בפניי תביעתם של התובעים 4-1 אשר רכשו, כל אחד בנפרד, אופנועים מאת הנתבעת 1 במכרזים שנערכו באינטרנט דרך חברה חיצונית אשר ערכה את המכרזים עבור הנתבעת 1.

הנתבעת 1 שימשה כמפיצה בלעדית לאופנועים, קטנועים וטרקטורים של חברת "יוסאנג" בישראל, ואילו הנתבעים 3-2 הם בעלי המניות שלה.

במסגרת עסקיה של הנתבעת 1, היא התקשרה עם חברת Bid123 לצורך עריכת מכרזים המציעים את סחורתה המיובאת על ידה למכירה במכרזים הנקראים "האמיתי", ואשר סופקו ללקוחות על ידי הנתבעת 1 ישירות.

התובעים, אשר זכו במכרזי המכירה שנוהלו על ידי חברת 123Bid כאמור, מטעם הנתבעת 1, שילמו בעבור הסחורה שנקנתה, פנו אל הנתבעת 1 אולם לא קיבלו את הסחורה, וזאת כפי שיפורט מייד.

הרקע העובדתי של התביעה:

התובע 1 – בן מויאל;

ביום 4.8.2009 קיבל התובע 1 הודעה בדבר זכייתו במכרז לרכישת אופנוע כביש קוריאני תוצרת "יוסאנג" בסך של 37,655 ₪. בהתאם לכך ועל פי תנאי המכרז, כרטיס האשראי שבבעלותו חויב ב- 10% משווי הזכייה. בהודעת הזכייה נכתב, כי על התובע לשלם את יתרת התשלום לנתבעת 1 ישירות, תוך 14 ימי עבודה, ואילו האופנוע יסופק לו בתוך 21 ימי עבודה על ידי הנתבעת 1.

ביום 9.8.2009 ניגש התובע לנתבעת 1 ושילם סך של 34,500 ₪ (סך הכולל את יתרת התשלום בגין האופנוע ואת אגרות הרישוי). בהתאם לתנאי הזכייה, התחייבה הנתבעת 1 לספק את האופנוע בתוך 21 ימים כאמור, אולם האופנוע מעולם לא סופק לתובע 1.

התובע 2 – בר ששת;

במאי 2009, קיבל מר רון מדינה הודעה על זכייתו במכרז לרכישת אופנוע מתוצרת "יוסאנג" בסך של 15,000 ₪. בהתאם לכך ועל פי תנאי המכרז, כרטיס האשראי שבבעלותו חויב ב- 10% משווי הזכייה.

ביום 9.7.2009 ערכו רון מדינה והתובע 2 הסכם שלפיו רון מדינה מעביר את זכייתו לתובע 2. בהתאם להסכמה, התובע 2 ישלם לרון מדינה סך של 1,500 ₪ (ששולמו על ידו לחברת Bid123 במסגרת המכרז), ואת יתרת המכרז ישלם התובע 2 לנתבעת 1.

ביום 10.7.2009 ניגש התובע 2 למשרדיה של הנתבעת 1 ושילם סך של 14,238 ₪ (סך הכולל את יתרת התשלום בגין האופנוע ואת אגרות הרישוי). בהתאם לתנאי הזכייה, התחייבה הנתבעת 1 לספק את האופנוע בתוך 21 ימים כאמור, אולם האופנוע מעולם לא סופק לתובע 2.

התובע 3 – דניאל שפלר;

ביוני 2009, קיבל התובע 3 הודעה על זכייתו במכרז לרכישת אופנוע מתוצרת "יוסאנג" בסך של 15,700 ₪. בהתאם לכך ועל פי תנאי המכרז, כרטיס האשראי שבבעלותו חויב ב- 10% משווי הזכייה. בהודעת הזכייה נכתב כי על התובע לשלם את יתרת התשלום לנתבעת 1 ישירות, תוך 14 ימי עבודה, ואילו האופנוע יסופק לו בתוך 21 ימי עבודה על ידי הנתבעת 1. לפיכך, התובע 3 ניגש ביום 3.7.2009 לנתבעת 1 ושילם סך של 14,792 ₪ (סך הכולל את יתרת התשלום בגין האופנוע ואת אגרות הרישוי). האופנוע מעולם לא סופק על ידי הנתבעת 1.

