1. המחלוקת השנויה בין הצדדים בתיק זה שלפני הינה האם היו התובעים תושבי ישראל מחודש ינואר 1990 ועד חודש פברואר 2010.

2. התובע ורעייתו, ילידי שנת 1953 ו-1954 בהתאמה, מחזיקים בתעודת זהות ישראלית (העתקים צילומיים של תעודות הזהות צורפו לכתב התביעה). לתובעים בית בן 4 קומות בזעיים אשר מחוץ לתחום ירושלים. ביום 26.1.2010 הודע לתובעים כי הוחלט לראותם כמי שאינם תושבי ישראל מ-1.5.1990 ואילך. התובעים טוענים כי מעולם לא חדלו להיות תושבי ישראל, וכי על הנתבע מוטל הנטל להוכיח את טענתו כי לא היו תושבי ישראל בתקופה הרלבנטית לתביעה זו. מנגד טוען הנתבע כי לתובע בית מחוץ לתחום ירושלים, ובו התגורר בתקופה הרלבנטית לענייננו, וכי חומר הראיות מצביע על כך שהתובע לא התגורר בתחום ירושלים עד חודש 2/2010.

3. בדיון המוקדם שהתקיים ביום 202.10.2010 הודיע הנתבע על הסכמה להכיר בכך שהתובעים הינם תושבי ישראל מ-2/2010. מאחר שהתובעים לא הסתפקו בכך, ועמדו על המשך קיום ההליך, הסכימו ב"כ הצדדים כי יוחזר לתובעים ביטוח הבריאות ממועד זה ואילך, אולם הפלוגתא בתיק תיוותר כפי שהיתה, היינו תושבות התובעים משנת 1990 ואילך, וזכאותם לקצבאות נכות והבטחת הכנסה (ע' 4 ש' 1-17).

4. התובע טוען כי מאז שנולד ועד חודש פברואר 2010 התגורר בביתו אשר בעקבת אל חלדייה.

במועד זה עברו בני הזוג להתגורר בשכירות בשכונת אל-טור-שיאח בירושלים. בתצהירו

תיאר התובע את הנכס בעקבת אל חלדייה, וציין כי מדובר בנכס שבו 3 קומות. בקומה

הראשונה מתגורר אחיו נאצר ובני משפחתו, בקומה השניה התגורר התובע, והוא ממשיך

להחזיק בדירה זו עד היום, ובקומה השלישית גרים אחיו אימן ובני משפחתו (סעיפים 4-5

לתצהיר התובע). בתצהירו לא הצהיר התובע על נכס אחר כלשהו שבו התגורר בו

בתקופה הרלבנטית לענייננו.

ואולם בעדותו אמר התובע כי היה לו בית בנוסיבה (שיכוני נוסיבה ד.פ.) בבית חנינא, כי גר שם ומכר את הנכס. משנשאל האם לא התגורר כל התקופה בעקבת אל חלדיה, כפי שהצהיר, השיב:

"הייתי בא והולך".

בהמשך אישר התובע כי חלק מילדיו ישנו בעקבת אל חלדייה וחלק בבית האחר (בבית חנינא (ע' 10 ש' 12-24). משמע, שהתובע לא התגורר במשך כל התקופה רק בעקבת אל חלדיה כפי שטען בתצהירו ובסיכומיו (סעיף 19). ואמנם בהודעתו של התובע מיום 24.8.2010 אישר התובע כי לא התגורר בבית המשפחה, וכי:

"אני הייתי הולך ובא, הייתי הולך אצל אמי לעזור לה כי

היא חולה וכולם יודעים שהייתי הולך ובא, הייתי גם

הולך לבני חמודה בבית חנינה ויש לי בעיר העתיקה

כמה חפצים בחדר של אמי במטרה להבטיח את זכותי

בירושה של אמי ועד היום אני הולך לישון שם מדי

פעם" (נ/5 בע' 1).

דבריו אלה של התובע אינם מתיישבים כלל ועיקר עם האמור בתצהירו, מכאן שגרסתו בתצהירו לא זכתה לביסוס ראייתי, ודי בכך כדי לדחות את תביעתו.

5. לא זו אף זו. גיסתו של התובע, אימאן דאייה פירטה בהודעתה מיום 26.7.2004 מי הם בני המשפחה המתגוררים בבית בעקבת אל חלדיה (נ/1). היא לא הזכירה כלל את שמם של התובע ורעייתו. לא עלה בידי התובע ליתן לכך הסבר כלשהו (ע' 11 ש' 16-18). גיסתו של התובע, סאמיה דאייה, רעיית אחיו אימן, אישרה בהודעתה כי התובע אכן מתגורר בבית המשפחה בעקבת חאלדיה, אולם בניגוד לדבריו כי הוא מתגורר בחדר עם שירותים, אמרה הגיסה כי התובע מתגורר בפינת הישיבה (נ/2, ע' 1). גם בעניין זה היתה תשובת התובע בלתי מספקת (ע' 12 ש' 5-9).

יתר על כן, בניגוד לדברי התובע בתצהירו כי אחיו אימן מתגורר בקומה השלישית בעקבת חאלדיה, ואילו הוא מתגורר בקומה השניה (סעיף 5.א ו-ב), אמרה ביתו מירוות דאיה בהודעתה מיום 1.4.2009 (נ/3) כי הוריה, היינו התובע ורעייתו, מתגוררים עם משפחתו של איימן ורעייתו (נ/3, בע' 1 ש' 10). למרות דברי הבת כי הוריה מתגוררים בבית בעקבת חאלדיה, לא נמצאו שם בגדים או חפצים אחרים של הוריה (נ/3, ע' 2).

6. אכן, כפי שטען התובע, מאחר שהוא מחזיק בתעודת זהות ישראלית, מוטל הנטל להוכיח כי אינו מתגורר בתחום ישראל על הנתבע. ואולם לנוכח האמור לעיל עמד הנתבע בנטל זה המוטל עליו. ההודעות שהגיש הנתבע וחקירתו הנגדית של התובע אינם תומכים בגרסתו כי התגורר בעקבת חאלדיה מיום לידתו ועד 2/2010. לכך יש להוסיף כי לתובע בית מידות בזעיים אשר מחוץ לתחום ירושלים. בבעלות התובע 2 קומות בבית זה, ולילדיו שתי קומות נוספות. אף כי מדובר ב-4 דירות לפחות, התחמק התובע ממתן תשובה לשאלה מי מתגורר ב-4 קומותיו של הבית בזעיים. לדבריו איש אינו גר בבית באופן קבוע. הבן מחמוד לא גר שם קבוע אלא הולך ובא, ואבו עלא, אבי כלתו של התובע רק שומר על הבית, אך אינו מתגורר בו. גם התובע לא גר בו מעולם, לדבריו (ע' 13 ש' 14-29). לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע מחזיק התובע לפחות בשתי קומות בבית בזעיים, אף כי לא גר בו מעולם.

לנוכח כל האמור לעיל, ומשלא זכתה גרסת התובע כי התגורר בבית בעקבת אל חלדיה בתקופה הרלבנטית לתביעה זו לביסוס ראייתי, נדחית התביעה.

מתוך התחשבות במחלתה של רעיית התובע אין צו להוצאות.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ג, 10 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.