27 יוני 2016

לפנינו תביעתו של מר משה צמח (להלן – התובע), כנגד מעסיקתו לשעבר, אפיקי הון 2010 בע"מ (להלן – הנתבעת), לתשלום הפרשי שכר, הכנסה מעמלות, פדיון חופשה, והחזר הוצאות טלפון נייד.

כן עתר התובע למתן צו המורה לנתבעת לגלות את רשימת לקוחות התובע, ואת התפוקה מעמלות בחודשים 1-4/10, וצו המורה לנתבעת להעביר את המבוטחים אשר נמצאים תחת מספר הסוכן של הנתבעת למספר הסוכן של התובע או מי ומטעמו.

מנגד, לפנינו תביעה שכנגד שהגישה הנתבעת כנגד התובע לתשלום פיצוי ו/או שיפוי ו/או השבת סכומים בגין אי החזרת רכב שכור במועד, בגין פגיעה בהתקשרות מול סוכנות גפן, בגין אי עמידה בצפי תפוקת עמלות, ובגין הנזקים שנגרמו לנתבעת לטענתה מפעילותו של התובע ומן העלויות שהשקיעה בהעסקתו של התובע.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. התובע, סוכן ביטוח במקצועו, אשר עבד בשירות הנתבעת במשך שלושה חודשים (ינואר, פברואר ומרץ 2010).

2. הנתבעת הינה סוכנות ביטוח המהווה סוכנות חיתום לביטוח, היינו סוכנות ביטוח שבנוסף להיותה סוכנות ביטוח רגילה, ניתנו לה הרשאות על ידי חברות הביטוח, כגון: אישור עסקים – חיתום, הפקת פוליסות, סילוק תביעות, הפעלת סוכני משנה וכדומה.

3. ביום 3.1.10 נחתם בין התובע לבין הנתבעת חוזה עבודה אישי (להלן ייקרא – הסכם העבודה), במסגרתו סוכם כי התובע יטפל וישמר לקוחות ופוליסות בתיק של הנתבעת (להלן - "התיק המשותף"), יטפל וישמר לקוחות ופוליסות בתיק הביטוח הקיים של התובע (להלן – "תיק משה"), אותו הביא עמו לנתבעת, כאשר בנוסף הוסכם שמעבר לתיקים הנ"ל יופנו אל התובע לקוחות פוטנציאליים מפעילות סוכנות הביטוח "גפן בס"ד" (להלן – סוכנות גפן).

4. אשר לתנאי עבודתו של התובע, נקבעו בהסכם הוראות, אשר פרשנותן שנויה במחלוקת בין הצדדים, ומפאת נוסחן המורכב, נביאן להלן במלואן:

"2.משה יבנה, יטפל, וישמר לקוחות ופוליסות, בתיק ביטוח משותף (להלן – "תיק

משותף") ולצורך כך אפיקי הון תעמיד לרדות משה נתוני לקוחות פוטנציאליים

ממאגרים קיימים באפיקי הון כלקוחות פוטנציאליים לבניית התיק המשותף. בנוסף

יפנו למשה לקוחות פוטנציאליים נוספים מפעילות גפן לפי סיכום הפניות וחלוקת

עמלות מול גפן שתתנהל בנפרד מהתיק המשותף.

3. משה יטפל וישמר לקוחות ופוליסות, בתיק הביטוח הקיים של משה –

פוליסות/לקוחות של משה לפני ובמהלך פעילותו של משה באפיקי הון (להלן – "תיק

משה").

4. הכנסות תיק משה – יוגדרו כל עמלות סוכן (עמלות סוכן – עמלות לפי טבלה

סטנדרטית של כל חברת ביטח רלוונטית), שיכנסו בביטוח אלמנטרי וחיים במספרי

הסוכן הרלוונטיים, שיוגדרו לצורך העניין בחברות או בדוחות מיוחדים של אפיקי

הון בנוסף להכנסות ביטוח חיים שנמכרו לפני התחלת פעילותו של משה באפיקי

הון.

5. הכנסות תיק משותף – יוגדרו, כל עמלות סוכן, שיכנסו בביטוח אלמנטרי וביטוח

חיים במספרי הסוכן הרלוונטיים, שיגדרו לצורך העניין בחברות או בדוחות מיוחדים

של אפיקי הון בניכוי 25% שיעברו לאפיקי הון.

6. משה יקבל רכב וטלפון סלולרי לצורך פעילותו בתיק המשותף ובתיק משה בלבד.

7. הוצאות אישיות – יוגדרו, הוצאות הרכב, הטלפון והמשרד בשימושו של משה

בתוספת הוצאות אחרות אם יוסכם עליהם בעתיד. הוצאות המשרד והטלפון יעמדו

על 1,200 ₪ לחודש, וישתנו בהתאם לשינויים בהוצאות עליהם יוסכם בעתיד.

8. עלות שכרו של משה – תוגדר, הכנסות תיק משה בתוספת הכנסות תיק משותף

פחות הוצאות אישיות. שכרו ברוטו של משה יגזר ישירות מסה"כ עלות שכרו של

משה.

למען הסר ספק, בכל מקרה, לא תעלה על עלות שכרו של משה בתוספת הוצאות

אישיות על סה"כ הכנסות תיק משה והתיק המשותף.

9. הסכם זה יחל ב- 1/1/10, ובמשך 3 החודשים הראשונים בלבד, יקבל משה שכר

שיגזר מעלות שכר סה"כ של 7,000 בתוספת עמלות ביטוח חיים בגין 3 החודשים

הנ"ל, שיועברו ע"י משה לאפיקי הון והנובעות מתיק שנמכר לפני התחלת פעילותו

של משה באפיקי הון.

10. בתום כל שלושה חודשים (רבעון) תיערך בדיקה, לגבי הרבעון שעבר, ויחושב

ההפרש בין עלות שכרו של משה בתוספת הוצאות אישיות לבין סה"כ ההכנסות של

תיק משה והתיק המשותף (להלן "ההפרש"). במידה וההפרש חיובי הוא יכנס

כתוספת לעלות שכרו של משה בחודש הקרוב ובמידה וההפרש שלילי, יקוזז מעלות

שכרו של משה בחודש הקרוב.

11. בתום 6 חודשים, תבוצע למשה הפרשה לתנאים סוציאליים במסגרת קרן

פנסיה/ביטוח מנהלים, לפי בחירתו ותהיה חלק מעלות שכרו של משה.

12. בשנת הפעילות הראשונה לא ינוכו 25% מהכנסות התיק המשותף לאפיקי הון."

5. לטענת הנתבעת בתקופת ההתקשרות בין הצדדים התובע המשיך את עבודתו כסוכן עצמאי, בנוסף להתקשרות כשכיר על פי הסכם העבודה שבין הצדדים.

6. ואשר להתקשרות נשוא דיוננו כאמור, לא היה חולק בין הצדדים כי על פי הסכם העבודה, אמור היה התובע לקבל 100% עמלות מ"תיק משה" ואת 100% עמלות ה"תיק המשותף" במהלך השנה הראשונה להתקשרות בין הצדדים; כך גם לא היה חולק בין הצדדים כי החל מהשנה השנייה ואילך להתקשרות, אמור היה התובע לקבל 100% עמלות מ"תיק משה" ו – 75% מעמלות ה"תיק המשותף", כאשר 25% מעמלות התיק המשותף אמורות היה לעבור לנתבעת.

