רקע כללי

1. התובעת הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בסך 500,000 ₪, כנגד הנתבע 1, בעלה לשעבר, והנתבעים 2, 3 ו- 4 חוקרים פרטיים, בגין טענתה לפגיעה בפרטיות על ידי הנתבעים.
   ביתר פירוט, טוענת התובעת כי היא ניהלה הליך גירושין כנגד הנתבע 1, בבית הדין השרעי בבאר שבע, תיק 1040/09.
   הנתבע 1 שכר את שירותי הנתבעים 2-4 כדי שיספקו לו חומר נגד התובעת.
   בהתאם לכך הומצא דו"ח מעקב ותצפית.
   הנתבעים 3 ו- 4 אף העידו בבית הדין השרעי על אופן הכנת הדו"ח.
   בסופו של דבר ניתן ביום 7.1.10 פסק דין בבית הדין השרעי.
   התובעת טוענת כי צילומה בתוך ביתה, כשהיא ברשות היחיד, מהווה פגיעה חמורה בפרטיותה, ועל כן על הנתבעים לפצות אותה, בין בהתאם לנזקיה ובין ללא הוכחת נזק.
2. הנתבעים טענו בכתבי הגנתם, כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, נעדרת כל עילה משפטית. מדובר במחלוקת בבית הדין השרעי באשר להתנהלותה של התובעת, בגינה נשלחו החוקרים הפרטיים לתעד את התובעת, כפי שהדבר נעשה בתביעות גירושין רבות. התיעוד נעשה רק מבחוץ, במקומות שבהם הציבור יכול לצפות ולנתבעים קמות הגנות מכוח החוק.
   הנתבע 1 אף הגיש הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעים 2, 3 ו- 4.
   הנתבע 2 טען כי אין לו כל קשר למאורעות נשוא כתב התביעה והוא לא ביצע שום פעולה הנוגעת לחקירה הפרטית נשוא התביעה.
3. בקדם המשפט הראשון ביום 9.10.11, נקבע כי הנתבע 3 לא הגיש כתב הגנה, אולם פסק דין יינתן בסוף הדיון, כאשר יקבע גובה הנזק. בנוסף נקבעו מועדים להגשת ראיות.
4. בקדם משפט שני ביום 17.6.12, לא התייצב ב"כ התובעת. בית המשפט קבע כי אין מקום להגשת חוות הדעת אותה ביקשה התובעת להגיש, משום שהיא לא הסתמכה על נתונים ספציפיים של התובעת ואין בה כדי לקדם את התיק. כמו כן הוטלו על התובעת הוצאות נוכח העדר התייצבות בא כוחה.
5. בקדם משפט שלישי, שנערך בפניי לאחר שכב' השופט עמית כהן עבר לבית משפט אחר, העיד הנתבע 4 כי הוא השתמש במצלמת ווידאו רגילה שהזום שלה מגדיל פי עשרה, הוא ציין כי הוא צילם את מה שראה בעיניו, כי היו במקום אנשים נוספים וכי כל מי שעובר יכול לראות את הדברים.
   בהמשך הדיון, ובכפוף להבהרה עובדתית זו, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה ימנעו הדדית מחקירות נגדיות של הצדדים, כאשר הצדדים יסכמו בכתב על יסוד התצהירים, ובית המשפט יתן את החלטתו לגבי הבקשה לביטול ההוצאות, בד בבד עם מתן פסק הדין.
6. בהתאם להסכמה הוגשו סיכומי הצדדים.

תצהירי הצדדים

1. התובעת בתצהירה מיום 14.2.12, חזרה על עיקר האמור בכתב התביעה.
   מדובר, לדבריה, בהליך גירושין נגד הנתבע 1 בתיק 1040/09 בבית הדין השרעי, במסגרתו הגיש הנתבע 1 דו"ח שערכו החוקרים הפרטיים הנתבעים 2, 3, 4, אשר ביצעו מעקב אחריה במצלמות שהותקנו בחדר המדרגות וכוונו לעבר הדירה.
   לטענת התובעת, היא תועדה כאשר היא נמצאת בתוך הבית במצבים אינטימיים תוך חדירה בוטה לפרטיותה ופגיעה חמורה בצנעת הפרט שלה.
   התובעת הוסיפה וציינה, כי נוכח שייכותה למגזר הערבי, יש בדו"ח האמור כדי להביא לסכנה של ממש עבורה ולחיים בפחד ובאימה. לדבריה, מאז האירוע סבלה ממשפחת בעלה לשעבר וחבריה התרחקו ממנה.
2. בן זוגה הנוכחי של התובעת, אמג'ד אבו ואסל, חוזר על עיקר הדברים. אף הוא ציין את הפחד שהיה מנת חלקה של התובעת עקב הגילוי האמור. לדבריו: "בגלל הנושא הזה ועל מנת שאינאס לא תפגע, נאלצתי להתחתן איתה על כל האמור והמשתמע מכך".
3. דו"ח המעקב צורף לתצהירי התובעת וסומן ת/2.
   בדו"ח יש חלק כללי המפרט את הזמנת החקירה. החוקרים נתבקשו לעקוב אחר התובעת אשר על פי החשד מנהלת רומן עם גבר זר, ובבקשה צוין מספר הרכב של התובעת וכן צוין שמו של החשוד בניהול רומן, אמג'ד אבו ואסל (להלן: "הנבדק"), כתובתו ומספר הרכב שלו.
   החוקרים ביצעו פעולות מעקב בארבעה מועדים, וכן מעקב טכני ממצלמה סמויה שהותקנה בחדר המדרגות במשך ארבעה ימים. עוד בוצעה הסרטה לעבר הדירה ורישום תנועות מול הדירה.
   המשך הדו"ח מפרט את תיאור המעקב בכל יום.
   במועדים 18.6.09, 19.6.09, 25.6.09, 26.6.09, אין כל ממצא ממשי, למעט עצם העובדה שהתובעת נראתה נכנסת לדירת הנבדק.
