תביעה כספית בסך של 95,949 ₪.

רקע עובדתי

1. התובעת היא חברה העוסקת במתן שירותי ייעוץ.
2. הנתבעת היא עיריית טבריה (להלן: "העירייה" או "הנתבעת").
3. לאחר הליכי מכרז בו זכתה, התקשרה התובעת עם הנתבעת ביום 27.2.08 בהסכם למתן שירותי ייעוץ בתחום רמת ההישגים בחינוך ואופן ההתמודדות עמה (להלן: "ההסכם").
4. אין מחלוקת כי לא שולמה התמורה עבור עבודת הייעוץ שביצעה התובעת, ומכאן התביעה.

טענות התובעת

1. במועד חתימת ההסכם, שינה גזבר העירייה באופן חד צדדי את תנאי התשלום תוך התניית התשלום בקבלת אישור משרד הפנים לתקציב העיריה שנת 2008. התובעת התנגדה לשינוי ונערכה פגישה בעניין זה בין הצדדים. לאחר שראש העיר נתן לתובעת את הבטחתו כי תנאי התשלום יהיו בהתאם לנוסח המקורי, החלה התובעת בביצוע השירותים להם התחייבה מכוח ההסכם.
2. ביום 11.5.08 הגישה התובעת חשבונית מקדמה בסך של 19,635 ₪ לעירייה, אולם החשבונית לא שולמה.
3. התובעת פנתה ביום 7.9.08 לסגן ראש העיר דאז, מר דרור ללוש בדרישה לקבלת התשלום המגיע לה, וצוין כי העבודה הושלמה ונמסרה לעירייה.
4. ביום 17.11.08 פנתה התובעת לראש העיר, מר זוהר עובד, בבקשה לתשלום התמורה עבור השירותים, ובכלל זה המקדמה אשר הייתה אמורה להיות משולמת לתובעת במועד חתימת החוזה.
5. ביום 27.11.08 התקבלה תשובתו של היועמ"ש של הנתבעת, אשר דחה את דרישת התשלום והבהיר כי היה ביכולה של התובעת שלא לבצע את העבודה אם תנאי העירייה לא היו מקובלים עליה.
6. טענה זו של העירייה אינה מתקבלת על הדעת, שכן ראש העיר עצמו ביקש מהתובעת להתחיל בביצוע השירותים. כמו כן, התובעת קיבלה את אישור הגורמים הרלוונטיים בעירייה לביצוע השירותים בכתב ובעל-פה, והעבירה את העבודה לידי הגורמים המוסמכים בעירייה. לשכת ראש העיר אף תיאמה לתובעת מפגשים עם בעלי תפקידים במערך החינוך בעירייה, לרבות גזבר העירייה בעצמו.
7. לאחר שהתובעת מסרה לעירייה את העבודה, ביקשה העירייה מהתובעת לבצע שינויים ותוספות, והתובעת נענתה וביצעה את המבוקש.
8. ביום 25.2.09 שלח מנכ"ל התובעת מכתב לראש העיר ודרש את תשלום מלוא התמורה בגין ביצוע השירותים בסך של 85,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה.
9. במאי 2009 שוחח נציג התובעת עם הגב' שרה הוכמן מגזברות העירייה, אשר הורתה לו להגיש חשבון סופי לתשלום. לפיכך, העבירה התובעת לעירייה חשבון עסקה על סך של 93,175 ₪ - אך החשבון לא שולם.
10. בחודשים מאי - יוני 2009 פנה מנכ"ל התובעת מספר רב של פעמים לגורמים שונים בעירייה, פניות אשר לא נענו.
11. לאור האמור, לנתבעת חוב בסך של 95,949 ₪ לתובעת, ומכאן התביעה.

טענות הנתבעת

1. על פי סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש], חוזה שיש בו התחייבות כספית מטעם העירייה לא יחייב את העיריה, אלא אם חתמו עליו בשם העירייה בצד חותמת העירייה, ראש העיר והגזבר.
2. במקרה דנן, סירב גזבר העירייה דאז לחתום על ההסכם בשל העדר תקציב מאושר להתקשרות. לכן, חתם הגזבר על ההסכם תוך התניית התשלום באישור התקציב, והבהיר את חשיבות העניין לתובעת.
3. לתובעת הייתה הזדמנות שלא להתקשר עם העירייה, ככל שתנאי התשלום שהציב גזבר העירייה לא היו מקובלים עליה. אולם, התובעת בחרה לחתום על ההסכם ולהסכים לתנאי התשלום שקבע הגזבר.
4. ייתכן כי התובעת הבינה כי קרוב לוודאי שהתקציב יאושר וכי אין לה סיבה לדאגה, אולם מעולם לא הובטח לה כי תנאי התשלום שהוסיף הגזבר ישונו. ראש העיר אמנם פנה לגזבר בעניין תנאי התשלום, אך הגזבר הבהיר לו כי לא ניתן לוותר על התנאי. לראש העיר אין את הסמכות להבטיח את שינוי תנאי התשלום מבלי לקבל את הסכמת הגזבר לכך.
5. מאחר שהתקציב לא אושר, לא היה באפשרות הנתבעת לשלם לתובעת.
6. כמו כן, התובעת לא מסרה לעירייה את העבודה ועל כן לא מגיע לה תשלום סכום התביעה. כן נטען כי העבודה שנעשתה אינה ראויה ולא מגיע תשלום בגינה.

ההליך

1. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית.

מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של מר אמנון ברטל, מנכ"ל התובעת; ושל מר רמי הוכמן, יועץ מטעם התובעת.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר זוהר עובד, ראש עיריית טבריה; ושל מר מאיר כהן, גזבר העירייה בתקופה הרלוונטית.

