1. לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקים אשר לטענת התובע, נגרמו לחלקת תבלינים אותה הוא מגדל, בעקבות ריסוס אשר בוצע על ידי הנתבעים במטע השקדים הגובל בחלקת התבלינים.

סכום התביעה – 891,563 ₪.

התביעה

1. התובע מחכיר שטח של כ- 500 דונם מקיבוץ מסדה. במועדים הרלוונטיים לתובענה, גידל התובע תבלינים מסוגים שונים ב- 280 דונם מתוך כל אותו שטח (להלן: "חלקת התבלינים/ החלקה").

בתאריך 15.12.09, הוזעק התובע לחלקה, שם נגלו לעיניו סימני צריבה בצמחי התבלין.

התובע הזעיק מדריך חקלאי ממשרד החקלאות, לאבחון הנזקים. המדריך קבע בביקורו בתאריך 16.12.09 בחלקת התבלינים, כי עלי התבלינים נצרבו כתוצאה מריסוס של חומר מסוג קוטל עשבים, וכי אופן התפשטות הנזק הנראה לעין גדול יותר בשטח הסמוך למטע שקדים הנטוע בחלקה המשיקה עם חלקת התבלינים וקטן יותר ככל שגדל המרחק ממטע השקדים (להלן: "המטע/מטע השקדים").

1. הנתבע 1, (להלן: "הקיבוץ") הוא בעליו של מטע השקדים הסמוך לחלקת התובע. כאשר פנה התובע אל הקיבוץ, התברר לו כי בתאריך 5.12.09 בוצע ריסוס במטע השקדים באמצעות חומר קוטל עשבים.

הנתבע 2 הוא קבלן הריסוס (להלן: "קבלן הריסוס") אשר הועסק על ידי הקיבוץ ואשר בין היתר הופקד על ביצוע אותו ריסוס אשר לטענת התובע, גרם לנזק לחלקתו.

1. הנתבעים אינם מכחישים כי לחלקת התבלינים של התובע נגרם נזק כתוצאה מן הריסוס אשר בוצע במטע השקדים (ראו לעניין זה סעיף 2 לסיכומי הנתבע 1 וסעיף 1 לסיכומי הנתבע 2) .

בין הצדדים גם אין מחלוקת של ממש ביחס לשיעור הנזק, שכן הצדדים ויתרו על חוות הדעת מטעמם אשר עסקו בשיעור הנזק ונותרה חוות דעת המומחה אשר מונה על ידי בית המשפט ונחקר במהלך שמיעת הראיות בתיק.

המחלוקת נסבה, אם כן, על שאלת החבות וחלוקת האחריות בין בעלי הדין, כאשר התובע מבקש להטיל אחריות על הנתבעים, הקיבוץ מבקש להטיל את האחריות במלואה על התובע ועל קבלן הריסוס ואילו קבלן הריסוס מבקש להטיל את האחריות על התובע ועל הקיבוץ.

התיק החל את דרכו בפני מותב אחר והועבר לשמיעה לפניי בראשית שנת 2012.

טענות הצדדים בתמצית

טענות התובע

1. התובע טען כי עובר למועד גילוי הנזק לחלקת התבלינים, בוצע במטע השקדים של הקיבוץ, הסמוך לחלקתו, ריסוס בקוטל עשבים. התובע טוען כי הריסוס בוצע בידי קבלן ריסוס שאינו מוסמך לביצוע הריסוס, תוך שימוש בקוקטיל האסור לשימוש לפי הוראות היצרן ובהתעלם מתנאי מזג האוויר, עוצמת הרוח וכיוונה במועד הריסוס. התובע טוען כי התנהלות זו של קבלן הריסוס עולה כדי רשלנות, אשר לא זו בלבד שגרמה לנזק אלא אף העצימה אותו.
2. עם גילוי הנזק, פנה התובע אל מדריך חקלאי מטעם משרד החקלאות, מר חדד גואל, אשר ביקר למחרת היום, בתאריך 16.2.09, בחלקת התבלינים וקבע כי התבלינים ניזוקו כתוצאה משימוש בריסוס קוטלי עשבים במטע הסמוך והנזק אופייני לרחף של רסס מחומר הריסוס.
3. התובע שלח דגימות מהקרקע, מעשבים שרוססו בשטח המטע ומצמחי התבלין, למעבדה לצורך בדיקה האם נותרו שרידים של החומר בו נעשה שימוש במטע ואכן תוצאות המעבדה הראו כי נמצאו שרידי חומר קוטל עשבים זהה בכל הדגימות שנלקחו.
4. התובע פנה למר כרמי מנשה, מנהל אבטחת איכות מטעם חברת אגרקסקו אשר ביטל את שיווק התוצרת מחלקת התבלינים שניזוקה, לחו"ל, זאת בשל תוצאות המעבדה אשר העידו על המצאות שאריות של חומר קוטל עשבים בצמחים ובקרקע.

עוד הבהיר התובע, כי מאחר ורוב הגידולים שלו מיוצאים לחו"ל, נאלץ הוא לעמוד בסטנדרטים אשר נקבעים בחו"ל. כך למשל, לא ניתן לייצא תבלינים מחלקה אשר זוהמה בעבר בחומר אסור עד אשר תתבצע בה הפיכה של האדמה. לטענת התובע, ניסה להקטין את נזקו באמצעות שיווק בתוך מדינת ישראל, אך ללא הצלחה ובסופו של דבר, נאלץ לבצע קציר טכני, כלומר כיסוח צמחים שאינם ראויים לשיווק.

1. התובע טען כי נציגי הקיבוץ אליהם פנה, הודו באחריותם לנזק והפנו אותו לחברת הביטוח המבטחת, אשר אף הזמינה למקום שמאי מטעמה.

התובע טען כי במועד הריסוס לא נכח בשטח נציג מטעם הקיבוץ, חרף העובדה כי האחרון היה מודע למהות הגידולים בחלקה הסמוכה למטע, בחלקת התבלינים של התובע ולצורך בנקיטת אמצעי זהירות ובכלל זה לא לרסס בגובה התלולית המפרידה בין החלקות של התובע והקיבוץ. התובע טוען כי לכל הפחות, פעל הקיבוץ באדישות כלפי סיכון התרחשות הנזק ואשר התממש בסופו של דבר. התובע טען כי היה על הקיבוץ להנחות את קבלן הריסוס, לפקח עליו ולהימנע מביצוע הריסוס במזג אויר שבו קיים סיכון לרחף בשל הרוחות.

1. בנוסף, טען התובע, כי הנזק אשר נגרם לו אינו רק בהיבט הכלכלי מקומי אלא אף בהיבט הבינלאומי, זאת מאחר שהוא משווק תבלינים לחו"ל מטעם אגרקסקו והאירוע הנדון בתיק זה גרם לו נזק למוניטין הטוב אשר השיג בעמל רב במשך שנים של עבודה, בין היתר כיוון שנאלץ להפר התחייבויות בגין הזמנות לשיווק סחורה אשר התקבלו מבעוד מועד מהשוק הבינלאומי ובעיקר מול אנגליה.
2. להוכחת טענתו בדבר נזקי הריסוס צרף התובע תוצאות בדיקות מעבדה אשר איששו את הסברה כי המדובר בניזקי ריסוס. לשומת הנזק, צרף התובע לכתב תביעתו חוות דעת שמאית ערוכה בידי האגרונום אייל שפירא.

בנוסף, הסתמך התובע על קביעתו של ד"ר טוביה יעקובי, ההרבולוג הראשי במשרד החקלאות, לפיה המדובר בפגיעה שנגרמה כתוצאה מרחף של רסס קוטל עשבים אשר נעשה בו שימוש סמוך למועד גילוי הנזקים במטע סמוך. לפי קביעתו זו הריסוס בוצע בצורה רשלנית, מבלי שנעשה שימוש בכלים מתאימים ומבלי להתחשב בתנאי מזג האוויר ששררו במועדי הריסוס.

טענות הקיבוץ

1. הקיבוץ טען כי הנזק נגרם כתוצאה ממחדלו של התובע בעצמו, אשר שתל תבלינים בסמוך לחלקות המצריכות ריסוסים בתדירות גבוהה, לא טרח להזהיר את הנתבע בדבר השימוש בחומרי ריסוס מסוימים, לא פעל להפסקת הריסוס אחר שזה החל ופעל לא כפי שחקלאי סביר ונבון היה צריך לפעול בנסיבות המתוארות.

בנוסף טען הקיבוץ כי הנזק הנטען על ידי התובע מופרך וכי התובע לא פעל להקטנת נזקו.

1. הקיבוץ צרף אמנם חוות דעת שמאית מטעמו, אולם ויתר על הגשתה ועל כן מתייתר הצורך בדיון בה.

אומר רק כי חוות דעת זו נערכה בסמוך לאחר קרות הנזק ובעקבותיה, בין היתר, כך עולה מן העדויות, בוצע קציר טכני.

