1. התובע מבקש לחייב את הנתבעת ביתרת הנזק שנגרם לרכבו מסוג יונדאי שנת ייצור 10' (להלן: "היונדאי") שהיה מעורב בתאונת דרכים ביום 22.4.10.

לא היתה מחלוקת בין הצדדים בשאלת האחריות אלא בהיקף הנזק הכולל.

רקע עובדתי

2. רכב היונדאי נפגע עת שהיה התובע בעצירה ומכונית פגעה והתנגשה בו בעצמה.

3. למחרת התאונה נבדק הרכב ע"י שמאי הנתבעת, מר ויצמן מאיר, במוסך אוטוויק בירושלים, אשר ערך פירוט הנזקים ברכב בהצעת תיקון מיום 23.4.10. השמאי ויצמן החליט על פירוק חלקים ותיקון הרכב, אולם מלבד המסמך הנ"ל לא ערך חוו"ד שמאית הכוללת שומת נזק.

4. ביום 28.4.10 נבדק הרכב ע"י השמאי דורון עד אשר יצא למוסך הנ"ל ומצא כי הרכב נפגע במרכב האחורי ובחזית המרכב פגיעה קשה. משכך, הוסבר על ידו לתובע, וכפי שקבע בחוות דעתו, כי לא ניתן לבצע את התיקון ברכב ללא שישארו סימנים אשר יעידו על התאונה הקשה הנ"ל.

הוא המליץ לתובע להמנע מתיקון הרכב אלא לפעול למכרו. בהמשך, הפנה השמאי את התובע לסוחר רכב בשם אלדד בורשטיין, ובאמצעותו נמכר הרכב.

5. לגרסת התובע, קיבל באמצעות השמאי הצעה לרכישת הרכב בסך של 36,500 ₪, ולאחר התכתבות בינו לבין הסוחר, לרבות השמאי, נחתם זיכרון דברים שעליו חתמה אשתו, והרכב הועבר לסוחר.

6. זכ"ד למכירת הרכב נערך ביום 28.4.10 לקונה והעברת הבעלות נעשתה ביום 24.10.10.

אין חולק כי מסכום המכירה נוכה סך של 1,392 ₪ שהועבר למוסך אוטוויק.

7. כבר בכתב ההגנה הודתה הנתבעת באחריות לתאונה, הכחישה את הנזק, וטענה כי התובע הגדיל נזקיו וביקש לעשות עושר שלא במשפט, לאחר שטען לנזקים שאין להם קשר לתאונה. עוד טענה, כי בהיות הנזקים מופרכים ומוגזמים, ושולמו ע"י התובע כמתנדב, פעל התובע להגדיל נזקיו במקום להקטינם.

8. לאחר הגשת התביעה, ובעקבות הגשת חוו"ד שמאי נגדית, שילמה הנתבעת לתובע סכום בלתי שנוי במחלוקת של 48,000 ₪ ביום 30.5.11.

דיון

9. הגם שכאמור עיקר המחלוקת נסובה בעניין היקף הנזק ואי הקטנתו, הדגיש ב"כ הנתבעת בטיעוניו את נסיבות מכירת הרכב ע"י התובע, ועד כמה יש בהן כדי להעיד על התנהלות בלתי סבירה תוך הגדלת הנזק.

לפיכך נדרש התובע להגשת תצהיר בדבר נסיבות המכירה, ובו ציין כי דרישת חברת הביטוח לבדיקת הרכב לא הובאה בפניו או בפני רעייתו. הבדיקה הראשונה של הרכב התבצעה על ידי השמאי מאיר ויצמן אשר נמסר לו כי הוא מועדף על ידי הנתבעת ולאחר שבדק את הרכב החליט על פירוק החלקים ותיקון הרכב ללא שערך חוו"ד מסודרת. התובע התייעץ עם אנשי מקצוע מהם הבין שתיקון הרכב אינו כדאי כלכלית ושכר את שירותיו של השמאי דורון עד אשר קבע שאכן אין כדאיות נוכח שיעור ירידת הערך הצפויה (35%). השמאי הפנה את התובע לסוחר רכב בשם אלדד בורשטיין שהציע לרכוש את הרכב תמורת 36,500 ₪. המכירה נעשתה באמצעות החלפת דוא"ל וללא מפגש ישיר עם הרוכש.