   המשך הדו"ח מפרט את המעקב הטכני במצלמה הסמויה שהוצבה בחדר המדרגות.
   בדו"ח זה מצוינים התיאורים הבאים:
   1. ביום 26.8.09 שעה 14:42 נראית התובעת פותחת את הדלת לנבדק כאשר היא לבושה בבגדים חשופים.
   2. במועדים נוספים נראים התובעת והנבדק בכניסה לדירה שאחד מהם נכנס והשני פותח לו את הדלת וכיוצא באלה.
   3. באחד המקרים נרשם כי התובעת פותחת לנבדק את הדלת ומחייכת בכניסה. במקרה אחר נאמר כי הנבדק מגיע עם אדם אחר והתובעת לוחצת לו את היד.
   4. ביום 28.8.09 בשעה 13:12 נראית התובעת שהיא מושכת את הנבדק, כאשר ידה חשופה. באותו יום בשעה 14:18 הנבדק מגיע לדירה כשהוא מחזיק מוצרי מזון והתובעת פותחת לו את הדלת, כאשר היא לבושה בחלוק שחור.
      באותו יום בשעה 15:14 בחור עם כיפה מגיע לדירה והנבדק פותח לו את הדלת שהוא לבוש בתחתונים.
   5. ביום 29.8.09 בשעה 10:59 מגיע אדם אלמוני לדירה, והנבדק פותח לו את הדלת שהוא לובש תחתונים.
4. בהמשך הדו"ח מצוינת תצפית שנערכה מהרחוב לעבר הדירה ביום 27.8.09, בה נצפה הנבדק שהוא עירום בחלק גופו העליון, והתובעת מסתובבת באופן חופשי בדירה, שהיא לבושה בגדים חשופים. בהמשך היא גם נראית מלטפת את גבו.
5. הנתבע 1 בתצהירו טען, כי דו"ח המעקב שהוכן על ידי החוקרים נערך כדין ונועד אך ורק לצורכי הדיון המשפטי בבית הדין השרעי. לדבריו, במהלך נישואיו התברר כי התובעת הייתה בקשר רומנטי עם אדם אחר. זכותו וחובתו הייתה להביא עניין זה לידיעת בית הדין השרעי.
   הנתבע 1 טוען כי לא היה מעורב בעבודתם של החוקרים הפרטיים, ולא יכול היה לדעת אם כולה או חלקה נעשתה באופן בלתי חוקי.
   הנתבע 1 ציין עוד, כי לא הוא, ולא מי ממשפחתו או מטעמו, לא איים על התובעת מעולם. הוא ציין כי משפחתה של התובעת הינה מהצפון, בעלת מנטאליות אירופית וחופשייה למדי, והדבר השליך על התנהגותה ועל טענותיה בדבר הפגיעה בפרטיותה. העובדה שבעקבות אותו רומן היא נישאה לאותו אדם, מלמדת כי לא נגרם לתובעת כל נזק.
6. הנתבע 1 צירף את תצהירו של אברהים חיג'אזי.
   חיג'אזי טען בתצהירו כי התנהלותה של התובעת בכל החיים המשותפים עם הנתבע 1, הייתה התנהגות חופשית ובלתי ראויה כלפי הנתבע 1. התובעת קיימה קשר רומנטי עם אדם אחר במהלך שנה שלמה, היא נישאה לו מאהבתה אליו, בחתונה מפוארת ללא כל קשר לדו"ח החקירה הפרטית, והם חיים באושר ובשלווה ללא כל מטרד.
7. הנתבע 2 טען בתצהירו, כי הוא קלט את הנתבע 4 בתור מתמחה בתחום החקירות הפרטיות, והנתבע 4 ביצע עבורו מספר רב של עבודות חקירה כחוקר פרטי עצמאי. לדבריו, לא היה לו שום קשר לא במישרין ולא בעקיפין עם החקירה הפרטית נשוא תביעה זו, אשר בוצעה להזמנת הנתבע 1 לא דרך משרדו וללא שום קשר אליו. לדבריו, בדיעבד התברר, כי הנתבע 4, עקב טעות הגיש את הדו"ח תוך שימוש בנייר הלוגו המשרדי של הנתבע 2, וזאת למרות שכאמור לא היה לו כל קשר לחקירה, הוא לא ביצע אותה ולא חתם על הדו"ח.
8. הנתבע 4 העיד שהוא חוקר פרטי במקצועו. בעבר הוא קיבל עבודות מהנתבע 2, אולם בעבודה הנוכחית לא היה לנתבע 2 כל קשר לחקירה נשוא התביעה לא במישרין ולא בעקיפין. מדובר בהזמנה של הנתבע 1 ישירות אליו ורק מחמת תקלה הוא עשה שימוש בנייר המשרדי ובלוגו של הנתבע 2.
   כעולה מתצהירו של הנתבע 4, בשנת 2009 פנה אליו הנתבע 1 וביקש ממנו להתחקות אחר התובעת, שלדבריו הוא חושד בה שהיא בוגדת בו. הוא קיבל מהנתבע 1 פרטים ראשוניים לגבי התובעת והנבדק, והחל בביצוע החקירה הפרטית כמתואר בדו"ח.
   מדובר בדירה ברחוב סנהדרין 11 בבאר שבע, בית משותף רב קומות, שלצורך ההגעה אליה יש לעלות מספר מדרגות מצומצם. הנתבע 4 התקין מצלמה נסתרת המופנית אל רחבת הכניסה של הדירה, שהיא כניסה משותפת גם לדירה סמוכה אחרת, כאשר אותה רחבה שמשה כניסה לשתי הדירות בשתי דלתות צמודות. המצלמה הותקנה כחמישה מטר מפתח הדירה ותיעדה רק מה שמתרחש בפתח הכניסה הפתוח לעבר חדר המדרגות, ולא בדירה פנימה מעבר לכניסה הנ"ל.
   בנוסף, מעיד הנתבע 4 בתצהירו כי התמקם בפארק ציבורי הנמצא מול אותה דירה, מעבר לרחוב, בחר לו מקום מתחת עץ משם יכול היה לראות את החלון הגדול של הדירה ואת החניה, ותיעד את שראה כאמור בדו"ח.