1. עניין נוסף שיוזכר כאן, הוא כי המומחה מטעם הקיבוץ התייחס בחוות דעתו לנתוני עוצמת הרוח, אולם כאמור, חוות דעת זו הוצאה, לבסוף, מן התיק ועימה גם אותם נתונים, אך ממילא, נתונים אלו אינם לשעות בהם בוצע הריסוס.

טענות קבלן הריסוס

1. קבלן הריסוס הודה בכתב ההגנה כי ביצע ריסוס במטע השקדים הסמוך לחלקת התבלינים במועד הנטען, על פי דרישת הקיבוץ, אולם הכחיש כי חומר הריסוס הגיע לחלקת התבלינים.
2. קבלן הריסוס טען כי נהג כפי שמרסס מקצועי וזהיר נוהג. לשיטתו, התובע הוא שנהג באדישות וחוסר אכפתיות בכך שבחר לגדל תבלינים סמוך לחלקות שגידוליהן זקוקים לריסוסים מסוג שאסור לשימוש בתבלינים, זאת מבלי שדיווח לבעלי החלקות הסמוכות על הגידולים הרגישים שגידל ועל הסכנות הכרוכות בשימוש בחומרי ריסוס מסוימים. כמו כן, טען קבלן הריסוס, כי על התנהלותו זו של התובע, ספג התובע ביקורת ממותב אשר דן בתיק אחר אשר נסיבותיו דומות, אך למרות הביקורת, המשיך התובע ונהג כפי שנהג.

המחלוקת

1. אין בין הצדדים מחלוקת כי במועד הרלוונטי קבלן הריסוס ביצע, בהוראת הקיבוץ, ריסוס במטע השקדים של הקיבוץ, הסמוך לחלקת התבלינים של התובע.

הנתבעים גם אינם חולקים על טענת התובע כי כתוצאה מאותו ריסוס, נגרם לחלקת התבלינים נזק.

גם הנזק עצמו, כפי שנאמד בחוות דעת השמאי מטעם בית המשפט אינו במחלוקת.

הקיבוץ לא העלה ביחס לכך כל טענה שהיא ואילו קבלן הריסוס טען, אמנם, בסיכומיו, ביחס לאמדן שנעשה, אולם המומחה לא נחקר בנושא באופן מספק וטענות קבלן הריסוס אינן נתמכות עובדתית בכל צורה שהיא.

1. המחלוקת, אם כן, נסבה אך ורק על שאלת האחריות לקרות הנזק, מי מן הנתבעים נושא באחריות והאם לתובע בעצמו אחריות כלשהי לנזקיו.

הנזק

1. בשל הפער בין חוות הדעת שהגיש התובע לבין חוות דעת אשר הוגשה על ידי הקיבוץ בשאלת גובה הנזק, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, אגרונום ושמאי, מר שמאי אלוף.

המומחה אלוף קיים פגישות עם בעלי הדין ועם גורמים נוספים רלוונטיים, מטעמם ושלא מטעמם.

הוא קיבל לעיונו מסמכים שונים הנוגעים לנסיבות ולהיקף הנזק ואף ביקר במקום, כמובן, שנים לאחר האירוע. כמו כן, ביקר המומחה בחצריו של קבלן הריסוס לצורך בחינת המרסס והאופן שבו מתבצע הריסוס באמצעותו.

המומחה מאזכר בחוות דעתו קביעות שונות של המומחים מטעם הצדדים וכן נסמך על ממצאים שונים שראו אלו ואחרים ב"זמן אמת".

1. משעה שאין בין הצדדים מחלוקת בשאלת הקשר הסיבתי בין הריסוס לבין הנזק שנגרם, איני מוצאת להרחיב מתוך חוות דעת המומחה בסוגיה זו, הגם שהוקדשו לה חלקים נרחבים.
2. המומחה אמד את כמות היבול שאבד וקבע את הפדיון נטו למגדל. בהמשך אמד את ההוצאות שנחסכו מן התובע בגין כך שלא המשיך בגידול התבלינים בחלקה הפגועה. בסופו של דבר, ערך המומחה טבלה בה מרוכזים הנתונים ביחס לצמחי התבלין השונים אשר גודלו בחלקה והגיע למסקנה כי הנזק הישיר מן האירוע עומד על 702,840 ₪, נכון לחודש מרץ 2013.

מסכום זה, קבע המומחה, יש לנכות את ההכנסות שהצליח התובע לקבל מן השוק המקומי, בהתאם לשומה שערך המומחה מטעמו, בסך של 9,156 ₪ נכון לחודש ינואר 2010.

1. במהלך הדיון הועלתה, אמנם, טענה כי התובע לא עשה די להקטנת נזקו. ראשית, לא מצאתי כל בסיס עובדתי לטענה זו, ההפך הוא הנכון. מן הראיות שהוצגו בפניי, התובע ניסה לשווק את התוצרת הפגומה אך בסופו של דבר, על פי המלצות גורמים שונים בתחום, בין היתר, מדריך חקלאי ואף בהתאם להמלצת המומחה האגרונום מטעם הקיבוץ, ביצע קציר טכני, על מנת שניתן יהיה להפוך את האדמה ולהמשיך ולזרוע גידולים אחרים.

שנית, דומה כי גם הקיבוץ בעצמו חזר בו מטענתו זו כאשר בסיכומיו התייחס לסוגיית הנזק תוך התעלמות מהפחתה כלשהי אשר לשיטתו ראוי לבצע בגין הטענה להעדר הפחתת נזק.

העובדות

1. מן הראיות שהובאו בפניי עולה התמונה העובדתית אשר תובא, בקצרה, להלן.

התובע חוכר משך שנים שטח בן כ- 500 דונמים מקיבוץ מסדה. ב- 280 דונם מתוך השטח זרע התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה זו, צמחי תבלין ואילו ביתרת השטח, זרע חיטה.

ממערב לחלקת התובע, מצויה שטח בבעלות הקיבוץ.

בשנת 2005 נטע הקיבוץ את מטע השקדים הראשון שלו. בשנת 2007 ניטע מטע השקדים הסמוך לחלקת התבלינים, המטע הנדון בתיק זה (ראו עדות מנהל המטעים בקיבוץ, מר אופיר, בעמ' 23 ש' 24-25).

הקיבוץ הזמין את קבלן הריסוס לצורך ביצוע עבודת ריסוס מטע השקדים.

בתאריכים 4.12.09- 5.12.09 בוצע על ידי קבלן הריסוס, ריסוס במטע השקדים. הריסוס בוצע באמצעות מרסס הנגרר על ידי טרקטור בשעות הלילה (ראו תצהיריהם של קבלן הריסוס מר זכי דבאס בסעיף 7 וכן בנו של הנתבע 2, מר עודד ברודבקה בסעיף 4).

החומרים בהם נעשה שימוש בריסוס הובאו לבית עסקו של קבלן הריסוס על ידי מר אופיר קודם לביצוע הריסוס. בריסוס נעשה שימוש בשילוב של חומרי הדברה מן הסוגים הבאים –

במהלך הריסוס לא נכח איש מטעם הקיבוץ. נכחו בו עובד הנתבע 2, מר זכי דבאס וכן בנו של קבלן הריסוס, מר עודד ברודבקה.

בתאריך 15.12.09 הבחין התובע בנזק לחלקת התבלינים.

כאמור, אין בין הצדדים מחלוקת כי הנזק הוא תוצאה של הריסוס אשר בוצע במטע השקדים של הקיבוץ.

1. הסוגיות העובדתיות הנחוצות לדיון נוגעות לנסיבות ביצוע הריסוס ולמערכת היחסים הנוגעת לכך, בין הצדדים כולם.
2. ראשית, פיזור הפגיעה בתבלינים, כפי שעולה מן הראיות שהוצגו בפניי (ת/1, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט והמסמכים המצורפים לה וכן עדויות הצדדים) מלמד כי הפגיעה הגיעה ממערב למזרח, היינו, בחלק הסמוך למטע השקדים ניכרה הפגיעה הקשה ביותר ולעומק חלקת התבלינים, הלכה הפגיעה ופחתה.
3. האם התובע התריע בפני הקיבוץ אודות הזהירות הנדרשת ביחס לריסוס במטע השקדים מחשש לנזק לחלקת התבלינים.

התובע מסר בתצהירו, בסעיף 6 בו, כי כבר עם נטיעת השקדים על ידי הקיבוץ, פנה אל מר אופיר, מנהל המטעים בקיבוץ, הציג את עצמו כשכן לחלקה והסביר כי הוא מגדל צמחי תבלין ירוקים. לטענת התובע, באותה השיחה הסביר למר אופיר כי נדרשת זהירות בכל הנוגע לריסוס השקדים וביקש כי ינקטו משנה זהירות בריסוסים בחלקה זו. לדבריו, לאחר הפגישה בשטח, נסעו למשרד התובע שבמושב פרזון, שם אירח את מר אופיר והם שתו יחדיו קפה.

בעדותו, נשאל התובע בסוגיה זו והשיב כך:

"ש: אתה מכיר את החומרים שמרססים השכנים?

ת: אם היית שואל אותי לפני הנזק לא הייתי יכול להגיד לך שמות אבל ממה שאני יכול להגיד, אני מכיר את השמות היום.

