לפני:

השופטת אופירה דגן-טוכמכר

החלטה

הנאשמים מבקשים לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם בגין העסקת עובד ללא היתר, באשר לטענתם בנסיבות העניין היה מקום להטיל עליהם קנס מנהלי ולא לנקוט נגדם בהליך פלילי.

1. ביום 3/6/10 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום בגין העסקת עובד זר בלא היתר כדין (עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991.
2. מעובדות כתב האישום עולה כי מדובר בעבירה שבוצעה, לכאורה, ביום 1/10/03 בעת שהעובד, אזרח רומניה, הועסק על ידי הנאשמים בהנחת צנרת באתר בבני ברק בו ביצעה הנאשמת 1 עבודות תשתית. אציין כי כתב האישום הוגש לראשונה בשנת 2009 ונמחק לנוכח אי איתורם של הנאשמים, כתב האישום הוגש בשנית בשנת 2010.
3. לטענת הנאשמים דין כתב האישום להתבטל משום שמדובר בעבירה ישנה, שבוצעה על ידם בשנת 2003. לטענתם בחלוף קרוב לשבע שנים ממועד ביצוע העבירה לא היה מקום לנקוט נגדם בהליך פלילי יזום מקום שמדובר בעבירות שדרך המלך היא לנקוט בעניינן בהליך של הטלת קנס מנהלי. לתמיכה בטענותיהם מפנים הנאשמים להחלטתי בתיק פ 1161/10 מ"י נ' די.סי.אס ולהחלטות דומות, בהן הוריתי על ביטול כתב אישום, לטענתם - בנסיבות דומות.
4. הנאשמים טוענים כי אין ליחס להם עבר מכביד באשר לטענתם אמנם הוגש נגדם כתב אישום נפרד בגין עבירה שבוצעה לכאורה בשנת 2005 (תיק פ 757/08 מ"י נ' מדיסון), באשר באותו עניין יש בידי הנאשמים טענות הגנה אשר פורטו בבקשה לביטול כתב אישום שם.
5. המאשימה מתנגדת לבקשה לביטול כתב אישום. בתגובתה פירטה שש עבירות שמיוחסות לנאשמים, האחרונה שבהן בוצעה בחודש מרץ 2006, ובגינה שילמו הנאשמים קנס מנהלי.

הכרעה

1. תכלית חקיקתו של חוק העבירות המנהליות היתה להעמיד בידי רשויות האכיפה, אמצעי נוסף, בצד הסמכות המוקנית להם ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק.
2. אין לכחד כי בפיתוח המסלול המנהלי יש כדי להפחית את העומסים על המערכת המשפטית, ויתרונו המהותי הוא בכך שמבקרים המתאימים, הוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, בלא להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה.
3. על רקע האמור לעיל אביא כלשונה את הוראת סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, קובעת כדלקמן:

15. קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; סעיף זה אינו גורע מסמכותו של תובע להגיש כתב אישום אם ביקש מקבל ההודעה להישפט על העבירה.

1. בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה – נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל (ראה בגץ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501).
2. עוד קבע בית המשפט בבג"צ 5537/91 הנ"ל, כי החובה להעלות על הכתב את הנימוקים להגשתו של אישום פלילי ("מטעמים שיירשמו") מלמדת, מעצמה, על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרושמם, ואולם בית המשפט העליון הבהיר כי אין מקום שהנימוקים יפורטו בכתב האישום, ודי בכך שירשמו בתיקו של התובע (ודוק, בתיק התובע ולא בתיק החקירה) ובלבד שהטעמים יועמדו לעיונו של הנאשם על פי בקשתו. בתיק זה אין חולק כי בעקבות פנית הנאשמים הועברו לעיונם נימוקי התביעה בהם הובהר כי ביסוד ההחלטה בדבר נקיטת הליך פלילי יזום עומד הטעם של "ריבוי עבירות".
3. יאמר מיד, כי ריבוי עבירות, כשלעצמו, יכול להצדיק הגשת כתב אישום יזום תחת קנס מנהלי, באשר בדרך כלל יש בריבוי העבירות כדי להצביע על רצידיביזם, על "שיטה" ועל כך שההליכים המנהליים אינם אפקטיבים בנסיבות העניין.
4. אין לכחד כי יתכנו נסיבות בהן ריבוי העבירות בלבד לא יוכל להצדיק הגשת כתב אישום, לדוגמא, מקום שחלפו שנים רבות בין התקופה בה בוצעו עבירות לבין מועד הגשת כתב אישום. עמדתי על כך בהרחבה בהחלטתי בת.פ. 1161/09 הנ"ל ואין צורך לחזור על הדברים כאן. לאחר שעיינתי בנסיבות העניין דנן התרשמתי כי לנוכח ריבוי העבירות המיוחסות לנאשמים, ובשים לב כך שבשנים שקדמו להגשת כתב האישום הנאשמים לא תקנו את דרכם (ראה עבירות שבוצעו לכאורה בשנים 2005-2006), לא ניתן לקבוע בענייננו כי שיקול דעתה של המאשימה חרג באופן קיצוני ממתחם הסבירות.
5. לנוכח האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.
6. המזכירות מתבקשת להעביר את התיק לחברי כב' השופט א. שגב לצורך קביעתו להקראה בפניו.

ניתנה היום, י"א טבת תשע"ג, (24 דצמבר 2012), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.