כללי

1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), והחזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין.
2. העובדות של העבירות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ואחזור עליהן כאן אך בתמצית: ביום 9/5/10, לאחר שנחקר במשטרת באר שבע בגין החזקת סכין שלא כדין, עלה הנאשם לאוטובוס של חברת "אגד" מבאר שבע לדימונה. הנאשם נרדם באוטובוס ובמקום לרדת בצומת ערוער הוא המשיך בנסיעה באוטובוס עד לדימונה. הנאשם ביקש לנסוע בחזרה באוטובוס הנוסע מדימונה לבאר שבע ועוצר בצומת ערוער, בלי לשלם את עלות הנסיעה, אך הסדרן בתחנה המרכזית בדימונה אמר לנאשם שאם הוא נרדם, הוא צריך לשלם. לבסוף שילם הנאשם את עלות הנסיעה (9.5 ש"ח) ועלה על האוטובוס שבו נהג המתלונן. כאשר הגיע האוטובוס אל התחנה בצומת ערוער, ניגש הנאשם אל המתלונן, רכן מעליו תוך שהוא נצמד אליו, והצמיד סכין בעלת להב מעוקל לצוואר המתלונן, בעודו מסתיר בגופו את הסכין ואת ההתרחשות מנוסעי האוטובוס. הנאשם שדד שטר של 20 ש"ח מהמתלונן ונמלט מן האוטובוס.

תסקירי שירות המבחן

1. על פי הודעת שירות המבחן מיום 7/1/13 לבית המשפט, הנאשם לא הגיע לפגישה שנקבעה לו עם שירות המבחן. לנאשם ניתנה הזדמנות נוספת להיפגש עם שירות המבחן, ועל פי תסקיר שירות המבחן מיום 17/2/13, מדובר בבחור צעיר, בן 22, שגדל במשפחה מרובת ילדים ובתנאי דחק. הוריו התקשו לספק לו תנאים בסיסיים. אביו נפטר בהיותו בן 12. הנאשם למד 12 שנות לימוד במסגרת מקצועית ורכש הכשרה בתור רתך. בטרם נעצר הוא עבד במשך שנה וחצי עם אחיו בעסק משפחתי. בשנים האחרונות הוא נטה להיגרר ולהתרועע עם חברה שולית.

לגבי העבירות דנא הכחיש הנאשם כי נשא סכין או כי השמיע איומים כלפי הנהג. לדבריו, הוא היה אמור לחזור לביתו, אך הנהג לא עצר לו בתחנה. התנהל ויכוח עם הנהג, והנאשם נאלץ להמשיך בנסיעה עד דימונה, שם הוא עלה שוב לאוטובוס עם אותו נהג ונדרש לשוב ולשלם. הנאשם שילם שוב, אך לקראת ההגעה לצומת ערוער הוא ראה אצל הנהג 20 ש"ח ונטל ממנו את הכסף. הנאשם מסר כי בכך הוא החזיר לעצמו את הכסף שהוא לא היה אמור לשלם.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם חווה פגיעה, תסכול והשפלה בסיטואציה המתוארת. התנהגותו האדישה של הנהג הביאה אותו להגיב באופן אימפולסיבי ותוקפני, בלי לשקול את השלכות מעשיו. עוד צוין כי הנאשם מתקשה לגלות אמפתיה לקורבן ולהבין את הפגיעה באחר.

שירות המבחן התרשם מבחור נגרר, בעל אישיות ילדותית ובלתי מגובשת. לרוב הוא מסוגל להפעיל שיקול דעת, אך במצבים שבהם הוא חווה פגיעה והשפלה בכבודו או בכבוד משפחתו הוא עלול להגיב באופן תוקפני. הוטעם כי הנאשם מצוי בסיכון לשוב ולבצע עבירות נוספות, וכי קיימת חוסר בהירות באשר לאי התחלתו את עבודות השירות שהוטלו עליו בתיק אחר והדבר קשור, בין היתר, בפסיביות שלו.