כך גם לא היה חולק שמבינת אופן ההתחשבנות, מלוא כספי העמלות אמורים היו להגיע לידי הנתבעת, אשר אמורה היתה להעביר לתובע את חלקו, לאחר ניכוי הוצאות מוסכמות, והכל כפוף למחלוקת בין הצדדים באשר למוסכם לגבי שלושת חודשי העבודה הראשונים, נשוא המחלוקת.

7. להשלמת התמונה נוסיף ביחס לסוכנות גפן שנזכרה לעיל, כי סוכנות גפן הינה סוכנות ביטוח שעסקה בעיקר בביטוחי חיים במגזר הדתי-חרדי.

סוכנות גפן והנתבעת הקימו תיק משותף שנקרא "גפן אפיקי הון". העסקתו של התובע ב"תיקי גפן" נועדה על מנת להרחיב תיקים אלה גם לתחום הביטוח האלמנטרי הכולל מכלול של ענפי ביטוח מפני סיכון לרכוש.

8. כך או כך, בסופו של יום לא היה חולק כי מעורבותו של התובע בטיפול ב"תיקי גפן" לא הניבה את הפירות להם ציפו הצדדים, כפוף למחלוקת ביניהם בשאלה מי היה אחראי לכך, עת לטענת התובע החל מהחודש השני לעבודתו, הנתבעת דרשה ממנו להניח לתיקי הביטוח שהביא עמו ולתיקי גפן, ולהתרכז בעבודתו בעיקר בתיקי לקוחות הנתבעת, ואילו לטענת הנתבעת, התובע לא קיים את הנהלים הדרושים ולא את ההנחיות שניתנו לו בהקשר לתיקים אלו.

9. מכל מקום, אין חולק בין הצדדים כי התובע הודיע על התפטרותו כבר לאחר שני חודשי עבודה בנתבעת, כאשר התפטרותו נכנסה לתוקף בתום שלושה חודשי עבודה, ביום 31.3.10.

להשלמת התמונה נוסיף כי כשלושה חודשים לאחר סיום עבודתו של התובע בנתבעת, הפסיקה סוכנות גפן את שיתוף הפעולה עם הנתבעת.

10. על האמור לעיל נוסיף, כי למצער לא היה חולק שבפועל בגין מלוא תקופת עבודתו בנתבעת, קיבל התובע לידיו את סך של 11,000 ₪ (נטו).

דיון והכרעה

11. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אייל הוכהויזר – מנהל בנתבעת, של מר אריה (לאון) הלמרייך – מנהל בנתבעת, של הגב' אילנה רחבייב – מנהלת המשרד וחתמת בנתבעת, ושל מר שלומי גפן – בעליה של סוכנות הביטוח גפן.

התובע והמצהירים מטעם הנתבעת נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, בפנינו.

12. נפנה להלן לדון בתביעת התובע כנגד הנתבעת, ותחילה לתביעה לתשלום הפרשי שכר.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים ברכיב זה לתביעת התובע כנגד הנתבעת היא מחלוקת פרשנית ביחס להוראות הסכם העבודה. בהקשר לכך חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם הסך של 7,000 ₪ לחודש, שננקב בהסכם העבודה, היא שכר יסוד עליו נוספות העמלות כטענת התובע, או שמא כטענת הנתבעת סכום זה מהווה מקדמה על חשבון ההכנסה מעמלות, כטענת הנתבעת.

בנוסף חלוקים הצדדים בינהם בשאלה, האם הסך של 7,000 ₪ לחודש הוא שכר נטו, כטענת התובע, או שמא שכר ברוטו, כטענת הנתבעת.

תביעת התובע להפרשי שכר

13. לטענת התובע על פי הסכם העבודה קיימת הבחנה בין שלושת חודשי העבודה הראשונים לשאר התקופה; כאשר לדבריו, כוונת הצדדים בסעיף 9 להסכם העבודה היתה לשכר בגין שלושת חודשי העבודה הראשונים בלבד, ואילו סעיף 10 להסכם העבודה מתייחס לבחינת כל רבעון, החל מהחודש הרביעי ואילך.

הסכמה זו, לטענת התובע, מקורה בידיעה שבתחום הביטוח לא רואים פירות בתחילה, ובהתאם לכך היה אומד דעתם של הצדדים.

עוד טוען התובע, כי הוא זכאי לתשלום מלוא הסך של 7,000 ₪ נטו לחודש, ואין מדובר בתשלום ברוטו.

מכל מקום לטענת התובע, הלכה פסוקה היא שמפרשים הסכם כנגד מנסחו, ועל כן יש להעדיף את הפרשנות המוצעת על ידו.

14. מנגד לטענת הנתבעת, הסך של 7,000 ₪ עליו הוסכם ביחס לשלושת החודשים הראשונים אינו אלא מקדמה על חשבון העמלות; לטענתה, הוסכם שלאחר שלושת חודשי העבודה הראשונים, תיערך עם התובע התחשבנות בין סך ההכנסות של התובע לבין עלות שכרו וההוצאות, כאשר ככל שעלות שכרו תהיה גבוהה מעלות השכר וההוצאות, התובע היה מקבל תוספת על שכרו. לעומת זאת, כל שההתחשבנות היתה שלילית, היתרה השלילית היתה מקוזזת משכרו של התובע.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע, חתם מרצונו על ההסכם, הבין את ההסכם וידע מה יהיה שכרו, כפי שאף ידע כי יוכל בעתיד להרוויח סכומים גבוהים ועל כן, חתם על ההסכם.

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי הסך של 7,000 ₪ הוא סכום ברוטו ממנו יש לנכות עלויות מעסיק וניכויי חובה; לדבריה, הוסבר לתובע היטב מה המשמעות של עלות שכר והובהר לו כי לא ישולם הסכום של 7,000 ₪, אלא שסכום זה הינו העלות לנתבעת ולא הסכום שיקבל לדיו.

מוסיפה הנתבעת כי בתקופת ההתקשרות שולם לתובע סך של 15,500 ₪ ברוטו, אך הואיל ועלות שכרו היתה גבוהה מכך, אין הוא זכאי להפרשי שכר.

15. לאחר בחינת טעמי הצדדים זה בכה וזה בכה, עדיפה עלינו טענת התובע כי דובר בשכר יסוד ולא במקדמה על חשבון עמלות, ולהלן נבאר טעמינו.

16. ראשית, לא מצאנו כל הגיון בסעיף 10 להסכם העבודה, עליו נסמכה הנתבעת, בפרט כך לנוכח הגדרת "עלות שכרו של משה" שבסעיף 8 להסכם העבודה.

יתרה מכך, אף אם ניתן היה לייחס תוצאה אופרטיבית כלשהי לאמור בסעיף 10 להסכם, הרי שלשונו של סעיף 9 להסכם, מלמדת של כך שאומד דעת הצדדים היה לערוך אבחנה בין התמורה שתשולם בשלושת חודשי ההתקשרות הראשונים, לבין התמורה שתשולם בשאר תקופת העבודה. סעיף 9 מדייק ומציין שהינו מתייחס לשלושת החודשים הראשונים בלבד. לעומת זאת סעיף 10 מתייחס לסיום כל רבעון.

כך גם, מהשוואת סעיפים 8 ו-9 להסכם ניתן להיווכח שמדובר בהגדרה שונה לתשלום התמורה, זאת בהינתן ההבדל בין הגדרת עלות שכרו של התובע.