   הנתבע 4 מדגיש כי מדובר במצלמה רגילה, שתיעדה מה שכל מי שעבר ברחוב באותו זמן יכול היה לראות.
   הנתבע 4 הדגיש: "כי אין הבדל ביני לבין כל אדם אחר, אשר היה מתיישב במקומי ומביט לעבר אותו חלון של הדירה, שאז היה רואה את אותם הדברים" (סעיף 39 לתצהירו).
   בחלק מהתצפיות התלווה אליו אדם נוסף מטעם הנתבע 1 אותו הנתבע 4 איננו מכיר, על מנת שיוכל להעיד בבית הדין השרעי.
   הנתבע 4 ציין כי פעולות החקירה נעשו לאחר קבלת ייעוץ משפטי.
   את כל החומר שאסף הנתבע 4 הוא העביר לנתבע 1.
   לאחר מכן הוא נתבקש להעיד על תוכן הדו"ח בבית הדין השרעי.
   הוצהר כי לא נעשה כל שימוש בדיסקים שתיעדו את המעקב ותוכנם לא הוצג בבית הדין השרעי. לאחר מכן הבין כי הצדדים הגיעו להסכמה, במסגרתה התחייב הנתבע 1 להשמיד את כל תיעוד החקירה הפרטית, וכך נעשה.

סיכומי הצדדים

1. התובעת טענה בסיכומיה, כי מדובר בצילומים שביצעו הנתבעים בתוך ביתה ובמרחב הפרטי שלה, כאשר היא נמצאת במצבים אינטימיים. לדבריה, לשימוש בצילומים הפולשניים השלכות מתמשכות קשות על חייה של התובעת והם מהווים סיכון יום יומי של ממש על חייה.
   יודגש כבר כאן, כי במהלך הסיכומים ציין ב"כ התובעת דברים שנאמרו מחוץ לפרוטוקול והצעות לסיום התיק בפשרה. ברור כי לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות - אין הדבר ראוי.
   התובעת טענה בסיכומיה, כי חוק הגנת הפרטיות, קובע 11 חלופות לפגיעה בפרטיות, ובין היתר: מעקב מטריד, האזנה אסורה, צילום אדם ברשות היחיד והפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם.
   התובעת הוסיפה והדגישה את חשיבות הערך של הגנת הפרטיות בשיטת משפטנו. לטענתה, ההגדרה המופיעה בס' 2 (3) לחוק: "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד", היא הגדרה שיש לפרש בהרחבה, כדי להקנות הגנה של ממש לזכות לצנעת הפרט.
   גם ביחסי נישואין, לא נפגעת זכות זו לפרטיות של אחד מבני הזוג כלפי זולתו.
   התובעת טענה, כי לא עומדות לנתבעים ההגנות שבסעיף 18 לחוק, מאחר ותנאי יסוד לקיומן של אותן הגנות, הינו מעשה בתום לב: בענייננו נטען כי הנתבעים חדרו בכוונה ובאופן קשה לתחום הפרט של התובעת, ופגעו בפרטיותה במטרה ברורה לתעד אותה במצבים אינטימיים, ולכן לא ניתן לטעון לתום לב.
   התובעת נסמכת על שורה של פסקי דין, בהם ניתנה פרשנות מרחיבה לעניין "רשות היחיד" בו אסור צילום של אדם. כך למשל הורחבה הזכות גם לחצר הבית וכן למקומות אחרים בהם ישנה ציפייה לפרטיות כגון בית קרובי משפחה, חדר בבית חולים או תא טלפון.
   התובעת טענה כי הנתבעים 2, 3, 4 שמשו כזרועו הארוכה של הנתבע 1. הוא היה המעסיק והשולח שלהם ולכן הוא אישית אחראי לכל עוולה שביצעו.
2. בסיכומי הנתבעים נטען, כי אין מדובר בהפרה של הוראות חוק הגנת הפרטיות, לחילופין קיימת הגנה הקבועה בחוק ולחילופי חילופין כי מדובר בעניין מינורי עד מאוד.
   הנתבעים הדגישו כי כל הצילומים שצולמה התובעת נעשו ממקומות בהם יש לציבור גישה חופשית. הצילומים נעשו, כעולה מההסכמה הדיונית מיום 23.12.12, במצלמת ווידאו רגילה עם זום המגדיל פי עשרה בלבד.
   המצלמה בחדר המדרגות, הוצבה, כעולה מתצהיר הנתבע 4, כשהיא מופנית אל רחבת הכניסה של הדירה, שהיא כניסה משותפת עם דירה סמוכה אחרת. המצלמה תעדה רק את שמתרחש בפתח הכניסה ולא את חלל הדירה פנימה. מה שתועד במצלמה, יכול היה לראות כל עובר אורח. נטען כי אין מבחינה זו נפקות לאבחנה, אם מדובר בצילום או באדם שהיה עומד במקומה.
   לתובעת לא הייתה ציפייה סובייקטיבית לפרטיות ברחבת הכניסה לדירה, משום שהיא לא ניסתה להעלים את הכניסות והיציאות השגרתיות לדירה.
   באשר לצילומים שנעשו דרך חלון הדירה, נטען כי בהתאם לתצהירו של הנתבע 4, מדובר במקום ציבורי, פארק מעבר לרחוב, בו התמקם ומשם צפה אל עבר הדירה באמצעות מצלמה רגילה כמתואר לעיל. כל עובר אורח יכול היה לראות את מה שראה הנתבע 4.
   הנתבעים הדגישו כי בהתאם להלכה הפסוקה, המוקד בפגיעה בפרטיות בכל הנוגע לצילום ברשות היחיד, הינו על "הציפייה הסובייקטיבית" של אדם בדבר זכותו לפרטיות. בנסיבות אלה, פירשה הפסיקה את המונח "רשות היחיד", גם למקומות שאינם בגדר רשות היחיד על פי דין, כגון יער או פרדס, כל עוד באותו שלב ציפה אדם לפרטיות. באותה מידה, טענו הנתבעים, כאשר מדובר בצילומים שנעשו ממקומות שלציבור גישה חופשית ויום יומית אליהם – וודאי שאין ציפייה סובייקטיבית לנפגעים לפרטיות ברמה גבוהה.
