ע"י ב"כ עו"ד נתנאל יוסף ואח'

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב (ת.א. 72255/96 מיום 13.4.2010, כב' השופטת נורית רביב) (להלן: "פסק הדין המשלים"), אשר התבסס על פסק דין חלקי (להלן: "פסק דין חלקי") מיום 21.5.2008 שהורה למשיב והמערער שכנגד, בנק מזרחי טפחות (להלן: "הבנק") לשחזר את מצב החשבון של המערערת 1 והמשיבה שכנגד, אלקטרו פי.א.מ רעננה חברה למסחר והשקעות בע"מ (להלן:"החברה") בהתאם לעקרונות שהותוו בו. בפסק הדין המשלים נקבע כי חשבון החברה עומד על יתרת חובה של 74,939 ₪ נכון למועד הגשת תביעת הבנק. לפיכך, תביעת הבנק התקבלה בחלקה ותביעת המערערים נדחתה.

רקע עובדתי:

1. באוקטובר 1996 הגיש הבנק, תביעה בסדר דין מקוצר נגד החברה והערבים לחובותיה – מר סופר (להלן: "סופר") וגב' אדלמן (להלן: "אדלמן"), שהם בעלי מניות בחברה ומנהלים רשומים בה (להלן ייקראו החברה, סופר ואדלמן יחדיו: "המערערים").
2. הבנק העמיד את סכום התביעה על סך 302,411 ₪ על פי הפירוט הבא: יתרת חוב בחשבון החח"ד בסכום של 688 ₪ ויתרה בלתי מסולקת של הלוואה צמודת מדד, בסך של 301,723 ₪.
3. בדצמבר 1996 הוגשה על ידי המערערים בקשת רשות להתגונן, במסגרתה הועלו טענות קיזוז שונות כנגד החוב הנתבע. לבקשה צורף דו"ח שנערך על ידי המומחה מילר.
4. בדצמבר 1999 הגישו המערערים תביעה שכנגד, אותה העמידו על סכום של 5,000,000 ש"ח, שהופחת ל-1,000,000 ש"ח לצרכי אגרה (להלן: "התביעה שכנגד"). בהמשך, הגיש הבנק חוות דעת מומחה לפיה יש להפחית את חוב החברה בכ-47,865 ש"ח.
5. המחלוקות בין הצדדים נסובו על הסוגיות הבאות: התניית שירות בשירות ביחס לשתי הלוואות שהועמדו לחברה; הימנעות הבנק ממימוש תוכניות חיסכון; חיובי ריבית בלתי מוצדקים; ימי ערך; וכיבוד שיק שניתנה הוראה לביטולו.

פסק דינה של הערכאה הדיונית (החלקי והמשלים):