1. בתום שלב שמיעת הראיות, ולאחר שניתן צו לסיכומים, הגישה הנתבעת בקשה להתיר לה לצרף ראיה נוספת מטעמה – תצהיר גילוי המסמכים מטעם התובעת. ביום 27.12.11 ניתנה החלטתי אשר נעתרה לבקשה.
2. לאחר צירוף הראיה הנוספת, הגישה התובעת בקשה לזמן לעדות את מר דרור ללוש, חבר מועצת העירייה אשר היה הרפרנט מטעם העירייה בהתנהלות מול התובעת, בנימוק שעדותו נדרשת לאור ההיתר שניתן לנתבעת לצרף את הראיה. ביום 25.1.12 ניתנה החלטתי אשר נעתרה לבקשה, אולם נקבע כי ההוצאות בגין הבקשה ישקלו בסיום ההליך, וככל שיתברר כי העדות אכן נדרשה למבקשת כתוצאה מהגשת הראיה הנוספת.
3. לאחר שנשמעה עדותו של מר דרור ללוש, סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

1. שתיים הן המחלוקות העיקריות בין הצדדים לתובענה זו, ושתיהן מקורן בשאלה האם התובעת זכאית לתשלום מלוא סכום התמורה עבור עבודתה.

האחת, נוגעת לסעיף תנאי התשלום על פי בהסכם;

השנייה, נוגעת לטיב העבודה שעשתה הנתבעת.

1. להלן נדון במחלוקות הנ"ל כסדרן.

תנאי התשלום

1. בסעיף בהסכם שכותרתו "תשלום", נעשה תיקון בכתב יד.

תנאי התשלום המקוריים כפי שנוסחו על ידי התובעת (לפני שתוקנו בכתב יד) היו כדלקמן:

"1. ס"ח התשלום יהיה 85,000 ₪ (בתוספת מע"מ כחוק).

2. מועדי תשלום:

א. מקדמה ע"ס 20% עם חתימת החוזה.

ב. תשלום בס"ח 30% עם הגשת דו"ח ביניים.

ג. תשלום 50% עם הגשת דו"ח מסכם.

פיגור בתשלום יהיה כרוך בהצמדה (מדד ידוע ביום הגשת הצעתנו) וריבית בנקאית כמקובל".

1. לאחר התיקון:

ס"ק א. תוקן כדלקמן: "תשלום ע"ס 20% תוך 60 ימים מיום אישור משרד הפנים את תקציב העירייה 08'"

לס"ק ב. הוסף: "ובלבד שחלפו 90 יום מתשלום שלב א'".

לס"ק ג. הוסף: "ובלבד שחלפו 90 יום מתשלום שלב ב'".

השורה המתחילה במילים "פיגור בתשלום וכו'.." נמחקה, ונכתב תחתיה כי: "פיגור בתשלום יהיה כרוך בתשלום הצמדה בלבד".

1. התובעת טוענת כי לא הסכימה לתיקון תנאי התשלום שערך הגזבר, וכי הודיעה על כך בפגישה שנערכה עם ראש העיר. כמו כן, התובעת צירפה לתצהירים מטעמה תדפיס אי-מייל בו צוין כי היא אינה מוכנה לשינוי הסדרי התשלום שערך הגזבר.
2. על פי גרסתה, בפגישה שנערכה בעניין זה עם ראש העיר, הבהיר ראש העיר כי הוא מעוניין בביצוע מהיר של העבודה על מנת שתהיה אפשרות ליישמה עוד באותה השנה, והבטיח כי תנאי התשלום יהיו בהתאם לנוסח המקורי. כן העביר ראש העיר פתק לגזבר:

"מאיר!

זה לא הגיוני לחכות לאישור תקציב משרד הפנים.

נא לקבוע לוח תשלומים מוסדר [חלק לא ברור]

זהר.

נא לעדכן את דרור".

1. לאור האמור לעיל, החלה התובעת בביצוע העבודה.
2. מנגד טוענת העירייה, כי תנאי התשלום הינם בהתאם לתיקון שערך הגזבר בכתב ידו, ומאחר והתקציב לא אושר, התובעת אינה זכאית לתשלום עבור עבודתה.
3. בתצהיר עדותו הראשית של מאיר כהן גזבר העירייה דאז, נטען כי אמנם ראש העיר פנה אליו בעניין זה, אך הגזבר סירב לשנות את תנאי התשלום, ועל כן התיקון בכתב יד והתניית התשלום באישור התקציב הם המחייבים את העירייה (ס' 11 לתצהיר). גם בתצהירו של ראש העיר, נטען כי הוא אכן פנה לגזבר בעניין תנאי התשלום, אולם הגזבר סירב לבקשתו (ס' 12 לתצהיר).
4. ההסכם נחתם כפועל יוצא מזכיית התובעת במכרז שפורסם ע"י העיריה. התיקון שערך הגזבר לא נכלל בתנאי המכרז אלא, שלאחר הזכייה במכרז, ולאחר שהתובעת שלחה לעירייה את החוזה עצמו, תקן הגזבר על דעת עצמו את תנאי התשלום.
5. לאחר התיקון שביצע הגזבר, החלה למעשה שרשרת של פניות מצד התובעת לגורמים בעירייה, לרבות ראש העיר ודרור ללוש, להם הבהירה התובעת כי התנאים אינם מקובלים עליה. כתוצאה מתשובותיהם עובר להתקשרות, וכתוצאה משיתוף הפעולה המוחלט בתקופת ביצוע החוזה- היה ברור לתובעת כי אין כל ספק בכך שתשלום התמורה עבור עבודתה ישולם לה.
6. הגזבר וכן ראש העיר טענו כי אישור התקציב מהווה תנאי מתלה בהסכם. ברם, איני סבורה כי זו הפרשנות המתחייבת להסכם.
7. מלשון התיקון עולה כי השינוי היחיד שנעשה הוא במועד תשלום התמורה. היינו, המקדמה והתשלומים שאחריה לא ישולמו כפי שביקשה התובעת, אלא לאחר אישור משרד הפנים. דומה כי הייתה הנחה מובנית כי אישור משרד הפנים יינתן. כך אף עולה מהפתק אותו רשם ראש העיר לגזבר (ואשר תוכנו יידון להלן) "לא הגיוני לחכות לאישור תקציב משרד הפנים" היינו, לחכות עד שיאושר.
8. לעניין זה יפים דברי כבוד השופט בך בע"א 220/83 אהרון רוטנברג בע"מ נ' פלמה בע"מ פ"ד לט(2), 372, 377:

"אין להסיק מהסעיפים הנ"ל [סעיפים 27-29 לחוק החוזים, ה.פ.] , כי בכל מקרה בו לא ניתן הסכם לביצוע כל עוד לא יושג היתר או רשיון אלה או אחרים, המדובר הוא בתנאי מתלה, אשר במקרה של אי-מילויו מתבטל החוזה אוטומאטית.

הכול תלוי בכוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מנוסח החוזה ומיתר הנסיבות.

מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז) הסביר בע"א 62/77 [1] כי סעיף 27(ב) של החוק אמנם קובע, כי "חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי... חזקה שקבלת ההסכמה... היא תנאי מתלה, אבל חזקה זו ניתנת לסתירה. מדוע נסתרה החזקה באותו מקרה, זאת נימק השופט לנדוי כך, בעמ' 700: "נראה לי שבהסכם דנן לא קבעו הצדדים תנאי מתלה כזה, לא במפורש ולא במשתמע, אדרבא, שניהם הניחו שהסכמת המינהל תושג."

1. מפאת היותם רלוונטיים לענייננו, אביא מדברי כבוש הש' לנדוי בע"א 62/77 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' מאיר קראוס פ"ד לא(3) 695:

"נראה לי שבהסכם דנן לא קבעו הצדדים תנאי מתלה כזה, לא במפורש ולא במשתמע.

אדרבא, שניהם הניחו שהסכמת המינהל תושג, ועל קרן תל-חי הוטלה החובה לפעול למתן חתימת הסכם חכירה בין הקונה למינהל מקרקעי ישראל לגבי הנמכר. המחיר היה צריך להשתלם רק כאשר תתקבל הסכמת המינהל, אבל אין ללמוד מזה שהצדדים התלו את כוחו המחייב של ההסכם. ישנן גם ראיות מסייעות לגירסה השוללת התנאת תנאי מתלה בהסכם, במה שקרה לפני כריתתו ואחריו. לפני ההסכם טרחה המערערת לברר אצל המינהל שהסכמתו ניתנת להשגה, ואחרי ההסכם, כאשר חל עיכוב בביצוע - והשאלה מי אשם בכך מתבררת בתביעה אחרת - לא היתה עמדת המערערת שההסכם מעולם לא נכנס לתקפו, אלא היא טענה שיש לו תוקף מלא, אך הוא לא בוצע בעטיה של קרן תל-חי, וגם הגישה תביעה לביצועו. אולי אין בהתנהגות זו של המערערת משום מניעות כלפי המתווכים, אבל יש בה לפחות ראיה חזקה על כך כיצד היא הבינה את משמעות ההסכם". (ההדגשה שלי, ה.פ.)

(יצוין כי באותו עניין נפסק בהתאם לפסק דינה של כבוד השופטת בן פורת כי אכן מדובר בתנאי מתלה, אולם אף כבוד השופטת בן פורת הגיעה לתוצאה הזהה לזו של השופט לנדוי, מן הטעם שצד המונע קיומו של תנאי מתלה אינו זכאי להסתמך עליו).

1. אף בענייננו, ישנן ראיות מסייעות לכך שבעצם לא היה מדובר בתנאי מתלה. דבריו של ראש העיר, דבריו של מר דרור ללוש, והתנהגות העירייה מול התובעת בתקופת ביצוע העבודה, הקשר ההדוק עמה, ההנחיות שניתנו לה – כפי שמפורט בהרחבה להלן.
2. עם זאת יצוין כי אף בהינתן הפרשנות לה טוען גזבר העירייה, והיא כי אישור התקציב מהווה תנאי מתלה, אשר אי קיומו משמעו אי תשלום התמורה, הרי שאיני סבורה כי העירייה רשאית להיתלות בתנאי זה, שעה שלא הביאה כל ראיה לכך שפעלה להתקיימותו ומנגד פעלה לקבלת העבודה מהתובעת.

סעיף 28(א) לחוק החוזים קובע כי צד אשר מנע קיומו של תנאי מתלה, אינו זכאי להסתמך על אי קיומו ולכן בתביעה שתוגש נגדו על פי החוזה, לא יוכל להתגונן בטענה כי התנאי המתלה, שבו תלוי החוזה, לא התקיים.

גם חוסר מעש של צד לחוזה יכול לעלות כדי מניעת קיומו של תנאי מתלה (ר' ע"א 1363/04 צאלים החזקות בע"מ נגד דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פורסם בנבו, 11.12.07).

1. בענייננו, העירייה, אשר טענותיה נבנות על הגרסה כי מדובר בתנאי מתלה, לא הוכיחה כי פעלה למען אישור התקציב, או ככלל כי פעלה באפן כזה או אחר למען קיומו של התנאי. העירייה הובילה את התובעת באמירות של ראש העיר ושל דרור ללוש הן בטרם הוחל בביצוע העבודה והן בהנחיות צמודות של התובעת על ידי ללוש מטעם העירייה בתקופת הכנת הדו"ח, כאשר בשום שלב לאחר תחילת ביצוע העבודה לא הוכח כי נאמר והוסבר לתובעת דבר בדבר עיכוב באישור התקציב או הסיכוי שלא יאושר. העירייה דרשה וקיבלה את העבודה (מבלי לדון בטיבה בשלב זה), ומשהגיעה דרישת התשלום קם ועלה נושא התקציב – מבלי שהוכח בפניי כי עלה בעת ביצוע העבודה והנחיות העירייה את התובעת בשלב אחר כלשהו.