התובע 4 – אליהו ענבים;

ביום 11.6.2009 קיבל התובע 4 הודעה על זכייתו במכרז לרכישת קטנוע מתוצרת "יוסאנג" בסך של 15,555 ₪. בהתאם לכך ועל פי תנאי המכרז, כרטיס האשראי שבבעלותו חויב ב- 10% משווי הזכייה. בהודעת הזכייה נכתב כי על התובע לשלם את יתרת התשלום לנתבעת 1 ישירות, תוך 14 ימי עבודה, ואילו האופנוע יסופק לו בתוך 21 ימי עבודה על ידי הנתבעת 1. לפיכך, ביום 19.6.2009, ניגש התובע 4 לנתבעת 1 ושילם סך של 14,856 ₪ (סך הכולל את יתרת התשלום בגין הקטנוע ואת אגרות הרישוי). הקטנוע מעולם לא סופק על ידי הנתבעת 1.

טענות התובעים נפרשות על פני שני מישורים (חוזי ונזיקי), בגין ספר עילות:

א. עילה חוזית.

לטענתם, במקרה דנן יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 3-2 כנושאי משרה בנתבעת 1 משום שהם פעלו בשמה בחוסר תום לב תוך מתן הבטחות שווא; להדגיש, אין מדובר במקרה בודד, אלא במספר מקרים כמספר התובעים. הנתבעים ידעו במועד מכירת הסחורה לתובע 1 כי הם בקריסה כלכלית, לטענתם, מאחר והוא קנה את האופנוע חודשיים לאחר שהתובע 4 שילם את מלוא התמורה בעבור האופנוע שרכש ואשר לא סופק לו. יש בכך, לטענתם, משום הפרה בוטה של תום הלב.

ב. עילה נזיקית – עוולת רשלנות. לטענת התובעים, יש לחייב את הנתבעים 3-2 באופן אישי, וזאת מבלי להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1, מאחר ועסקינן בעוולה נזיקית אשר ביצעו הנתבעים 3-2 כלפי התובעים בהתרשלותם כלפי התובעים.

ג. עילה נזיקית – סעיף 12 לפקודת הנזיקין. יסוד חוקי נוסף לחיוב הנתבעים 3-2 באופן אישי כאורגני הנתבעת 1, לטענת התובעים, הוא סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אחריות של משתף או משדל, שהוחל בפסיקה על אורגן ועל נושא משרה בחברה (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוראטי בע"מ, פ"ד מח(5), עמ' 661, 697, 703 (1994); רע"א 10700/05 מ.ד נאור בנין והשקעות בע"מ נ' נדיב, פורסם בנבו (30.3.2006)). לצורך החלת הסעיף, יש להראות יסוד נפשי של מודעות. אשר על כן, על הנתבעים 3-2 הייתה חובה ליידע את התובעים בדבר מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 וחוסר יכולתה לשחרר את הטובין שנקנו על ידם. משלא עשו זאת, טוענים התובעים, ישר לראות בהם כמשתפים ומסייעים בביצוע העוולה שבוצעה על ידי הנתבעת 1.

ד. עילה נזיקית – עוולת תרמית. לטענת התובעים, התחייבות נתבעים 3-2 והפרת תנאי ההתקשרות עמם, כמו גם הימנעותם מלספק לנתבעים את הסחורה אשר נקנתה ותמורתה שולמה במלואה על ידם, עולים לכדי תרמית. דברים אלה באים לידי ביטוי, כטענתם, בהצגת מצג כוזב כי האופנועים יסופקו וכי החברה לא סגרה את שעריה וכי הכל במטרה שהתובעים לא ידרשו את כספם חזרה. בכך למעשה, הנתבעים 3-2 הפרו את חובת הגילוי המוטלת עליהם במערכת החוזים בינם לבין התובעים ולפיכך, רובצת עליהם אחריות אישית.