10. התובע נחקר, ובעדותו המהימנה עליי, פירט והסביר כי השתכנע מדברי השמאי דורון כי הרכב נפגע בפגיעת אובדן כללי, ולכן הוצע לו למכרו כרכב גרט. בנסיבות אלו נעזר בשמאי גם לצורך הליך מכירת הרכב לסוחר הרכב. התובע ביקש לשכנע כי הסתייעות זו לא נעשתה ללא שיקול דעת מוחלט מבחינתו, ולדבריו (בעמ' 12 לפר'):

"אני אגיד בדיוק מה קרה. לאחר שהאוטו עבר תאונה, אני בתבונתי האישית שלי, הבנתי שרכב חדש שקניתי אותו בכ-125 אלף ₪ הוא רכב חדש לחלוטין. איך שלא יתקנו אותו, אתה לא היית קונה אותו ממני, אולי ב-50 אלף ₪. את זה הבנתי מיד. אולי ב-60 אלף ₪."

יחד עם זאת, אישר כי נמכר בתמורה ל-38 אלף ₪ מבלי שפנה לכל גורם אחר לקבל הצעה לרכישת הרכב. עם קבלת התמורה לא התעניין יותר בקורות הרכב והעברת הבעלות ובחר לרכוש רכב אחר תחתיו.

התובע הודה כי זו פעם ראשונה שנאלץ להתמודד עם תאונה כה קשה ברכב ונהג על פי עצת השמאי ביודעו כי סיכוייו לקבל מחיר גבוה נמוכים. בנסיבות אלו, גם לא ידע את שם הסוחר או הרוכש ממנו והוא לא פגש בהם מעולם.

חוו"ד השמאי

11. לכתב התביעה צורפה חוו"ד השמאי דורון עד, שבה קבע כי שווי הרכב עובר לתאונה היה 113,500 ₪, וירידת ערך עקב התאונה נקבעה בסך של 40,000 ₪ קרי 35%.

השמאי פירט את הנימוקים בקביעתו בדבר העדר כדאיות בתיקון הרכב, וציין בחוות דעתו כי רוכש רכב פוטנציאלי היה מבחין בהבדלי הגוון ככל שאלה היו דקים ובתיקוני צבע בעקבות תאונת הדרכים. כמו כן, היו נותרים על הרכב סימני יישור על פחי המרכב השונים.

בהתייחס לפגיעה ציין, כי שיעור הפחתת הערך יהיה משמעותי יותר ברכב הנפגע, זאת מאחר וקונה פוטנציאלי חייב לקבל הנחה משמעותית כדי להעדיף רכב כנ"ל שנפגע בתאונת דרכים ותוקן לעומת רכב אחר. עוד ציין השמאי, כי גם אפילו יוחלפו חלקי הרכב לחדשים ומקוריים, וחלפים אלה הינם פריקים, לא ניתן בטכנולוגיות הנהוגות במוסכים מקומיים להגיע לרמת הגימור הנהוגה אצל יצרן הרכב בפס הייצור בעת הרכבה.

השמאי נדרש לקביעת ירידת הערך שברכב, ומנה את העקרונות לירידת הערך הנ"ל. בין אלה יש לבדוק אם מדובר בבעלות ראשונה, "יד" פרטית, העדר תאונות משמעותיות בעבר, טיפול רשום במוסך מורשה של היבואן, אופי השימוש ומספר הקילומטרים שצבר הרכב עד לאירוע. עוד ציין, כי מבחינתו אין משמעות כלשהי למנגנון הנקבע בדו"ח ועדת ששון על פיו קיים שיעור קבוע של הפחתת ערך לפגיעה זו או אחרת. ירידת ערך זו ירידת ערך טכנית, לעומת ירידת ערך מסחרית אותה קבע בחוות דעתו.

לאור היקף הנזק שמצא, ובהיות הפגיעה פגיעה קשה ביותר, העריך את ירידת הערך המסחרית לרכב בסך מינימאלי של 40 אלף ₪,וזאת כאשר את הנזק הספציפי לרכב העריך בסך של 55,164 ₪.

לחיזוק מסקנתו דלעיל הסביר, כי לאור היקף הנזק הניכר וירידת הערך שהסתכמו בסך של 95,164 ₪ המהווים שיעור של כ-84% משווי הרכב, לא היתה כדאיות כלכלית ומסחרית לשיקום הרכב. לפיכך קבע, כי הערכת הנזק מגיעה לבסיס של אובדן כללי להלכה שכן משווי הרכב בסך של 119,500 ש"ח יש לנכות גם סך של 6,000 ש"ח בגין שימוש ברכב עד 3 חודשים ,גם סך 1,392 ₪ עבור הוצאות פירוק ראשוני עפ"י הנחיית השמאי ויצמן, וגם את שווי השרידים בסך של 36,500 ₪. לסכום זה הוסיף תוספות אביזרים ברכב בתוספת אגרת רישוי שלא נוצלה - וקבע את מלוא הנזק בסך של 84,040 ₪.