במצב דברים זה, איני סבורה כי העירייה רשאית להסתמך על העובדה שלא אושר התקציב, אף אם היה מדובר בתנאי מתלה.

1. בדיון מיום 7.12.11 העיד ראש העיר כדלקמן:

"ש. תאשר לי שבפגישה הוכמן אמר שהתיקון של הגזבר לתנאי התשלום לא מקובלים?

ת. אני לא זוכר את תוכן השיחה במדויק, אני זוכר שהייתה לו השגה לגבי ההערה של הגזבר, ורשמתי פתק בנושא וביקשתי מהם לפנות יחד עם סגני לגזבר כדי לבדוק את האפשרות. אני חייב לציין שמר הוכמן ידע מפורשות כאשר יצא לדרך שיש כאן מגבלת תשלום, תנאי מתלה לתשלום באישור התקציב. (עמ' 29)

ובהמשך, נשאל ראש העיר בנוגע לפתק בכתב ידו:

ש. זה פתק שהודבק, מציגה לך את נספח ב'?

ת. לא חושב, לא בטוח שזה פתק. בדרך כלל אני רושם על גוף ההסכם עצמו...

הכוונה הייתה לנסות לבדוק אם אפשר שיפתור את הבעיה מול הגזבר ולתת אפשרות להיות יותר ודאי לגבי אופן התשלום".

על אף עדותו המובאת לעיל, מהמשך עדותו של ראש העיר עולה כי אם העבודה שעשתה התובעת הייתה טובה בעיניו, היה מוצא את הדרך לשלם עבורה:

"ש. אם היית מקבל תוצר נהדר והמועצה קיבלה את התקציב, לא היית משלם להם?

ת. אם המוצר היה מוצר שלא נעשה כלאחר יד, שהייתה בו רצינות, הייתה בו מעורבות מול ראש העיר, התייחסות מקצועית, אז סביר להניח, שהיה דיאלוג בין הרשות, שבעצם הדיאלוג הזה היה מקצועי ואחר כך גם היה כספי. אם המוצר היה לשביעות רצוני ואז היית פונה למשרד הפנים ומעלה בפניהם את הסוגיה שיש כאן בעיה של תנאי ומנסה להגיע להסדרים כאלה ואחרים, אך מאחר ולא היה יישום של ההסכם, אלא ניסיון לקבל כסף על עבודה לא רצינית.

ש. אם המוצר היה מעולה ומתאים לדרישות היית משלם כן או לא?

ת. זה יכול להיות הכי מעולה ולא קשור לטבריה. אם המוצר היה בהתייחסות שקשורה במילוי התנאים של ההסכם, תוך התייחסות מקצועית למבחנים שנעשו בתוך העיר, עריכת ראיונות לכל המבוקרים ופריצת דרך משמעותית, היינו עושים ניסיון, לא בטוח שהיינו מצליחים, הייתי מנסה לבדוק, ודאי שהיינו מנסים. סך הכל אנחנו רוצים לתת תמורה.

ש. אם משרד הפנים לא היה מאשר היית משלם?

ת. אני לא יכול לשלם בניגוד לחוק. אני יכול לשלם על פי המנהל התקין. אם הייתי רואה שלא לוקחים כספי ציבור שלא לצורך, הייתי פועל. ואמר לך יש כאן תקלה, תנו לי פסק דין וצריך לשלם". (ההדגשה שלי, ה.פ. עמ' 37 לפרוטוקול)

ובחקירה החוזרת:

"ש. נשאלת שאם היית חושב שנעשתה עבודה ראויה, היית אומר שמגיע את הכסף, למה היית צריך להגיד את זה?

ת. ...אם הייתה עבודה אמיתית פה, אני הייתי רוצה להמשיך להפעיל את המערכות של הספק הלאה" (שם).

1. רוצה לומר, ראש העיר אישר, כי ניתן היה למצוא את האפשרות התקציבית לשלם לתובעת על אף שמשרד הפנים לא אישר את התקציב לשנת 2008. על כן, למעשה, עולה מעדותו כי לא מגבלת התקציב היא שמונעת את התשלום, אלא חוסר שביעות רצונה של העירייה מהעבודה.
2. כך אף עולה מעדותו של גזבר העירייה דאז. על פי עדותו, מאחר שהתקציב לשנת 2008 לא אושר על ידי משרד הפנים, העירייה הסתמכה על תקציב השנה הקודמת, חלקי 12 (עמ' 38 לפרוטוקול). וכן העיד כדלקמן:

"ש. כל הפרויקטים בתחום החינוך לא קיבלת עליהם תקציב, אז לא שילמתם?

ת. זה פרויקט חדש.

ש. וחדשים?

ת. לא אישרתי, אלא אם כן גדלו לי הכנסות במידה כזו שאפשרו לי לאשר פרויקט כזה או אחר.

ש. ואם גדלו לך ההכנסות, איך החלטת איזה פרויקט לאשר?