ה. הרמת מסך. לטענת התובעים, הנתבעים 3-2 השתמשו באישיות המשפטית של הנתבעת 1 תוך הצגת מצגי שווא בפני התובעים.

טענות הנתבעים;

לטענת הנתבעים, במסגרת פעילותה העסקית, הנתבעת 1 התקשרה בהסדר עם חברת Bid123 אשר עסקה בעריכת מכרזים בעיתון מעריב ומכרה אופנועים עבור הנתבעת 1, כאשר עם ביצוע המכירה, חברת Bid123 התחייבה להעביר לנתבעת 1 את ההפרש בין מחיר הקניה בפועל, לבין מחיר המינימום עליו סוכם מלכתחילה. באופן זה, נמכרו "עשרות רבות" של אופנועים במשך תקופת ההתקשרות.

הנתבעת 1 שילמה, על ייבוא האופנועים של התובעים במזומן, והם יובאו ארצה ואף קיבלו מס' רישוי, אולם קריסתה של חברת Bid123 אשר לא העבירה את הכספים שהיא חייבת לנתבעת 1 מנעה את שחרור האופנועים מהמכס. לטענתם, כספים אלה, בסך של 250,000 ₪, היו חלק מתחשיב המזומנים של הנתבעת, ואילו חוב זה החריף את מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 אשר היה קשה עוד קודם לכן.

לטענתם, הם פעלו בתום לב. אילו כוונתו הייתה לרמות, הרי שהחברה הייתה ממשיכה למכור אופנועים במאות אלפי שקלים מתוך ידיעה כי הכספים יוזרמו לבנק לכיסוי יתרת החובה של הנתבעת 1, בעוד שמלבד התובעים בתביעה הנדונה דכאן, לא הוגשה כל תביעה על ידי רוכשים אחרים.

דיון:

עניינה של תביעה זו במקרה קלסי שבו עסק חי ורווחי נקלע לקשיים כספיים המגיעים עד כדי חדלות פירעון בסופו של יום. כתוצאה מסיטואציות כגון אלו, נופלים צרכנים, רוכשים ולקוחות מכלל הסקטורים העסקיים כקורבנות לאותו מצב כלכלי. עת שהגוף המגיע לכדי חדלות פירעון הוא חברה המאוגדת מאחורי ישות משפטית נפרדת, עולה השאלה, כמעט תמיד, האם יש לחייב את בעליה באופן אישי והאם יש לראות בהם כמי שאחראים באופן אישי לחובות החברה?

שאלת חיובם האישי של בעלי החברה כלל אינה פשוטה. מחד גיסא, האינטרסים, הטעמים והרציונליים העומדים מאחורי יצירת הישות המשפטית הנפרדת עבור החברה, עומדים בעינם: מסך ההתאגדות נוצר בראש ובראשונה, בכדי לאפשר חופש פעולה עסקי-כלכלי, ללא החשש כי חדלות פירעון או קריסה עסקית-כלכלית תוריד את חייהם הפרטיים של בעלי אותו גוף לידי קריסה אף היא. בכך למעשה, יוכלו הנהנים מהפרדת ישותה המשפטית של החברה לקבל החלטות עסקיות הניזונות משיקולים עסקיים בלבד; מנגד, במקרי קריסה וחדלות פירעון, נותרים נושי החברה ללא יכולת לפרוע את כספיהם. בדיוק באותם מצבים, הם מנסים להיפרע מן הבעלים ולחייבם אישית בחובה של החברה. המתח הנוצר בין הרצון לאפשר לשוק החופשי להתנהל, לבין המציאות המעוותת שבה נושים נותרים ללא כספם, אך גם ללא כתובת לגביית כספיהם דורש איזון באופן מתמיד, ובחינת כל מקרה לגופו בהתאם ועל פי מתווה החוק ופסיקתו של בית המשפט העליון.