אי לכך, ברי לנו כי הסך של 7,000 ₪ מהווה חריג לכלל ומבטא את התמורה בגין שלושת החודשים הראשונים, כאשר על סכום זה תתווספנה עמלות בגין ביטוח חיים, כפי שנקבע בסעיף 9 להסכם.

17. אשר על כן אנו קובעים כי סעיף 9 הוא סעיף העומד בפני עצמו וחל רק על שלושת חודשי העבודה הראשונים.

משזו קביעתנו, הרי שאף אין מקום לנכות מהתמורה הנקובה בסעיף זה את עלות המעביד והוצאות אישיות, כנטען על ידי הנתבעת.

יחד עם זאת, אין בידינו לקבל את סברת התובע לפיה המדובר בסכומי נטו. הכלל הוא ששכר שהוסכם בין עובד למעסיק נקבע בערכי ברוטו, אלא אם כן נאמר במפורש אחרת.

בענייננו, משלא צוין במפורש כי מדובר בסכומי נטו, אין זאת אלא שהסך של 7,000 ₪ הוא בערכי ברוטו.

18. אי לכך, אנו קובעים ששכרו של המוסכם של התובע בשלושת חודשי העבודה הראשונים הוא 7,000 ₪ ברוטו לחודש בתוספת עמלות ביטוח חיים שנצברו בתקופה זו.

הואיל והתובע עתר ברכיב נפרד לתשלום העמלות שנצברו ממכירותיו, לרבות בגין ביטוח חיים, נקבע להלן את הפרשי השכר המגיעים לתובע, בלבד.

19. לאור האמור לעיל, התוצאה היא שהתובע היה זכאי לשכר בסך 7,000 ₪ ברוטו לחודש, היינו 21,000 ₪ ברוטו בגין מלוא שלושת חודשי העבודה הראשונים.

מתוך סכום זה, לא היה חולק (ראה: המוסכמות בין הצדדים בדיון מיום 16.1.11), כי שולם לתובע הסך של 11,000 ₪ נטו.

כעולה מתלושי השכר שהופקו לתובע, הרי שבחודש 1/10 השכר ברוטו עמד על 6,596 ₪, שהם 5,328 ₪ נטו; ובחודש 2/10 השכר ברוטו עמד על 4,225 ₪, שהם 3,639 ₪ ובסה"כ - 10,821 ₪ ברוטו, שהם 8,967 ₪ נטו.

20. הצדדים לא הציגו לפנינו נתונים, על פיהם ניתן לקבוע את שכרו של התובע לאחר ניכויי חובה, ועל כן אנו קובעים כדלקמן:

התובע זכאי להפרשי שכר בסך 10,179 ₪ ברוטו (21,000 ₪ ברוטו שנפסקו בהפחתת 10,821 ₪ ברוטו, שדווחו בחודשים ינואר ופברואר 2010).

מסכום זה יש להפחית את הסך של 2,033 ₪ נטו (ההפרש בין 11,000 ₪ נטו ששולמו לבין 8,967 ₪ נטו – הסכומים נטו שדווחו בחודשים ינואר ופברואר 2010), וזאת בערכו ברוטו של הסכום.

את היתרה ברוטו לאחר ההפחתה כאמור, על הנתבעת לשלם לתובע כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה נשוא המחלוקת היינו החל מיום 1.3.10 ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעת התובע לתשלום עמלות

21. לעניין רכיב זה לכתב התביעה נסמך התובע על הטבלה שערכה הנתבעת עצמה (נספח ד' לתצהיר מר הוכהויזר), ותקרא להלן – "טבלת העמלות".

על יסוד טבלת העמלות עתר התובע ברכיב זה לכתב התביעה לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 26,246 ₪, בגין העמלות של מבוטחיו.

לטענת התובע, על פי הטבלה שהכינה הנתבעת עצמה, עולה כי החל מחודש 10/09 ועד 3/10 נרשמה בתיק האישי שלו תפוקה של 26,246 ₪. לטענתו, אף רשימה זו הינה חלקית שכן לדבריו הנתבעת סירבה לחשוף את מלוא התפוקה של מבוטחיו, על אף פניותיו אליה במסגרת הליך גילוי מסמכים.

עוד טען התובע כי על פי ההסכם בשלושת החודשים הראשונים להסכם, הוא זכאי לתמורה בגין מלוא העמלות, והנתבעת הודתה שכל העמלות הועברו אליה; עוד נטען כי דרך חישובה של הנתבעת את העמלות המגיעות לו אינה נכונה, וכי בכל מקרה הנתבעת לא הוכיחה את טענתה לעמלות נמוכות בענפי ביטוח מסוימים, ולא פירטה את אופן חישוב העמלות לשיטתה. לשיטת התובע אחוז העמלה הוא 27% מהפרמיה לאחר קיזוז 45% מהפרמיה בגין דמי פוליסה והיטלים.

22. מנגד לטענת הנתבעת, לא ניתן להסתמך על אחוז העמלות הגורף שחישב התובע בסיכומיו הואיל וקיימים מעל 30 ענפי ביטוח, ולכל ענף יש עמלה שונה ולכל ענף יש מספר תתי ענפים; עוד נטען כי לעיתים סוכן נותן הנחה למבוטח ואז חברת הביטוח יכולה לדרוש מהסוכן לוותר על חלק מהעמלה, על מנת לתת למבוטח את ההנחה המבוקשת.

מכל מקום, לטענת הנתבעת, היא ערכה את החישוב הנכון לזכאות התובע לעמלות, בטבלה שכאמור צורפה לתצהירו של מר הוכהויזר, כאשר לטענתה טבלה זו מפרטת את הפרמיות והעמלות הסופיות, כפי שנערכו על ידי חברות הביטוח.

הנתבעת מדגישה כי התובע כלל בחישוביו גם פרמיות שלא שולמו.

23. כאמור, שני הצדדים נסמכו בחישוב זכאותו של התובע לתשלום עמלות על טבלת העמלות, שנערכה על ידי הנתבעת.

יצוין כי התובע נסמך בחישוביו על עדותו של מר הלמרייך לגבי שיעור העמלה הרלוונטי בביטוח רכב, ולטענתו משלא הוכח כי קיימות עמלות נמוכות בענפים אחרים, יש לקבוע גובה עמלה זהה לכל הביטוחים שערך.

אין בידינו לקבל את טענתו זו של התובע.

מר הלמרייך העיד שיש עמלות שונות על מוצרים שונים, ועדותו לא נסתרה (ראה עדותו: בעמ' 17 לפרוטוקול ש' 28-32, ועמ' 18 ש' 8-11).

גם התובע בעצמו העיד בדבריו ביחס לריידרים, שעל אותו מוצר סוכן הביטוח יכול להרוויח יותר, כאשר הריידרים לא נכללו בפוליסת הביטוח אלא נערכו מחוץ לפוליסה (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 25-31).

וכך גם לא היה חולק שסוכן יכול לתת הנחה למבוטח שתחייבו לוותר על חלק מעמלתו.

הנה כי כן, הוכח לפנינו כי לא ניתן לדבר על שיעור עמלה אחד לכל ענפי הביטוח, ועל כן אין בידינו לקבל את חישוב התובע לגבי גובה זכאותו לעמלות הביטוח.

24. משדחינו את חישוב התובע בדבר זכאותו לעמלות, נותרה לפנינו הטבלה שערכה הנתבעת, אשר בתור שכזו מהווה הודאת בעל דין, באשר לגובה העמלות המגיעות לתובע.