קביעה זו עמדה בבסיס התביעה עליה ביקש התובע להוסיף שכ"ט שמאי, הוצאות והפסד ימי עבודה.

12. השמאי נחקר ארוכות על חוות דעתו, ועמד נכוחה בניסיונותיו החוזרים ונשנים של ב"כ הנתבעת להציגו כמי שלא פעל כדין ביעצו לתובע למכור את הרכב חלף תיקונו.

עפ"י עדותו התחשב בהיקף הנזק, בעובדה שהיה צעיר לימים (חודשיים ימים), בעובדה שהתובע השתמש בו שימוש קצר, ועל כן מצא כי לא תהיה כדאיות לתיקון הרכב.

עוד עפ"י עדותו, לכשמסר את ההמלצה הנ"ל לתובע, הודיעו האחרון יחד עם אשתו, כי אין בכוונתם לתקן את הרכב אלא לקבל את המלצתו. משכך הפנה אותם לסוחר המכוניות אלדד בורשטיין, שירכוש את הרכב.

וכך הסביר (עמ' 6 לפרו'):

"ש: מי הפנה את התובע לסוחר הרכבים?

ת: אני הפניתי את התובע לסוחר הרכבים. יש חשיבות מאוד גדולה, שביהמ"ש יבין שאנו חיים בתוך ג'ונגל, יש אנשים שניתן לסמוך עליהם.

ש: אתה הפנית את התובע לסוחר הרכבים?

ת: קישרתי ביניהם. כן. זה לא דבר שהוא אסור. אסור לי לעסוק בסחר רכב, אך אני לא עוסק בסחר רכב. אני לא מכרתי את האוטו.

ש: אתה מסכים איתי שמה שעשית זה מעשה פסול בהתאם להוראות משרד התחבורה?

ת: א. אישית לא מכרתי את הרכב."

13. השמאי דורון חלק גם על קביעת היקף הנזק שקבע השמאי ויצמן מטעם הנתבעת.

לדבריו, הצעת המחיר לתיקון של השמאי הנ"ל לא היתה מפורטת דיה ולא התייחסה לכל הנזקים ברכב. לעומתו עפ"י היקף הנזק שהוא מצא ברכב קבע את שווי השרידים. הוא אישר שלא חיפש הצעות שונות לרכישת הרכב, לא עשה מכרז אלא קבע את המחיר, ומחיר זה שולם ע"י הסוחר. עוד אישר כי העביר לתובע את זיכרון הדברים, ומבחינתו יצא מהתמונה. לא רק שלא זכה לדמי תיווך, גם לא התכוון לתווך בין סוחר המכוניות לתובע אלא הציע את השירות הנ"ל ע"מ שהתובע יזכה למחיר מלא.

באשר לפער בין מועד המכירה עפ"י זיכרון הדברים לבין מועד העברת הבעלות הסביר כי נוהג מקובל הוא שסוחרים הקונים מכוניות לא טורחים לדאוג להעברת בעלות מיידית, וזאת ע"מ "לחסוך יד".

השמאי חיזק את שקבע בחוות דעתו, ולדבריו המושג של ירידת ערך טכנית עפ"י דו"ח ועדת ששון אינו מחייב לצורך ירידת ערך וכי הוא קבע ירידת ערך מסחרית. דרך קביעתה של הערכה זו לא נעשתה עפ"י נקיבה בשברי אחוזים של כל חלק וחלק אלא בהערכה כללית עפ"י הפגיעה ברכב ובדיקתו. כך שלל באופן מפורש את הטענה כי ירידת הערך נגזרה מניכוי מחיר המכירה של הרכב מערכו.

אמנם אישר בנוסף, כי ברמה העקרונית תמיד ניתן להשיג מחיר מרבי לרכב וכי סוחר רכב דואג לרווחיו שעה שהוא נדרש למכירתו של רכב פגוע. יחד עם זאת, חזר וציין, כי הרכב במצבו היה מאוד קשה למכירה ע"י אדם פרטי. וכך אמר (עמ' 11 לפר'):

"אדם פרטי לא יכול למכור אוטו כזה. אוטו כזה, כאשר מתקשרים לאדם בטלפון, ויש חובת גילוי, ושואלים אותו אם זה ניזוק בשלדה, הוא אומר כן, אז 9 טורקים את הטלפון מיד מתוך 10. והאחרון יגיד שהוא מוכן לקנות את האוטו אך במחיר מאוד נמוך. הסוחר רוצה להרוויח והוא קונה בפחות."