   הנתבעים הוסיפו שלנתבע 1, ישנה טענת הגנה, בכך שהיה בן זוגה של התובעת, ולנוכח הליכים משפטיים ביניהם בבית הדין השרעי, הייתה לו זכות לבדוק את אמיתות חשדותיו שמא אשתו בוגדת בו. נטען כי זוהי זכות חוקית ומוסרית המעקרת את הפגיעה בפרטיות על פי הדין.
   עוד נטען לנזק ראייתי בכך שלאחר סיום ההליכים בבית הדין השרעי, לבקשת התובעת, השמיד הנתבע 1 את כל החומר המצולם.
   באשר לנזק, נטען כי אין יסוד לטענת התובעת לגבי חיים בפחד או איום. לא הובאה כל ראיה להתנכלות לתובעת על רקע מעשה הנתבעים. נהפוך הוא, העובדה שהתובעת נישאה ברוֹב-עָם לנבדק באותם צילומים, מלמדת על פניה כי אין מדובר בעניין שהיא ניסתה להסתיר או שפגע בה.
   הנתבע 2 הוסיף וטען כי אין כל עילה כנגדו, באשר, כפי שהודה הנתבע 4, לנתבע 2 לא היה כל חלק בתיעוד התובעת והנתבע 4 רק עשה בטעות שימוש בנייר המשרדים שלו.
   
   
   הנתבע 1 הוסיף וציין, כי אם לא תתקבלנה טענות הנתבעים בסיכומיהם, כי אז הוא עומד על ההודעה לצד שלישי שהגיש כנגד הנתבע 4, נוכח העובדה שכאשר פנה וביקש מהחוקר הפרטי לבדוק אם התובעת בוגדת בו, ברור היה כי הנחייתו היא לפעול רק בדרכים חוקיות.
3. בסיכומי תשובה, ציינה התובעת כי הנתבעים חוטאים ביישום לא נכון של אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. התובעת שבה ומפנה לחשיבות שרואה הפסיקה בהגנה על הפרטיות, וחולקת על פרשנות הנתבעים לפיה, את המונח רשות היחיד יש לפרש על רקע מה שביקש הנפגע להצניע.
   הזכות לבדוק חשד של בן זוג, איננה מקנה, לטענת התובעת, היתר לפגיעה בפרטיות. עוד נטען כי ההגנות אינן חלות על הנתבעים, אשר עשו את הפגיעה שלא בתום לב. התובעת טוענת, כי התיאור בדבר הסרט שצולם מהחלון, לפיו הנבדק עירום בחלק גופו העליון, התובעת לבושה בגדים חשופים ומלטפת את גבו – מהווה ודאי צילום אינטימי ופגיעה בוטה בפרטיותה.

המצב המשפטי

1. חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגה"פ"), קובע בסעיף 2 מהי פגיעה בפרטיות. סעיף 2(3) לחוק הגה"פ קובע כי: "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" מהווה פגיעה בפרטיות.
   סעיף 6 לחוק הגה"פ קובע כי לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית, בשל פגיעה שאין בה ממש.
   סעיף 18 לחוק הגה"פ קובע את ההגנות בתביעה בשל פגיעה בפרטיות, וביניהן פגיעה שנעשתה בתום לב, בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית ומקצועית לעשותה (סעיף 18(2)(ב)), פגיעה שנעשתה לשם הגנה על עניין כשר של הפוגע (סעיף 18(2)(ג)), או פגיעה שנעשתה תוך ביצוע של עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו כרגיל ובלבד שלא הייתה דרך פרסום ברבים (סעיף 18(2)(ד)).
   סעיף 20 לחוק הגה"פ קובע, כי אם יוכיח הנתבע שביצע את הפגיעה בפרטיות באחת מהנסיבות האמורות בסעיף 18(2) לחוק, והפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום לב.
2. בדברי ההסבר להצעת החוק, נאמר כי נקבע איסור כללי לצלם אדם ברשות היחיד, בניגוד לאיסור המסויג לגבי צילום אדם ברשות הרבים – מתוך השקפה שדיוקנו של האדם הוא חלק מפרטיותו ואין מקום להתיר כל צילום ברשות היחיד (הצעות חוק 1453, י"ט באייר תש"מ, 5 במאי 1980, ע' 208).
   באשר להגנות שנקבעו בחוק הגה"פ, דברי ההסבר הבהירו כי ההגנות הן מסויגות והן מתקיימות רק אם נעשה המעשה בתום לב.
3. באופן קונקרטי הוסבר לגבי ההגנות:
   "...פסקה 2 מפרטת כאמור מקרים שבהם נעשה מעשה הפגיעה בתום לב, אם מתוך חוסר ידיעה על אפשרות הפגיעה, אם מתוך נסיבות שבהן מוטלת הייתה על הפוגע חובה לעשות את המעשה, או שהמעשה נעשה כדי להגן על עניין כשר של הפוגע.
   פסקת משנה ד' באה להגן על פגיעה בפרטיות הנעשית תוך כדי ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל. לפי הוראות אלה יוכלו חוקרים פרטיים לאסוף ידיעות הנחוצות לשם הגנה על אינטרסים לגיטימיים של שולחיהם, ולא תהיה לכך פגיעה בפרטיות... ...או לגבי חברת ביטוח האוספת מידע לגבי מי שתובע ממנה פיצויים. הגנה לפי הוראה זו לא תחול אם המעשה לווה בפרסום ברבים..." (הצעת החוק, שם עמ' 209).
4. באשר לנטל ההוכחה שנקבע כאמור בסעיף 20 לחוק הגה"פ, הדגישה הצעת החוק כי מטרת הסעיף לקבוע חזקות, מהן לטובת הנתבע ומהן נגדו, במטרה להקל על נטלי ההוכחה בעניין ההגנות הקבועות בחוק.