חיוב הנתבעים 3-2 בגין עילה חוזית;

לטענת התובעים, יש בהפרת תום הלב בכדי להוביל להטלת אחריות אישית וחובת פיצוי על אורגן או נושא משרה בחברה, התובעים מפנים לד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983; ע"א 10361/03 א. ברזני שירותים בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פורסם בנבו (20.10.2009); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 729-726 (1994).

יסוד טענת התובעים המבקשים לחייב את הנתבעים 3-2 מכוח עילה החוזית, הוא התנהלות הנתבעים 3-2 בחוסר תום לב. טענה זו אינה מקובלת עליי ואין לראות בהתנהלותם של הנתבעים 3-2 כחסרת תום לב.

הנתבעת 1, נקלעה לקשיים כספיים עוד משנת 2008. קשיים אלה הלכו והחריפו לקראת סוף שנת 2009 (חקירתו הנגדית של רואה חשבונה של הנתבעת 1 מר יצחק בראון, שורות 3-2, עמ' 19 לדיון מיום 8.4.2013). בסוף שנת 2008, הוכנה על ידי הנהלת הנתבעת 1 תוכנית לצורך ייעול ושיפור מצבה הכלכלי של הנתבעת 1. כפי שעולה מעדותו של רואה החשבון, עדותו הנראית בעיניי מהימנה, סיכויי תוכנית זו היו ריאליים. יתרה מכך, כפי שעולה מעדותו של מר יצחק בראון, חרף מצבה הכלכלי הקשה, ספריה של הנתבעת היו רחוקים מקבלת הערת עסק חי שמשמעותו היא, כי קיים ספק בדבר קיומה של חברה לטווח של יותר משנה, ראה עדותו בעמ' 19 לדיון מיום 8.4.2013, ובעמוד עמ' 22 לדיון מיום 8.4.2013.

כפי שעולה מתצהיר הנתבע 2, וטענה זו לא נסתרה ואף קיבלה ביטוי בתצהירו של רו"ח הנתבעת 1, מר יצחק בר-און, הנתבעים 3-2 הלוו לחברה כספים הן בשנת 2008 והן בשנת 2009. יתרת הכספים של הבעלים בגין הלוואות אלו עד לסוף שנת 2009 היו למעלה מ- 2 מיליון ₪, ואילו ביחס לשנת 2008, יתרות אלו גדלו בשנת 2009 בכ- 462,000 ₪. זאת ועוד, כפי שעולה מתצהירי הנתבעים 3-2 וכן, מחקירתם הנגדית, הנתבעים השקיעו מאמצים רבים בחילוץ החברה מקשיים אלה.

טענה עיקרית בפי התובעים, ועל יסודה מושתת חוסר תום הלב הנטען על ידם, כי הנתבעים ידעו שהחברה נמצאת בקשיים כספיים ואולם למרות זאת, הם המשיכו לפעול, קיבלו את תמורת האופנועים במזומן ולא הסכימו כי תחולק לתשלומים. כך לדוגמה נעשה עם התובע 1 שרכש את האופנוע חודשיים לאחר שהתובע 4 שילם את מלוא התמורה בגין האופנוע שלא סופק לו.

על דרך הכלל, טענה זו הייתה עשויה להתקבל אילו החברה הייתה צריכה להזמין את האופנועים. קרי, אילו הייתה מקבלת כסף בעבורה אופנועים שאין לה ושהיא צריכה לרכוש. במקרה הנדון הנתבעים קיבלו תמורה במזומן בעבור אופנועים שהם במלאי שלה, כאלה שכבר קיבלו מספר רישוי, שולמה בעבורם אגרות הרישוי, לרבות הטסט ונותר אך לשחררם מהמכס (ראה לדוגמה, סעיף י"ז לתצהירו של הנתבע 2; סעיף 8 לתצהירו של הנתבעת 3).