ש: האם הערכת שבגידול כמו שקדים ירססו חומרים שמסוכנים לתבלינים?

ת: כן.

ש: האם הסבירות שירססו חומרים מסוכנים במטע שקדים גבוה יותר מגידול עונתי? אני מתקן את השאלה. אתה מציין בסעיף 38 שכאשר התחלת לזרוע את החלקה היו גידולים עונתיים וכששמעת שהקיבוץ נוטע שקדים, ניגשת לשטח. למה? למה השקדים הדליק אצלך צורך להגיע לשטח?

ת: אני עובד עם המון קיבוצים והמון חקלאים, שאני עובד אותם בשיתוף פעולה. בד"כ אנשים מדברים, וגם פה בזמן השקילה ובזמן הכנת השטח, אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה, דיברתי עם אילן והיה עוד בחור ודיברנו על זה שצריך להיזהר ולשים לב. אנו שכנים וצריכים לשמור אחד על השני."

(פרוטוקול מיום 12.6.12, עמ' 24 ש' 23 עד עמ' 25 ש' 2).

"ש: כשפגשת את אילן הבאת לו רשימה של חומרים שמסכנים את הגידולים שלך?

ת: רשימה אני לא זוכר שהבאתי.

ש: אמרת לו בעל פה אל תשתמש בחומר מסוים?

ת: יש מעל מיליון סוגים של חומרי הדברה.

ש: ביקשת ממנו שכן ישתמש בחומרים מסוימים אולי מאלה שאתה משתמש בהם?

ת: לא ואני לא צריך. החומרים שאני משתמש בהם הם חומרים בעיקר, ש חומרים ספציפיים לתבלינים שאני מגדל. נניח לכוסברה, אני משתמש בחומר שנקרא צ'לנג שמרססים אותו בכלל טרם זריעה. אם הייתי אומר לאילן תרסס את המטע בצ'לנג אני חושב שזה לא היה אפקטיבי כי יש משמעות לעיתוי של הריסוס כי הריסוס הזה מונע נביטה. יש בתוך עשבי הבר גם קבוצה של סוככים. והצ'לנג מאפשר לסוככים לצמוח ובכל היתר מטפל."

(פרוטוקול מיום 12.6.12, עמ' 26 ש' 30 עד עמ' 27 ש' 6).

"ש: מה אתה זוכר שאמרת לאילן באותה פגישה שהזהרת אותו?

ת: אני לא זוכר בדיוק את המילים שדיברנו ואת השיחה אנחנו נפגשנו בשטח ואיחלתי לו בהצלחה, אני זוכר שאמרתי שצריכים להיזהר בפעולות שעושים במטע וצריך להיזהר לא לפגוע אחד בשני. דיברתי על ריסוסים, אני לא זוכר בדיוק את השיחה. בגדול אני זוכר שהזהרתי אותו. לדעתי זה היה בתוך הרכב אפילו."

(פרוטוקול מיום 12.6.12, עמ' 27 ש' 15-19).

מר אילן אופיר, מטעם הקיבוץ, התייחס בתצהירו לאותה פגישה ומסר בסעיף 3 את הדברים הבאים:

"אני זוכר ששגיא נפגש עמי אז, כמתואר בסעיף 6 לתצהירו, ואיני זוכר שדיבר אז על ריסוסים. מה שאני זוכר מהפגישה, ששגיא תיאר לי בהרחבה את היקף פעילותו בגידולי תבלינים, ומסר לי שהוא מחזיק שטחים רבים במקומות שונים"

בהמשך, בסעיף 4 לתצהירו, מסר כי שגיא, התובע, מעולם לא מסר לו שלתבלינים שלו יש רגישות מיוחדת, הגם שציין בתצהירו כי כמובן שידע שגידולים ירוקים רגישים יותר ממטעים. לדבריו, לא קיבל בקשה מפורטת כלשהי מן התובע ביחס לחומרים אסורים כלשהם.

בסעיף 5 אישר כי לא מסר לתובע אודות מועד הריסוס הצפוי, אך לדבריו, גם לא התבקש על ידי התובע לתאם עמו את מועדי הריסוס.

בעדותו, נחקר מר אופיר בסוגיה זו.

מר אופיר אישר כי השטח המדובר, מטע השקדים, אשר לצידו תבלינים ירוקים, הוא שטח בעייתי (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 22 ש' 28-30).

כאשר נשאל אודות אותה פגישה שעליה דיבר התובע בתצהירו ואף מר אופיר התייחס אליה, כאמור לעיל, בתצהירו, טען, בתחילה, כי אינו יודע באיזו פגישה מדובר:

"ש: בתצהיר של שגיא התובע וגם בשלך, פגישה עם שגיא כשהתחלתם לטעת את המטע.

ת: אני לא יודע על איזה פגישה אתה מדבר.

ש: כשאתם נטעתם שגיא היה בשטח הסמוך עם גידול תבלינים.

ת: היו גידולים שהם לא שלי, אבל לא יודע אם זה היה של שגיא.

ש: זה היה אבל תבלינים.

ת: לא זוכר."

(ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 24 ש' 17-22).

אך בהמשך, נזכר באותה הפגישה:

"ש: שגיא מספר כשהגעתם, הוא ניגש אלייך והכיר אותך וסקר בפנייך את הגידולים שסמוכים לשלך והסביר לך מה נטע ועל איך הוא עובד.

ת: אני זוכר פגישה עם שגיא שהוא סיפר על היקף הגידולים ומה הוא מגדל. ולא זוכר אם הוא דיבר איתי על סירוגיות או החלפה."

(ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 24 ש' 23-26).

מעדותו של מר אופיר בסוגיה זו, אך גם במבט כולל על עדותו, המסקנה העולה היא כי תוכן אותה פגישה ראשונה בינו לבין התובע, אינו חקוק בזכרונו. הוא אינו שולל באופן ברור את טענת התובע כי באותה פגישה העלה התובע את סוגיית הריסוס, אלא טוען כי אינו זוכר שנושא זה עלה.

מנגד, ברי כי לתובע אינטרס למסור שהעלה בפניו את העניין, שכן בכך יש כדי לתרום לטענתו כי הקיבוץ נושא באחריות לריסוס שגרם לנזק.

עם זאת, לאור הכחשתו הרפה של מר אופיר ובשים לב למכלול עדותו, ומנגד, עדותו הברורה של התובע, אני מבכרת בעניין זה את טענת התובע, כי במהלך פגישתם הראשונה, העלה בפני מר אופיר את הסיכונים הנשקפים לחלקת התבלינים כתוצאה מריסוס במטע השקדים.

1. האחריות לבחירת חומר הריסוס ומתן הנחיות

בעניין זה דומה שאין בין הצדדים מחלוקת כי הקיבוץ, מזמין הריסוס, הוא שאחראי למתן ההנחיות ביחס לחומר הריסוס.

הקיבוץ מספק את חומר הריסוס לקבלן הריסוס ובענייננו, כפי שעלה מן הראיות, הובא חומר הריסוס לחצריו של קבלן הריסוס על ידי מר אופיר (ראו עדותו של מר אופיר, פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 25 ש' 14-15 ועדותו של הנתבע 1, פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 32 ש' 14-17).

מר אופיר אישר בעדותו כי הוא שבחר את חומרי הריסוס, רכש אותם, הורה איזה מינון לשים מתוך כל אחד מן החומרים וגם סיפק אותם לקבלן הריסוס (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 25 ש' 20-30). העדויות מטעם הקיבוץ אישרו את דבריו.

1. האם ניתנו הנחיות כלשהן לקבלן הריסוס על ידי הקיבוץ?

בתצהירו, לא התייחס מר אופיר לכך מפורשות, זולת הטענה כי בוצעו כבר ריסוסים קודמים על ידי קבלן הריסוס וכי קבלן הריסוס אמור להכיר את הנוהל לפיו אין לרסס כאשר יש רוח חזקה.

בעדותו נשאל מהן הנחיותיו לריסוס המטע והשיב כך:

"ש: מה ההנחיות שלך לריסוס במטע הזה של השקדים.

ת: הרכב חומרים כולל ריכוז החומר, נפח תרסיס לדונם, מה השטח שאני רוצה שיהיה מרוסס ומה לא.

ש: אתה גם נותן הנחיות מאן להתחיל.

ת: בריסוסי עשבייה יותר ובריסוסים אחרים פחות כי יש פוטנציאל של נזק בריסוס עשביה שפחות קיים בריסוס אחר.

ש: למה.

ת: בגלל הרגישות של הקוטל עשבים, אינו מבדיל בין צמח שרוצים שיגדל לבין צמח שלא רוצים שיגדל. הוא קוטל.

ש: עיקר החשש מפני הרחף.

ת: כן.

ש: למי נתת החניות במקרה שלנו.

ת: לא זכורות לי הנחיות. הייתה שיחת טלפון עם עודד, ומה נאמר שם בדיוק לא יודע לומר, אולי כן דיברנו אבל אני לא זוכר."

(ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 24 ש' 30 עד עמ' 25 ש' 11).

מר אופיר נשאל מפורשות האם נתן לנתבע 2 הנחיות והשיב כך:

"ש: נתת ליורם הנחיות.

ת: לא זוכר אם יורם או עודד, אבל נתתי להם הנחיות כתובות.

ש: יש לך את הדף להציג.

ת: לא, הצגתי זאת למומחה של בית המשפט."

(ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 25 ש' 16-19).

הנחיות כתובות לא הוצגו בפניי.

הנתבע 1, בעדותו טען כי אינו זוכר שקיבל הנחיות כלשהן ממר אופיר:

"ש: ואתה לא זוכר אם זה היה אילן עצמו או מוביל מטעמו?

ת: לא. יכול להיות מישהו אחר. אני לא זוכר.

ש: אז אתה גם לא זוכר שהוא נתן לך תדריך מסוים?

ת: לא. בוודאי לא."

(ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 32 ש' 24-27).

ובהמשך:

"ש: אני מבין שהנחיות הריסוס מבחינת איזה שטח איזה מועד אילן נתן?

ת: כן.

ש: אתה זוכר למי ניתנו ההנחיות האלה ספציפית לריסוס הזה?

ת: יכול להיות לעודד.

ש: כמה זמן לפני הריסוס ניתנו הריסוס?

ת: אני לא יודע, מדברים בטלפון, שולח פקס, עניין של ימים."

(ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 34 ש' 17-22).

מן הדברים עולה כי לנתבע 1 אין כל ידיעה אישית אודות הנחיות, אם בכלל ניתנו, מתי ואלו.

מר זכי דבאס, אשר בפועל ביצע את הריסוס במטע, מסר כי ההנחיות ביחס לחומרים ניתנו על ידי מר אופיר (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 41 ש' 8-9). עם זאת, מר דבאס מסר כי לא פגש במר אופיר כאשר הביא את חומרי הריסוס. משכך, ברי כי הוא בעצמו לא קיבל כל הנחיות שהן ממר אופיר.

מר עודד ברודבקה, בנו של הנתבע 2, לא זכר כי התקיימה שיחה כלשהי בינו לבין מר אופיר כאשר הובאו אליהם חומרי הריסוס (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 43 ש' 13-14).

מכאן, לא הוצגו כראיה בתיק הנחיות כתובות, מעדויותיהם של העדים הרלוונטיים מטעמו של קבלן הריסוס עולה כי לא ניתנו הנחיות בעל פה וגם מדבריו של מר אופיר לא ניתן ללמוד באופן ברור כי התקיימה שיחה אודות הנחיות כלשהן.

1. נוכחות נציג הקיבוץ במהלך הריסוס.

מן העדויות עלה כי במהלך הריסוס לא נכח נציג כלשהו מן הקיבוץ.

מר אופיר טען בסעיף 6 לתצהירו כי הוא "נוהג להיות בשטחים ב- 99% של הריסוסים" אך בריסוס מושא תיק זה יצא לחופשה בת 5 ימים לחו"ל. הצהרתו זו ביחס לנוכחותו במהלך הריסוסים אושרה גם על ידי מר עודד ברודבקה, בנו של הנתבע 2 (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 43 ש' 28-30). מר אופיר גם לא זכר להסביר מדוע בוצע הריסוס בסוף השבוע ודווקא כשהיה בחו"ל. בסעיף 7 לתצהירו, בין היתר, הצהיר כי קבלן הריסוס ביצע עבורו ריסוסים קודמים, לשביעות רצונו, ועל כן, הרגיש, כלשונו, "בטוח לנסוע לחו"ל ולהשאיר בידיו את המושכות לריסוס הבודד, שהיה עליו לבצע במטע השקדים".

בעדותו, מסר כך:

"יש ריסוס מפוח ויש ריסוס עשביה, בריסוסי עשביה, אני נוהג להיות בכל ריסוס ובשטחים בעיתיים ואני מגיע ב 99% אם לא כל הלילה להגיע חלק משמעותי בלילה. מפוח זה סוג אחר של מרסס."

(ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 22 ש' 22-24).

מר אופיר הסביר את נוכחות בשטח בכך ששכניו החקלאיים חשובים לו ואישר כי הוא נוכח במהלך הריסוס כדי לשמור שלא ייפגעו החקלאים השכנים (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 23 ש' 4-8). הוא גם מסר כי במהלך שהותו הקצרה בחו"ל טרח והתקשר לקבלן הריסוס כדי לוודא שלא יהיו תקלות והריסוס יבוצע קודם שיגיע הגשם.

כלומר, גם לשיטתו של מר אופיר, רכז מטע השקדים מטעם הקיבוץ, נוכחותו נחוצה במהלך הריסוס, לצורך הפיקוח ומניעת תקלות.

1. באלו דיזות בוצע בפועל הריסוס?

הריסוס בשטח בוצע באמצעות דיזות הקרויות "מניפה".

בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר ביקר בחצריו של הנתבע 2, צויין כי בבדיקתו את המרסס, מצא כי בקצוות מוטות הריסוס מוצבות דיזות מטיפוס פלאט-ג'ט- TK. בעדות המומחה בבית המשפט אישר כי המדובר ב"דיזות מניפה שזוית הריסוס שלהן היא 110 מעלות" (ראו בעמ' 17 ש' 26 עד עמ' 18 ש' 1).

ההנחייה המקצועית, כך העיד ד"ר טוביה יעקבי, הרבולוג ראשי במשרד החקלאות, היא לרסס באמצעות דיזות שכאלה (עמ' 10 ש' 23).

ד"ר יעקבי מסר בעדותו כי בריסוס המדובר בתיק זה, נעשה שימוש בדיזה קונית, בה אמורים להשתמש כאשר מרססים מחלות של מזיקים ולדבריו, פרט זה נמסר לו על ידי קבלן הריסוס אשר ישב באולם במהלך עדותו (עמ' 10 ש' 23-27). ואולם, כאמור, טענה זו, ביחס לדברים שנאמרו לד"ר יעקבי, על פי הטענה, נסתרת בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

מעבר לדבריו של ד"ר יעקבי, לא הובאה בפני כל ראיה הסותרת את גרסת קבלן הריסוס לסוג הדיזות בהן נעשה שימוש בפעולת הריסוס המדוברת.

הריסוס בוצע, כפי שעולה מעדויותיהם של מר זכי דבאס ומר עודד ברודבקה, מצידו המזרחי של המטע ומערבה. אמנם אלו טענו כי ההנחיה לרסס ממזרח למערב ניתנה להם על ידי מר אופיר, אשר חרף שאלות חוזרות ונשנות לא מסר כי נתן הנחיה הנוגעת לכך, אולם לא הובאה בפני כל ראיה שיש בה כדי לסתור טענות אלו ביחס לכיוון ביצוע הריסוס ועל כן, מקבלת את טענה זו (ראו למשל פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 40 ש' 20-24).

הקיבוץ ביקש לטעון כי הנזק אירע בשל כך שקבלן הריסוס נסע במהירות גבוהה מדי ובהתאמה, ריסס בלחץ גבוה מזה המתאים בנסיבות ובשל כך נגרם הרחף שגרם לנזק לחלקת התבלינים.

טענה זו נטולת בסיס עובדתי.

נראה כי הקיבוץ ביקש לסמוך טענתו זו על ממצאי המומחה מטעם בית המשפט, אשר בדק את המרסס בחצריו של קבלן הריסוס וציין כי המרסס היה מכוון על לחץ של 5 אטמוספרות. ראשית, יש לזכור כי המומחה מטעם בית המשפט בדק את המרסס שנים לאחר הריסוס מושא תיק זה ועל כן, העובדה שהמרסס היה מכוון על לחץ גבוה, אין בה כדי להעיד ביחס ללחץ שבו בוצע ריסוס מספר שנים קודם לכן. שנית, ב"כ הקיבוץ חקר ארוכות בסוגיה זו את העדים מטעם קבלן הריסוס. הם כולם הכחישו מכל וכל כי הריסוס בוצע בלחץ גבוה מן הראוי וגם נסיונו של ב"כ הקיבוץ להצביע על כך שלעובדו של קבלן הריסוס או לבנו אשר היה עימו, היה אינטרס לסיים את הריסוס מהר יותר, אולי מטעמי שכר, עלה בתוהו. הסתבר, שהשכר לעובדו של קבלן הריסוס, מר דבאס, משולם לפי שעות עבודה ולא לפי פרויקט, כך שהניסיון להוכיח כי הלה מיהר לסיים את הפרויקט על חשבון התנאים הנדרשים לביצוע הריסוס, הוא לא יותר מאשר ספקולציה. יתרה מזאת, וכאמור, נציג מטעם הקיבוץ לא נכח במקום, כך שלא ניתן לקבל עדות הסותרת את עדותם של זכי דבאס ושל עודד ברודבקה, אשר נכחו במקום במהלך הריסוס.