1. נקבע כי הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") לפיה "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות", משחררת כליל את המערערים ממחסום ההתיישנות והם יכולים להעלות טענות כנגד פעולות שבוצעו בחשבון החל מפתיחתו. הטעם לכך הוא שחלק מתביעת הבנק, גם אם קטן, נובע מיתרה בלתי מסולקת בחשבון החח"ד.
2. המערערים הלינו על כך שבשנים 1980-1979 נהג הבנק לזכות את החשבון בגין שיקים והפקדות במזומן לפי ימי ערך (ימי עסקים) המאוחרים מתאריך ההפקדה. בגין הפקדות במזומן זוכה החשבון באיחור של יום וביחס לשיקים באיחור של עד יומיים. נוהג זה פסק בהדרגה בשנת 1980. הערכאה הדיונית קבעה כי ימי הערך שימשו באותו ימים כתחליף לעמלות וכי המערערים לא סתרו את טענת הבנק כי הזיכוי המאוחר היה נוהג מקובל במערכת הבנקאית. רק בשנת 1992 נקבע בחקיקת משנה האיסור על זיכוי מאוחר. כמו כן, חלפו 16 שנים עד שהמערערים העלו את השגותיהם בעניין והדבר איננו מתיישב עם חובות תום הלב וההגינות.
3. הסוגיה המרכזית שנדונה הייתה התניית שירות בשירות בקשר לשני מקרים (דצמבר 1996 ודצמבר 1997) שבהם נעשה שימוש בכספי הלוואה צמודת מדד לצורך רכישת תוכנית חיסכון.
4. במקרה הראשון ניתנה לחברה הלוואה על סך של 60,000 ₪, כש-20,000 ₪ מתוכם שמשו לרכישת תוכנית חיסכון על שמו של סופר ו-40,000 ₪ הוזרמו לחשבון החח"ד לשם סילוק יתרת חוב. אמנם, בהמלצת מנהל הסניף לאשר את ההלוואה נכתב "ממליץ לאשר הלוואה, כנגד הורדת החח"ד ל-5,000 ₪, והפרשה של 20,000 ₪ לחיסכון צמוד דולר...ושיקים ולביטחון באופן קבוע ע"ס 20,000 ₪ לפחות", אך מנגד ראיות אחרות שהובאו, כמו גם היעדר האמון שנתנה הערכאה הדיונית בגרסת סופר, הביאו למסקנה שהטענה בדבר התניית שירות לא הוכחה.
5. נקבע שטענת סופר לפיה ביקש הלוואה צמודה בסך 40,000 ₪ בלבד, אך נאלץ על ידי הבנק להגדילה ב-20,000 ₪ לצורך הפקדה בחיסכון - הינה גרסה כבושה שהועלתה רק במסגרת החקירה הנגדית. זאת ועוד, סופר העיד שהוא כלל לא הכיר את מנהל הסניף דאז צובל (להלן: "צובל") וכל מגעיו היו עם סגנו איציק עמרם (להלן: "עמרם") עימו היו לו "יחסים נפלאים", אך בכל זאת ייחס את ההתניה לצובל. עמרם בכלל לא הובא לעדות.
6. הערכאה הדיונית דחתה את טענת המערערים לפיה נטילת ההלוואה לצורך הפקדה בחיסכון הייתה בזמנו חסרת היגיון כלכלי. בנסיבות העניין, מדובר על מימון השקעה צמודה (למדד הדולר), באמצעות הלוואה צמודת מדד, כך שהוצאות הריבית בגינה נמוכות יותר ומהווה הוצאה לצרכי מס אצל החברה, כשאצל סופר כספי החיסכון מניבים הכנסה פטורה ממס. כמו כן, ההלוואה כולה נפרעת מההכנסה השוטפת של החברה, שסופר איננו בעל מניות יחיד בה.
7. המקרה השני אירע בדצמבר 1987, אז העמיד הבנק לחברה הלוואה בסך של 150,000 ₪, בתנאי הצמדה למדד ובריבית של 8.75%. 30,000 ₪ מכספי ההלוואה שימשו לסילוק יתרת חוב בחשבון החח"ד ו-120,000 הופנו לתוכנית חיסכון על שם סופר, הצמודה למדד הדולר. בטופס הבקשה לאשראי ציין מנהל האזור: "מאשר הלוואה...בסך 150,000 ₪ בתנאי הקרן בבטחון של חסכונות בשווי מקביל". הערכאה הדיונית קבעה כי המילה "בתנאי" איננה מתייחסת להשקעה בתכנית החיסכון אלא לתנאי ההלוואה ולכן נוסח האישור אינו מעיד על התניית שירות בשירות. עוד הצביעה על כך שצוין בבקשה כי "תמורת ההלוואה תושקע באפיקי השקעה מדדים", שתכנית חיסכון היא אחת מהן. נדחתה טענת המערערים כי מטרת ההלוואה הייתה "להעיר לחיים" את עסקה של החברה באמצעות החלפת כלי רכב. לא סביר כי סופר בא לבנק עם תכנית עסקית ויצא על אפו וחמתו עם תכנית חיסכון שהקפיאה את הכסף למספר שנים. מכל מקום, ל"תכנית העסקית" אין זכר בתצהירו של סופר ומדובר בגרסה כבושה, שהועלתה לראשונה במסגרת החקירה הנגדית. סיכומו של עניין, לא הוכח שבהתנהלות הבנק דבק פסול של התניית שירות בשירות.
8. באשר למחלוקת בעניין חיובי הריבית, נקבע כי שורשיה נעוצים בהודעה שקיבלה החברה ביום 16.8.1983 לפיה שיעור הריבית שיחול מיום-1.9.1983 יעלה ל-101%, בעוד חשבונה חויב כבר מיום 1.8.1983 בריבית של 115%. הפער בין השיעורים, הקרין על שיעורי הרבית שנגבו בהמשך. הבנק טען כי הגידול בשיעור הריבית מ-101% ל-115% נבע מבקשת החברה ביום 18.8.1983 להגדיל את מסגרת האשראי, אך הסבר זה נדחה. לא הוצג תיעוד כלשהו התומך בו. יתרה מכך, קלמן בסר (להלן: "בסר") שהיה מנהל הסניף בזמנים הרלבנטיים ועזב את הבנק בטונים צורמים, העיד כי הלקוח לא הסכים להגדלת שיעור הריבית. הבנק גבה אפוא שלא כדין ריבית בשיעור של 115% החל מיום 1.8.1983.
9. לנוכח האמור, נבחנה אורכה של התקופה שיופחת בה שיעור הריבית. בין 15.11.1983 ועד ה-11.3.1984 הודיע הבנק לכלל לקוחותיו על העלאת ריבית שלוש פעמים: 25% החל מה-15.11.1983, 24% מיום 10.1.1984 ו-12% מיום 11.3.1984. בהודעה האחרונה לא הסתפק הבנק בציון שיעור העלייה בלבד, כפי שעשה בהודעות הקודמות אלא נקב בשיעור הריבית הכולל שבו יחויב החשבון - 176%. למרות הודעה זו, קרוב לוודאי שהחברה לא יכלה להבין כי שיעור הריבית איננו רק תוצר של העלאות הריבית לכלל לקוחות הבנק, אלא נובע מהעלאה נוספת, בשיעור של 14%, שחלה רק עליה ספציפית. יחד עם זאת, ביום 1.10.1984 ביקשה החברה להגדיל את מסגרת האשראי וחתמה על בקשת אשראי שבה צוין שיעור הריבית שיחול מיום 29.7.1984– 248% ולכן ממועד זה יש לראות בה כמי שהסכימה לשיעור הריבית שהושת עליה.
10. משכך, נקבע כי בין 1.8.1983 עד ל-29.7.1984 יופחת 14% משיעור הריבית שחויב בו החשבון.
11. נתקבלו טענות המערערים כי הבנק נמנע שלא כדין מלממש תוכנית חיסכון לצורך פירעון מוקדם של ההלוואה בסך של 150,000 ₪. הבנק טען שלא קיבל את פניות המערערים (מיום 17.7.1990 ו-20.8.1990), אך קיימת ראייה שלפחות המכתב הראשון הגיע ליעדו, משום שהבנק השיב עליו ביום 8.8.1990. בנוסף, הבנק לא הצליח למצוא את תיק הלקוח של החברה ודי בעובדה זו כדי לקבוע שהטענה שהמכתבים נכתבו ונמסרו לבנק מסתברת יותר מהאפשרות האחרת.
12. בהקשר זה, נדחתה טענת הבנק כי פירעון מוקדם של ההלוואה לא היה אפשרי. היות ובתנאי ההלוואה לא נאסר בפירוש על פירעון מוקדם, יש לצאת מתוך הנחה שהבנק היה חייב להיענות לבקשת הלקוח.
13. עוד נקבע, כי הראיות מלמדות כי הבנק כיבד שיק בסך 1080 ₪ (זמן פירעון ליום 25.3.1987) שהחברה הורתה על ביטולו. השיק היה שלישי בסדרה של 4 שיקים שהחברה משכה לפקודת ספק שפשט את הרגל. שני השיקים שקדמו למועד פרעונו וכן והשיק שמועד פרעונו היה מאוחר ממנו - לא כובדו. המערערים אף הציגו מכתב מיום 5.4.1987 שבו הלינו על כיבוד השיק. מנגד, הבנק לא סיפק הסבר סביר לכך ששלושה שיקים מהסדרה לא כובדו, בעוד רק השיק הספציפי כובד. מכאן, יש לזכות את החשבון לפי יום ערך חיוב החשבון בגין השיק.
14. לסיכום, נפסק כי חשבון החברה ישוחזר על ידי הבנק בהתאם לקביעות לעיל. ככל שתיווצר יתרת זכות יזוכה החשבון עד סוף שנת 1987 בריבית זכות ("ריבית תיקונים"). דא עקא, מראשית 1988 נקבע שתיזקף ריבית חובה על יתרות הזכות, למרות הכלל לפיו על יתרות הזכות יש לזקוף ריבית זכות בלבד. הטעם לכך הוא שבתצהיר סופר נכתב כי נכון לסוף שנת 1987 חשבונות החברה ב-3 בנקים שונים היו ביתרות חובה. ההנחה הסבירה היא שהחברה הייתה עושה שימוש מועיל ביתרות הזכות בחשבונה ומפחיתה באמצעותן את חיובי הריבית בחשבונותיה האחרים.
15. לאחר מתן פסק הדין החלקי, נתברר כי הצדדים אינם מצליחים להגיע להסכמה באשר לתוצאת השחזור. על מנת להכריע במחלוקת מונה מומחה מטעם בית משפט. בחוות הדעת הראשונה של אלכס הילמן (להלן: "המומחה"), צוינו ארבע חלופות ליתרה בחשבון שנעו בין 158,000 ₪ ל-70,000 ₪ לערך (בזכות). בעקבות חקירה הנגדית התגלו שגיאות רבות וסוכם כי יגיש חוות דעת מתוקנת. נקבע שיעבירה לצדדים לסבב תגובות והערות ולאחר מכן יגיש לבית המשפט חוות דעת סופית.
16. בחוות הדעת החדשה שהוגשה לצדדים (ביום 10.3.2010) צוינו שתי חלופות, באחת החשבון ביתרת זכות של 2000 ₪ לערך ובאחרת בחובה של 17,000 ₪. המומחה הודיע כי בכוונתו להמליץ על החלופה הראשונה. עם זאת, לאחר קבלת ההערות, שינה מקצה לקצה את עמדתו. בחוות הדעת הסופית שהוגשה לבית המשפט (25.3.2010) נכתב כי נכון למועד הגשת התביעה עמד החשבון ביתרת חובה של 74,939 ₪. הערכאה הדיונית מצאה לאמץ קביעה זו. לפיכך, במסגרת פסק הדין המשלים נקבע כי המערערים ישלמו לבנק את הסכום האמור, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. לא ניתן צו להוצאות.
17. המערערים הגישו בקשה לביטול פסק הדין, אך היא נדחתה ביום 11.5.2010 בהחלטה שעליה חתומה העוזרת המשפטית.