5. פסק הדין המנחה בעניין ההגנות העומדות לזכותם של חוקרים פרטיים הפוגעים בפרטיות תוך כדי ביצוע עבודתם, הינו עניין גלעם (ע"פ 5026/97 ג'ק גלעם נ' מדינת ישראל (13.6.1999)).
   בעניין גלעם, מדובר היה בחוקרים פרטיים שבמסגרת סכסוך גירושין, נכנסו סמוך לחצות הליל לבית המתלוננת, חדרו לחדר השינה של המתלוננת כשהם מצוידים במצלמות ותיעדו, בצילום, את המתלוננת והמתלונן כשהם עירומים במיטתה. המתלוננת נמלטה לחדר הארונות, והחוקרים רדפו אחריה בנסיון לצלמה ואף חבלו בה.
   בית המשפט העליון קבע בעניין גלעם, כי אכן על חוקרים פרטיים חלה חובה לפעול בנאמנות, במסירות ובהגינות למען שולחיהם, וחובה זו מעוגנת בתקנות האתיקה. איסוף ראיות הוא חלק מהחובה המקצועית המוטלת על חוקר פרטי, אולם אסור שחובה זו תיעשה באמצעים פסולים.
   החובה המקצועית נושאת אופי כללי, כאשר את תוכנה יש ליצוק בהתאם לנסיבות ולאינטרס המוגן. אין די בהצבעה על חובת האמון בין החוקר ללקוח כדי שכל פעולה שעושה החוקר תזכה להגנה.
   בית המשפט העליון פסק, כי לא ניתן לקבוע באופן כוללני מתי תגבר החובה המקצועית על הזכות לפרטיות. כל מקרה ונסיבותיו.
   כך למשל, חוקר פרטי המתלווה לבן הזוג המתגורר בדירה משותפת, כדי להיות עד להתנהגות נלוזה של בן הזוג, אפשר שיש בהתנהגותו תום לב ואף עניין אישי כשר.
   כפי שניסח בית המשפט העליון: "עוצמת הפגיעה במקרים שלפנינו והנסיבות בהן בוצעו הפגיעות, מחייבות את המסקנה, כי צילום אדם בחדרי חדרים, במצב אינטימי, אינו מהווה חובה מוסרית או מקצועית שנעשה בתום לב, ומכאן שאין המערערים מצויים בגדרו של סעיף 18(2)(ב). מה עוד שהפגיעה בפרטיות נעשתה תוך ביצוע עבירות משמעתיות ובעיקר תוך פגיעה גופנית ומרמה..." (עניין גלעם, שם, פסקה 11).
   בהמשך פסק הדין בעניין גלעם, שב בית המשפט ומציין כי ישנה חשיבות לעוצמת הפגיעה. עוצמת הפגיעה ורמתה נמדדת באופן בו בוצעה הפגיעה, קרי חדירה לביתו של אדם המהווה חלק ממימוש האני האוטונומי שלו. כך נפסק כי חדירה לחדר שינה וצילום במצב אינטימי – לא תזכה להגנת החוק. פגיעה ברגעי ההתייחדות של בני זוג במצב אינטימי, אינה יכולה להוות מהלך עבודה רגיל (עניין גלעם, שם, פסקה 12).
   בכך שונים הדברים מהעניין שבפניי.
6. בעניין פלונית (בג"צ 6650/04 פלונית נ' ביה"ד הרבני (14.5.2006)), נדון עניין דומה: קבילותם של צילומים של אשה נשואה המקיימת יחסי מין עם אדם אחר שהוגשו לבית הדין. כב' הנשיא, כתוארו אז, השופט ברק קבע כי הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית (שם, פסקה 10).
   באשר להגדרתה של "רשות היחיד", נקבע כי לדיבור 'רשות היחיד' משמעות שונה על פי ההקשר. בקונטקסט של הגנת הפרטיות, אין מדובר ביחידה קניינית, אלא ביחידה אוטונומית. המרחב האישי עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט זכות קניין, כגון בית הוריו, בית חולים, תא טלפון (שם, פסקה 21).
   באשר להגנות הקבועות בחוק, נקבע, על יסוד הלכת גלעם, כי תום הלב הוא הבסיס להגנות, והוא נבחן באופן סובייקטיבי, אם הפוגע סבר באמת ובתמים כי הפעולה היא במסגרת ההגנה. כאשר מדובר בפגיעה "חריפה וקיצונית" בפרטיות לא ניתן לדבר על תום לב. הנשיא קבע כי עמדו לרשות הפוגע אמצעי הוכחה שפגיעתם פחותה ומידתית יותר (שם, פסקה 25).
7. בעניין הרחבת הפירוש של "רשות היחיד" מעבר למישור הקנייני, נקבע לא אחת, כי אין מדובר בקריטריון המבוסס על בסיס נכסי אלא על בסיס הערכה אובייקטיבית של אמצעים שננקטו על ידי הפרט בהצנעת מעשיו.
   בנסיבות אלה נקבע למשל שחנות הפתוחה בפני הציבור איננה בגדר רשות היחיד. כך גם צילומו של אדם בתחומי ביתו, כדי להוכיח תנועה חופשית, כשטענתו הייתה שהוא מוגבל בתנועתו, ייחשב כפעילות סבירה ומותרת.
   יש מעשים שהם מטבע עניינם חשופים לעין ואינם מוצנעים, ויש עניינים שהם מטבע בריאתם מוצנעים ומתקיימים רק כאשר המעורב בהם משוכנע כי צנעתו נשמרת: סוג העניינים הראשון הוא כזה שחוקר פרטי יכול לעסוק בו ולתעד אותו במצלמתו גם ללא הסכמה, אולם סוג העניינים השני חורג ממסגרת הסבירות ואין לומר עליו כי הוא נעשה בתום לב (תמ"ש (מש' ת"א) 63340/98 פלונית נ' פלוני (31.10.2000) ; ור' גם ת"פ (של' נצרת) 3159/05 מדינת ישראל נ' דורון רוזנטל ואח' (3.1.2008) ; ע"פ 2126/05 סברי ג'רייס נ' מדינת ישראל (2006)).