שירות המבחן ביקש לבחון את התאמתו של הנאשם לטיפול. דא עקא שעל פי האמור בתסקיר מיום 10/3/13, הנאשם לא הגיע לפגישה שמטרתה הייתה לבחון את התאמתו לטיפול. הוא יצר קשר עם שירות המבחן רק לאחר מועד הפגישה. על כן התרשם שירות המבחן כי הנאשם חסר מוטיבציה להשתלב בטיפול, ולא ניתן לבוא בהמלצה טיפולית אודותיו. הודגש כי "יש מקום לענישה מרתיעה מציבת גבולות", אך עם זאת יש לקחת בחשבון את גילו הצעיר של הנאשם ואת ההערכה כי "מאסר ממושך יעמיק אצלו דפוסים עבריינים".

הראיות לעונש

1. ב"כ המאשימה הגישה את תדפיס המידע הפלילי לגבי הנאשם, שלפיו לחובת הנאשם הרשעה מאוקטובר 2012 בת"פ 33564-11-10 בבית משפט השלום בבאר שבע בגין פריצה מיום 4/5/10, והוטלו עליו מאסר בן 6 חודשים, מאסרים מותנים וקנס. כמו כן, למשיב הרשעה מנובמבר 2011 בגין החזקת סכין שלא כדין [מדובר באירוע המקדים לאירוע מושא כתב אישום זה, כמתואר בהכרעת הדין], והוטלו עליו מאסר מותנה וקנס.

בנוסף הגישה ב"כ המאשימה את גזר הדין מיום 14/10/12 בת"פ 33564-11-10 הנ"ל, שלפיו המאסר בן 6 החודשים שהוטל על הנאשם ירוצה בדרך של עבודות שירות, וכי על הנאשם להתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 28/11/12.

ב"כ המאשימה הפנתה גם לעדות הנהג המתלונן, בעמוד 28 לפרוטוקול, שלפיה, אמר המתלונן בהתייחס לנאשם: "יש לי גם שריטה במוח ממנו, יש לי סיוטים .זה קשה לי כשאני מול הנאשם. חזרתי לעבודה מיד כדי לגמור את ההשפעה הזו".

עיקר טענות הצדדים

1. לטענת המאשימה, יש להשית על הנאשם עונש המצוי במתחם העונש ההולם, אשר לגישת המאשימה הוא בין 3-5 שנות מאסר בפועל, וזאת לצד מאסר מותנה בעבירות שבהן הורשע וכן בעבירות אלימות ורכוש, קנס כספי וכמו כן פיצויים למתלונן. כן הוסיפה ב"כ המאשימה ועתרה כי עם מתן גזר הדין יורה בית המשפט על הפסקה שיפוטית של עבודות השירות שהוטלו על הנאשם בת"פ 33564-11-10 הנ"ל, בהתאם לסעיף 51י(א)(1) לחוק העונשין, לטענתה.

ב"כ המאשימה הטעימה כי בתי-המשפט ראו בחומרה את העבירות המבוצעות כלפי נהגים המשרתים את הציבור וקבעו כי יש להגן עליהם.

ב"כ המאשימה ציינה את הנסיבות לחומרה שלהלן: הנאשם, שרק שעות אחדות קודם לכן עוכב לחקירה בשל החזקת סכין, שב והצטייד בסכין נוסף, שבו עשה שימוש, תוך גילוי תעוזה, בריונות וחוסר מורא מפני רשויות החוק; השוד בוצע לאור יום, במקום ציבורי, כלפי המתלונן שלא הרע לנאשם; תגובתו של הנאשם בשל ויכוח על סכום כסף פעוט עם אדם אחר ובשל פגיעה בכבודו על-ידי אותו אחר, מעידה על מסוכנותו, על העדר שיקול דעת ועל התנהלות עבריינית; הנאשם נערך לביצוע השוד ותכנן אותו; המתלונן חש חוסר אונים, אימה וחרדה; הנאשם נמלט במהירות מהמקום לאחר השוד; הנאשם ניהל את ההליך המשפטי עד תומו ובמהלכו הוא שיקר לרשויות החוק והאכיפה.