ת. שיקול דעת, ישבתי עם מנהל החינוך וראש העיר". (ההדגשה שלי, ה.פ. עמ' 39 לפרוטוקול)

1. גם מעדות הגזבר עולה אפוא, כי על אף מגבלת התקציב, לגזבר שיקול דעת אלו פרויקטים לאשר ואלו לא, וכי אפשרי לעשות מאמץ ולשלם.
2. עדויות אלו מחזקות את הפרשנות לפיה אישור התקציב לא היווה תנאי מתלה, שכן עולה במפורש מעדות ראש העיר והגזבר כי באפשרות העירייה לשלם אף כשלא אושר התקציב.
3. מעבר לאמור לעיל, דרור ללוש, הרפרנט מטעם העירייה שהיה אחראי לפרויקט של התובעת, העיד בחקירתו הראשית מיום 12.9.12 בדבר נכונות גרסתה של התובעת:

"ש. ... אני זוכר שהיה איזה סיפור עם רמי בשיחת טלפון איתו, שהוא אמר שלא יכול לעבוד בעיריית טבריה בתנאים האלה. נדמה לי שדיברתי עם אמנון בטלפון, אמרתי: חבר'ה, ראש העיר והגזבר מתחייבים באישור משרד הפנים. וראש העיר אמר לי, זה דבר שהוא מקובל, ככה זה יהיה. אל תדאג, אל תדאג, יש כסף. יש לו כסף, שיתחיל לעבוד, משהו כזה. כלומר, חזרתי אליהם בביטחון, אמרתי להם: חבר'ה, זה משהו שהוא פורמלי, זה לא משהו שיפריע לכם לקבל את הכסף". (ההדגשה שלי, ה.פ. עמ' 50 לפרוטוקול)

וכן העיד ללוש:

"ת. ... כולם ידעו את זה גם, שזה ישולם.

ש. מה זאת אומרת כולם ידעו?

ת. שזה ישולם. גזבר. מנכ"ל העירייה....." (ההדגשה שלי, ה.פ. עמ' 53 לפרוטוקול)

ועוד:

"..דרך אגב, היו יועצים אחרים שקיבלו הרבה יותר כסף אחריו וגם נתנו הרבה פחות תפוקה".

1. עדותו של ללוש עולה בקנה אחד עם עדותם לעיל של ראש העיר והגזבר, כלומר, אף אם התקציב אינו מאושר, קיימת אפשרות לבצע את התשלום, לפיכך נאמר לתובעת כי על אף תניית הגזבר, היא תקבל תשלום עבור עבודתה. כמו כן, עולה כי על אף שלא אושר התקציב, העירייה שילמה ליועצים אחרים.
2. מכל האמור לעיל עולה כי היה ברור לכל הנוגעים בדבר כי תמורת ההסכם תשולם.
3. חובת תום הלב גם היא אינה מאפשרת לעריה להיבנות מן הטענה בדבר אי אישורו של התקציב העיריה. הוראת סעיף 39 לחוק החוזים. הוגדרה כהוראה "מלכותית" רבת פנים, המטילה חובות שזכרן לא בא במפורש בחוזה שבין הצדדים ומעניקה סעדים שונים הדרושים להגשמתה (בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נגד בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פד"י מז(4) 702, 708).

"עקרון תום הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם-לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם-אדם" (רע"א 6339/97 רוקר נגד סלומון פד"י נה(1) 199, 358).

1. יתר על כן, אמירותיו והתנהגותו של ראש העיר יצרו התחייבות כלפי הנתבעת, אפילו אינה עולה כדי הבטחה שלטונית. ראש העיר לבדו אינו מוסמך לחייב את העירייה בהתחייבות כספית (סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] להלן: "פקודת העיריות") די בכך שאחד התנאים שהציבה הפסיקה לקיומה של הבטחה שלטונית אינו מתקיים, בכדי שלא ניתן יהיה לראות בדבריו ראש העיר משום "הבטחה שלטונית" מחייבת (לעניין זה ר' למשל עתמ (ת"א) יורם שולטהייס ואח' נ' עיריית ק.אונו [פורסם בנבו, 11.6.12]).

עם זאת, אני מקבלת את הטענה שכאשר ראש העיר, וכן הממונה על החינוך מטעם העירייה הבהירו לתובעת כי אין לה סיבה לדאגה בעניין התשלום וכי הם מעוניינים כי תתחיל בביצוע העבודה, בה זכתה במכרז מסודר מטעם העירייה - אמירות שנאמרו לאחר השינויים שעשה הגזבר בהסכם ביחס לתנאי התשלום - הרי שזו התחייבות בעלת תוקף משפטי, מאחר והיא מעידה על כוונת העירייה ויכולתה לשלם עבור העבודה, ולמעשה מייצרת הסתמכות. כך גם עצם התנהלות גורמים מטעם העיריה בהנחיית התובעת במהלך תקופת עריכת הדו"ח.

1. אפילו תאמר כי התחייבויות מסוג זה של העירייה, הנוגדות למעשה את סעיף 203 לפקודת העיריות, סווגו בפסיקה כהתחייבויות בלתי חוקיות, כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), רשאי בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו בסעיף 31 לחוק החוזים, ולהורות לרשות לקיים את חיובה, וזאת כאשר הצד השני לחוזה כבר קיים את חיובו. ר' לעניין זה דברי כבוד השופטת נאור בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים ואח' (פורסם בנבו, 22.1.09) (להלן: "פרשת בית הרכב") וכן לעניין זה ר' עתמ (ת"א) 2030/07 סעד יעקב נ' עיריית אור יהודה (פורסם בנבו, 21.6.09), (להלן: "פרשת עיריית אור יהודה"); עתמ (ת"א) פרידה הדסי ששון נ' גב ארי צבי (פורסם בנבו, 30.7.09); (כן השוו עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו, 21.6.11], באותו עניין נקבע כי אין מקום לפעול כאמור בסעיף 31 לחוק החוזים, אולם בנסיבות השונות מענייננו).
2. עלה בידי התובעת להוכיח שראש העיר התחייב כלפיה כי בכל מקרה ישולמו לה הכספים עבור עבודתה. ראשית- התובעת הסתמכה על ההתחייבות וביצעה את העבודה, בה זכתה בהמשך לזכייתה במכרז מטעם העירייה. כך, ניתן לומר כי התובעת שינתה את מצבה לרעה על סמך ההתחייבות שניתנה לה.