1. האם היתה רוח בעת שבוצע הריסוס

מר אופיר אישר בעדותו כי לא אמורים לרסס בתנאי רוח (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 26 ש' 30). עם זאת, כאשר נשאל על ידי ב"כ קבלן הריסוס האם ידוע לו מה היתה עצמת הרוח במועדים בהם בוצע הריסוס, השיב כי אינו יודע וכי לא בדק זאת (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 30 ש' 24-28).

מר דבאס טען כי בסעיף 13 לתצהירו כי לא היתה רוח כלל או שלא היתה רוח מערבית.

איש מן הצדדים לא הביא כל ראיה אודות תנאי הרוח במועד בו בוצע הריסוס.

טעם לכך לא הוסבר.

אחריות הנתבעים – המסגרת הנורמטיבית

1. האם חב הקיבוץ בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע בהיותם בעלי חלקות חקלאיות סמוכות והאם הפר הקיבוץ חובתו זו, ומה מידת חבותו של המרסס בגרימת הנזק, אלו השאלות שצריכות הכרעה בשלב זה.
2. קביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות מורכבת משלוש שאלות (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 112) ואלו הן:

השאלה הראשונה היא האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, בהיבט העקרוני (האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות) ובהיבט הקונקרטי (האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע ספציפי, קיימת חובת זהירות). את התשובה לשאלות הללו מוצאים במענה למבחן הצפיות, דהיינו, האם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את קיומו של הנזק.

השאלה השנייה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. הנגזרת לשאלה זו היא, האם נקט המזיק באמצעי זהירות סבירים למניעת הסכנה.

השאלה השלישית, האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק.

1. רמת הזהירות מחייבת לנקוט אמצעים לא רק כלפי סיכון ידוע, אלא גם כלפי סיכון בלתי ידוע, אשר קיימת לגביו הסתברות סבירה של התרחשות. עם זאת, רמת הזהירות אינה מחייבת נקיטת אמצעים כלפי כל סיכון אפשרי. רמת הזהירות מחייבת נקיטת אמצעים כלפי סיכון אשר לגביו קיימת הסתברות סבירה כי יתרחש (ראו דנ"א 1740/91 בנק ברקליס - דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, פ"ד מז (5) 85).

כאשר מזיק חורג מסטנדרט הזהירות אשר הטיל על עצמו ביתר, אף על פי שבנסיבות מסויימות לא חרג מהסטנדרט הסביר, עדין יראו בהתנהגותו כהתרשלות (ראו ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו(2) 936).

אחריות הקיבוץ כמזמין הריסוס וכחקלאי שכן

1. בענייננו, חובת זהירות מושגית חלה על הקיבוץ, בהיותו הבעלים של המטע הסמוך לחלקת התבלינים של התובע. עסקינן בשני חקלאים שכנים, המגדלים זה לצד זה, גידולים לאורך שנים. שני אלו צריכים לצפות את הסיכון הנשקף מריסוס אצל האחד לגידוליו של השני. הקיבוץ צריך ויכול היה לצפות את הנזק, אשר נגרם לחלקת התבלינים.

חובת זהירות קונקרטית תחול כאשר מזיק לא נקט אמצעי זהירות סבירים, הנמדדים לפי מבחן אובייקטיבי.

ידוע כי חובת הזהירות של בעליו של מקום אינה מוגבלת רק למעשיו שלו, אלא גם יכול ויישא באחריות לסיכון שנוצר על ידי אחר ואפילו היה מדובר במסיג גבול (ראו: א' ברק, "אחריות למעשה הזולת", דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, בעמ' 465).

כאשר בוחנים את המקרה הקונקרטי, בו עסקינן בריסוס שנעשה בחלקה חקלאית אשר שכנה לה חלקה חקלאית ובה גידולים מסוג אחר, המסקנה היא כי קיימת חובת זהירות קונקרטית של הקיבוץ כלפי התובע.

על חובת הזהירות הזו ניתן ללמוד גם מעדותו של מר אופיר מטעם הקיבוץ עצמו. מר אופיר הבהיר כי בתפקידו כמנהל המטעים בקיבוץ, הוא שקובע את סדרי הריסוס, המועד, אופן הריסוס ואת החומרים בהם ישתמשו לריסוס. אף הוא עצמו היה ער לסיכונים הטמונים בריסוס והדבר עלה ברורות במהלך חקירתו. בשל כך אף סיפר כי ב- 99% מן הריסוסים, הוא נוכח בשטח.

התנהלות זו נובעת מהכרת הסיכונים הכרוכים בריסוס בכלל ובחומר קוטל עשבים בפרט, ובחשיבות נקיטת אמצעי זהירות במהלך הריסוס כדי להימנע מהתממשותם.

1. האם הפר הקיבוץ את חובות הזהירות המוטלות עליו? באלו אמצעי זהירות סבירים, אם בכלל, נקט הקיבוץ כדי למנוע את הסיכון?

התובע עדכן את מר אופיר בדבר הגידולים בחלקתו תוך שהסביר לו כי יש להיזהר עם הריסוס במטע לבל ייפגעו שתילי התבלינים. במצב דברים זה, חובת הזהירות המוטלת על הקיבוץ עוד מתעצמת. לא סתם חובת זהירות הנסמכת על מקצועיותו והבנתו של מר אופיר בתחום הגידולים ועל השונות בין תגובתם של צמחים שונים לחומרי ריסוס, בפרט תבלינים, אלא כזו המקבלת משנה תוקף לאור המסר שהעביר התובע למר אופיר בדבר רגישותם של התבלינים והצורך בנקיטת אמצעי זהירות בזמן ריסוס. ויודגש, מר אופיר הוא בוגר תואר ראשון בחקלאות עם התמחות בהגנת הצומח והוא בעל ניסיון של שנים בניהול מטעים, כך שגם מעבר למסר שהועבר לו על ידי התובע, ניתן לצפות ממנו להבין את הסיכון הבסיסי הטבוע בריסוס בקוטלי עשבים בסמוך לצמחי תבלין.

הקיבוץ הוא שבוחר את הרכב החומרים בהם יש לעשות שימוש במהלך הריסוס. מעדותו של מר אופיר עולה כי נעשה שימוש בשילוב של שלושה חומרים – גול, סימזין וראונדאפ – כאשר מר אופיר הוא שנתן את ההוראה לרסס בשילוב שכזה וכאמור, הוא שסיפק את החומרים לקבלן הריסוס.

מנספח ה' לתצהיר התובע, תווית חומר הריסוס גול, עולה כי נרשמה ההוראה כדלקמן:

"אל תשלב גול עם קוטלי עשבים נוספים מחשש הגברת הצריבות."

מר אופיר אישר כי לא קרא את תווית חומר הריסוס המדובר שכן לדבריו, הוא השתמש בו בעבר והמדובר בחומר המקובל לשימוש עד היום (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 26 ש' 17). הוא גם אישר כי הוא משלב את הגול עם חומרים אחרים ומסר כי אינו מכיר את ההוראה האמורה שלא לשלבו. לדבריו, ניתנו לו הנחיות בעל פה ממדריך לגידול שקדים אשר התיר שימוש בחומרים במשולב (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 27 ש' 9-12).

יוצא כי הריסוס המדובר בוצע בניגוד להנחיות היצרן, לטענת הקיבוץ בהתאם להוראות בעל פה שניתנו לו על ידי מדריך לגידול שקדים, אשר לא העיד בפניי.

משעה שהקיבוץ מזמין עבודת ריסוס, עליו לקרוא היטב את תוויות חומרי הריסוס, ודאי כאשר הריסוס מתבצע גם בסמוך לחלקה חקלאית אחרת. חובתו של מזמין הריסוס, אשר הוא שאמור ליתן את הנחיות הריסוס, לוודא כי נעשה שימוש נכון בחומרים ומעבר לכך, כאשר נכתב מפורשות, על גב תווית החומר, כי שילובו עם חומרים אחרים עלול להגביר את הצריבה, התעלמות מכך, כאשר בחלקה הסמוכה גדלים צמחים ירוקים, מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליו.

גם מעבר להנחייה הנוגעת לשילוב חומרי הריסוס, מן הראיות שהובאו בקצרה מעלה, עולה כי הקיבוץ לא נתן כלל הנחיות, לא בכתב ולא בעל פה, לקבלן הריסוס או למי מטעמו.

ושוב, לאור חובת הזהירות המוטלת על הקיבוץ, היה עליו להנחות את קבלן הריסוס על מנת למנוע נזקים לחלקה החקלאית השכנה.

היה עליו להנחות מהיכן בדיוק לרסס, באופן שהמרסס לא יתקרב אל חלקת התבלינים, היה עליו להדגיש כי הגידולים השכנים רגישים ועל כן, יכול ונכון יהיה להפחית, למשל, את לחץ הריסוס, כדי להפחית סיכון לרחף לכיוון חלקת התבלינים, ניתן היה להימנע מריסוס ברום התלולית שמפרידה בין החלקות, כפי שנוהגים כיום (ראו בעמ' 28 ש' 30-32), שכן אזור זה, ממילא אין בו גידולים כלשהם וניתן לטפל בעשבים בדרך שאינה ריסוס ולא תסכן את התבלינים.