   כך נקבע, למשל, שגם חצר הפתוחה לעיון העוברים והשבים, יכולה להוות רשות היחיד לצורך פגיעה בפרטיות. יחד עם זאת, כאשר הדבר נעשה על ידי חוקר פרטי במסגרת הליכים משפטיים, הרי שצילום מעין זה מהווה פגיעה מינימלית בזכות לפרטיות, שאיננה חורגת מן הסביר ועל כן חזקה שהיא נעשתה בתום לב. מעקב באמצעות חוקרים פרטיים הוא כלי חשוב של השגת מידע המאפשר במקרים רבים לגלות את האמת ולעשות משפט צדק. הגנה על זכויות דיוניות של נתבעים, כל עוד איננה חורגת מן הסביר הינה בגדר עניין אישי כשר (תיק אזרחי (של' י-ם) 20010/99 מרדכי יצחק ואח' נ' עזרא אביטל ואח' (החלטה מיום 15.10.01, פסקאות 12 עד 21)).
8. הנתבעים מוסיפים ומציינים כי צילומיה של התובעת לא הופצו דרך פרסום ברבים אלא רק נמסרו לבית הדין השרעי במסגרת הליכי גירושין שבין הצדדים.
   בעניין זה יצוין כי בעניין עו"ד פואד חיר (רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (2009) וכן דנ"א 7025/09 עו"ד עודד גיל נ' עו"ד פואד חיר (2009)), נקבע כי קיימת הגנה במסגרת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, לגבי השמעת דברי דיבה במסגרת הליך משפטי. אכן, מדובר שם בפרשנות הוראה קונקרטית בחוק איסור לשון הרע, אולם ייתכן שניתן להקיש מעניין זה גם לפגיעה בפרטיות, הנעשית באופן סביר ולצרכי דיון משפטי.
9. בעניין זה, יצוין כי סעיף 1א' לחוק בתי הדין הדתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז – 1956, קובע את הכלל לפיו הדיון בבית הדין (למעט בענייני ירושה) יתקיים בדלתיים סגורות. ההסדר הוחל על ידי בתי הדין במטרה להגן על פרטיות המתדיינים בעניינים תוך משפחתיים כאשר ברירת המחדל הינה איסור פרסום בשל עיסוקו של בית הדין השרעי בנושאי מעמד אישי (ראה בג"צ 5335/04 מוסא אבו עמדאן נ' נשיא בית הדין השרעי (2006)).
   בענייננו, מדובר היה בהצגת דוח מעקב בפני בית הדין בלבד, היינו מדובר בפגיעה מינימאלית, שבהצגת הדוח בדיון בדלתיים סגורות.

מן הכלל אל הפרט

1. ההכרעה בעניין איננה פשוטה, דווקא מכיוון שהחדירה לפרטיות היא מינורית.
   בעיקר הפסיקה בעניין הנדון, זו שאוזכרה בסיכומי התובעת וזו שאוזכרה בפסק דין זה, מדובר בחדירה בוטה לפרטיות, בדרך כלל תוך צילומי עירום, צילום התעלסות או מגע מיני שנעשה בצנעה. באף אחד מפסקי הדין הללו, לא מצאתי מקרה דומה של צילום אדם שנעשה ממקום שהוא רשות הרבים, לעבר חלק ברשות היחיד החשוף לעין כל, שלא בעירום או באופן מבזה או משפיל.
   מן המפורסמות הוא, כי בתי המשפט ובתי הדין הדתיים, נעזרים השכם והערב בדוחות של חוקרים פרטיים, שנועדו לחשוף את שבעל דין מבקש להסתיר, על מנת לסייע לבית המשפט או לבית הדין להגיע לחקר האמת. כל עוד אין הדברים חורגים מהסביר, כל עוד החדירה לפרטיות איננה בוטה, חריגה או משפילה – הרי שלטעמי אין מקום למנוע אותה.
2. בענייננו, כמתואר לעיל, אין מחלוקת כי התובעת צולמה כאשר היא נמצאת ברשות היחיד, בתוך בית פרטי.
   אין מחלוקת כי באף אחד מן הצילומים לא נראית התובעת כאשר היא נמצאת במצבים אינטימיים או בעירום, אם כי היא נראית בבגדים חשופים, ובמגע כזה או אחר עם הנבדק, של לחיצת יד או לטיפת גבו.
   אין מחלוקת כי כל הצילומים נעשו ללא חדירה אל תוך ביתה אלא, ממקומות שבהם כל עובר אורח יכול היה לצפות, כגון מחדר המדרגות ומפארק הניצב מעבר לרחוב לעבר החלון.
   אין גם מחלוקת כי הצילומים ודוחות החוקרים נדרשו לשם דיון בבית הדין השרעי, כדי להוכיח את טענתו של הנתבע 1 בדבר התנהלותה של התובעת.
   אין גם כל טענה כי הצילומים נמסרו לאדם כלשהו זולת לבית הדין השרעי בפניו נדון העניין, אשר כאמור לעיל הדיונים בו מתקיימים בו על פי דין בדלתיים סגורות ותוך איסור פרסום.
3. באשר למחלוקת הראשונה שבין הצדדים, אם מדובר בפגיעה בפרטיות נראה כי הדין עם התובעת.
   לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר ברשות היחיד. הפסיקה שפורטה לעיל הרחיבה את המונח "רשות היחיד" מעבר לעניינים הנכסיים, לכל מקום שבו מצפה אדם לפרטיות.
   הנתבעים טענו, שאין מדובר בפגיעה בפרטיות, כיוון שאם היה ניצב הנתבע 1 בעצמו בחדר המדרגות, יכול היה לראות את הכניסה לדירה כפי שרואה אותה כל עובר אורח ואין נפקא מינה שמדובר במצלמה שהותקנה בחדר המדרגות.