נזכיר כי הנתבעת לא שילמה לתובע בפועל את העמלות הללו, בשל פרשנותה המוטעית את הוראות הסכם העבודה.

מכל מקום, על פי טבלת העמלות, סך העמלות המשולמות הוא 11,504 ₪ וסך העמלות שנרשם לצדן "אין תשלום", עומד על 9,493 ₪.

כאשר התבקש מר הוכהויזר בעדותו לפנינו להבהיר את פשר הציון "אין תשלום" הוא הסביר שבצד כל פוליסה נרשם הסטטוס של הפוליסה, היינו האם הפרמיה שולמה על ידי הלקוח נכון לאותו מועד, וכאשר מצוין "אין תשלום", המשמעות היא שבאותו מועד לא היה כל תשלום, וכאשר נשאל האם הוא יכול לומר לגבי חלק מהעסקאות שרשום בצדן "אין תשלום" האם שולמה הפוליסה בינתיים לאחר מועד עריכת הטבלה, השיב "בוודאי שאפשר להוציא דוח עדכני נכון להיום", אם כי לא ידע לומר נערך הדוח נשוא הטבלה (ראה עדותו: בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 7-15).

הנה כי כן, כעולה מעדותו של מר הוכהויזר, הרי למצער חלק מן העמלות שנרשם לצדן "אין תשלום" שולמו לאחר מועד עריכת הטבלה, ודוק, הנתבעת לא טענה לביטול פוליסות אלה או חלק מהן.

משאלו הם פני הדברים, בהינתן כי הנתבעת הודתה בזכאותו של התובע לעמלות בגין פוליסות אלה (ככל שישולמו), ומשלא הביאה כל ראיה או דו"ח מעודכן לגבי העמלות שלא שולמו, אין לנו אלא להסיק כי כלל הפוליסות שולמו בינתיים.

ועל כן התובע זכאי לתשלום בגין כל העמלות הנקובות בטבלת העמלות שערכה הנתבעת ובסה"כ לעמלות בסכום כולל של 20,997 ₪ (11,504 ₪ + 9,493 ₪).

25. אי לכך ולאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 20,997 ₪ ברוטו עבור עמלות תפוקת הביטוחים שערך התובע בתקופת עבודתו בנתבעת.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתום תקופת העבודה היינו החל מיום 1.4.10 ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעת התובע לפדיון חופשה

26. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 840 ₪ עבור פדיון 3 ימי חופשה לפי שכר של 280 ₪ ליום.

לטענת התובע לא היה חולק בין הצדדים כי לא שולם לתובע פדיון חופשה ועל כן הוא זכאי לתשלום רכיב זה.

27. מנגד לטענת הנתבעת התובע לא הוכיח שהוא זכאי לתשלום בגין חופשה, שכן לטענתה אופי עבודתו של התובע היה כשל עצמאי, לא היה עליו כל פיקוח והוא לא החתים כרטיס. בנסיבות אלה, כך לטענת הנתבעת, הנטל מוטל על התובע, להוכיח שהוא לא נטל חופשות בתקופת עבודתו בנתבעת.

עוד טוענת הנתבעת כי אף אם יקבע שהתובע זכאי לתשלום בגין חופשה, הרי שעל פי תלוש השכר זכאותו היא ל – 0.83 יום לחודש ובסך הכל ל -2.54 ימים.

28. נקדים ונאמר כי ב"כ הנתבעת הצהיר לפרוטוקול שאין טענה מצד הנתבעת שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים (ראה דבריו לפרוטוקול: בעמ' 4 לפרוטוקול ש' 10).

משאין חולק כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, אין בידינו לקבל את סברת הנתבעת לפיה בשל חוסר יכולתה הנטען לפקח על שעות עבודתו של התובע, הנטל להוכיח את זכאותו לחופשה מוטל על התובע.

הלכה פסוקה מקדמת דנא היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין

[ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם].

29. בענייננו הנתבעת לא טענה שהתובע ניצל את מלוא או את חלק מימי החופשה המגיעים לו וכאמור אף לא הוכיחה שכך.

משאלו הם פני הדברים, אנו קובעים שהתובע היה זכאי בתום תקופת עבודתו לפדיון מלוא ימי החופשה המגיעים לו על פי חוק, בגין תקופת עבודתו בנתבעת.

התובע לא דק פורתא בשאלה, האם עבד בהיקף משרה של 5 ימים לשבוע או 6 ימים לשבוע, אם כי לא חלק על תחשיב הנתבעת (המבוסס על מספר ימי חופשה בפועל למשרה של 5 ימי עבודה בשבוע).

מנגד, הנתבעת לא חלקה על שווי יום החופשה לו עתר התובע.

30. אשר על כן, אנו קובעים כי בתום תקופת עבודתו התובע היה זכאי לפדיון חופשה מהנתבעת בגין 2.5 ימי חופשה, בשווי של 280 ₪ ליום חופשה ובסה"כ ל-700 ₪.

אי לכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 700 ₪ בגין פדיון חופשה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.10 ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעת התובע לתשלום החזר הוצאות טלפון נייד

31. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 2,504 ₪ עבור הוצאות מכשיר הטלפון הנייד שלו בתקופת עבודתו בנתבעת.

לטענת התובע, לא היה חולק בין הצדדים שהנתבעת לא שילמה לו הוצאת הטלפון הנייד ומכאן תביעתו זו.

32. מנגד לטענת הנתבעת, לרשות התובע הועמד קו טלפון נפרד במשרד, על מנת לבצע את עבודתו, ובכל מקרה, התובע לא המציא כל אסמכתא להוצאות הנטענות בפועל.

33. בחקירתו הנגדית לפנינו, העיד התובע כי בתקופת עבודתו בנתבעת הוא השתמש במכשיר טלפון שניתן לו על ידי מעבידו הקודם ששילם את הוצאות המכשיר גם בתקופת עבודתו בנתבעת, אך לאחר שסיים את עבודתו שילם מכספו למעביד הקודם את הוצאות הטלפון הנייד עבור חודשי עבודתו בנתבעת. עם זאת כשנשאל אם יש לו אסמכתא לתשלום האמור השיב שהחשבוניות אינן עמו (ראה עדותו: בעמ' 90 לפרוטוקול ש' 15-22).

34. נזכיר שוב כי עסקינן בשלושת חודשי העבודה הראשונים של התובע ועל כן על התמורה המגיעה לתובע חל סעיף 9 להסכם, ולא סעיפיו האחרים של ההסכם הדנים בזכויות נלוות לשכר.

זאת ועוד, עת עותר התובע להשבת סכום קצוב שהוצא על ידו בפעל, שומה עליו להוכיח סכום זה.

התובע לא טען שאין בידיו אסמכתאות לגבי התשלום ששילם לטענתו למעבידו הקודם, אלא שהאסמכתא אינה בידיו נכון למועד חקירתו הנגדית.

משאלו הם פני הדברים ומשהתובע לא הביא כל ראיה, לא לשימוש שעשה לדבריו במכשיר הטלפון הנייד של המעסיק הקודם ולא לסכומים ששילם לדבריו למעסיק הקודם, אין זאת אלא שכבר מטעם זה דין התביעה להחזר הוצאות טלפון נייד, להידחות.

אי לכך, תביעת התובע לתשלום החזר הוצאות טלפון נייד , נדחית.