ערעור המערערים (ע"א 45456-05-10):

1. נטען שיש לזכות את המערערים בריבית בגין האיחור בזיכוי של שיקים ומזומן, כי הבנק ביצע התניית שירות בשירות פסולה בקשר לשתי ההלוואות, כי ראוי היה לקבוע שהחל מפתיחת החשבון ועד סיום השחזור תיזקף ליתרות הזכות שיווצרו ריבית חובה. לחילופין, לקבוע כי ריבית הזכות תחושב על פי שיעורי ריבית התפס של בנק ישראל עד לתקופה של סוף 1987. המערערים מבקשים שתיקון הריבית יעשה לגבי כל דלתא שתיווצר, הן דלתא שבגינה בוטלו יתרות חובה והן דלתא שבגינה יוצרו יתרות הזכות. עוד נטען, כי אף אם המערערים היו ביתרת חובה במועד הגשת התביעה, יש לשערך את הסכומים שעוקלו ע"י הבנק אצל צד ג' ושהופקדו בחשבון הנאמנות באותו אופן בו שוערך החוב לבנק. לבסוף, ההחלטה שניתנה ביום 11.5.2010 על ידי העוזרת המשפטית, הדוחה את בקשת המערערים לחקור את המומחה על חוות דעתו הסופית ניתנה בחוסר סמכות.

ערעור הבנק:

1. נטען כי ראוי היה להטיל הוצאות על המערערים ולקבוע כי החוב בחשבון נכון למועד הגשת התביעה ישא ריבית בנקאית מירבית, כן לא היה מקום לזכות את חשבון בשווי השיק. הבנק מוסיף כי שגתה הערכאה הדיונית בקביעתה שיש להוסיף ריבית חובה על יתרות הזכות שתיווצרנה מראשית 1988 וכשהפחיתה את שיעורי הריבית לתקופה שבין 1984-1983.

דיון - ערעור המערערים (ע"א 45456-05-10):

1. פסק הדין החלקי ניתן ב-2008 ועד פסק הדין המשלים חלפו יותר משנתיים. במהלך תקופה זו, הכין מומחה בית המשפט שלוש חוות דעת שונות, בהן הוצגו לא פחות מ-7 אפשרויות שונות באשר לגובה היתרה בחשבון נכון למועד הגשת תביעת הבנק. במהלך חקירתו ציין שתי חלופות נוספות – כך שבסך הכל נקב ב-9 יתרות שונות. כבר משום כך מתעוררת תהייה לנוכח תפקודו, שכן חישוב חשבונאי-פיננסי, אם מבוצע כראוי, לא אמור להניב תוצאות כה שונות המקשות על גזירת מסקנה ברורה איזה צד חייב למשנהו, מקל וחומר על הסכום המדויק.
2. בחוות דעתו הראשונה הציע ארבע אפשרויות שונות, בכולן החשבון מצוי ביתרת זכות (158,115.6, 135,221.7, 92,686.55, 69,792.3). מעיון בחוות הדעת עולה שהסיבה לריבוי החלופות נעוצה בכך שהמומחה לא היה בטוח אם לשקלל את פירעון יתרת ההלוואה השנייה (שעמדה על סך 150,000 ₪) ולא היה משוכנע אם לחשב זיכויים שהציג הבנק ואשר לא ניתנה אליהם התייחסות מפורשת בפסק הדין.
3. לאחר הגשת חוות הדעת הראשונה, ביקשו הצדדים לחקור את המומחה וטרם החקירה העבירו לו את הערותיהם. עוד טרם החלה החקירה הנגדית (דיון מיום 22.2.2010) ציין המומחה כי לנוכח הערות הבנק מצא מספר שגיאות ועל כן הוא מבקש לתקן את הסכומים שנקבעו בחוות הדעת. הוא הודה כי לשינויים השפעה מהותית ביחס לגובה היתרה: "לגבי השאלות של הבנק, כאן היו בהחלט הערות שהשפיעו על התוצאות החישוביות...בהחלט עשינו הרצות מחודשות של המודל שלנו ומצאנו צורך לתקן...מדובר בתיקונים טכניים אבל לפחות לשניים מהם יש השפעה מספרית מהותית על התוצאה הסופית...כאשר פורעים את יתרת ההלוואה, יש שתי חלופות, אחת...שמביאה את הנתבעת ל-27 אלף..." (פרו' מיום 22.2.2010 עמ' 5). המומחה הוסיף כי לגבי הזיכויים הנוספים שהציג הבנק לא מצא ראיות מספיקות, אך בעקבות חקירתו ולאחר שהוצגו לו מסמכים שינה את דעתו: "כשרואים את הסכומים והסיכום שלהם היא בהחלט סבירה. אחרי בירור כאן המסקנה שלי היא שהאופציה השלישית היא אופצייה סבירה, היינו שחומר הראיות תומך גם בסכומים שאליהם לא הייתה התייחסות בפסה"ד החלקי ואני סבור עכשיו שהם באמת שייכים לתוכניות החיסכון" (פרו' מיום 22.2010 עמ' 12).
4. במהלך החקירה התברר גם כי המומחה טעה בשיעור ריבית החובה שחייב בה את החשבון בתקופה מסוימת, בכך שמימוש תכניות החיסכון הוקדם ל-16.9.2010 אך פירעון ההלוואה בסך 150,000 ₪ בוצע רק ביום 24.9.2010 (המימוש והפירעון אמורים היו להתבצע באותו יום) וכשחישב ריבית זכות על כל יתרות הזכות במועדים השונים, במקום רק על ההפרש בין יתרת הזכות בעקבות השחזור ליתרת הזכות בפועל (ה"דלתא"). אי לכך, ניתנו על ידי כב' השופטת רביב מספר החלטות שהנחו את המומחה כיצד לתקן את חוות דעתו. בסיום הדיון השני (1.3.2010) ניתנה על ידי כב' השופטת החלטה מסכמת כדלקמן (ההדגשות אינן במקור):