התרשמתי כי בידי הקיבוץ היו האמצעים הטובים ביותר למניעת הנזק, אך דבר מאלו לא נעשה.

הקיבוץ פטר עצמו ממתן הנחיות באמירה כי קבלן הריסוס מוכר לו והוא סומך עליו מריסוסים קודמים. בכל הכבוד, אין בכך די, כאשר על הקיבוץ מוטלת חובה לנקוט משנה זהירות ולהימנע מפגיעה בגידולים החקלאיים הסמוכים.

ואחרון, העובדה שבכל שלבי הריסוס, אשר נמשך, כפי שנמסר, שני לילות שלמים, לא נכח איש מטעם הקיבוץ במקום, מהווה אף היא הפרה של החובה המוטלת על הקיבוץ.

המצאות נציג מטעם הקיבוץ בשטח בזמן הריסוס, או לפחות מעת לעת במהלך ימי הריסוס, היא דרישה סבירה שהיתה יכולה למנוע או לכל הפחות להקטין בצורה משמעותית את הנזק אשר נגרם לחלקת התבלינים.

מר אופיר הצהיר, והדבר גם אושר בראיות נוספות, כי הוא נוהג להיות נוכח ברוב רובם של הריסוסים, 99% לדבריו. בריסוס המדובר, הוא לא נכח בשל חופשה קצרה שנקבעה זמן קודם לכן. מר אופיר לא זכר להסביר מדוע לא נדחה הריסוס, זאת הגם שמסר כי אינו נוהג להזמין ריסוס כאשר אינו נמצא ובכלל, אינו נוהג לבצע ריסוס בסופי שבוע כפי שנעשה כאן.

איני מקבלת את הטענה כי די בהכרות טובה כדי לקיים את החובה לנקוט באמצעי זהירות למניעת פגיעה בחלקה השכנה או כדי לייתר את הצורך בפיקוח על קבלן הריסוס. גם אם אין חובה כתובה שכזו, כי מזמין הריסוס יהיה נוכח לפחות בחלק משלבי הריסוס, דומה כי יש מקום לתת משקל גם לכך שהקיבוץ בעצמו, מצא לנכון להציב לעצמו דרישה להיות נוכח במהלך הריסוסים. כאמור, מר אופיר הבהיר כי הוא נוהג להיות נוכח בריסוסים באופן אישי ואף הוסיף ואמר כי אינו יודע להסביר מדוע לא נדחה הריסוס בשל היעדרו. הפרתו את אותה דרישה מהווה חריגה מסטנדרט ההתנהגות הסביר.

בפועל, כפי שעלה מן הראיות, הקיבוץ לא נקט בכל אמצעי זהירות שהוא.

הוא הזמין את הריסוס, סיפק את החומרים מבלי שטרח ליתן הוראות כלשהן שימנעו נזק ומבלי שטרח לפקח. לכל הפחות, היה עליו לעדכן את התובע כי בכוונתו לבצע ריסוס בחומרים שכאלה, על מנת לוודא כי אין בכך פגיעה צפויה כלשהי בגידוליו של התובע.

1. השאלה השלישית היא האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק.

בעניין זה, כמעט ולא עסקו הצדדים במהלך הבאת הראיות.

הצדדים ויתרו על חוות הדעת מטעמם כך שבפניי נותרה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

המומחה קבע קשר סיבתי ברור בין הריסוס בחומרים קוטלי העשבים לבין הנזקים שנתגלו בחלקת התבלינים של התובע.

אשר לסיבות בעטיין פגע הריסוס בחלקת התבלינים, ציין המומחה, בין היתר, את האפשרות שלאור הדיזות המצויות בקצה מוט הריסוס, בתנאי רוח, עלול להיווצר רחף.

לא הובאו ראיות בפניי ביחס לעצמת הרוח בלילות בהם בוצע הריסוס ועניין זה יידון להלן.

ככל שהדבר נוגע לקיבוץ, לו היה הקיבוץ מורה על ריסוס בחומרי ריסוס בהתאם להתוויה ולא מגביר את הצריבה באמצעות שילוב חומרים אסור, לו היה מעדכן את התובע קודם לריסוס ומבקש הערותיו, ככל שישנן לחומרים ולאופן שבו נכון לבצע את הריסוס כדי למנוע סיכון לפגיעה בחלקת התבלינים, לו היה הקיבוץ נותן הנחיות ברורות שלא להתקרב לחלקת התבלינים ולא לרסס בתלולית המפרידה בין שתי החלקות, לו היה מפקח על אופן ביצוע הריסוס, היה בכל אלו כדי למנוע את הנזק או לכל הפחות, להפחיתו.

1. לפיכך, אני מקבלת את טענת התובע כי הקיבוץ חב ברשלנות בשל הפרת חובות הזהירות המוטלות עליו כבעליה של החלקה החקלאית הסמוכה וכמזמין הריסוס.

היקף חבות הקיבוץ יידון להלן, לאחר הדיון בשאלת אחריות קבלן הריסוס ובשאלה האם יש מקום לייחס אשם גם לתובע.

אחריות קבלן הריסוס כמבצע העבודה

1. חובת זהירות מושגית חלה על קבלן הריסוס, בהיותו מפעיל המרסס ומשעה שריסוס, במהותו, הוא פעולה שעלולה לגרום לנזק לגידולים חקלאיים.

משעה שקבלן הריסוס מבצע ריסוס במטע שקדים, אשר בסמוך לו חלקה עם גידולי שדה אחרים, חלה עליו גם חובת זהירות קונקרטית כלפי החקלאי השכן.

לכן, בין היתר, כפי שעלה מן העדויות מטעמו של קבלן הריסוס, הוא אינו מבצע ריסוס כאשר יש רוח אשר עלולה לגרום לרחף. כלומר, קבלן הריסוס והעובדים מטעמו, כפי שעלה מעדויותיהם, מודעים היטב לסיכון הכרוך בריסוס ברוח ובכלל, לסיכון הכרוך בריסוס חומרים קוטלי עשבים.

1. האם הפר קבלן הריסוס את חובות הזהירות המוטלות עליו? באלו אמצעי זהירות סבירים, אם בכלל, נקט קבלן הריסוס כדי למנוע את הסיכון?

התובע וכן הקיבוץ טענו כי יש להעביר את נטל הראיה אל קבלן הריסוס, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

1. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע כך:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

במשפט האנגלו אמריקאי, הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" קובע חזקת רשלנות הניתנת לסתירה והוא מאפשר לתובע בנסיבות מסוימות, בהן עצם התאונה יוצר חזקה של רשלות מצד הנתבע, לטעון לכך:

"הכלל חל במקרים שבהם התובע מוכיח את התקיימותם של שלושה או ארבעה תנאים:

התנאי הראשון הוא כי אין בנמצא ראיות ספציפיות שבאמצעותן ניתן ללמוד על האופן שבו אירע הנזק. הגיונו של תנאי זה נעוץ בכך שהכלל נועד לסייע לתובע המגשש באפלה ואינו יודע מה היו הסיבות הספציפיות של המקרה. כאשר אפשר ללמוד מהראיות שהובאו במשפט את סיבת התאונה, אין הצדקה להחלת הכלל.

התנאי השני הוא כי לנתבע היתה שליטה בלעדית על החפץ שגרם לנזק. תנאי השליטה מורכב למעשה משניים: הוכחת החפץ שגרם לנזק והוכחת שליטה בלעדית של הנתבע על חפץ זה בשעת התאונה (או בשעת ההתרשלות הנטענת)...

התנאי השלישי הוא כי הנסיבות הן כאלה שאירוע הנזק לא היה מתרחש בדרך-כלל אלמלא אשמו של מאן-דהוא. פסקי דין רבים נקבו בתנאי נוסף, שלפיו התובע עצמו לא תרם במעשיו לקרות התאונה. כאשר מתקיימים כל התנאים שנמנו, קמה הנחה בדבר התרשלות הנתבע."

(ראו ד"ר גיא שני, חזקות רשלנות, העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין, תשע"ב 2011, בעמ' 75-76).

משעה שהנטל עובר אל הנתבע, עליו להציג הסבר סביר לאירוע, כזה המצביע על כך שאין מצידו אשם.

במשפט הישראלי, כאמור, כלל זה בא לידי ביטוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין אשר נוסחו הובא לעיל. סעיף 41 אינו כולל דרישה להיעדר תרומה מצד התובע, דרישה המקובלת במשפט האנגלו-אמריקאי, אך ממילא, מהוראת הסעיף ניתן ללמוד כי תובע אשר תרם לנזק, יתקשה לעמוד בתנאי הסעיף.