עתירת התובע למתן צו לגילוי רשימת לקוחות ותפוקת עמלות

35. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע למתן צו המורה לנתבעת לגלות את רשימת הלקוחות של הנתבעת ואת התפוקה מהתיקים בהם פעל התובע, לרבות התפוקה מעמלות בחודש 4/10.

לטענת התובע כאמור, הטבלה אותה צירפה הנתבעת (ואשר על פיה כאמור ערך התובע את חישוביו), אינה משקפת את מלוא העמלות ששולמו לנתבעת בגין תיקי מבוטחיו. לדבריו, אילו הנתבעת היתה מקיימת את הוראות בית הדין בעניין גילוי מסמכים, היתה תביעתו גדלה בצורה משמעותית, כאשר לטענתו, הנתבעת הסתירה מסמכים מהותיים כפוליסות ביטוח ותדפיסים מחברת הביטוח כפי שהתגלה במהלך חקירת עדי הנתבעת.

עוד טוען התובע כי טענת הנתבעת לפיה ניתן להפיק את תדפיסי העמלות מכל מחשב איננה נכונה.

עוד טוען התובע כי כלל נקוט בידי בית המשפט שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מלהביא ראיה רלוונטית, זוקפים זאת לחובתו. בסיכומיו עתר התובע לפיצול סעדים, על מנת שיוכל לתבוע את נזקיו בגין אי פירוט פוליסות ביטוח החובה ו/או ביטוח הריידרים אשר נרכשו דרך הנתבעת.

36. מנגד לטענת הנתבעת לא הייתה לתובע כל מניעה להשיג את המסמכים הנטענים ואין הוא זקוק לגילויים על ידיה; לדבריה, התובע יכול היה בכל עת לבדוק זאת במחשבי הנתבעת; וכי בכל מחשב שמחובר לסוכנות ביטוח ניתן לראות את העמלות.

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי עתירת התובע בסיכומיו לתשלום ביטוח ריידרים, מהווה הרחבת חזית אסורה.

37. בחקירתו הנגדית לפנינו העיד התובע שלא קיבל לידיו את רשימת המבוטחים שלו עם עמלות, כפי שהיה אמור לקבל, על אף שביקש זאת עוד בתקופת עבודתו, אלא קיבל רק את "טבלת העמלות" וקיבל אותה בסיום עבודתו בנתבעת (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 7-11 וש' 18-25).

מר הוכהויזר מטעם הנתבעת העיד בחקירתו הנגדית כי לא הוא חישב את העמלות של התובע, אלא הוא ערך את טבלת העמלות על פי נתונים ממחשב חברת הביטוח (ראה עדותו: בעמ' 19 לפרוטוקול ש' 29-30), וכאשר נשאל מדוע לא הציג הנתונים של חברת הביטוח לבית הדין, השיב באלו המילים:

"אין שום בעיה להציג את הנתונים. יכול התובע להכנס לכל מחשב שמחובר לחברת הביטוח, לראות את העמלות ובמידה ויש לו בעיה, תמיד אצלנו הוא יכול להכנס מתי שהוא רוצה. לשאלת בית הדין האם מחשב כזה מצוי בכל סוכנות ביטוח, אני משיב שכן" (ראה: בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 1-3).

על כך נוסיף שבמסגרת הליך גילוי מסמכים, הנתבעת נתבקשה לגלות את רשימת הפוליסות והעמלות המתייחסות ללקוחות התובע וללקוחות הנתבעת באמצעות התובע, אך צרפה רק את העמלות של התובע ולא את העמלות שהיא קיבלה בגין תיקי התובע.

38. הגם שאין דעתנו נוחה מכך שהנתבעת לא המציאה את כל המסמכים שהתבקשה להמציא במסגרת הליך גילוי המסמכים, ואשר שליטתה אין שום בעיה להשיגם, הרי שככל שסבר התובע שהליך גילוי המסמכים לא מוצה, שומה היה עליו לפנות בעניין זה לבית הדין מבעוד מועד ולאכוף על הנתבעת את קיומו.

משלא פעל התובע לעשות כן במועד, עתירתו שבנדון, לאחר שהסתיימה פרשת ההוכחות, מהווה הלכה למעשה בקשה להוספת ראיה לאחר סיכומים, מבלי שהובא כל נימוק שיהא בכוחו להסביר מדוע לא פעל התובע למיצוי ההליך לפני תום פרשת הראיות.

אשר על כן ולאור האמור לעיל, בנסיבות העניין, אין לנו אלא לדחות את עתירתו של התובע למתן צו לגילוי רשימת לקוחות ותפוקת עמלות.

כפועל יוצא מכך, איננו נדרשים לבקשתו של התובע לפיצול סעדים.

39. אשר לטענת הנתבעת ביחס לעתירת התובע לריידרים, צודקת הנתבעת כי תביעה זו לא בא זכרה בכתב התביעה. אמנם התובע אזכר טענה זו בתצהירו אך לא ביקש לתקן את כתב תביעתו בשל תביעה נוספת זו, ואף לא כימת את תביעתו זו.

אי לכך, איננו נדרשים לתביעה זו של התובע.

תביעת התובע למתן צו להעברת מבוטחים למספר הסוכן של התובע

40. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע ליתן צו המחייב את הנתבעת להעביר את המבוטחים אשר נמצאים היום תחת מספר הסוכן של הנתבעת למספר הסוכן של התובע, או מי מטעמו.

עם זאת התובע לא חזר על עתירתו זו בסיכומיו, ועל כן אין לנו אלא להסיק כי התובע זנח עתירה זו.

למעלה מן הצריך נוסיף כי גם לגופם של דברים, לא ירדנו לסוף דעתו של התובע, שכן לא היה חולק וכך גם נקבע בהסכם העבודה שבעת הפסקת היחסים בין הצדדים, התובע לוקח עמו את התיקים שהביא קודם להתקשרותו עם הנתבעת. התובע לא טען שתיקים אלה לא ניתנו לו בסיום עבודתו בנתבעת, כך שמלכתחילה לא ברורה לנו עתירה זו.

משכך, עתירתו זו של התובע, נדחית.

41. עד כאן, דיוננו בתביעות התובע כנגד הנתבעת, ומכאן נפנה להלן לדון בתביעותיה של הנתבעת כנגד התובע, כעולה מכתב התביעה שכנגד.

תביעת הנתבעת לתשלום הוצאות רכב שכור

42. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחיוב התובע בתשלום הסך של 1,133 ₪, בשל אי החזרת הרכב השכור שהועמד לרשותו, במועד.

43. מנגד, לטענת התובע, סוכם עמו כי יחזיר את הרכב ביום 10.4.10 , וכך עשה, ועל כן אין לנתבעת כל עילה כלפיו, מה גם שבכל מקרה הנתבעת לא הוכיחה את הנזק הנטען.

44. יצוין כי לתצהירו של מר הוכהויזר צירפה הנתבעת חשבוניות השכרת רכב מחברת שלמה sixt (נספח י לתצהיר). על פי חשבונית מס' 3411837 בקשר לרכב מדגם מזדה 3 אקטיב חדשה, לתקופה מיום 31.3.10 ועד ליום 15.4.10, שולם הסך של 1,333.88 ₪. התובע נרשם כנהג ברשימת הנהגים.

גרסת התובע לפיה הוסכם על החזרת הרכב ביום 10.4.10, לא נסתרה והנתבעת לא הוכיחה כי סיכמה עם התובע מועד אחר להשבת הרכב או כי דרשה את החזרת הרכב שלשיטתה הוחזר באיחור.