למעלה מכך, ואילו במענה לשאלתה של ב"כ התובעים, אשר תהתה, האם החברה קרסה אך ורק בגלל חובה של חברת Bid123 אשר הסתכם בסך של 250,000 ₪ הוא השיב כי החברה למעשה לא קרסה בגלל סכום זה, אלא שבעקבות סכום זה האופנועים לא סופקו מאחר ולא היה לחברה כסף לשחררם מהמכס, ראה עדותו של הנתבע 3 בעמ' 29-28, דיון מיום 8.4.2013)

פעילותם של הנתבעים למעשה התבססה על הבטחותיה של חברת Bid123. מן הרגע שבו נודע לנתבעים כי אין סיכוי סביר וריאלי כי חברת Bid123 תפרע את חובה כלפי הנתבעת 1 הנתבעים עצרו את מכירת האופנועים ולמעשה, אף עצרו את פעילותה העסקית של נתבעת 1. באותו זמן, מנהלה בפועל של החברה היה הנתבע 3 אשר העיד בפנינו על הדברים. על הדברים הוא עמד בתצהירו (סעיפים 11-10), וכן בחקירתו הנגדית, העיד כי כאשר נודע דבר קריסתה של Bid123 הופסקה מכירת האופנועים על ידי הנתבעת 1, ראה חקירתו בעמ' 30, דיון מיום 8.4.2013.

בנסיבות העניין אשר תוארו לעיל, ואשר לא נסתרו כלל ועיקר, הנתבעים פעלו בתום לב כאשר המשיכו את פעילותה של החברה בהינתן העובדה כי האופנועים אשר נמכרו על ידה, היו למעשה ברשותה, תמורתם שולמה מראש על ידה ונותר אך ורק לשחררם מהמכס (טענה שאף היא לא נסתרה על ידי התובעים).

צא ולמד, הנתבעים המשיכו למכור את סחורתם כל אימת שראו כי ניתן לגבות את כספיהם מחברת Bid123. גביית הכסף הייתה מאפשרת להם לשחרר את האופנועים, ולהמשיך את פעילות החברה. יכול והמשך פעילותה היה מחלץ אותה, יכול ולא; אולם בכל מקרה, היא הייתה משחררת את האופנועים כאמור.

טיעון התובעים כי גביית תמורת האופנועים על ידי הנתבעים הינה חסרת תום לב לאור העובדה כי מצבה של החברה היה קשה עוד קודם לכן דינה להידחות. מצב כלכלי קשה אליו נקלעת חברה אינו מצדיק את הפסקת פעילותה מן הטעם הזה בלבד. נהפוך הוא, המשך פעילות באופן זהיר, יש בו בכדי להבריאה ולהוביל את חוף המבטחים, ככל שהתנהלות הזו נעשית באופן מחושב.

התנהגות חסרת תום לב החופפת במרמה או כרוכה בו, הייתה מביאה לכדי הגברת פעילותה של החברה; ואילו במצב הנדון, יש לזכור כי Bid123 נתנה שיקים מעותדים שאחד מהם נפרע, והיה לנתבעת 1 יסוד להניח כי תוכל לספק את האופנועים. אשר על כן, הנני דוחה את טענת התובעים בדבר קיום חוסר תום לב ואת קיום העילה החוזית נגד הנתבעים באופן אישי.

עילה נזיקית – עוולת רשלנות וסעיף 12 לפקודת הנזיקין;

לטענת התובעים, הנתבעים 3-2 חבים חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים מתוקף כתפקידם כמנהלי הנתבעת 1 אשר הייתה, בזמן הרלוונטי, חברה קטנה; להבדיל מהחברות הגדולות שכן לנתבעים 3-2 היה "יתרון המידע הבלעדי", וכן, הייתה בינם לבין התובעים מערכת יחסים מיוחדת שאינה מאפיינת פעילות רגילה של אורגן. מערכת זו באה לידי ביטוי בשיחות שנוהלו בהזדמנויות שונות בין התובעים לנתבעים.