"חשבון משוחזר שיתוקן בהתאם לשורת ההחלטות שניתנה בדיון זה ובדיון הקודם, ולאחר שיעבור סיבוב של תגובות של המומחים מטעם בעלי הדין, ישירות למומחה מטעם ביהמ"ש לפי הפרוצדורה שהוצעה על ידי כמפורט לעיל, יוגש על ידי המומחה לבית המשפט עד ליום 25.3.2010 ובמקביל לצדדים. פסק הדין המשלים ישלח לצדדים בדואר לאחר שאקבל את חוות הדעת של המומחה."

1. ביום 10.3.2010 שלח המומחה לצדדים חוות דעת מתוקנת המשחזרת את החשבון. אך שוב התברר כי הוא מתקשה להגיע לתוצאה חד משמעית. הפעם צוינו על ידי שתי חלופות אפשריות למצב היתרה - בחלופה א' החשבון בחובה של 17,383 ₪ ובחלופה ב' בזכות של 2,177.08 ₪. ההבדל נבע מהנחות שונות באשר לתקופות הפירעון של קרן ההלוואה בסך 150,000 ₪. את חוות דעתו סיכם המומחה ש"בכוונתי...להמליץ בחוות הדעת הסופית לאמץ את חלופה ב' (ה-ש: זו שהחשבון ביתרת זכות), המשקפת למיטב הבנתי נכונה את רוח פסק הדין החלקי וההחלטות הקודמות של כבוד בית המשפט בעניין זה".
2. המומחה ביקש מהצדדים לשלוח את הערותיהם תוך 5 ימים. לאחר קבלת ההערות, חלה תפנית נוספת ודרמטית בעמדתו, לאחריה כבר עומד החשבון ביתרת חובה של 74,939₪. לא צוינו על ידו חלופות נוספות.
3. התברר, כי הפער הגדול בין האמור בחוות הדעת מיום 10.3.2010 לבין חוות הדעת הסופית, נגרם מכך שבראשונה חישב המומחה ריבית זכות על ההפרש בין יתרות הזכות שנוצרה בשחזור ליתרה שהייתה בחשבון המקורי, גם אם היתרה הייתה בחובה, בעוד באחרונה אימץ את עמדת הבנק וחישב את הריבית רק על ההפרש בין יתרות הזכות.
4. עיון באמור בחוות הדעת הסופית מעורר אי נוחות. לא משום תוצאתה, שאין זה המקום הראוי לדון במשקלה, אלא בעיקר נוכח הנימוקים לה. המומחה ציין כי עמדת הבנק בעניין מעידה על "חוסר הבנה כלכלי" וכי דעתו הייתה ונותרה שיש לחשב את ריבית הזכות גם על סכום תיקון יתרת החובה. לטענתו, התברר לו מ"שיחות" עצמאיות שערך עם הצדדים כי "ייתכן" שהסוגיה בעניין גובה הדלתא לפיה תחושב ריבית הזכות לא הייתה שנויה במחלוקת. הואיל וכך, הוא לא מצא טעם לקבוע אחרת (ההדגשות אינן במקור):

"עמדתי המקורית הייתה שיש מקום לחשב ריבית זכות על כל דלתא – כלומר במקום בו היה החשבון בחובה על סכום תיקון יתרת החובה וסכום יתרת הזכות. גישה זו מבוססת על חשיבה כלכלית שרואה בכל שיטה אחרת פגיעה בלקוח שהרי הבנק חישב ריבית חובה על יתרת החובה וביטל חישוב ריבית החובה על יתרה החוב על (צ"ל : עד) לאיפוסה אין בה די ומתעלמת מאובדן ההכנסה האלטרנטיבית של הלקוח על הסכום המתוקן שבין יתרת החובה לאיפוסה. ההפרש הוא מהותי. עמדתו של ב"כ התובעת הייתה בוטה ומשתלחת בח"מ ואני מצר על כך שכן היא מעידה בלשון המעטה על חוסר הבנה כלכלי וצרות ראיה טכנית בבחינתו את הסוגיה. עם זאת צודק ב"כ התובעת כי בעניין זה לא הייתה מחלוקת בין מומחי הצדדים כי אין לחשב ריבית זכות על יתרות החובה שבוטלו. משיחותינו עם המומחים עלה כי אכן הם נהגו בדרך חישוב דומה וב"כ הנתבעים בהתייחסותו לאופן השחזור התעלם מסוגיה זו. בניגוד לנאמר על ידי ב"כ הנתבעת למיטב הבנתי פסק הדין לא קבע עמדה חד משמעית בעניין ספציפי זה אך יתכן כי הדבר התייתר בהעדר מחלוקת בין המומחים. אשר על כן אין לי אלא לקבל את עמדת התובעת בעניין זה בבואי לשחזר את חשבון הבנק בחוות הדעת הסופית ומדובר כאמור בהפרש מהותי בהשוואה לחישובים שנעשו בחוות הדעת המקורית".