בנסיבות אלו, החשבונית שצורפה, ואשר ממילא מתייחסת לתקופה שעד ליום 15.4.10 איננה ראיה לזכאותה של הנתבעת לסכום הנטען מאת התובע.

אם בכלל, הרי שמעצם העובדה ששולם עבור הרכב השכור עד ליום 15.4.10, היא הנותנת כי הנתבעת עשתה שימוש ברכב זה אף לאחר המועד שבו הוחזר הרכב על ידי התובע, דבר שאינו מתיישב עם הטענה שהתובע החזיר את הרכב באיחור לאחר המועד שתואם בין הצדדים.

45. כך או כך, לאור כל המבואר לעיל אין בידינו לקבוע כי הנתבעת הוכיחה את תביעתה ברכיב זה ועל כן התביעה להשבת הוצאות רכב שכור, נדחית.

תביעותיה של הנתבעת לחיוב התובע לפצותה בגין הנזקים שהסב לה.

46. לטענת הנתבעת בתקופת עבודתו הקצרה עמה התברר כי התובע אינו עומד ביעדים שהוצבו לו, תוצאות עבודתו לא היו טובות, הוא היה חסר משמעת ולא עמד בנהלים וביעדים להם התחייב, וזאת למרות שהובהר לו שהדבר אינו מקובל ועליו להשתפר.

לטענתה, התובע הזניח את תיק גפן, הזניח את תיקי הסוכנים אותם היה צריך לפתח וכל מרצו הושקע בתיק הלקוחות הפרטיים שלו.

לטענת הנתבעת כתוצאה מהתנהלותו זו של התובע נגרמו לה נזקים שונים (שיידונו להלן בהמשך) ועל כן התובע לפצותה בגין נזקים אלו.

47. לטענת התובע מנגד, יש לדחות את הטענות הנזיקיות של הנתבעת על הסף באשר מקומן בערכאה הרלוונטית; בכל מקרה החוק והפסיקה לא הכירו בתביעה נזיקית כנגד עובדים אלא במקרים נדירים ותביעות הנתבעת אינם בכלל מקרים נדירים אלה.

מבלי לגרוע מטענותיו כאמור, טוען התובע כי המספרים בהם נקבה הנתבעת בכל תביעותיה הנ"ל הם מספרים שהופרחו לאוויר ללא כל בסיס ולדבריו גם מעדותו של נציג הנתבעת עלה שהצפי לרווח לטענת הנתבעת, הינו מנותק מהמציאות.

מכל מקום טוען התובע, כי הנתבעת לא הוכיחה אף לא ברף התחתון כי נגרם לה נזק כלשהוא, והעדים מטעמה חיזקו את גרסתו.

49. נקדים ונאמר כי, אין בידינו לקבל את טענת התובע כי מדובר בתביעות ניזקיות שדינן סילוק על הסף.

על פי הדין, מוטלות על העובד חובות נאמנות כלפי מעבידו מכח חוזה העבודה שבין עובד למעביד בכלל. הפרת חובת הנאמנות מהווה הפרת חוזה העבודה, שככל שתוכח עשויה לזכות את המעביד שנפגע בפיצוי חוזי בגין הנזק שנגרם לו, עקב הפרת חוזה העבודה על ידי העובד.

לעניין זה נפסק, כי אחריותו של עובד לחומר העבודה או לכלים, מקורה ביחסי עובד-מעביד ותביעת מעביד לפיצויים מאת עובד, למשל בשל אבדן ציוד עקב מעשה רשלנות, היא בסמכות בית הדין, בהיותה תובענה בין עובד למעביד שעילתה ביחסי עובד-מעביד [ראה: דב"ע לג/3-63 אקשטיין - קוריאל, פד"ע ה 281, 286]. הוא הדין אף בתביעת מעביד לפיצויים מאת עובד בשל עילה חוזית הנובעת מחוסר מיומנות בביצוע העבודה מקום שמיומנות זו עומדת, בין השאר, בבסיס יחסי העבודה [ראה: דב"ע נא/1-3יוסי עזר - אי. אר. די. בע"מ, פד"ע כג, 372].

50. משכך, אין בידינו לקבל את סברת התובע לפיה מדובר כביכול בתביעות ניזקיות, שדינן סילוק על הסף בהעדר סמכות.

עד כאן לעניין סמכותו של בית הדין לדון בתובענה חוזית מהסוג שבנדון.

אשר לחיוב עובד בנזיקי המעביד, עקב הפרת חוזה העבודה, הרי שלעניין זה נפסק כי:

"הפרת חוזה עבודה מביאה בדרך כלל לשיפוי כספי של הצד הנפגע. אך כאשר העובד הוא המפר, יש לבחון את הנסיבות כדי לקבוע אם אותה הפרה תגרור חיוב בפיצוי, ובאיזו מידה

[ראה: דב"ע מב/3-1 ג. את ר. אורבךמהנדסים יועצים בע"מ - חיים גלנצר, פד"ע יד', עמ' 92]

מערכת יחסי עבודה מושתתת על החובה של שני הצדדים לנהוג בתום לב, ועל חובת העובד לפעול במיומנות סבירה, ובנאמנות.

מאידך - במסגרת חוזה העבודה "אין עובד מקבל על עצמו אחריות שלעולם לא ישגה בביצוע העבודה" [ראה: ע"א 161/55 ויסברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י' 1939, 1941].

אשר למידת ההפרה שיש בה כדי לזכות את המעביד בפיצוי, הרי שבדב"ע נז/3-170 תמהיל, המרכז הישראלי לטיהור מי שתיה בע"מ - אשר בן דוד, פד"ע ל 433, 440, נפסק:

"עובד חייב לבצע את עבודתו על פי אמות מידה שפורטו בדב"ע נא-3-1 (יוסי עזר נ' אי.אר.די. בע"מ, פד"ע כג' 372, 375). בין אמות המידה המקובלות כלולה חריצות שעל העובד לנהוג לפיה בשירותו של המעביד. הפרה בלתי סבירה של חובה יכולה ליצור בידי מעבידו עילת תביעה לדמי נזק.

שיעור דמי הנזק המגיע למעביד במקרה זה, נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, בשים לב לחומר הראיות המונח לפניה". (ההדגשה הוספה- א.ר.ק.)

51. הנה כי כן על פי ההלכה הפסוקה נדרשת הוכחה להפרה "בלתי סבירה" מצד העובד של חובה לנהוג במיומנות ורק היא עשויה להקים למעסיק זכות לפיצוי.

מכאן שבמסגרת תביעתה זו של הנתבעת, מוטל עליה הנטל להראות כי התובע הפר את חובתו לנהוג במיומנות סבירה לטובת עבודתו – הפרה בלתי סבירה שחורגת מן הסיכונים הרגילים שנוטל על עצמו המעסיק במסגרת ניהול עסקו.

עוד מוטל על הנתבעת בתביעה ממן זו הנטל להוכיח את הנזק שנגרם לה לשיטתה ובפרט ובמיוחד את הקשר הסיבתי שבין התנהגות העובד לבין הנזק שנגרם.

אחר הבהרות אלו בנוגע לסמכותו של בית הדין לדון בתביעה חוזית מסוג זה ומהות ומידת ההפרה שעל המעסיק להוכיח, נפנה להלן לדון ברכיבים להם עתרה הנתבעת.