הכלל חל כאשר קיימת בעיה של חוסר מידע אודות אירוע הנזק, כאשר המדובר בבעיית חוסר מידע במהלך ההליך המשפטי ולא במהלך האירוע עצמו, שהרי אם במהלך ההליך המשפטי מתבררות הנסיבות, אין צורך להיזקק לכלל (ראו ד"ר שני בספרו הנ"ל בעמ' 82-83):

"...האימרה: ״הדבר מדבר בעדו״, אינה לא הלכה, לא חידוש ולא עקרון, אלא: ציון מציאות מסויימת, ידועה לבל נפש מתוך נסיון החיים, כי יש והעובדות שהוכחו ״מדברות״ כל כך לטובת ההנחה, כי אכן היתה שם איזו שהיא רשלנות מצד הנתבע, עד שכל שופט בר-דעת (אשר ודאי לא ירצה להוציא ״פסק-דין פרברסי״, בלשונו של השופט די פרק), יסיק מהן מסקנת חובה כלפי הנתבע, אף על פי שלא נודע לו, מה הוא בדיוק מעשה הרשלנות שיש לזקפו לחובת הנתבע.

מכאן, כי הרעיון ההוא אינו תופס אלא: כאשר הרשלנות (לכאורה) ידועה, והמעשה אינו ידוע, אך לא בהיפוכו של דבר: כאשר המעשה ידוע, אלא שעדיין אין אנו יודעים, אם הוא מהווה רשלנות או לא. על שאלה זו על השופט לענות, מתוך שיקולים משפטיים, ואינו יכול להשליך את יהבו על ״המכסימה.״ ההיא. המקרה שלפנינו שייך בדיוק לסוג שני זה, והיוצא הוא, כי כאן בעצם לא נתקיים התנאי השלישי של סעיף 54 (מקבילו היום – סעיף 41 – ר.ג.מ.). ולכן אין להפעיל כאן את הוראת הסעיף הנ״ל."

(ראו ע"א 224/51 נעה פריצקר ואח׳ נגד משה פרידמן, פ"ד ו, 674, 682).

1. לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה כאן ואת מכלול הראיות אשר הובאו בפניי, אני סבורה כי אכן, זהו המקום להעביר את נטל הראיה, אל קבלן הריסוס, על מנת שיוכיח כי לא התרשל.

אין מחלוקת כי בעקבות הריסוס אשר בוצע על ידי קבלן הריסוס, נגרם הנזק אשר הוכח לחלקת התבלינים, היינו קיים קשר ברור בין מעשה הריסוס שבוצע על ידי קבלן הריסוס לבין הנזק.

בשטח לא נכח התובע, ואף מטעם הקיבוץ הנתבע לא נכח איש.

התובע לא עודכן קודם לריסוס בדבר הכוונה לבצעו ונודע לו כי בוצע ריסוס, רק בדיעבד, כאשר גילה את הנזק ופנה לקיבוץ.

הקיבוץ, בהיותו מזמין הריסוס, ידע, אמנם, כי הריסוס עתיד להתבצע, אך ביחס לאופן שבו בוצע הריסוס, אין לו כל ידיעה.

נוצר מצב שבו הגורם היחיד שבידיו המידע ביחס לנסיבות ביצוע הריסוס הוא קבלן הריסוס.

בנסיבות אלו, הוכח כי הן לתובע והן לקיבוץ לא היתה ידיעה ואף לא היתה יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. זולת העובדה כי בוצע ריסוס, אין התובע יכול לדעת דבר. גם הקיבוץ, למרבה הצער, בשל היעדר נציג מטעמו במהלך הריסוס, שרוי באותו חוסר ידיעה.

פער מידע זה בא לידי ביטוי במהלך שמיעת הראיות ואף בסיכומי הצדדים ניתן לראות כי חרף הניסיונות להעלות השערות כאלה או אחרות בדבר מה שאירע בשטח בעת הריסוס, אשר יכול היה לגרום לנזק הרב שאירע בפועל, הן התובע והן הקיבוץ לא יכולים היו להוכיח זאת.

אין מחלוקת כי הריסוס הוא שגרם לנזק והמרסס בו בוצע השימוש לצורך הריסוס, הופעל והיה בשליטתו המלאה של קבלן הריסוס.

במצב דברים זה, אני סבורה כי האירוע אשר גרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שקבלן הריסוס לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

1. משהועבר נטל הראיה אל קבלן הריסוס, עליו להוכיח כי אין בו אשם.

מסקנתי, לאחר בחינת הראיות, היא כי קבלן הריסוס לא עמד בנטל.

מטעם קבלן הריסוס העידו בנו ועובד נוסף, אשר הוא שביצע את הריסוס בפועל.

מטבע הדברים, רחף ריסוס נוצר ואף מתחזק, בתנאי רוח.

השניים טענו כי לא היתה רוח באותם לילות. מר דבאס, אשר הפעיל את המרסס, טען בעדותו כי כאשר יש רוח הוא פונה לעודד ברודבקה או לקבלן הריסוס (ראו פרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 42 ש' 26-29), אולם ביחס לתנאי הרוח במהלך הריסוס טען כי לא היתה רוח כלל או שלא היתה רוח מערבית (ראו בסעיף 13 לתצהירו). מר דבאס הסביר כי הוא רואה את השפעת הרוח על העצים ובעדותו הסביר שגם על העשבים (ראו עדותו של קבלן הריסוס בפרוטוקול מיום 30.12.14 בעמ' 36 ש' 2-4, עדותו של זכי בעמ' 41 ש' 26-29 ועדותו של עודד בעמ' 46 ש' 15-21).

לגבי מר עודד ברודבקה אשר נכח גם הוא במהלך הריסוס, מאחר שלדברי מר דבאס ישן הלה ברכבו למעט בהפסקות שאז דאג למר דבאס לאוכל ומשקה, איני מוצאת כי ניתן לקבל את עדותו ביחס לתנאים בשטח בכלל או לתנאי הרוח בפרט.

מטבע הדברים, לקבלן הריסוס ולעדיו אינטרס ברור לטעון כי לא היתה רוח בזמן שבו בוצע הריסוס. ואולם, ראיה אובייקטיבית אחת ברורה, נתונים אודות עצמת הרוח בזמנים הרלוונטיים, משום מה, לא הובאה. עניין זה יש לזקוף לחובתו של קבלן הריסוס.

טענותיו של קבלן הריסוס כי הנזק נגרם בגין מרסס שלא נוקה, או על ידי ריסוס עצמי של התובע, או בשל ריסוסים שבוצעו מהאוויר ובקרקע בחלקות אחרות באזור, כל אלו נטענו כלאחר יד ומבלי שהובאו ראיות כלשהן ביחס לכך.

המומחה בחוות דעתו קבע כי בדיקת המרסס מלמדת כי הדיזות המוצבות בקצה מוט הריסוס מפזרות את התרסיס לצדדים לטווח שהוא מחוץ למוט ולכן, אם יש רוח ועובדים עם דיזות שכאלה, בסבירות גבוהה שייווצר רחף.

גם קביעה זו של המומחה אשר חזה במרסס עובד, לא נסתרה, זולת בטענה בעל פה. לא הובאו בפניי כל ראיות השוללות את קביעת המומחה, הגם שהמרסס מצוי בשליטת קבלן הריסוס ולא היה כל קושי נראה לעין בהבאת ראיות המצביעות אחרת.

1. מסקנתי מן האמור, כי משעה שהנזק נגרם כתוצאה מן הריסוס שבוצע על ידי קבלן הריסוס, כאשר עובדיו בלבד הם שהיו בשעת אירוע גרימת הנזק, עליו לעמוד בנטל הראיה כי לא התרשל.

לא מצאתי כי קבלן הריסוס עמד בנטל זה.

אין די בהעדת העדים מטעמו של קבלן הריסוס, אשר מטבע הדברים, העידו כי פעלו בסטנדרט ראוי, כדי להעביר את נטל הראיה. היה עליהם להציג ראיות ברורות המצביעות על האופן שבו בוצע הריסוס באותו לילה ובפרט, להציג ראיות בדבר עצמת הרוח, אשר זו, מטבע הדברים, מהווה גורם מרכזי הגורם לרחף, וכן ראיות בדבר אופן פעולתו של המרסס, זאת ביחס לטענה כי השימוש בפועל הוא שגרם לרחף.

1. מעבר לצורך, אוסיף ואומר גם כי בענייננו, ניתן היה לקבוע את העברת נטל הראיה גם על יסוד סעיף 38 לפקודת הנזיקין, העוסק בנזק שנגרם על ידי "דבר מסוכן":

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

חומר הריסוס בו עסקינן עומד לטעמי בהגדרת התיבה "דבר מסוכן". תכונותיו של חומר הריסוס מעידות על כך שהוא עלול להוות מקור לסכנה, גם כאשר נעשה בו שימוש שהוא רגיל ותואם את מטרותיו.

קבלן הריסוס החזיק בחומר הריסוס ועשה בו שימוש ובכך מתקיים תנאי הקרבה או השליטה במקור הסיכון. אמנם, בעליו של חומר הריסוס הוא הקיבוץ, אשר לו אייחד הערה בהמשך, אולם הנזק נגרם שעה שחומר הריסוס הוחזק וטופל על ידי קבלן הריסוס ועל כן מתקיים יסוד השליטה.