1. המומחה מונה כדי להמליץ לבית המשפט על גובה היתרה בחשבון על פי מיטב הבנתו הפיננסית. בלתי מתקבל על הדעת כי יציין שדעתו הפיננסית בסוגיה מסוימת היא א', בעוד שהוא מחליט ב', זאת לנוכח נימוקים משפטיים. המומחה נתפס לכלל טעות כאשר פלש לתחומים שמצויים בסמכותו הבלעדית של בית המשפט. מכל מקום, לא מצאנו כי בית המשפט קבע שהסוגיה האמורה איננה שנויה במחלוקת ומכאן מדובר ב"יוזמה" של המומחה, שהחליט לתחום מחדש את גדר המחלוקת.
2. עניין נוסף, נעוץ באי המצאת חוות הדעת הסופית לצדדים, חרף החלטת בית המשפט. ממילא, אף בלא החלטה מפורשת, היה חייב להיות נהיר למומחה שלצדדים עניין מובהק לקבלה, בייחוד בנסיבות בהן חל שינוי מהותי בין האמור בחוות הדעת שהומצאה להם, לבין חוות דעתו הסופית.
3. ביום 13.4.2010 ניתן פסק הדין המשלים שאימץ את קביעות המומחה המעודכנות. לצדדים לא ניתנה האפשרות לחקור את המומחה על חוות דעתו החדשה, או להשיג עליה בדרך כלשהי, טרם מתן פסק הדין כמתחייב. המערערים הגישו (9.5.2010) בקשה לביטול פסק הדין ולפסילת חוות הדעת ולחילופין ביקשו לחקור את המומחה. בבקשה צוין כי דעתו של המומחה הייתה שיש להוסיף ריבית על כל הדלתא, בהתאם לעמדת המערערים, אך באופן תמוה הוא החליט שהנושא לא שנוי במחלוקת ולכן אימץ את עמדת הבנק. צוין כי חוות הדעת האחרונה עומדת ב"סתירה מובהקת" לקודמותיה וכי (ההדגשות במקור) "חוות הדעת הרביעית של המומחה הומצאה ע"י המומחה בלעדית לבית המשפט...מתברר שחוות הדעת הועברה לכב' בית המשפט ע"י המזכירות רק לאחר פגרת הפסח ומיד ניתן פסק דין על סמך חוות הדעת ומבלי שנתאפשר למבקשים לבחון את חוות הדעת ולהתייחס אליה ולעתור לכל סעד בעניין זה, לרבות לעתור לפסילת חוות הדעת ו/או לחקירתו של המומחה על חוות דעתו הרביעית...לאור הפגיעה בזכויות של המבקשים מבוקש לבטל את פסק הדין שניתן בטרם דיון בנושא חוות הדעת, וכן לפסול את חוות דעת המומחה...ולחילופין לאפשר את חקירתו של המומחה."
4. בהחלטה שניתנה מיום 11.5.2010, עליה חתומה העוזרת המשפטית של כב' השופטת רביב נדחתה בקשת המערערים מהטעם ש"פסק הדין המשלים אמור היה להינתן לאחר שתומצא חוות הדעת המתוקנת של המומחה...עם מתן פסק הדין המשלים סיים בית משפט זה את מלאכתו והבקשה נדחית". המערערים טוענים כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות והיא חסרת כל תוקף וכי יש מקום לבטל את פסק הדין המשלים לנוכח הפגיעה הקשה בזכויותיהם המהותיות.
5. נציין כבר עתה, כי היות שלא ניתנה למערערים האפשרות לחקור את המומחה על חוות דעתו הסופית ו/או להשיג עליה, פסק הדין המשלים פגע בכללי הצדק הטבעי ולכן דינו להתבטל. בנוסף, מוטב היה שבית המשפט לא היה מסמיך את עוזרתו המשפטית לחתום על החלטות מהותיות.
6. לגופו של עניין, כידוע, לכל צד מוקנית הזכות לחקור את המומחה במסגרת חקירה נגדית. סעיף 26(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי: "הוראות סימן זה אינן גורעות מכוחו של בית המשפט לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך." מעבר להוראה הנ"ל, הזכות לחקירה נגדית עוגנה בשורה ארוכה של פסקי דין (ראו בין היתר: רע"א 3112/93 עזבון המנוחים וולף הוגו (חיים) וולף אירמה (חנה) נ' מושב גן שומרון, פ"ד מח(5) 397, (1994); פסק דינו של כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, (1987)). לאחרונה צוין על ידי בית המשפט העליון כי "על בית המשפט לפעול מתוך נקודת מוצא שככלל יש לאפשר חקירה נגדית ויש להצביע על נסיבות מיוחדות שבגינן יש לחרוג מהכלל האמור...וכי "אין לקבל את טענת המשיבים כי חשיבות חקירתו הנגדית של המומחה פחותה, מכיוון שהמומחה מונה על-ידי בית המשפט...דווקא העובדה שבית המשפט מעניק משקל רב למומחה מטעמו בשל האובייקטיביות שלו, מובילה למסקנה שיש לאפשר לצדדים לאתגר את חוות דעתו של המומחה במבחן החקירה הנגדית" (ראו: רע"א 5376/12 אפולו אדקס בע"מ נ' סיטבון [פורסם בנבו] 7 (23.10.2012)). ברור גם, כי הזכות קיימת לגבי כל חוות דעת שמגיש המומחה במסגרת ההליך המשפטי ואין זה משנה אם בעבר נחקר על חוות דעת קודמת. בענייננו בעקבות חקירה נגדית נדרש המומחה להגיש חוות דעת חדשה, ובנסיבות התבקש ביתר שאת לאפשר את חקירתו בטרם ינתן פסק הדין.