לטענת התובעים, נתבע 2 הצהיר כי בשליש האחרון של שנת 2009 חברת Bid123 נקלעה לקשיים כלכליים ולא העבירה לנתבעת 1 את הכספים המגיעים לה. אשר על כן, במועד השיחה אשר התנהלה בין הנתבע 2 לבין התובע 1, נתבע 2 היה מודע לעצם הקשיים הכלכליים של חברת Bid123 ואולם בכל זאת, הוא בחר שלא לציין זאת בפני התובע 1, בזמן שאילו חברת Bid123 הייתה מעבירה את כספי הנתבעת 1 יכלה האחרונה לשחרר את האופנועים נשואי התביעה. כוחם של הדברים יפה בנוגע לנתבע 3 ומכאן, הרי שהתנהגותם של הנתבעים 3-2 עולה כדי לרשלנות אשר הסבה לתובעים את מלוא הנזק.

בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין "מתעוררות שלוש שאלות האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ראה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 121 (1982)).

מבלי להידרש לנדבכי חובת הזהירות על שני היבטיה, המושגית והקונקרטית, אציין במאמר מוסגר כי התובעים לא נימקו כנדרש ולא הראו איך מתקיימת חובת הזהירות הקונקרטית מעבר לשיחות בודדות בין התובעים לבין הנתבעים 3-2. העובדה כי הנתבעת 1 הייתה חברה קטנה כאשר לבעליה תפקיד מכריע בניהולה, כשלעצמה, אינה הופכת שיחות בין צרכני החברה לבין האורגנים שלה לשיחות אישיות כהגדרת התובעים; כך גם אינה הופכת את הקשר לכדי קשר אישי כטענתם. השיחות עליהן הצביעו הן בגדר שיחות המתנהלות במהלכם הרגיל של העסקים, אך לא מעבר לכך.

בנסיבות אשר הוכחו בפניי, חברת Bid123 שילמה לנתבעת 1 סך של 125,000 ₪ מתוך הסך של 250,000 ₪ במזומן (עמ' 30, דיון מיום 8.4.2013), ואת שאר הסכום היא שילמה בשיקים שחוללו. פריעת מחצית מסכום חובה של חברת Bid123 לנתבעת 1 מקים יסוד סביר לצפות כי השיקים שנתנה על חשבון חובה ייפרע אף הוא. עת שהאמינו הנתבעים 3-2 בכך, ופעלו על יסוד זה, התנהגותם לא נפלה מן הסטנדרט שממנו ומטה, ייחשבו כמי שהתרשלו כלפי התובעים.

על יסוד זה, דרישת המודעות בסעיף 12 לפקודת הנזיקין אינה מתקיימת והנתבעים אינם חבים באופן אישי על פיו.

עילה נזיקית – עוולת תרמית;

עוולת התרמית, הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין מונה חמשה יסודות לצורך התקיימותה. לעניין עוולת התרמית, התובעים מפנים לע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, פורסם בנבו (16.10.2005); בג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 540-539 (1968).

לטענת התובעים, חמשת יסודות עוולת התרמית הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין מתקיימים: א. מצג כוזב של עובדה; ב. היעדרה של אמונה באמיתות המצג מצד המציג אף במקרי קלות דעת; ג. כוונה להטעות במצג השווא ולגרום לצד הטועה להסתמך מצג זה; ד. הצד הטועה אכן הסתמך על מצג השווא; ה. לצד הטועה הוסב נזק ממון כתוצאה ממעשה התרמית.

התובעים מבססים את עוולת התרמית בדברי תובע 1 בחקירתו הנגדית בה הוא אמר: "באתי יום אחרי שזכיתי.. עמדתי מול עמית, שהיה עובד שלהם בזמנו, אמרתי לו שאני סטודנט ורציתי לשלם את היתרה בתשלומים, הוא דיבר עם אבי, אמר שינסה, הוא דיבר עם אבי ואני התערבתי בשיחה, אבי אמר שבשום פנים ואופן, שזה רק במזומן, שבמחיר שאני מקבל זה רק במזומן. הייתי תמים, סמכתי עליו שהוא אמר רק במזומן, הוצאתי שיק בנקאי שילמתי בהלוואה שלקחתי מבנק הפועלים." (עמ' 14, פרוטוקול הדיון מיום 22.11.2012); לטענתם, התעקשות הנתבע 2 לקבל את התשלום במזומן נובעת רק מהעובדה שהיה מודע למצבה הקשה של הנתבעת 1 ודאג רק להכניס לחברה כספים אף על חשבונם של התובעים.