ב"כ המאשימה הפנתה לרישום הפלילי של הנאשם. היא הדגישה את סמיכות הזמנים בין האירוע שבו הורשע בת"פ 33564-11-10 הנ"ל (4/5/10) לבין האירוע שבו הורשע הנאשם בתיק דנא (9/5/10), וטענה כי מדובר באדם שאימץ לעצמו דרך חיים עבריינית.

ב"כ המאשימה ביקשה לדחות את המלצת שירות המבחן, וטענה כי מדובר בעבירות חמורות, בהדגישה כי הנאשם לא החל בריצוי עבודות השירות שהוטלו עליו בת"פ 33564-11-10 הנ"ל במועד שנקבע לכך, וכי גם בתיק דנא הוא לא שיתף פעולה עם שירות המבחן. עוד טענה ב"כ המאשימה כי מקרה זה אינו מצדיק חריגה ממתחם הענישה בשל שיקולי שיקום, וכי השיקול של הרתעת הנאשם בפרט והרתעת הציבור בכלל גובר בנסיבות העניין על נסיבותיו האישיות של הנאשם.

לעניין רמת הענישה הפנתה ב"כ המאשימה לגזר הדין שניתן בת"פ (מח' חי') מדינת ישראל נ' מקלדה (26/11/12), בגין שוד בנסיבות מחמירות, החזקת סכין ואיומים, שבו נקבע כי מתחם העונש ההולם בגין עבירות השוד ועבירת החזקת הסכין עומד על 4-8 שנות מאסר בפועל. באותו מקרה הושת עונש של 5 שנות מאסר בפועל.

1. ב"כ הנאשם הדגיש, בין היתר, כי מדובר במעשה מצער וחד-פעמי. הוטעם כי לא נגרמה פגיעה למתלונן, כי אין בסיס המחזק את דברי המתלונן בעדותו בדבר השלכות האירוע עליו, וכי לא בכדי נמנע המתלונן להעיד לעניין העונש.

כמו כן ציין ב"כ הנאשם לקולה את גילו הצעיר של הנאשם, הן כיום והן בעת ביצוע העבירות, והדגיש גם כי אין לנאשם הרשעה נוספת מאז המקרה.

ב"כ הנאשם טען כי לנאשם היה רצון להתייצב לבדיקת התאמתו לטיפול בשירות המבחן, אך נפלה אצלו טעות באשר לשעה שנקבעה לפגישה.

ב"כ הנאשם הפנה לפסקי דין הדנים בעבירות דומות, שבהם נגזרו עונשים של הטלת צו מבחן, שירות לתועלת הציבור או מאסר בדרך של עבודות שירות, בין היתר, מנימוקי שיקום: ת"פ (מח' ת"א) 15111-06-10 מדינת ישראל נ' ספרטק; ת"פ (מח' ת"א) 25035-10-10 מדינת ישראל נ' בן יוסף; ת"פ (מח' ת"א) 40397/02 מדינת ישראל נ' בראל; ע"פ 4041/06 אשורוב נ' מדינת ישראל; ת"פ (מח' ב"ש) 8275/05; ת"פ (מח' חי') 5012/06 מדינת ישראל נ' חוג'ראת.

ב"כ הנאשם עתר להעדיף את האינטרס השיקומי של הנאשם ולהסתפק בענישה הצופה פני עתיד ולחלופין להטיל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בהקשר זה נטען כי לגבי עבודות השירות שהוטלו על הנאשם בת"פ 33564-11-10 הנ"ל, יש להעדיף את גרסת הנאשם, שלפיה הוא יצר קשר פעמים אחדות עם משרד הממונה על עבודות השירות, ונמסר לו שימתין להודעה מצדם בדבר תאריך התחילה. כמו כן צוין כי הנאשם החל בינתיים (במחצית האחרונה של חודש מרץ 2013) את עבודות השירות שהוטלו עליו.