לכשעצמו הודה, כי הוא לא ניהל כאמור מכרז, לא הציג את הרכב לראווה משום שאינו מנהל אולם תצוגה של מכוניות, אולם הפנה ופנה לסוחר רכב ,עליו הוא סומך שפעל למכירת הרכב בהתאם לסכום שקבע.

14. לטענת ב"כ התובע, לאחר חקירת השמאי שחוות דעתו לא נסתרה, ובשים לב לעובדה שמדובר היה ברכב חדש לגמרי, נמצאת הקביעה של ירידת הערך המסחרית מהימנה. כמו כן לאחר שהנתבעת משכה את חוות דעתה הנגדית, ממילא אין ראיה לסתור את קביעתו. לכן לטענתו ,מכירת הרכב ע"י התובע נעשתה באופן סביר והתובע פעל בצורה הטובה ביותר להקטנת נזקו.

15. ב"כ הנתבעת תקף את מסקנתו האחרונה של ב"כ התובע, ולטענתו, הוכח כי התובע לא עשה די להקטנת הנזק, לא התעסק כלל במכירת הרכב אלא הובל ע"י השמאי שבחר למצות הליך שהיה לו בו יד, וכתוצאה מכך לא נמכר הרכב במחירו הריאלי. גם התובע בעצמו היה ער לכך, ואם הרכב נמכר בהפסד אין לו לגלגלו על הנתבעת.

16. אני סבורה כי עלה בידי התובע להוכיח את היקף הנזק על פי קביעת השמאי. בהעדרה של חוות דעת נגדית אין משקל לטענות החולקות על היקף הנזק אשר פורט ע"י השמאי דורון ולא נסתר.

כמו כן, אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח בדל קצה של נזק ראייתי שנגרם לה כאשר הוכח כי ראשון בודקי הרכב היה שמאי מטעמה. אמנם נסיבות אי השלמת חוות דעתו נותרו עלומות אלא שהנתבעת נמנעה מזימונו לעדות, ועל כן הדבר יזקף לחובתה.

למרות חקירתו הארוכה והנוקבת של השמאי דורון ע"י ב"כ הנתבעת, לא עלה בידי האחרון לקעקע את מסקנותיו, ולא מצאתי יסוד לטענה כי לא נערך חישוב נכון או מתאים לירידת הערך המסחרית. מדובר כאמור ברכב חדש שהספיק להיות בכביש כחודשיים ימים, ולכן הדעת נותנת כי תאונה מסוג זו עפ"י היקף הנזק גוררת אחריה ירידת ערך לא מבוטלת.

17. למעשה מיקד ב"כ הנתבעת טיעוניו בעניין הקטנת הנזק.

הוא ייחס לשמאי מעורבות יתר בהליך מזורז ונושא רווחים לגורמים אחרים אשר אין בינם לבין החובה להקטין את הנזק קשר ישיר. ב"כ הנתבעת היפנה לפסה"ד בתא"מ (י-ם) 21445-12-10 ד"ר ורביה פיאונה נ' ממו אבי (פורסם בנבו) (24.7.11) בו ביקר ביהמ"ש השלום בירושלים פעילות ומעורבות דומה של השמאי הנ"ל אשר הביאה לפסלות קביעתו השמאית בנוגע לירידת הערך.

אינני יכולה להתעלם מתמיהות שעלו מעדותו של השמאי דורון ומה"סידור" הנוח שסייע באמצעותו לתובע למכור את הרכב. במהלך עדותו הגן ביהמ"ש על העד הנ"ל ע"מ שלא יוטל בהתנהלותו פגם בלא שיוכל להתגונן בפניו בהליך נכון, אולם ככל שאני נותנת דעתי למשמעות התנהלות זו בהקשר לתובע, מצאתי כי האחרון נתן בו אמון מלא וסביר בנסיבות, הגם שבחר לפעול בדרך קלה יותר ויתכן גם אדישה במידה מסוימת לזכויות הנתבעת.

כשלעצמי שלא כמסקנת ביהמ"ש בירושלים, אני סבורה כי בנסיבות אלו אין לפסול לחלוטין את קביעת השמאי אלא יש להכיר בחלק מירידת הערך עפ"י הפער שבו הודה התובע. ברם, גם על פי מסקנה זו עולה בבירור, כי בהתחשב בירידת ערך נמוכה מזו שהעריך השמאי, עדיין מגיע היקף הפגיעה לכדי קביעת אובדן להלכה, ועל כן יש לקבל את התביעה ברכיב זה.

לסיכום

18. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 87,909 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. לסכום זה יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8700 ש"ח.

ניתן היום, כ"א' תשרי תשע"ג, 7 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.