התביעה לפיצוי בגין פגיעה בהתקשרות עם חברת גפן

52. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, עתרה הנתבעת לחיוב התובע בתשלום פיצוי בסך של 40,000 ₪, בגין ההפסדים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מאבדן הקשרים העסקיים עם סוכנות גפן, אובדן אותו היא זוקפת לחובת התובע.

לדבריה, התובע מונה על ידה לטפל בנושא האלמנטרי מול סוכנות גפן, שעוסקת בעיקר בביטוחי חיים במגזר הדתי והחרדי ואמור היה, לטענתה, להתקשר למבוטחי סוכנות גפן על מנת להרחיב את הביטוח הקיים גם לביטוח אלמנטרי. לדבריה התובע קיבל רשימת לקוחות ממר שלומי גפן ואלו היה מטפל בהם כדבעי, לא רק שהיה משיא לה רווחים אלא היה זוכה לתשואה יפה.

דא עקא, שלטענת הנתבעת, התובע הזניח כל פעילות ב"תיקי גפן" וגרם לה לנזקים.

לטענתה הסך של 40,000 ₪ שנתבע, חושב בהתאם לרווח השנתי, בשנתיים שקדמו לעבודתו של התובע בנתבעת.

53. מנגד, לטענת התובע בתצהירו ובעדותו, החל מחודש 2/10 הוא נצטווה על ידי הנתבעת לטפל אך ורק בלקוחות הנתבעת ולהזניח את לקוחותיו שלו, עמם הגיע לנתבעת. כך גם הורתה לו הנתבעת להפסיק לטפל בתיקי גפן, על אף שהיה להם פוטנציאל רווחי. לטענתו בתצהירו הוא נתבקש על ידי הנתבעת לנסות להחיות תיקים שנרכשו בעבר מסוכנים, ואשר הסיכוי להחיותם היה שואף לאפס. לטענת התובע, זו היתה הסיבה שבעטיה החליט שהוא אינו ממשיך את עבודתו בנתבעת.

54. מנגד לטענת הנתבעת בתצהיריה, כבר לאחר החודש הראשון התברר שהתובע לא עמד ביעדים שהוצבו לו, התגלו אצלו בעיות אמינות, הוא לא עבד על פי הכללים הנהוגים בענף הביטוח ולא נשמע להוראות החיתום.

לטענתה, התובע היה אמור למלא דו"ח שבועי, ובמקום למלא כל שבוע דו"ח הוא מילא בכל תקופת עבודתו רק ששה דוחות (צורפו לתצהירו של מר הוכהויזר כנספחים ג/1-6 לתצהיר). עוד נטען כי הנתבעת ניהלה מספר שיחות עם התובע על התנהלותו ועל כך שככל שלא ישפר את ביצועיו והתנהלות, הוא לא יוכל להמשיך להיות מועסק בנתבעת, וכי לאחר שהתובע ראה כי אלה הם פני הדברים הודיע על התפטרותו.

55. הנתבעת לא הציגה כל סיכום עם התובע על נהלי עבודה ועל חובתו למלא דוחות שבועיים. בהסכם בין הצדדים אין כל אזכור לחיוב התובע לפעול בהתאם לנהלי עבודה, כאלה או אחרים. אדרבה, הנתבעת עצמה טענה כי התובע היה אמנם שכיר, אך היה עצמאי בכל פעולותיו, וכך גם התובע העיד כי לא ניתנו לו כל הנחיות מקצועיות (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 5-6).

יתרה מכך, מעבר לאמירות וטענות, הנתבעת לא הביאה כל ראיה להתנהלות לא תקינה של התובע, לא כלפי לקוחות, ולא כלפי חברות הביטוח. גב' רחבייב מטעם הנתבעת, אמנם הצהירה בתצהירה כי היו בעיות רבות בגבייה מול התובע ,אך בחקירתה הנגדית לפנינו אישרה כי אין לה אסמכתאות לביסוס אותן טענות (ראה עדותה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 23 עד עמ' 13 ש': 1).

מנגד, מר גפן מטעם הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית כי בזמן אמת התובע הלין בפניו על כך שהנתבעת הורתה לו להרפות מתיק גפן, הגם שלדבריו נציגי הנתבעת הכחישו את טענתו זו של התובע (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 27-31).

56. הנה כי כן, על יסוד הראיות שהובאו לפנינו, אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח שהתובע הפר כלפיה איזה מבין חובותיו החוזיות, ולא כל שכן שהפר את חובותיו הפרה בלתי סבירה, שחורגת מן הסיכונים הרגילים שנוטל על עצמו המעסיק במסגרת ניהול עסקו.

57. הגם שדי באמור לעיל כדי להביא לדחיית התביעה, להשלמת התמונה נוסיף כי בכל מקרה, לא שוכנענו שהניתוק מסוכנות גפן קשור לתובע.

לעניין זה מר גפן צירף לתצהירו (נספח א' לתצהיר), מכתב מיום 1.6.10 בו הוא מודיע לנתבעת על הפסקת שיתוף הפעולה ביניהם, לנוכח העובדה שפעילות התובע מטעם הנתבעת לא הניבה שום תוצאות. ודוק, מכתב זה נכתב חודשיים לאחר עזיבת התובע, ושלושה חודשים לאחר שהתובע הודיע על עזיבתו. בחקירתו הנגדית לפנינו לא נתן מר גפן כל הסבר מדוע מכתב זה נכתב רק חודשיים לאחר שהתובע עזב את העבודה וכל שטען לו הוא שאינו זוכר מתי התובע עזב (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש' 15-23). לעניין זה אף התקשינו להתעלם מכך שמכתב זה נושא את אותו תאריך בדיוק שבו הוגשה התביעה שבנדון- 1.6.10.

כמו כן צירף מר גפן לתצהירו הודעת דוא"ל (נספח ב' לתצהיר) מיום 12.6.10 ששלח למר הוכהויזר ומר הלמרייך, שבה הוא טוען כי שיתוף הפעולה עם הנתבעת היה ניסיון כושל, ובמילותיו: "היה זה כישלון עסקי ועבורי גם נזק תדמיתי כבד. פשוט קטסטרופה.", אך לא מזכיר אף לא ברמז, את התובע.

לא למותר לציין כי על אף שלטענת הנתבעת שיתוף הפעולה עם גפן אמור היה להיות רווחי, הנתבעת לא העמידה סוכן אחר לטובת השותפות עם סוכנות גפן במקום התובע, דבר שהוא כשלעצמו אומר דרשני. כשנשאל מר הוכהויזר בחקירתו הנגדית לפנינו, מדוע לא נעשה כן, השיב:

"מכיוון שמר גפן הודיע על כוונתו ועל ביצוע כוונתו בכך שהוא מתנתק מאיתנו מעבודתו המשותפת איתנו, לא ראינו בכך צורך באותה עת. המכתב של גפן הוא מחודש יוני אבל ההודעות שלו היו מוקדמות יותר" (ראה: עמ' 21 לפרוטוקול ש': 16-18).

להזכיר, ההודעה הראשונה של מר גפן על הפסקת ההתקשרות היתה ביום 1.6.10, כחודשיים לאחר שהתובע עזב, כך שאין כל הגיון בתשובה זו, והיא אינה מעוררת אמון בגרסת הנתבעת בעניין זה.