   אין יסוד לטיעון זה. המחוקק הגדיר במפורש כפגיעה בפרטיות צילום אדם כשהוא ברשות היחיד. המחוקק לא הגדיר כפגיעה בפרטיות צפייה באדם כאשר הוא ברשות היחיד, כל עוד אין מדובר בבילוש או התחקות העלולים להטרידו או הטרדה אחרת. בכך הביע המחוקק דעתו, כי יש באקט הצילום עצמו, המשאיר זֶכֶר לפעולת הצפייה, עניין הפוגע בפרטיות מעבר לעצם הצפייה לעבר רשות היחיד.
   אף אם לעיתים אדם חשוף לעין-כל, גם כאשר הוא נמצא ברשות היחיד – הרי שאין דין צפייה לעברו כדין צילומו שעה שהוא נמצא באותה רשות יחיד.
   מכאן שצילומה של התובעת כשהיא נמצאת ברשות היחיד מהווה פגיעה בפרטיות.
4. חרף האמור לעיל, נראה כי הנסיבות שאינן שנויות במחלוקת שצוינו לעיל, מצמצמות במידה רבה את מידת הפגיעה בפרטיות.
   לא מדובר בחדירה אל תוך רשות היחיד של התובעת. מדובר בצילום מבחוץ, ממקום שבו יכול כל עובר אורח לראות את המתרחש.
   מדובר בצילום של רחבת הכניסה בלבד.
   אין מדובר בצילומים של התובעת בעירום, ואף לא בגדים תחתונים.
   אין מדובר בצילום של יחסי מין ואף לא של מגעים אינטימיים, התעלסות או דברים דומים שמטבע הדברים יש לאדם ציפייה סובייקטיבית כי יישמרו בצנעה. אין כל צילום שיש בו ביזוי או השפלה בוטים. הצילום החריג ביותר הוא של ליטוף הגב.
5. יודגש כי בהתאם לתצהירי הנתבעים, הסרט עצמו לא הוצג בבית הדין השרעי והושמד לאחר הדיון. הסרט לא הוצג בפניי, ואף לא העדויות שמסרו החוקרים הפרטיים בבית הדין. בית המשפט חייב איפוא לקבוע את מידת הפגיעה רק על פי דוח החקירה שהוצג כראייה. מהדוח עצמו, כאמור לעיל, לא ניתן ללמוד על מידת פגיעה גדולה בפרטיות התובעת. כך למשל, כאשר נאמר בדוח "בגדים חשופים" קשה לדעת למה הכוונה. נוכח הכלל לפיו המוציא מחברו עליו הראיה, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מדובר בצילום שיש בו פגיעה חמורה בפרטיות, אלא פגיעה מינורית בלבד.
6. הנתבע 1 הצהיר, כי במסגרת ההליכים בבית הדין השרעי היה עליו להביא ראיות לכך שהתובעת הייתה בקשר רומנטי עם אדם אחר מחוץ לנישואין, ולכן שכר את שירותי החוקרים הפרטיים.
   הנתבע 4 מסר בתצהירו, כי חיפש ראיות לטענת שולחו, הנתבע 1, מבלי להפר כל הוראה חוקית או אתית ולכן התקין מצלמה ברשות הרבים, בחדר המדרגות כאשר המצלמה מופנית רק לחדר הכניסה ומטרתה רק לתעד את התובעת נכנסת לדירה עם אדם אחר. בנוסף, הוא התמקם במספר מועדים בפארק הנמצא מול אותה דירה משם צפה אל עבר הדירה. כל הצילומים נעשו במצלמת וידיאו רגילה עם הגדלה של זום פי עשרה.
7. כמתואר לעיל, החוק קובע חזקות לעניין נטלי ההוכחה.
   סעיף 20 (א) לחוק הגה"פ קובע כי כאשר אין מדובר בפגיעה החורגת מן הסביר, חזקה שהיא נעשתה בתום לב.
   בניגוד לדוגמאות אותן הביא ב"כ התובעת בסיכומיו, שוכנעתי כי בענייננו מדובר בפגיעה מינורית, שאיננה חורגת מן הסביר.
   התובעת איננה מצולמת באף אחת מההזדמנויות במצבים אינטימיים.
   דווקא הנבדק, שאיננו תובע, מצולם בשתי הזדמנויות בתחתוניו, ובהזדמנות אחרת בחלק עליון חשוף, אלא שהוא לא תבע כל פיצוי בגין החדירה לפרטיותו.
   מהדו"ח ניכר, כי התובעת והנבדק אינם עושים כל מאמץ להצניע את נוכחותם המשותפת, ומבחינה זו, לא ניכרת ציפייה לפרטיות.
8. אכן, שומה להביא בחשבון את השוני המגזרי, המשליך על מהות הצילומים.
   מקבל אני את טענת התובעת, כי אין דין "אינטימיות" במגזר אחד, כדין "אינטימיות" במגזר אחר.
   ואולם, אם סברה התובעת כי עצם חשיפתה בבגדים חשופים, מגע קל של לחיצת יד או ליטוף גב, מבחינתה האישית, משמעותם חמורה כמו פגיעה משמעותית השקולה, למשל, לצילום יחסי מין במגזר אחר – היה עליה לנהוג באופן דומה לשמירת הצנעה המקובלת לגבי יחסי מין במגזרים אחרים, מבחינת השמירה על פרטיותה.
   זאת לא נעשה.
   התנהגותה של התובעת עצמה מפריכה את טענותיה כאילו מדובר מבחינתה במצבים אינטימיים ובסכנה גדולה בחשיפה זו.
9. כך למשל, אדם הפותח את דלתו למתדפק בלתי ידוע כאשר הוא עירום, לא יוכל לבוא בטענות בגין הפגיעה בפרטיותו. מידת הזהירות שנוקט אדם, מלמדת על מידת רצונו בפרטיות (עם כי, אם יצולם כשהוא עירום יכול הדבר להוות פגיעה בפרטיות, למרות העדר נקיטת "צעדים שומרי פרטיות").