שנית, הרפרנט מטעם העירייה שעמד בקשר צמוד עם התובעת לאורך כל תקופת ביצוע העבודה, נתן לה הנחיות בעניין, ואף ביקש השלמות לעבודה שנעשתה. עובדה זו מחזקת את אינטרס ההסתמכות של התובעת על כך שהעירייה מתכוונת לשלם לה עבור עבודתה, הנעשית בתיאום מלא עמה.

שלישית-ההתחייבות ניתנה על ידי ראש העיר, בעל התפקיד הבכיר ביותר בעירייה שנתפס כבר סמכא, וכן גובתה על ידי דרור ללוש. אין המדובר בהתחייבות בעלמא שניתנה על ידי פקיד זוטר.

רביעית, הגזבר העיד במפורש כי היה ביכולתו לשלם, על פי שיקול דעתו – לגבי פרויקטים חדשים שלא אושרו בתקציב משרד הפנים – מהכנסות נוספות של העירייה. כלומר, אי התשלום לתובעת נובע למעשה כתוצאה מהפעלת שיקול דעת ולא בהעדר תקציב.

1. עוד יצוין כי טעם כללי נוסף לטעמים האמורים לעיל, הוא כי משמעות ההתעלמות מן ההתחייבות של ראש העיר משמעה כי הרשות או מי מטעמה יכולים לפזר הבטחות ולפעול כרצונם, ואם יתגלה בדיעבד שההתחייבות ניתנה שלא כדין, ההתחייבות תבוטל (ר' פרשת אור יהודה, עמ' 21 לפסק הדין המודפס).
2. מן המקובץ לעיל עולה כי דין טענת העיריה לפיה אינה חייבת בתשלום התמורה מהטעם שהתקציב לשנת 2008 לא אושר-להדחות.

טיב העבודה

1. טענת הגנה נוספת שהעלתה הנתבעת, היא כי לא מגיע לתובעת תשלום בגין העבודה, לאור טיבה הלקוי והפרת התחייבויותיה של התובעת בביצוע העבודה.
2. לטענת הנתבעת, התובעת הפרה את ההסכם ולא ראיינה את מרבית הגורמים אותם התחייבה לראיין, לרבות כל מנהלי בתי הספר, תלמידים והורים. כמו כן, נטען כי התובעת לא הגישה דו"ח ביניים כפי שהתחייבה, ואף לא הגישה דו"ח סופי אלא טיוטה בלבד.
3. אין בידי לקבל את הטענות הנ"ל.
4. ראשית, העירייה לא טענה דבר בעניין טיב העבודה או הפרת ההסכם בזמן אמת. במענה לפנייתו של רמי הוכמן בנושא עיכוב תשלום התמורה, התייחס ב"כ העירייה אך ורק לנושא תנאי התשלום, ואף ציין במפורש כי העירייה פועלת לאישור התקציב וכאשר זה יתקבל, גזבר העירייה יפעל לזרז את התשלומים (נספח ט' לתצהיר התובעת, מכתב העירייה מיום 27.11.08).
5. על פי עדותם של מנכ"ל התובעת אמנון ברטל וכן רמי הוכמן היועץ מטעם התובעת, רשימת המרואיינים שהופיעה בהצעת התובעת היא רשימה כללית, ולאחר קבלת העבודה מתקיימת התייעצות לעניין זהות המרואיינים מתוך הרשימה. על פי עדותם, דרור ללוש קבע עם מי יערכו הראיונות.
6. אין מחלוקת שהגורם מטעם העיריה שמולו התנהלה התובעת, הוא דרור ללוש, אשר אישר את האמור לעיל בחקירתו:

"ש. מי קבע לו עם מי הוא ייפגש?

ת. אני." (עמ' 50 לפרוטוקול)

וכן:

"אם אני זוכר נכון, רמי לא בא לשלושה, ארבעה חודשים, הוא בא לתקופה ארוכה. וראש עיר גם דיבר על כמה שלבים. ואז אמרנו מה שלא ראיינת עכשיו, תראיין אחר כך. בוא תתחיל עם הדו"ח ונעשה ריצה, ישור קווים בריצה. ולכן לא הייתה לי חשיבות אם הוא ירואיין עכשיו או מחר...." (עמ' 57 לפרוטוקול)

"...הסיבה הייתה כנראה אם נתתי לו אישור לא להיפגש עם איש כזה או אחר, זה היה מתוך רצון להחיש את התהליך...." (עמ' 61 לפרוטוקול)

עוד העיד ללוש מדוע לא היה צורך לראיין את כל האנשים שפורטו ברשימה:

"אני לא זוכר את הדו"ח, אבל אני אגיד לכם כאן משהו. אם יש כאן בדו"ח נתונים מספריים של שנים קודמות ונתונים של מס' תלמידים נוכחי וכמה עזבו את העיר וירידה ועלייה בהישגים הלימודיים, אז לא צריך לראיין את כולם, כי האטמוספרה בעיר היא אטמוספרה ידועה. הרי שראש העיר מדבר חינוך, אז אתה יודע שהוא מדבר מפי המנהלים. ואני חושב שיש פה תהליך שהוא משהו כזה כללי. זה נשמע כאילו לא מקצועי, אבל זה מאוד מקצועי, כי בחינוך אתה אומר לי מדגם עשרה או מדגם עשרים, אין דבר כזה. אין דבר כזה, לא יכול להצביע לך על מספר. אני יכול להגיד לך שהאטמוספרה הכללית הייתה של בדיקה כללית. מה גם, שאני חוזר על זה פעם שניה, לא יודע למי זה טוב, למי זה רע, שהתחושה הייתה שבאמת ובתמים מיישרים קווים בריצה, רצים איתו על מה שרוצים. כל מה שאני ארצה ממנו, נקבל . והתחושה הייתה שגם הולכים לדורות, לא הולכים ליום יומיים. ולכן אם אתה שואל אותי האם זה מספק אותך, זה בפירוש סיפק אותי בעת ההיא." (עמ' 77 לפרוטוקול)

1. איני מקבלת את טענת העירייה לפיה אף אם ללוש הורה לתובעת לראיין פחות אנשים מהאמור בהסכם, היה על התובעת שלא להישמע לו. הרפרנט מטעם העירייה מייצג את העירייה ודרישותיה למול התובעת, וניתן היה להניח כי הוראותיו משקפות את רצונות העירייה עצמה.
2. ולגבי טיבה של העבודה, העיד ללוש כי בוצעה עבודה משביעת רצון:

"ההשלמות היו בסדר גמור. ואז עוד פעם היה ככה גל שלם של התעסקות עם זה, והדו"ח בסדר גמור בעיניי.