ב"כ הנאשם הוסיף והתייחס לבקשת המאשימה להורות על הפסקה שיפוטית של עבודות השירות, וטען כי אין מקום לבקשה, משום שעל פי הוראת סעיף 51י(א)(1) לחוק העונשין, ההרשעה ב"עבירה האחרת" צריכה להיות בתקופת עבודתו של עובד השירות בשל העבירה המוקדמת, ואילו בתיק דנא ניתנה הכרעת הדין ביולי 2012, דהיינו לפני מתן גזר הדין בת"פ 33564-11-10 הנ"ל באוקטובר 2012.

1. כאן המקום להוסיף כי בעקבות טענת הנאשם כי הממונה על עבודות השירות ביקש שהנאשם ימתין עד לקבלת הודעה מהממונה על מועד תחילת ריצוי עבודות השירות בת"פ 33564-11-10 הנ"ל, התבקשה התייחסות הממונה.

במסמך מטעם קצינת מיון ורישום במשרדי הממונה על עבודות השירות מיום 19/3/13 צוין, כי "... במעמד הדיון נכחו בא-כוח הנאשם והנאשם עצמו, שמעו את גזר הדין, אך משיקוליו האישיים ולדעתי משום אי ציות, אי קבלת מרות וסמכות החוק, בחר הנאשם שלא להתייצב ... התרשמותי הינה כי הנאשם חסר מוטיבציה להשתלב במסגרת אינטנסיבית זאת, אינו מגלה אחריות על מעשיו ואופן התנהלותו".

בחוות דעת מטעם הממונה מיום 24/3/13 צוין, נוסף על האמור במסמך הנ"ל, כי בשיחת בירור טען הנאשם כי הוא לא ידע על המועד לתחילת ריצוי עבודות השירות וכי הוא לא הבין עברית, אף שהוא נכח בדיון שבו הוחלט על מועד ריצוי עבודות השירות. הממונה הוסיף כי הנאשם שובץ בעבודת שירות בסטטוס של "עובד שירות רגיל – ממתין להפסקה מנהלית", וכי נקבע לנאשם שימוע. לבסוף צוין כי הממונה סבור כי אין לתת לנאשם הזדמנות נוספות לשוב ולרצות את עונשו במסגרת עבודות שירות.

1. הנאשם אמר בבית המשפט כי הוא חושב כל הזמן על מה שקרה וכי הוא מצטער על מה שהוא עשה.

דיון והכרעה

1. הנאשם בחר לעשות דין לעצמו, ומשום שלא היה מרוצה מכך שהיה עליו לשלם את תמורת הנסיעה (שמבחינתו הייתה מיותרת), ובשל מורת רוחו מתגובת עובד חברת האוטובוסים לבקשתו לפטור אותו מעלות הנסיעה, הוא פעל בתוקפנות, תוך שהוא מצמיד סכין לצווארו של נהג האוטובוס, המתלונן, ושדד ממנו כסף, והפר בכך את (שלוותם ואת) תחושת הביטחון של נוסעי האוטובוס בכלל ושל המתלונן בפרט. הערכים החברתיים שנפגעו הם זכות הקניין ותחושת הביטחון של הציבור, ובייחוד של מי שעוסק במתן שירות לציבור.

ככלל, עבירת השוד היא עבירה חמורה, שהמחוקק ביקש להחמיר את העונש בגינה, עת שהיא מבוצעת כשהשודד מצויד בנשק קר או חם. מידת הפגיעה בקורבן ובתחושת הביטחון של כלל הציבור היא רבה. על כן, נפסק כי על בתי המשפט להגיב בענישה מרתיעה והולמת הכוללת רכיב מרכזי של מאסר משמעותי לריצוי בפועל (ראו והשוו: ע"פ 6378/11 בסול נ' מדינת ישראל, בפסקה 8; ע"פ 3232/00 אלעוקבי נ' מדינת ישראל; ע"פ 1548/91 סורי נ' מדינת ישראל; ובהקשר של שוד נהגים המשרתים את הציבור, ראו למשל: ע"פ 10828/04 אלטורי נ' מדינת ישראל).

