1. לפניי תביעת שיבוב שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 12.1.10 בתחנת רכבת חוף הכרמל. התובעת פיצתה את מבוטחה בגין הנזקים אשר נגרמו לרכבו עקב התאונה והגישה תביעת השיבוב דנן.

התביעה הוגשה במקורה כנגד נתבע 1 (נהג רכב הנתבעים) וכן כנגד הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הכשרה") כמבטחת רכב הנתבעים.

ביום 13.11.11 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הכשרה.

2. ביום 5.4.12 נעתרתי לבקשה מוסכמת, שהוגשה מטעם ב"כ התובעת וב"כ הכשרה, והוריתי על ביטולו של פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה כנגד הכשרה ועל תיקון כתב התביעה באופן שהכשרה נמחקה מן התביעה ובמקומה הוספה נתבעת אחרת – היא חב' מוניות מרכז חורב בע"מ.

3. מכתב ההגנה שהוגש ע"י נתבעים 1,2 הסתבר, כי בגין התאונה נשוא התביעה התנהל תיק אחר, הוא תביעת מבוטח התובעת כנגד הנתבעים בתביעה דנן (ת"ק 37106-04-10, תביעות קטנות חיפה, להלן: "התיק האחר").

לאחר שהתקיים דיון בתיק האחר, ניתן ביום 17.10.10 פסק דין המשית האחריות לקרות התאונה על הנתבעים בתביעה דנן, תוך ייחוס אשם תורם של 40% לתובע שם, אשר הינו מבוטח התובעת כאן כאמור.

בכתב ההגנה נטען עוד, כי הנזקים המפורטים בחוו"ד שמאי התובעת הינם מוכחשים.

4. בהתאם להחלטת כב' סה"נ הראל מיום 21.3.13, נקבע הדיון ליום 23.6.14 לשמיעת עדויות הצדדים ומתן פסק דין על פי סע' 79א' לחוק בתי המשפט.

בפתח הדיון ביקש נציג נתבעת 2 לדחות את מועד הדיון לצורך זימון שמאי התובעת לחקירה על האמור בחוות דעתו. נעתרתי לבקשה וזאת בכפוף לפסיקת הוצאות התובעת בגין דחיית הדיון.

לאחר מתן ההחלטה דלעיל ולאחר הפסקה, הודיעו הנתבעים כי הם מוותרים על חקירת שמאי התובעת. הנתבעים הודיעו, כי הינם מודים כי פסק הדין שניתן בתיק האחר מהווה מעשה בית דין ומכוחו הינם מחויבים לשלם 60% מסכום התביעה. אלא, שטענו, כי אין לחייבם בהוצאות הגשת התביעה ושכ"ט עו"ד, שכן טרם הגשת התביעה לא נעשתה פניה אל הנתבעים בדרישה לתשלום הסכום הנתבע בתביעה.

נטען, כי טרם הגשת התביעה לא נשלחה אל הנתבעים כל דרישה לתשלום.

עוד נטען, כי ביום 6.8.12 נודע לנתבעים לראשונה דבר הגשת התביעה דנן וכבר ביום 20.8.12 יצר נציג נתבעת 2 קשר עם ב"כ התובעת.

5. במענה לטענות הנתבעים, הגיש ב"כ התובעת לבית המשפט העתק מכתב דרישה שנשלח לחב' הכשרה, היא מבטחת הנתבעים, באפריל 2010. נציג הנתבעים עיין במכתב והודה, כי באפריל 2010 היה ידוע לנתבעים כי התובעת שלחה דרישת תשלום, אך הנתבעים סברו כי חברת הביטוח מטעמם מטפלת בעניין.

התביעה דנן הוגשה ביום 1.6.10. משהודו הנתבעים כי טרם הגשת התביעה (באפריל 2010) שלחה התובעת מכתב דרישה אל מבטחת רכבם וכי דרישת התובעת הובאה לידיעתם, נשמטה הקרקע מתחת לטענתם של הנתבעים כי התובעת לא שלחה מכתב דרישה לתשלום הסכום הנתבע טרם הגשת התביעה וכי עקב כך התובעת אינה זכאית לפסיקת הוצאותיה.

יצוין בשולי הדברים, כי פסק הדין בתיק האחר ניתן לפני זמן רב (כשלוש וחצי שנים) והנתבעים מודים כי בהתאם לפסק הדין עליהם לשלם 60% מן הסכום הנתבע. הנתבעים גם מודים כי ידעו על התביעה דנן לפחות מאוגוסט 2012, ובכל זאת- לא שילמו הנתבעים עד היום אף את הסכום אשר על פי גישתם לא היה שנוי במחלוקת.

נוכח האמור, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי התובעת אינה זכאית לפסיקת הוצאותיה.

6. אשר על כן ובהתאם לקביעות שנקבעו בשאלת האחריות במסגרת פסק הדין שניתן בתיק האחר, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך 60% מסכום התביעה, דהיינו סך 1,947 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.10, אגרת משפט בסך 347 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1,250 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו סיוון תשע"ד, 24 יוני 2014, בהעדר הצדדים.