והעיקר – התובע הועסק על ידי הנתבעת תקופה קצרה של שלושה חודשים בלבד. מנגד, מר הוכהויזר ומר הלמרייך הצהירו בתצהיריהם כי השותפות עם סוכנות גפן החלה כשנתיים או שלוש, לפני ההתקשרות של הנתבעת עם התובע, ומר גפן אף הוא אישר זאת בעדותו (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש' 15-17). מר גפן העיד, שגם קודם לתקופת עבודתו של התובע בנתבעת הפעילות של סוכנות גפן עם הנתבעת היתה מינורית (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש' 20-23).

אין זה סביר בעינינו ואיננו מאמינים לנתבעת, שלנוכח משך תקופת הקשר עם סוכנות גפן, שלושת חודשי עבודתו של התובע הם שגרמו לפרידה, ועל כן לא ניתן לתלות בתובע את ניתוק הקשר עם סוכנות גפן.

כך או כך, הצדדים לא התחייבו בהסכם העבודה לפרק זמן מינימאלי להתקשרות והתובע היה יכול להתנתק מההתקשרות בכל עת, כפי שאף הודה מר הוכהויזר בחקירתו (ראה בעמ' 21 לפרוטוקול ש' 3-5), מה גם שאם סברה הנתבעת כי התובע אינו עונה על צפיותיה יכלה לסיים את ההתקשרות עמו ולהביא סוכן אחר במקומו.

58. בשולי הדברים ולמעלה מן הצריך נוסיף כי גם לעניין הנזק הנטען, לא שוכנענו כי לצפי של הנתבעת לרווח של 40,000 ₪ לשנתיים מתיק השיתוף עם גפן, יש על מה שיסמוך.

59. אי לכך, ולאור האמור לעיל, בנפרד או במצטבר, התוצאה היא שתביעת הנתבעת לפיצוי בגין הפגיעה בקשרים עם סוכנות גפן, נדחית.

תביעת הנתבעת לתשלום פיצוי בגין אי עמידה בתפוקת עמלות

60. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, עתרה הנתבעת לחיוב התובע לשלם לה את הסך של 147,000 ₪, כפיצוי בגין אבדן עמלות עתידיות מעבודת התובע למשך חמש שנים.

לטענת הנתבעת, בהתאם לנתונים שהתובע הציג הצפי היה שהתיק המשותף לה ולתובע יניב עוד 700,000 ₪. העמלות לסוכן מסכום זה הינן בסך של 147,000 ₪ לשנה. בהתאם להסכם בין הצדדים הנתבעת היתה זכאית ל25% מהעמלות, דהיינו– 36,750 ₪ לשנה. לטענת הנתבעת היא ציפתה לשיתוף פעולה בין הצדדים למשך חמש שנים נוספות, ועל כן היא זכאית לפיצוי בגובה אבדן הרווח הצפוי לחמש השנים כאמור בסכום כולל של 147,000 ₪.

61. מנגד לטענת התובע, היתה לו הזכות להתפטר בכל עת, ועל כן התפטרותו היתה כדין. עוד טוען התובע כי בנסיבות בהן התפטר, אין מקום לגלגל לפתחו כל אחריות.

מעבר לכך שלא היתה התחייבות מצדו לפרק זמן מסוים, מוסיף התובע וטוען כי לא היתה בהסכם העבודה כל התחייבות מצדו לגיוס לקוחות במספר מסוים או שיווק מספר מסוים של פוליסות.

62. לעניין רכיב זה, הנתבעת לא הרימה ולא החלה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת זכאותה לפיצוי הנתבע.

כאמור לעיל, הנתבעת לא עמדה בנטל להראות שהתובע הפר כלפיה איזה מבין חובותיו החוזיות, ולא כל שכן שהפר את חובותיו הפרה בלתי סבירה, שעשויה לחייבו בתשלום פיצוי לנתבעת, וככל שמלינה הנתבעת על התובע שסיים את ההתקשרות לאחר פרק זמן קצר, נזכיר כי הסכם העבודה בין הצדדים לא היה הסכם לתקופה קצובה ולא נכללה בו כל התחייבות מטעם התובע לתקופת עבודה מינימאלית.

לא זו אף זו אלא שעל פי ההסכם לא נקבעה כל התחייבות מצד התובע לביצוע מספר מסוים של עסקאות.

התובע התפטר מעבודתו, לאחר שמסר לנתבעת הודעה מוקדמת כדין, ועל כן לא נפל כל מתום בהתנהלותו.

למעלה מן הצריך נוסיף כי הנתבעת אף לא הוכיחה ולא החלה להוכיח את הרווח הצפוי כך שגם אלמלא קביעותינו לעיל, דין תביעתה ברכיב זה היה להידחות.

63. אי לכך, התוצאה היא שתביעת הנתבעת ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, נדחית אף היא.

תביעת הנתבעת לפיצוי בגין נזקים ובגין עלויות העסקת התובע

64. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחיוב התובע בתשלום הסך של 21,857 ₪. לטענת הנתבעת עלות העסקתו של התובע עמדה על סך 32,857 ₪, ולאחר ניכוי העמלות להן היה זכאי בסך של 11,000 ₪, נותר יתרה בסך 21,857 ₪, שבגינה היא זכאית לפיצוי.

לציין, שבכתב התביעה עתרה הנתבעת לתשלום הסך של 23,946 ₪ ברכיב זה אך בתצהירה וסיכומיה העמידה את הסכום על 21,857 ₪.

65. כפי שבארנו לעיל, סעיף 9 להסכם בין הצדדים, הינו סעיף נפרד המתייחס לשלושת חודשי העבודה הראשונים של התובע בלבד, והוא אינו כולל התחשבנות עם התובע בעניין הוצאות העסקתו או הוצאות אחרות.

מכאן שאין כל מקור חוזי המחייב את התובע לשאת בהוצאות.

מעבר לכך וכפי שקבענו לעיל, הנתבעת לא עמדה בנטל להראות שהתובע הפר כלפיה איזה מבין חובותיו החוזיות, ולא כל שכן שהפר את חובותיו הפרה בלתי סבירה.

יתרה מכך, התובע התפטר מעבודתו, לאחר שמסר לנתבעת הודעה מוקדמת כדין, כך שגם מטעם זה, אין כל בסיס לחייבו בתשלום פיצוי כלשהוא, לא כל שכן פיצוי בגין עלויות העסקתו.

66. אי לכך התביעה ברכיב זה, נדחית.

67. סוף דבר –

אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שתביעת הנתבעת כנגד התובע – נדחית.

תביעות התובע כנגד הנתבעת מתקבלות באופן חלקי בלבד, ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את התשלומים הבאים בגין תקופת עבודתו בנתבעת וסיומה:

א. הפרשי שכר בסכום ובהתאם למפורט בסעיף 20 לעיל.

ב. עמלות בסכום כולל של 20,997 ₪.

ג. פדיון חופשה בסך 700 ₪.

כאמור קבענו כי הסכום שבסעיף קטן א' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה נשוא המחלוקת היינו החל מיום 1.3.10 ועד לתשלום המלא בפועל, ואנו מוסיפים וקובעים כי גם הסכום כאמור בסעיף קטן ב' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.10 ועד לתשלום המלא בפועל, ואילו הסכום כאמור בסעיף קטן ג' לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום תקופת העבודה, היינו החל מיום 1.4.10 ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף לאמור, אנו מחייבים את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע (לרבות שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 5,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ו, (27 יוני 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.