ש. זאת אומרת שדו"ח התקבל, זה מה שציפית לקבל,

ת. פחות או יותר, כן.

ש. גם אל מול מה שהגדרת וגם בתור היותך איש חינוך?

ת. כן, פחות או יותר כן."

...

ש. זאת אומרת, האמנת שמגיע להם כסף,

ת. כן, כן , כן.

ש. כי קיבלת את התוצר שהזמנת.

ת. כן. כולם ידעו את זה גם, שזה ישולם"

...

ש. אתה יודע, ההחלטה כאן היא בעצם משפטית, האם קיבלתם את התוצר שאותו הזמנתם.

..

ת. התשובה היא פחות או יותר כן. כן. אני מכיר דו"חות טובים יותר, אני גם מכיר דו"חות יותר גרועים. אבל התוצר זה מה שביקשנו. (עמ' 53 לפרוטוקול)

וכן הבהיר:

"יש גם עוד אפקט שלא נלקח בחשבון. השיחות עם רמי הם שיחות יועץ. הם לא רק שיחות לכתוב דו"ח. הוא שינה תפיסת עולם של מנהלים, הוא ישב עם ועד הורים שהיה מאד מיליטנטי וריכך אותם. הוא יצר שם מהלך שגם עצם התעסקות שלו בזה יצרה. עכשיו, זה לא מופיע בדו"ח, פה יש מילים. אבל רמי שהיה תקופה, הלך, חזר, הלך, חזר, יצר לנו, יצר לנו שקט תעשייתי, יצר לנו נוחות. המנהלים נהנו להיפגש איתו. ואני רוצה גם להגיד לכם, אני לא זוכר, אני חושב שהוא נפגש בעיקר עם הורים, כי שם היה הלחץ, שם היה הרחש בחש." (עמ' 54 לפרוטוקול)

ועוד:

"..אני אגיד לך משהו. כשקיבלתי את הדו"ח הייתי מרוצה". (עמ' 59 לפרוטוקול)

1. לטענת הנתבעת, היה על התובעת להגיש דו"ח ביניים וכן דו"ח סופי, אך היא לא עשתה כן. הנתבעת מפנה לאמור בתצהיר גילוי המסמכים ותשובות לשאלון מטעם רמי הוכמן, בו נכתב "נוכח לוח הזמנים הקצר, ודרישת הנתבעת לקבלת החומר במהירות המרבית, לא נערך דו"ח ביניים". כן נטען כי על הדו"ח שהוגש כתוב "טיוטה", ועל כן אין המדובר בדו"ח סופי.
2. יצוין בעניין זה כי דרור ללוש בחקירתו, אישר את הטענה כי לוחות הזמנים היו לחוצים והתובעת נדרשה להחיש את עבודתה. (ר' חקירתו של ללוש כמצוטט לעיל, וכן עמ' 57 לפרוטוקול: "..מה שאני זוכר, שאני גם מאד לחצתי להחיש את התהליך, כי ראש העיר לחץ אותי".
3. הנתבעת טענה כי הוכמן סתר את האמור בתצהירו באשר לדו"ח הביניים בחקירתו הנגדית. וכך העיד:

"ש. הגשתם דוח סופי?

ת. הגשנו דוח סופי והגשנו השלמות לדוח הסופי" (עמ' 18 לפרוטוקול)

וכן:

"ש. מתי הגשת דוח ביניים?

ת. לאורך כל התקופה נמסרו דוחות והיו מגעים טלפוניים ובין אם במסמכים שהוגשו." (עמ' 19 לפרוטוקול)

ועוד:

"ש. לשאלת בית משפט, מה ההבדל בין דוח ביניים לדוח סופי מה הכוונה בהצעה?

ת. העבודה שלי היא עבודה של איש מקצוע שעשה את הדברים האלה בעצמו והוא יועץ בכיר. האתיקה של העבודה מחייבת לעבוד על בסיסי מידע, לכתוב דוח, לתת ללקוח להגיב עליו ואז לכתוב את אותה טיוטה סופית, זה עניין של סמנטיקה וכך עשינו" (עמ' 20 לפרוטוקול)

1. אף בעניין זה נחקר ללוש:

"ש. דרור, אני מבקש ממך, תעיין בחוזה ותגיד לי מה מתוך מה שכתוב בו נעשה על ידי התובעת . יש פה שלבים, א', .... וכו' . בוא תגיד לי מה בוצע.

...

ת. ראיונות נעשו, אתה אומר שיש רשימה של מרואיינים .

... ניתוח מסמכים, מה שאני זוכר שניתנו הרבה מאוד מסמכים גם כלכליים, תקציב עירייה, אחוזי בגרות של בתי הספר וכו' . ניתנו מסמכים . קביעת יעדים נקבעו, המלצות לביצוע ניתנו . דיונים משותפים נעשו, לפחות איתי והרבה . הרבה מאוד אפילו . דו"ח מסכם, זה הדו"ח . שלב ב' הטמעה,

ש. לא, דילגת שם משהו.

ת. דיון משותף, דו"ח מסכם . דו"ח ביניים.

ש. דו"ח ביניים הוגש?