בנסיבות המקרה דנן, ועל פי המסכת העובדתית אשר הוכחה בפניי, לנתבעים 3-2 הייתה אמונה מלאה כי יצליחו לחלץ את החברה. שניהם הפסיקו לקבל שכר מטעם החברה, הלוו לה כספים, ובזמן שהנתבע 3 ניהל את החברה, נתבע 2 היה עסוק בלאתר משקיעים. אשר על כן, הבטחותיהם של הנתבעים נעשו מתוך צפייה סבירה כי יוכלו לעמוד בהתחייבות, מה גם שהשיחות נוהלו לאחר שכספים ששולמו על ידי התובעים, ולא הוכח כי הייתה להם את יסוד הכוונה – להטעות – כנדרש בסעיף 56 לפקודת הנזיקין. אשר על כן, טענה זו אף היא נדחית.

הרמת מסך;

טענתם האחרונה של התובעים עניינה בהרמת מסך ההתאגדות ובכך למעשה, לחייב את הנתבעים 3-2 באופן אישי. לטענתם, הוכח מעבר לכל ספק כי במועד שבו קיים נתבע 2 שיחה עם התובע 1 בחדש דצמבר 2009, כבר מונה לנתבעת 1 כונס נכסים מטעם בנק דיסקונט ולמעשה, כל התנהלותה הכספית הופסקה. חרף זאת, הנתבע 2 המשיך להבטיח כי האופנוע יסופק על אף שידע, במעמד ההבטחה, כי אין כל סיכוי שהאופנוע יגיע לידי התובע 2 או לידי מי מהתובעים האחרים.

יתרה מכך, טוענים התובעים, בתקופה שבה הנתבע 3 ניהל את הנתבעת 1 (עד ליום 13.9.2009), הוא ידע היטב כי מצבה של החברה קשה וכי הבנקים עצרו את פעילותה והפכו את חשבונה למוגבל, בהפנותם לחקירתו הנגדית של הנתבע 3 (שורות 4-1, עמ' 32 לפרוטוקול הדיון). המשך מכירת האופנועים וקבלת התשלומים במזומן על ידי הנתבעים 3-2, חרף ידיעתם כאמור, הקטין את חובה של הנתבעת 1 ובסופו של יום, הקטין את חובם האישי של הנתבעים 3-2 לבנקים מכוח ערבותם האישית. בהקשר זה התובעים טוענים עוד, יש להבדיל בין ידיעה ברורה כי התחייבויות החברה לא יכובדו לבין ניסיון לגיטימי להציל חברה הנקלעת לקשיים. במקרה זה כפי שעולה מעדות הנתבעים 3-2 ומדפי חשבון החברה, לטענתם, הנתבעים 3-2 התקשרו עם התובעים בחוזי רכישת אופנועים וקטנוע במשך החודשים שבהם הנתבעת 1 הייתה בקשיים כלכליים חמורים.

דוקטרינת הרמת מסך עוגנה בסעיף 6 לחוק החברות , יצוין כי נוסחו החדש של הסעיף "מצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט. בעוד שבנוסח הקודם רשאי היה בית משפט "להרים את מסך ההתאגדות אם... בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", כיום הוגבלה סמכות בית המשפט להרים מסך רק כאשר מתקיימת גם אחת מהחלופות הנזכרות בסעיפים קטנים (א)1(א)-(ב)." (ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פורסם בנבו, עמ' 19 (21.1.2009)).