עם זאת, במקרה דנא – ומבלי לגרוע מחומרת המעשה ומהפגיעה בתחושת הביטחון של המתלונן ושל הציבור – אין מדובר בביצוע עבירה ברף החומרה הגבוה שלה, בשים לב לנסיבות המיוחדות שעל רקען ביצע הנאשם את העבירה. כזכור, הנאשם שדד שטר של 20 ש"ח בלבד, אף שלפי עדות המתלונן, הנאשם נטל את שטר הכסף של 20 השקלים מתיק שבתוכו נמצא כסף נוסף, לרבות מטבעות רבים. נתון זה תומך כשלעצמו בסיבה שהביאה את הנאשם לבצע את העבירות, שאיננה רצון לחמוד את רכוש הזולת ולהשיג "רווח קל" כבעבירות שוד אופייניות, אלא השבת עלות הנסיעה המיותרת מבחינתו. כמו כן, לבד מהצמדת הסכין, לא פעל הנאשם באלימות כלפי המתלונן, ולא נגרם למתלונן נזק פיזי – הגם שאין להקל ראש בבהלה ובחרדה שאחזו אותו בשל האירוע.

בכך שונה המקרה דנא מן המקרים מושא הפסיקה שהציגה המאשימה וממקרים רבים נוספים האופייניים לעבירות אלו.

בנסיבות כוללות אלו, מתחם העונש ההולם בגין עבירת השוד בנסיבות מחמירות ובגין עבירת החזקת סכין שלא כדין (המהוות אירוע אחד) הוא בין שנה לשלוש שנות מאסר בפועל.

1. לשם גזירת העונש המתאים לנאשם (בתוך מתחם הענישה הנ"ל) שקלתי את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, כדלקמן: לחובת הנאשם הרשעה בעבירת רכוש שבוצעה ימים אחדים עובר לביצוע העבירות דנא; הנאשם נתפס כשהוא מחזיק סכין שלא כדין זמן קצר עובר לביצוע העבירות דנא, ומאוחר יותר הוא הורשע בגין כך בעבירה של החזקת סכין שלא כדין; מנגד, הנאשם הוא צעיר יליד 1991. הוא היה בן 21 בעת ביצוע העבירות והוא בן 23 כיום; הנאשם לא ריצה מעולם מאסר בפועל; הנאשם שהה תקופה ארוכה במעצר בית בתנאי איזוק אלקטרוני, ולא הסתבך מאז בעבירות נוספות; עולה מתסקיר שירות המבחן כי מאסר ממושך עלול לחזק דפוסים בעייתיים שבנאשם. כמו כן שקלתי את יתר נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם ואת הבעת הצער ב"דברו האחרון" בבית המשפט.
2. במכלול הנסיבות והשיקולים, אני סבור כי, מחד גיסא, יש להטיל על הנאשם ענישה מוחשית ומרתיעה, על מנת שיפנים את הפגם שבהתנהגותו; ומאידך גיסא, אין למצות עמו את הדין, על מנת שיצליח לשקם את דרכיו, במקום להוסיף ולהידרדר לדרך חיים עבריינית, וזהו למעשה אינטרס של הציבור כולו.
3. אשר לבקשת המאשימה להורות על הפסקה שיפוטית של עבודות השירות שהוטלו על הנאשם בת"פ 33564-11-10 הנ"ל:

סעיף 51י(א) לחוק העונשין קובע כדלקמן:

הרשיע בית משפט עובד שירות בתקופת עבודתו בשל עבירה אחרת, יחולו הוראות אלה:

(1) גזר בית המשפט עונש מאסר בשל העבירה האחרת - וקבע שהנאשם לא ישא אותו בעבודת שירות – לא תחל עבודת השירות או תופסק ביום מתן גזר הדין, לפי העניין, ועובד השירות יישא את עונשו או את יתרת עונשו, לפי העניין, בבית הסוהר מהיום האמור או מיום אחר שקבע בית המשפט; עובד השירות ישא את תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית המשפט, שהרשיעו בשל העבירה האחרת, ציווה ששתי התקופות, כולן או מקצתן, יהיו חופפות;

...

