרקסקו]. על פי ההסכם, המועצה היא יצואן יחיד והיא "נעזרת" באגרקסקו ולא ההיפך.

נוכח כל האמור שוכנעתי, כי הן התבעת והן אגרקסקו נהגו כלפי התובע שלא כדין, ברשלנות, בניגוד לחובותיהן הסטטוטוריות וניגוד לחובת תום הלב.

התובעת מבקשת, כי ייפסקו לה פיצויי קיום. לטענתה, יש לפצותה עבור אי-שיווק 86.5 טון סלרי לפי 2,600 ₪ לטון סלרי. לאור כל המתואר לעיל ומאחר והתובעת הסכימה לקבל סך של 2 ₪ לק"ג עבור הסלרי סבורני, כי זהו הפיצוי הנכון והנאות וסך הכל 173,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

סוף דבר

נתבעת 2, מועצת הצמחים – המועצה לייצור צמחים ושיווקם, תשלם לתובעת סך של 173,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 31.5.2010 ועד לתשלומו המלא בפועל.

כמו כן, נתבעת 2 תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ג, 28 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.