7. אמנם, הצדדים הגישו את הערותיהם ביחס לאמור בחוות הדעת שנשלחה אליהם, אך בכך לא מוצו זכויותיהם. שאלות ההבהרה, כשמן כן הן, נועדו להבהיר את האמור בחוות הדעת. ואילו החקירה הנגדית, מטרתה לסתור את המסקנות העולות מחוות הדעת ולברר אם קביעות המומחה מבוססות היטב. שאלות ההבהרה והערות אינן תחליף הולם לחקירה הנגדית (ראו: דברי המשנה לנשיא (בדימוס) ריבלין ברע"א 1017/01 אלבטרוניקס בע"מ נ' בר [פורסם בנבו] 2 (8.5.2011)). ממילא, חוות הדעת שהגיש המומחה לבית המשפט הייתה שונה מזו שהועברה לצדדים, ששלחו את הערותיהם רק ביחס לחוות הדעת מיום 10.3.2010. מכאן, לא ניתנה להם כלל ההזדמנות להתייחס לאמור בחוות הדעת הסופית, ולו בדרך של הערות.
8. בנוסף, במקרה שלפנינו ניסיון העבר לימד כי דעותיו של המומחה לא היו עקביות ויציבות. לאחר שנחקר על האמור בחוות דעתו הראשונה, חזר משורה ארוכה של קביעות ואף נדרש להגיש חוות דעת מתוקנת. בהמשך חל שינוי משמעותי נוסף בעמדותיו לנוכח הערות שנשלחו לו. מכאן שכבר הומחשה היטב החשיבות הטמונה בחקירה הנגדית ככלי לאיתור ותיקון פגמים בחוות דעתו. יתרה מכך, מעיון בחוות הדעת הסופית עולה שהיא בחלקה לא בוססה על נימוקים פיננסים ולקחו "הנחות משפטיות" שאינן ממין העניין. לפיכך, היה צורך ממשי בליבון ממצה במסגרת חקירה נגדית, כדי שתתבהר מה היא עמדת המומחה באשר לגובה היתרה בחשבון על פי מיטב הבנתו הפיננסית.
9. לא נוכל לאמץ את עמדת הערכאה הדיונית לקבל את חוות הדעת הסופית מבלי לאפשר לצדדים לחקור את המומחה ולכן מצאנו לבטל את פסק הדין המשלים. הואיל וקביעות המומחה בחוות דעתו הסופית נסמכו על שיקולים שאינם בתחום סמכותו, ראוי להורות על ביטולה. כמו כן, דומה עלינו בנסיבות שימונה מומחה חדש על ידי הערכאה הדיונית, אשר יכין חוות דעת חדשה בהתאם להנחיות המפורטות כדלהלן. לצדדים תינתן כמובן האפשרות לחוקרו טרם מתן פסק הדין.
10. באשר לפסק הדין החלקי, המערערים טוענים כי הבנק התעשר על חשבונם בכך שבהפקדות של מזומן ושיקים זיכה את חשבונם באיחור של עד יומיים. מקובלת עלינו מסקנתה של הערכאה הדיונית כי אין בעובדה שהבנק הרוויח כתוצאה מהזיכוי כדי ליתן למערערים סעד כלשהו. באותה תקופה לא הייתה הוראה האוסרת על פעולת הבנק והמערערים לא הוכיחו כי הבנק התנהל באופן בלתי סביר. מכל מקום, די בעובדה שהמערערים נמנעו מלמחות על כך בזמן אמת והעלו לראשונה את טענותיהם לאחר הגשת תביעת הבנק בשנת 1996, כדי לחסום אותם מלטעון כנגד הפעולות שנעשו בשנים 1980-1979.
11. טענתם העיקרית של המערערים היא שהבנק ביצע התניית שירות בשירות פסולה בקשר לשתי הלוואות שניתנו לחברה בדצמבר 1986 ודצמבר 1987. הערכאה הדיונית ניתחה באופן מעמיק ונרחב את התשתית הראייתית, בהם עדותו של סופר, הנסיבות החיצוניות ונתונים רלבנטיים נוספים ולא מצאנו מקום להתערב בממצאיה.
12. באשר להלוואה הראשונה, בתצהירו טען סופר כי הבנק העמיד תנאי לפיו מתוך הלוואה בסך 60,000 ₪ שביקשה החברה, יופקדו 20,000 ₪ בחיסכון ואילו בחקירתו הנגדית קמה גרסה שונה, לפיה החברה ביקשה הלוואה על סך של 40,000 ₪ בלבד, אך הבנק התעקש כי תיקח הלוואה של 60,000 ₪ על מנת להפקיד 20,000 ₪ בחיסכון. סופר אף טען כי מנהל הסניף דאז צובל ביצע את ההתניה הפסולה, אך בהמשך ציין כי לא היו לו מגעים עם צובל וכל המשא ומתן נעשה מול סגנו, איציק עמרם, שעימו היו לו "יחסים נפלאים" ושהוא לא מייחס לו התנית שירות בשירות.
13. לציין, כי עשרה חודשים לאחר שהחברה נטלה את ההלוואה הראשונה ובסמוך לנטילת ההלוואה השניה, היא ביקשה הלוואה נוספת על סך 10,000 ₪ שכולה תושקע בתכנית חיסכון על שם סופר. המערערים הודו כי נטלו הלוואה זו מרצונם וכי לא הייתה התנייה פסולה של שירות בשירות. בחקירתו הנגדית, טען בתחילה סופר כי נטל את ההלוואה משום ש"לא ידע" שהתשואה בחיסכון נמוכה מעלות האשראי וכיוון ששחשב ש"בתנאי חיסכון...הבנק לא ירמה את הלקוח" (פרו' מיום 10.1.2006 עמ' 30-29). קשה לקבל תשובה זו, הבאה מפי איש עסקים ותיק שניהל מספר חברות. ככל הנראה, כיוון שהבין את חוסר ההיגיון בדבריו, ניסה סופר לבצע תפנית ולטעון "שאם אתה קונה תכנית כזו אתה משדרג את מעמדך בבנק" (פרו' מיום 10.1.2006 עמ' 31). אך גם הסבר זה אינו משכנע. מסתברת יותר טענת הבנק כי גם ההפקדה בחיסכון של חלק מכספי שתי הלוואות שלגביהן נטען להתניה פסולה, נבעה משיקולי כדאיות כלכלית ולא מתוך אילוץ, בייחוד נוכח סמיכות הזמנים של שלוש ההלוואות. בעניין זה נפנה לדברי כב' השופטת (בדימוס) פרוקצ'יה בע"א 6095/97 איטר נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נו(4) 721, 734 (2002) (להלן: "פרשת איטר"):