משעה שמצאתי להעביר את נטל הראיה אל קבלן הריסוס בהתאם לסעיף 41 כאמור, אין צורך בהרחבת הדיון לגבי קבלן הריסוס.

ניתן היה לטעון כי יש להעביר את הנטל גם אל הקיבוץ, על פי סעיף 38, אולם אני סבורה כי אין לכך מקום. ראשית, במצב הראייתי בתיק, יש בפניי די ראיות להוכחת רשלנות הקיבוץ, גם בלא העברת הנטל. אני סבורה כי ככלל, אין מקום להעברת הנטל, עניין שהוא החריג, תחת הותרתו על כתפי התובע, בהתאם לכלל לפיו התובע הוא שנושא בנטל.

ככל שיש בידי התובע להוכיח את תביעתו על יסוד ראיות המצויות בפניו והובאו לבית המשפט, אין מקום להיפוך נטלים, גם אם לכאורה, יכול ונסיבות המקרה מתאימות.

שנית, אמנם הקיבוץ הוא בעליו של החומר המסוכן, אך משעה שחומר הריסוס נמסר לקבלן הריסוס, יכולה להישמע הטענה כי הדבר ניתק את יסוד השליטה, אם כי ניתן לטעון כי הגם שהעביר את חומר הריסוס, עדיין אין לומר כי לא היתה לו שליטה.

כך או כך, כאמור, אחריות הקיבוץ הוכחה בדרך המלך ואיני מוצאת להרחיב בעניין כעת.

האם לתובע אחריות לאירוע הנזק

1. כאמור מעלה, מקבלת אני את טענת התובע כי הודיע למר אופיר, עוד בפגישתם הראשונה, כי הוא מגדל צמחי תבלין והתריע בדבר סיכונים כתוצאה מריסוס.

גידוליו של התובע בחלקה המדוברת היו שנים רבות קודם שניטע מטע השקדים, דהיינו, חלקת התבלינים היתה עניין ברור, ידוע וקיים. הקיבוץ לא הופתע מקיומה של חלקת התבלינים הסמוכה.

לא מצאתי כי התובע יכול היה לעשות מעבר לכך על מנת למנוע את קרות הנזק.

לו היה מקבל הודעה מבעוד מועד על הריסוס והיה יושב בחיבוק ידיים, ניתן היה לקבל את הטענה כי יש לו אחריות כלשהי, ולו תורמת, לנזק שנגרם.

איני סבורה כי ניתן לצפות ממנו לקום ולעזוב את החלקה בה הוא מגדל שנים רבות, רק משום שהקיבוץ החליט לנטוע מטע אבוקדו אשר ריסוס שלו בקוטלי עשבים, עלול לגרום לתובע לנזק. משעה שזה המצב הנתון, על השכנים לחלקה לגלות אחריות וזהירות ולהימנע מפגיעה הדדית.

1. לא מצאתי בטענות הנתבעים כל טעם המצדיק הטלת אחריות כלשהי על התובע. אין המדובר בנזק שיכול היה התובע למנעו בדרך כלשהי.

משכך, טענת קבלן הריסוס והקיבוץ כי יש להטיל אשם תורם על התובע, נדחית.

חלוקת האחריות בין הקיבוץ לבין קבלן הריסוס

1. מהו, אם כן, חלקו של הקיבוץ בנזק ומהו חלקו של קבלן הריסוס?

אחריות הקיבוץ נובעת, כאמור מעלה, מכך שהורה על ריסוס בניגוד בהתאם להוראות היצרן באופן שמגביר את הצריבה באמצעות שילוב חומרים אסור, בכך שחרף המידע שהיה בידיעתו כי בחלקה הסמוכה מגדלים צמחי תבלין נמנע ממתן הודעה לתובע קודם שבוצע הריסוס, בכך שלא נתן הנחיות ברורות לקבלן הריסוס על מנת למנוע גרימת נזק לחלקה השכנה ובכך שלא פיקח על ביצוע הריסוס בפועל.

אחריותו של קבלן הריסוס נובעת מאופן ביצוע הריסוס בפועל. כפי שהובהר לעיל, נטל הראיה כי לא התרשל במהלך ביצוע הריסוס הועבר אל כתפיו. נטל זה לא הורם.

מכאן כי הנזק שנגרם נגרם כתוצאה מן האופן שבו בוצע הריסוס, זאת כאשר היו בידיו האמצעים הזמינים להפחית ואולי אף למנוע את הנזק.

1. במצב הדברים המונח בפניי, אני מוצאת כי לכל אחד מן הנתבעים אחריות לגרם הנזק לחלקת התבלינים. ואולם, איני סבורה כי תרומתם שווה.

אני מוצאת כי יש להטיל אחריות כבדה יותר על הקיבוץ לעומת זו שתוטל על קבלן הריסוס.

אסביר טעמיי לכך.

הנזק נגרם כתוצאה מן הריסוס שנעשה על ידי קבלן הריסוס. אין מחלוקת ביחס לכך.

עם זאת, לו היה הקיבוץ נוהג אחרת, ולו באחד האלמנטים האמורים, יכול היה למנוע את הנזק. לו היה נותן הנחיות המרחיקות את קבלן הריסוס מן התלולית, הנזק היה נמנע או לפחות פוחת, לו היה משתמש בחומרי ריסוס אחרים בלא לבצע את השילוב ההרסני האמור, יכול שגם בכך היה כדי להפחית את הנזק וכיוב'.

כלומר, לקיבוץ היו כל האפשרויות והאמצעים למנוע את הנזק או לכל הפחות להפחיתו משמעותית. העובדה שבסופו של דבר, בוצע ריסוס על ידי קבלן הריסוס, אשר אחריותו נובעת מאי-עמידתו בנטל הראיה כאמור מעלה, אינה מעקרת את אחריות הקיבוץ ואף לא מוביל למסקנה כי היתה לו תרומה מכרעת לנזק.

כאמור, אם מביטים בהשתלשלות העניינים כרונולוגית, אזי ברור כי ככל שהקיבוץ היה נוהג אחרת, אזי גם אם בוצע ריסוס בתנאי רוח שאינם מתאימים או תוך שימוש לא נכון במרסס, עדיין ניתן היה למנוע או להפחית את הנזק ומעבר לכך, גם אם בוצע ריסוס בתנאי רוח שאינם הולמים, אזי לו היה הקיבוץ טורח לפקח, כמתחייב, על מהלך ביצוע הריסוס, ניתן היה למנוע את הנזק באופן מוחלט.

לפיכך, אני מוצאת לחייב את הקיבוץ ב- 70% מסכום הפיצוי כפי שייפסק להלן ואת קבלן הריסוס ביתרה.

סיכומו של דבר

1. התובע עתר לפיצוי בהתאם לנזק שנקבע בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט וכן להוצאות חוות דעתו של המומחה מטעמו, האגרונום מר אייל שפירא – 20,000 ₪, הוצאות בדיקת מעבדה 4,000 ₪, הוצאות נוספות 10,000 ₪ וכן, עתר הוא לפיצוי בגין אבדן מוניטין ופגיעה בהתחייבויות כלפי לקוחות 20,000 ₪.
2. הנזק הישיר, כפי שנקבע בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, עמד על 702,840 ₪ נכון לחודש מרץ 2013, מועד מתן חוות הדעת. סכום זה כשהוא משוערך להיום הוא 714,064 ₪.

מסכום זה יש לנכות את ההכנסות שהצליח התובע לקבל מן השוק המקומי, בהתאם לשומה שערך המומחה מטעמו, בסך של 9,156 ₪ נכון לחודש ינואר 2010. סכום זה כשהוא משוערך להיום הוא 9,982 ₪.

התוצאה היא כי הפיצוי בגין הנזק הישיר עומד על סך של 704,082 ₪.

1. לא מצאתי כי התובע צירף ראיות המצביעות על ההוצאות שנתבעו על ידו, זולת שכ"ט השמאי מטעם בית המשפט אשר בתיק בית המשפט הודעת המומחה בדבר שכר הטרחה אשר נדרש מכל אחד מן הצדדים.

מאחר שעולה כי עבור התובע נערכה חוות דעת על ידי האגרונום מר אייל שפירא וכן בוצעו בדיקות מעבדה שונות, אני מוצאת, על דרך האומדנה, לפסוק לתובע הוצאות בתיק זה בסכום כולל של 20,000 ₪.

1. אשר לעתירת התובע לפיצוי בגין פגיעה במוניטין.

טענה זו של התובע נטענה בשולי התיק. לא הובאו ראיות כלשהן, לא הוכח המוניטין ולא הוכחה הפגיעה בו, גם לא הוכחה ירידה כלשהי בהכנסות התובע. התובע עתר לסכום "מוערך" כלשונו, בסך 20,000 ₪, אך בלא שיביא כל ראיה שהיא לכך.

לפיכך, לא מצאתי לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.

1. יוצא כי הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסכום כולל של 724,082 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 70,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

70% מן הסכום הכולל ישולם על ידי הקיבוץ. 30% ממנו ישולם על ידי קבלן הריסוס.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ו, 29 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.