[ההדגשות הוספו ואינן במקור]

לעניין המועד הקובע לתחולת הסעיף הנ"ל, קבע בית המשפט העליון כי "שני 'מועדים קובעים' הם שיעוררו לחיים את הוראת סעיף 51י לחוק, ובלבד שיחולו במצטבר. לאמור, גם ההרשעה בעבירה השנייה וגם גזר הדין בעבירה השנייה, כראשון כן השני, השניים חייבים שיהיו בעוד פלוני נושא בעבודת שירות בגינה של עבירה קודמת" (דברי השופט מ' חשין בע"פ 3215/96 דורבשי נ מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 738, 742).

מאחר שבעת הרשעתו של הנאשם בתיק הנוכחי – בחודש יולי 2012 – טרם ניתן גזר הדין בת"פ 33564-11-10 הנ"ל, וממילא טרם נשא הנאשם בעונש המאסר בעבודות השירות (שהוטל עליו במועד מאוחר יותר, רק באוקטובר 2012) – אין סעיף 51י(א) הנ"ל חל על ענייננו.

משכך, יש להחיל בענייננו את הנורמה הכללית הקבועה בסעיף 45(ב) לחוק העונשין, המורה כי:

מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר.

סעיף 45(ב) הנ"ל קובע, אפוא, כי ככלל המאסר ארוך-הזמן בולע את המאסר הקצר, וזאת אם לא נקבע אחרת.

חפיפה מסוג זה – של תקופות המאסר – היא אפשרית גם כאשר דרכי ריצוי עונש המאסר הן שונות – פעם אחת מאחורי סורג ובריח, ופעם שנייה בעבודות שירות. אולם, בכל הנוגע לדרך ריצוי המאסר, החפיפה אינה אפשרית (רע"פ 5074/06 צימר נ' מדינת ישראל (15/5/07), בפסקה 7).

על כן, החפיפה בין עונש המאסר שהוטל על הנאשם בת"פ 33564-11-10 הנ"ל ובין עונש המאסר המוטל בתיק דנא תהיה על פי התקופה הארוכה יותר (בתיק דנא), אך העונש ירוצה כולו מאחורי סורג ובריח.

1. סוף דבר, לאחר שנתתי את דעתי למכלול שיקולי הענישה, ובראשם שיקול ההלימה, ובכלל זה גם שיקולי ההרתעה של הנאשם ושל הרבים, וכן שיקול ההגנה על שלום הציבור ושיקול השיקום, ולאחר בחינת כל השיקולים והנסיבות לחומרה ולקולה, תוך איזון ראוי ביניהם, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
   1. 18 חודשי מאסר בפועל, בחופף למאסר בפועל שהוטל על הנאשם בת"פ 33564-11-10 ושהוא כבר החל לבצעו; ובניכוי ימי מעצרו מיום 25/5/10 ועד ליום 22/6/10. המאסר בפועל כולו ירוצה, כאמור, מאחורי סורג ובריח.
   2. 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרור הנאשם ממאסרו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות או עבירת רכוש שהיא פשע.
   3. 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרור הנאשם ממאסרו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות או עבירת רכוש שהיא עוון או עבירה של החזקת סכין שלא כדין.

כמו כן, אני מחייב את הנאשם לשלם פיצוי למתלונן בסך 1,000 ש"ח, בתוך 90 ימים מהיום.

זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, יב אייר תשע"ג, 22 אפריל 2013, במעמד הצדדים.