"סוגיית התניה פסולה של שירות בנקאי אינה קלה לאיתור, ביחוד בעתות אינפלציה במשק, כאשר השוק פועל כב"ראי עקום", ולא אחת נעשות פעילויות כלכליות ספקולטיביות מתוך ניסיון להפיק רווחים וטובות הנאה כתוצר של אי-סדירות המשק, כאשר בשיקול רציונלי שלאחר מעשה יקשה למצוא להן הצדקה כלכלית. וכן, לא אחת, מה שעשוי להיראות כפעולה חסרת היגיון כלכלי, המוסברת לאחר מעשה כאילוץ מטעם הבנק, אפשר שהיא מונעת מחישובים סובייקטיביים של לקוח שנועדו לקדם מטרות אישיות שונות, ובהם שיקולי מס, יחס בין משק עסקי למשק ביתי וכו'..."

1. גם באשר להלוואה השנייה שנלקחה בדצמבר 1987 על סך 150,000 ₪, גרסת סופר התגלתה רעועה. בטופס הבקשה של ההלוואה עליו חתמה החברה, צוין כי "תמורת ההלוואה תושקע באפיקי השקעה מדדים". בהתאם לבקשה זו, 120,000 ₪ מתוך ההלוואה הופנו לתוכנית חיסכון צמודה למדד הדולר ו-30,000 ₪ הופנו לסילוק יתרת חובה. בחקירתו הנגדית, טען סופר כי למרות האמור בטופס הבקשה, כוונתה האמיתית של החברה הייתה לרכוש כלי רכב חדשים, כאשר ההפקדה באפיקי השקעה מדדים אמורה הייתה להיות "זמנית". אך הסבר זה איננו עולה בקנה אחד עם השכל הישר. אם מטרת ההלוואה הייתה להשקיע בכלי רכב, לשם מה היה צורך בתחנת ביניים בדמות הפקדה במדדים? אין זה הגיוני כי החברה ביקשה ליטול הלוואה לצורך השקעה בעסק, אך אולצה להקפיא את הכסף בתכנית חיסכון וסופר לא התערב מיד ואף בהמשך לא התלונן. אמנם, סופר טען כי לא היה לו "כוח להלחם נגד מפלצת כמו הבנק" (פרו' מיום 17.1.2006, עמ' 49) אך ההסבר דחוק. אין אלא להסיק כי הפקדת חלק מכספי ההלוואה השניה בחיסכון נעשתה מרצון חופשי ומחישובים כלכליים. לציין, כי טענות המערערים באשר להתניות הפסולות נוגעות לאירועים שהתרחשו לפני שנים רבות. בנסיבות אלה הבנק עלול להימצא בנחיתות לאור ה"קושי להעלות גירסה מפריכה לעדות לקוח הן בשל עבור הזמן והיעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים שבעל-פה המתנהלים עם לקוחות, והן בשל התחלופה בכוח אדם וההיקפים הגדולים של העיסקאות המתבצעות, המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב" (פרשת איטר, 734). לכן נקבע שעל עדות הלקוח להיתמך בראיות אובייקטיביות (פרשת איטר, 734). הראייה האובייקטיבית היחידה עליה נסמכו המערערים היא טענתם שלא היה היגיון כלכלי בהפקדת כספי ההלוואה בחיסכון, לנוכח הפער בין התשואה על החיסכון לריבית על ההלוואה. פער זה איננו מלמד בהכרח על חוסר היגיון כלכלי, לנוכח הנימוקים שצוינו לעיל. לפיכך, לא נתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לפיה לא הוכחה התנייה פסולה של שירות בשירות.
2. בנוסף, אין ממש בטענה כי ראוי היה לזקוף ריבית חובה על יתרות הזכות, החל מתחילת השחזור ועד סופו. מטרת השחזור להביא את החשבון למצב שבו היה נמצא אלמלא בוצעו "החיובים המוטעים". אם כתוצאה מהשחזור מתברר כי במועד מסוים החשבון היה ביתרת זכות, הרי שלולא הטעות הייתה נזקפת ריבית זכות בלבד. מכאן, על דרך הכלל יש להוסיף ריבית זכות (או "ריבית תיקונים") ולא ריבית חובה.
3. המערערים הלינו על הקביעה לפיה מיום 1.1.1984 תחושב ריבית הזכות על פי ריבית הזכות שהייתה נהוגה בבנק. כפי שצוין לעיל, בהנחה כי במועד מסוים היה החשבון ביתרת זכות, יש להניח כי הייתה נזקפת לטובתו ריבית הזכות שהייתה קיימת בבנק. קביעת ריבית גבוהה יותר הייתה מביאה להתעשרות המערערים שלא כדין. אמנם, המערערים טענו כי לא ראוי ליתן לבנק לקבוע את ריבית הזכות שכן, זה "כמו לתת לחתול לשמור על השמנת", אך הנחת המערערים לפיה הבנק "מרמה" באשר לגובה ריבית הזכות שהייתה נהוגה אצלו, איננה נתמכת בתשתית עובדתית. ברי, הנחה זו כשלעצמה איננה מצדיקה לקבוע לטובת המערערים ריבית גבוהה יותר.
4. באשר לטענה שיש לקבוע כי מועד החשבון ישוחזר ממועד פתיחתו בפועל בדצמבר 1979 ולא רק מיום 1.4.1980. הסיבה לכך שהשחזור לא החל מהרבעון הראשון של 1980 נעוצה בכך ש"המיקרופישים" המתייחסים לאותה תקופה לא היו קריאים. בנסיבות העניין, לא ראינו מקום לפתוח סוגיה זו מחדש וליתן החלטה שכבר התברר כי אין אפשרות מעשית ליישמה.
5. באשר לשיערוך הכספים, שהיו מצויים בחשבון נאמנות, אלה נוהלו במשותף על ידי באי כוח הצדדים. כך שלמערערים הייתה שליטה היכן להשקיע את הכספים ובאיזה אופן. המערערים לא הצביעו על טעם כלשהו המצדיק להגדיל באופן מלאכותי את התשואה שהניבו השקעותיהם, זאת על חשבון הבנק שיכול לקבל רק את הסכום שקיים בפועל. לכן, הטענה נדחית.

ערעור הבנק (ע"א 376-06-10):