אומר כבר עתה כי בנסיבות העניין, אין זה צודק ונכון לייחס חובה של החברה לבעלי המניות בה. ראשית, אין בהתנהלותם של הנתבעים 3-2 משום שיש בו כדי להונות את הנתבעים. התנהגותם לאורך כל הדרך, כפי שהוצגה בפניי, ניזונה משיקולים עסקיים ובוודאי שלא משיקולים שלהם יש יסוד של הונאה. יתרה מכך, סעיף 6(א)(1)(ב), אף הוא לא מתקיים בנסיבות המקרה.

סעיף זה מותיר את ייחוס חובה של החברה לבעלי המניות באופן אישי, קרי להרים את המסך, אם בנסיבות העניין, בעלי המניות פעלו באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר. על פרשנות המושג "באופן הפוגע תכלית החברה" בסעיף 6(א)(1)(ב), עמד כב' השופט א' רובינשטיין:

"לאור ההיסטוריה החקיקתית, סבורני כי קשה לפרש את התנאי, "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה..." - ככולל מימון דק כשהוא לעצמו. אילו היה המימון הדק תוצאה של חלוקת הון שפגעה בכרית הביטחון (דבר שהוגבל בסעיפים 313-301), של העדפת אינטרסים של בעלי המניות על פני אינטרסים של החברה - אז מדובר היה בפעילות "באופן הפוגע בתכלית החברה". במקום אחר נזדמן לי לאמור:

"'תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה'... לבעלי תפקידים מחויבות משפטית לפעול לטובת החברה ('ולהעדיף את האינטרס המצרפי של קידום הרווחים של החברה עצמה' - חביב-סגל, 72; ההדגשה הוספה - א"ר), 'להשאת רווחיה', ולמימוש האינטרסים והרצונות שלה; שלה, כקביעת המחוקק, גם אם הקרבה בין החברה לבין בעלי התפקידים אמורה, בעולם הגון, לקרב את האינטרסים והרצונות. התפיסה המשפטית של החברה כנפרדת מבעלי מניותיה היא שביסוד סעיף 11..."

(עניין קיבוץ משמר העמק לעיל, עמ' 21-20)

בנסיבות העניין, הנתבעים 3-2 טענו וטענתם לא נסתרה על ידי התובעים, כי לא גבו מן התובעים כספים בעבור אופנועים שטרם נרכשו; או אז, אין עסקינן בנטילת סיכון בלתי סביר ופעילות שאינה עולה בקנה אחד על טובת החברה. כפי שעלה מעדות הנתבעים, כמו גם מתצהיריהם, האופנועים של התובעים היו במכס וכל שנותר היה לשחררם, תמורתם שולמה מבעוד מועד ואף שולמו אגרות הרישוי שלהם. בנסיבות אלה, אינן מדובר בנטילת סיכון בלתי סביר כי החברה לא תפרע את חובה, בשים לב לעובדה כי חברת 123Bid פרעה מחצית מחובה. לאמור, הייתה ציפייה מוצדקת כי השיקים שלה לא יוחזרו.

אציין, אילו המשיכו התובעים למכור אופנועים גם לאחר שחברת 123Bid הפכה לחדלת פירעון, בהינתן חשיבות החובה הרובץ עליה לו זכאית החברה, או אז הדבר היה נחשב לנטילת סיכון בלתי סביר.

בנסיבות אלו, אין זה המקרה להרמת מסך ולייחוס חובה של הנתבעת 1 לבעליה, נתבעים 3-2.

התוצאה הינה שהתובעים אשר שילמו במיטב כספם, בעבור האופנועים איבדו את כספים ונותרו בלא האופנועים ובלא כספם לנוכח נפילתה הכללית של הנתבעת 1. אומנם אין לייחס את הנזקים שנגרמו להם לנתבעים 2-3 מנהלי ובעלי החברה, הנתבעת 1, אולם בנסיבות העניין אני סבורה כי אין לפסוק לחותם של התובעים תשלום הוצאות.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התובענה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה אב תשע"ג, 01 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.