   העובדה שהתובעת לא הססה לפתוח את הדלת ולעמוד בכניסה לביתה, הפתוח לכל עובר אורח, כאשר היא בבגדים חשופים, או כאשר היא נוגעת בנבדק, או כי לא הססה לנהוג כך מול חלון פתוח הפונה אל הרחוב ואל הפארק – מלמדת כי לא ציפתה לרמה גבוהה של שמירה על הפרטיות במגעים אלה.
10. בעניין הנזקים שנגרמו לתובעת, טענו התובעת והעד מטעמה לתחושה של פחד שהביאה לנישואין ביניהם. מנגד, טענו הנתבעים כי הנישואין בין התובעת לנבדק נערכו מחמת אהבה, בעקבות רומן שנוהל בעודה נשואה, ובחגיגה מרובת משתתפים, המעידה כי לא מדובר בעניין שנתבקשו להסתיר.
    מעבר לטענות כלליות, לא הובאו כל ראיות מטעם התובעת לאיום ממשי או לחשש קונקרטי לפגיעה בה עקב הפגיעה בפרטיותה (להבדיל מפגיעה עקב מערכת יחסיה עם הנבדק בעודה נשואה).
    מדוח החקירה עולה תמיכה דווקא לגרסת הנתבעים, בעניין מערכת יחסים קרובה בין התובעת לנבדק, שכפי הנראה הולידה את הנישואין לנבדק לאחר גירושיה מהנתבע 1, ולא לנישואין של "אין ברירה".
11. בנסיבות אלה, השילוב בין כלל הנתונים מטה את הכף נגד קבלת התביעה: העובדה שהצילום נעשה מרשות הרבים, העובדה כי התובעת לא מצולמת לא בעירום ולא במצבים אינטימיים, העובדה כי לא נראים מאמצים להסתיר את מה שנראה בדו"ח, העובדה כי הצילומים נמסרו אך ורק לבית הדין השרעי שבו הדיונים מתנהלים בדלתיים סגורות ובאיסור פרסום – כל אלה בצוותא מלמדים כי גם אם מדובר בפגיעה בפרטיות, הרי שהיא פגיעה סבירה בנסיבות העניין, ולכן ע"פ הוראות חוק הגה"פ, חזקה שנעשתה בתום לב.
    הנטל על התובעת להפריך את חזקת תום הלב, ולטעמי לא עלה בידה להפריך חזקה זו שנקבעה בדין.
12. משקבעתי כי לא עלה בידי התובעת להפריך את חזקת תום הלב, יש לבחון האם ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגה"פ חלות עליהם, בהנחה כי פעלו בתום לב.
    כמתואר לעיל, כפי שהעיד הנתבע 1 במסגרת ההליכים בבית הדין השרעי היה עליו להוכיח את התנהגותה של התובעת ואת התרועעותה עם אדם אחר לשם הוכחת טענותיו. מדובר אפוא בעניין אישי כשר של הנתבע 1. הנתבע 4 פעל כידו הארוכה וכשלוחו של הנתבע 1. באשר לנתבע 4, לאחר שקבעתי כי הוא נהג במידתיות, לא חרג מהסביר ולא הפר הוראה חוקית לרבות תקנות האתיקה, הרי שקמות לזכותו ההגנות שנקבעו בחוק, שכעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, נועדו בין היתר במיוחד לשם הגנה על עניינם של חוקרים פרטיים.
13. יודגש, כי אין באמור לעיל כדי להתיר את הרסן ולאפשר כל פגיעה בפרטיות המבוצעת על ידי חוקר פרטי בשם עניינו של בעל דין.
    כפי שקבע בית המשפט העליון בעניין גלעם ובעניין פלונית, בכל מקרה ומקרה יש לבחון את מידת הפגיעה אל מול העניין שיש בגילוי העובדות. יש לאזן בין שני האינטרסים המנוגדים של ההגנה לפרטיות מזה והצורך בגילוי האמת מזה.
    ככל שהפגיעה בפרטיות היא חריפה יותר, יידרש אינטרס חיוני יותר לשם ביצועה, עד שפגיעה משמעותית, כגון צילום אדם במצבים אינטימיים של קיום יחסי מין, תזכה להגנת חוק הגה"פ, גם אם מדובר בעניין כשר של הפוגע.
14. בענייננו כאמור לעיל, מדובר בפגיעה מידתית ומינורית, החוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק, ולפיכך אין מנוס מדחיית התביעה.
15. התלבטתי באשר לנתבע 3, אשר לא הגיש כתב הגנה. ייתכן שהיה מקום מלכתחילה לתת פסק דין כנגדו בהעדר הגנה. ואולם, בנסיבות העניין, לנוכח העובדה שקבעתי כי הפגיעה היתה סבירה, ומצבו זהה למעשה למצבו של הנתבע 4, אינני מוצא לעשות כן.
16. באשר לנתבע 2, מתצהירו של הנתבע 4 עצמו עולה, כי אין לנתבע 2 כל חלק במעשיהם של שאר הנתבעים, ושמו שורבב רק בגלל שהנתבע 4, מחמת תקלה, השתמש בנייר המכתבים שלו לשם עריכת הדוח. לפיכך את הוצאותיו יש להטיל על הנתבע 4, שמחמת התנהגותו שורבב שמו של הנתבע 2 לתיק.
17. בפסיקת גובה ההוצאות הבאתי בחשבון כי לא נשמעו ראיות בתיק, וכי הנתבעים 2 ו- 4 יוצגו במאוחד, ולכן ההוצאות תהיינה נמוכות.
18. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.
    התובעת תשלם הוצאות הנתבעים 1 ו- 4 בסכום כולל של 5,900 ₪ לכל אחד מהם.
    הנתבע 4 ישא בהוצאות הנתבע 2 בסך 4,720 ₪.
    הוצאות אלה כוללות בחובן גם את ההוצאות שנקבעו ע"י עמיתי כב' השופט כהן, בדיון מיום 17.6.12, שהצדדים הסכימו כי יעוכב עד לפסק הדין.

המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ‏ד' חשון תשע"ד, ‏08 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.