1. הבנק טוען כי שגתה הערכאה הדיונית כאשר פסקה ריבית והצמדה כחוק על חוב המערערים בהתאם לפסק הדין המשלים, במקום הריבית ההסכמית שהיא הריבית המירבית הנהוגה בבנק. כן מלין הבנק שלא נפסקו הוצאות לחובת המערערים. דא עקא, קביעות אלו ניתנו במסגרת פסק הדין המשלים, שבוטל, ומכיוון שרק לאחר מתן פסק הדין המשלים ניתן יהיה לדעת מחדש איזה צד חב למשנהו, אין אנו יכולות להידרש להן במסגרת זו. הסוגיות ישארו להכרעת הערכאה הדיונית.
2. עוד טוען הבנק כנגד הפחתת שיעורי הריבית החובה לתקופות שבין 1.8.1983 עד 11.3.1984 (להלן: "התקופה הראשונה") ומ-11.3.1984 עד 29.7.1984 (להלן: "התקופה השניה"). מסקנותיה של הערכאה הדיונית בסוגיות אלו מבוססות היטב בחומר הראיות. התיעוד הכתוב היחיד שיכול להצביע על הסכמות הצדדים בעניין גובה הריבית בתקופה הראשונה הוא הודעת הבנק לחברה מיום 16.8.1983 לפיה החל מיום 1.9.1983 יחויב חשבונה של החברה בריבית בשיעור של 101%. הבנק טוען כי יומיים לאחר הודעה זו, ביקשה החברה להגדיל את מסגרת האשראי ובתמורה הסכימה כי שיעור הריבית מיום 1.8.1983 יעמוד על 115%. די בכך שהבנק נמנע מלהציג תיעוד כלשהו להסכמה זו, בעוד מנגד קיים מסמך בכתב המלמד על הסכמה לשיעור ריבית של 101% בלבד, כדי לדחות את טענותיו. אמנם, הבנק טוען כי היות שמדובר במסמכים היסטוריים אין בידיו תיעוד כתוב וכי "הגיוני" שבתמורה להגדלת מסגרת האשראי הוסכם על העלאת שיעור הריבית, אך ב"הנחות" לא סגי. יתרה מכך, הגורם הבנקאי היחיד שהעיד ואשר הייתה אמורה להיות לו ידיעה אישית בעניין הוא קלמן בסר, מנהל הבנק באותה תקופה. הלה תמך בטענת המערערים וציין כי "הייתה הגדלה של הריבית על ידי הבנק שלא בידיעת הלקוח...במסמכים שלי לא מצוין להעלות בריבית של 115% אלא בריבית שמצוין" (פרו' מיום 9.7.2007, עמ' 39). הבנק טוען כי עדות בסר נבעה מרצון נקם, אך לא הצליח להפריכה בעדות נגדית או בראיות אחרות.
3. בהמשך, הודיע הבנק על שלוש העלאות נוספות בשיעור הריבית שחלו על כלל לקוחותיו - 25% החל מ-15.11.1983, 24% החל מה-10.1.1984 ו-12% החל מה-11.3.1984. בשתי ההודעות הראשונה שנשלחו לחברה לא צוין שיעור הריבית הכולל, אלא רק ההעלאה, אך בהודעה השלישית נאמר כי שיעור הריבית בחשבון יעמוד על שיעור של 176% לשנה, לאחר העלאה של 12%. לשיעור זה ניתן היה להגיע רק אם שיעור הריבית ביום 1.8.1983 עמד על 115% (115 + 25 + 24 + 12 = 176).
4. הבנק מצביע על סעיף 4(ב) "להסכם ותנאי עסק כללים" בו צוין כי "הבנק יהיה רשאי בכל עת להעלות את שיעור הריבית בתנאי שיתן ללקוח הודעה מוקדמת בכתב של 15 יום...", וטוען כי די בכך שהודיע ללקוח על שיעור הריבית הכולל כדי לראותו כמסכים לה. אך סעיף 4(ב) איננו נועד להכשיר חיוב ריבית הנובע מטעות או לאכוף על הלקוח הסכמה לחיוב שגוי. ההעלאה השלישית בשיעור של 12% עליה הודיע הבנק ביום 26.2.1984 אמורה הייתה להביא את שיעור הריבית הכולל ל-162% ולכן לא ניתן לראות בחברה כמי שהסכימה לשיעור גבוה מכך. כמו כן, לא נסתרה טענת המערערים כי נמנעו מלמחות על האמור בהודעה כיוון שלא ידעו שהשיעור הכולל מקורו גם בהעלאה ספציפית לחברה, ולא רק כתוצאה מהעלאת ריבית לכלל לקוחות הבנק.
5. עוד הלין הבנק בערעורו על החלטת הערכאה הדיונית, לפיה מיום 1.1.1988 יזוכו יתרות הזכות של החשבון בריבית חובה, במקום בריבית זכות. הואיל ומטרת שחזור החשבון הינו הבאת המצב לקדמותו, הרי שככלל על יתרות זכות יש לזקוף ריבית זכות. ריבית חובה ניתן לזקוף רק כאשר מוכח נזק. הערכאה הדיונית נסמכה על כך כי בשנת 1987 חשבון החברה ב-3 בנקים היה ביתרת חובה בסכומים שנעו בין 13,000 ל-22,000 ₪ וכעשור לאחר מכן, חובותיה בבנקים האמירו. מכאן "הניחה" כי החברה הייתה עושה שימוש מועיל ביתרות הזכות בחשבונה ומפחיתה באמצעותן את חיובי הריבית בחשבונותיה האחרים. לטעמינו, קביעה זו הינה מרחיקת לכת ואיננה מבוססת על תשתית עובדתית מספקת. המערערים לא הצביעו אילו סכומים שולמו על ידם לבנקים האחרים, בפרט אלו סכומים שולמו עבור חיובי ריבית חובה ואלו עבור הקרן. הואיל וכך, לא הוכח נזק בפועל, שרק עם התרחשותו מוצדק לחרוג מהכלל לפיו על יתרות הזכות יש לזקוף ריבית זכות.
6. לא מצאנו להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לפיה החשבון ישא ריבית זכות על פי נתוני בנק ישראל מיום 1.4.1980 עד 31.12.1983. ההחלטה נבעה מכך שבתקופה האמורה לא הייתה נהוגה בבנק ריבית זכות ובנסיבות אלו סביר לבצע את החישוב על בסיס ריבית הזכות שמפורסמת על ידי בנק ישראל.
7. לבסוף, נדחית טענת הבנק בעניין זיכוי הלקוח בגין שיק שכובד בסך 1080 ₪ נכון ליום 25.3.1987. נימוקי הערכאה הדיונית בעניין מבוססים כדבעי בחומר הראיות ואין אנו רואות צורך לחזור עליהם.

סוף דבר: מסקנות והנחיות למומחה:

1. פסק הדין המשלים יבוטל. הערכאה הדיונית תמנה מומחה חדש, שיגיש את חוות דעתו בהתאם לקביעות בפסק הדין כאן והעקרונות המפורטים להלן:
   • 1. התקופה שאליה תתייחס השחזור היא 2.10.1996-1.4.1980.
     2. שיעורי ריבית החובה לתקופה שבין 29.7.1984-1.8.1983 יופחתו ב-14%.
     3. על יתרות הזכות לתקופה שבין 31.12.1983-1.4.1980 תתווסף ריבית הזכות (ריבית התפס) המפורסמת על ידי בנק ישראל.
     4. מיום 1.1.1984 ועד לסיום השחזור, על יתרות הזכות תתווסף ריבית הזכות (ריבית תיקונים) שהייתה נהוגה בבנק בתקופות הרלבנטיות. לא תתווסף ריבית חובה על יתרות הזכות.
     5. המומחה החדש יכריע, על פי מיטב הבנתו כישוריו המקצועיים ובשים לב למטרת השחזור שהיא החזרת המצב לקדמותו, מה היא הדלתא עליה ראוי לחשב ריבית זכות. באופן ספציפי, יקבע האם ריבית הזכות תחושב רק על ההפרש שבין יתרות הזכות בחשבון המשוחזר, או גם על תיקוני יתרת החובה עד לאיפוס היתרה.
     6. מועדי המימוש של תכניות החיסכון, יוקדמו ממאי 1993 ליום 16.9.1990 ויחושבו כאילו מומשו ביום זה. כספי המימוש ביחד עם יתרת הזכות שתיווצר בחשבון המשוחזר ל-16.9.1990 ישמשו לסילוק סכומים על חשבון ההלוואה בסך 150,000 ₪ (בלא שתיגבה עמלת פירעון מוקדם).
     7. החשבון יזוכה בגין סכום שיק על סך 1080 ₪ לפי ערך יום חיוב החשבון בגין השיק.
2. בנסיבות העניין, לא ראינו לנכון לעשות צו להוצאות. פיקדונות, ככל שהופקדו, יוחזרו למפקידיהם.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לידי באי כוח הצדדים.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ג, 13 לינואר 2013, בהעדר הצדדים.