ת. טיוטה לדיון . דו"ח הביניים, דו"ח הביניים זה הדו"ח, תראה, אני קיבלתי, אני קיבלתי שני דו"חות . קיבלתי דו"ח ואחר כך השלמות שלו, אז כנראה שזה דו"ח הביניים... והטמעה לא . הטמעה לא נעשתה .

ש. הבנתי . עכשיו אני שואל אותך שאלה פשוטה . אם אני אציג בפניך מסמך, תצהיר של רמי הוכמן שבה הוא אומר שהוא לא הגיש דו"ח ביניים, מה תענה לי על זה?

ת. אני אמרתי לך בפירוש שאני לא יודע אם הוא קורא לזה דו"ח ביניים . קיבלתי שתי חוברות, חוברת אחת והשלמות.

ש. הבנתי . מה זה דו"ח סופי, אתה יודע להסביר לי? אתה כמנהל מחלקת החינוך, היום גם ממונה גלבוע, מועצה מקומית גלבוע, מה זה דו"ח סופי? איך ההגדרה של דו"ח סופי?

.... דו"ח סופי זה דו"ח שמבחינתי.. יש בו שיקוף מצב קיים.. יש לו העלאת בעיה.. ויש לו פתרונות מוצעות. ועל פי עניות דעתי, זה מה שיש בדו"ח הזה." (עמ' 65-66 לפרוטוקול).

1. איני סבורה כי עדותו של הוכמן סותרת את האמור בתצהיר תשובותיו לשאלון. כמו כן, עדותו תואמת ועולה בקנה אחד עם עדותו של ללוש הן באשר ללוחות הזמנים הקצרים, והן באשר לדוחות שהוגשו. ללוש העיד כי כל התהליך הוחש, וכן העיד במפורש כי הדו"ח שהוגש, על השלמותיו היה מבחינתו הדו"ח הסופי, וכי התובעת מילאה אחר התחייבויותיה על פי החוזה (למעט ההטמעה בהתאם לשלב ב', אשר נקבע בהסכם כי הוא אופציונלי ואין בעניין זה מחלוקת בין הצדדים).
2. טענת הנתבעת כי לא הוגש דו"ח סופי מתבססת על כך שעל גבי הדו"ח נכתב "אין להפיץ מידע הכלול בטיוטה ללא אישור מפורש, בכתב, מכותבי מכתב זה". ברם, עדי התובעת העידו כי זהו הדו"ח הסופי, וכך אף אישר דרור ללוש. ראש העיר עצמו העיד כי לא היה מעורב בהליך, ולא הייתה כל תלונה או ל דרישה מצד העירייה כלפי התובעת באשר לסופיות הדו"ח בזמן אמת.
3. בתצהירו ציין ראש העיר כי הדו"ח שהוגש על ידי התובעת אינו רציני. אף על פי כן, בחקירתו הנגדית נשאל האם קרא את ההשלמות לדו"ח, ענה: "קראתי בכלליות" (עמ' 31 לפרוטוקול). כן העיד ראש העיר כי לא היה מעורב בתהליך הכנת הדו"ח, וכי הדבר נובע מעבודה הלקויה של התובעת.
4. מאחר שראש העיר העיד מפורשות כי לא היה מעורב בתהליך, הרי שעדותו של ללוש באשר לטיב העבודה שנעשתה על ידי התובעת רלוונטית יותר, שכן ללוש היה בקשר צמוד עם הוכמן, הוא שקיבל לידיו את הדו"חות והמסמכים והוא אשר ביקש את ההשלמות.
5. כן יצוין כי ללוש נשאל בחקירתו הנגדית, לרבות על ידי בית המשפט, בדבר ייחודו של הדו"ח לעיריית טבריה, ועמד על כך כי הדו"ח ייחודי ומתאים לנתוני העירייה.
6. מעבר לאמור לעיל, לא הובאה כל עדות שבמומחיות בעניין המקצועיות של הדו"ח. לבית המשפט אין את האפשרות להכריע בדבר טיבה של עבודה מקצועית זו או אחרת, מבלי שתוצג לו חוות דעת של מומחה לדבר.

סוף דבר

1. לאור כל המקובץ לעיל, דין התביעה להתקבל.
2. בכתב התביעה נטען כי החוב עומד על סך של 85,000 ₪ בתוספת מע"מ, וסכום התביעה נקבע על סך של 95,949 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר נטען כי זהו סכום החוב משוערך נכון ליום הגשת התביעה.
3. אין בידי לקבל את השערוך שעשתה התובעת לסכום החוב, שכן לא הובאה כל ראיה באשר לחישוב. אשר על כן, נקבע כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 85,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.5.09, הוא יום הגשת החשבונית לתשלום לנתבעת (נספח ט' לכתב התביעה) ועד התשלום בפועל.
4. יובהר כי בכתב התביעה נדרשו הפרשי ההצמדה והריבית החל מיום הגשת התביעה, אולם זאת מאחר שהתובעת ביצעה שערוך של סכום החוב עד ליום הגשת התביעה. משלא קיבלתי את השערוך שבצעה התובעת, הרי שהיום הקובע לעניין הפרשי ההצמדה והריבית הוא יום הגשת החשבונית לתשלום.
5. לעניין עדותו של דרור ללוש לגביה נטען על ידי התובעת כי נדרשה כתוצאה מצירוף הראיה שצירפה הנתבעת, אני סבורה כי היה מן הראוי להביא את ללוש לעדות במסגרת ישיבות ההוכחות שנקבעו לכך, וכי לא היה קשר בין עדותו לבין צירוף הראיה. כאמור עניין זה נלקח על ידי בחשבון לעניין ההוצאות.

בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובעת את החלק היחסי של אגרת ביה"מ ביחס לסכום פסק הדין ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח ₪.

הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ג, 24 יוני 2013, בהעדר הצדדים.