האם נזקי פריצה כוסו במסגרת פוליסת ביטוח שהנפיקה חברת הביטוח למבוטחת אם לאו והאם, ככל שנזקי הפריצה לא כוסו בפוליסה, יש להטיל, בשל כך, חבות כלשהי על סוכן הביטוח, שפעל להתקשרות החוזית בין המבוטחת למבטחת.

ככל שקיים כיסוי ביטוחי או לחילופין, ככל שלא קיים כיסוי כאמור וקיימת חבות לסוכן הביטוח, מהו שיעור הפיצוי להם זכאים התובעים שלפניי מהחב בפיצוים.

אלו השאלות שלפניי.

בקצרת האומר

1. לפניי תביעת כספית על סך של 800,000 ₪ לצורכי אגרה, אשר הוגשה על ידי התובעת 1 - חברה בע"מ, ובעלי מניותיה ומנהליה, התובעים 2-3, כנגד חברת ביטוח, הנתבעת 1 (להלן: "חברת הביטוח"), וסוכן ביטוח, הנתבע 2 (להלן "הסוכן" ו-"סוכן הביטוח").
2. כתב התביעה הוגש במקורו כנגד חברת הביטוח בלבד ובשלב מסוים של ההליך, בחלוף למעלה משלוש שנים מאז הגשת התובענה תוקן כתב התביעה וסוכן הביטוח הוסף כנתבע נוסף.
3. התובעת, חברה בע"מ, אשר כאמור התובעים 1 ו-2 היו בעלי המניות, מנהליה והרוח החיה שמאחוריה (להלן: "החברה" ו-"המנהלים" או "בעלי המניות", בהתאמה), טוענת בתביעתה כי, בלילה שבין 29.7.07 ל-30.7.07 ארעה פריצה בבית העסק שלה בבצרה (להלן: "הפריצה"), במהלכה נגנב ציוד רב, מלאי ותכולה ונגרם נזק למבנה בית העסק.
4. לטענת התובעים, נזקי הפריצה היו מכוסים בפוליסת ביטוח מס' 077763029905, שתוקפה היה מיום 28.3.07 ועד ליום 31.3.08, אשר הונפקה על ידי חברת הביטוח (להלן: "הפוליסה").
5. לטענת התובעים, דרישתם לפיצוי מחברת הביטוח נדחתה בטענה שהפוליסה אינה מכסה נזקי פריצה. התובעים טוענים כי הפוליסה מכסה נזקי פריצה וככל שיקבע כי הפוליסה אינה מכסה, הרי שהסוכן התרשל בכך שלא דאג לקיומה של פוליסה המכסה אירוע מסוג זה.
6. על כן, לטענת התובעים, על חברת הביטוח ועל סוכן הביטוח, לפצותם בערך נזקיהם הישירים שנגרמו בפריצה ונזקיהם העקיפים שנגרמו כתוצאה מאי תשלום תגמולי הביטוח במועד.
7. לעניין הנזק, התובעים טוענים כי, שווי המלאי שנגנב עמד על סך של 200,000 ₪ וערך הנזקים שנגרמו למבנה בית העסק, עמד על סך של 10,000 ₪.

עוד טוענים התובעים כי כתוצאה מאי תשלום תגמולי הביטוח, לא היה ביכולת החברה להשתקם וכתוצאה מכך חדלה מלתפקד. בשל כך, טוענים התובעים כי נגרם להם נזק בגין הפסד השקעות לשם הפעלת העסק בסכום של 250,000 ₪, הפסד השקעות במושכר בסך של 50,000 ₪, אבדן רווחים עתידי בסך של 1,500,000 ₪ ופגיעה במוניטין בסך של 150,000 ₪.

התובעים מוסיפים וטוענים כי נגרמו להם נזקים בשל בזבוז זמן, טרחה, טרדה והוצאות שונות בסך מוערך של 10,000 ₪.

יש לציין כי כל הסכומים הנקובים לעיל הם בערכים נומינליים, נכון למועד הגשת כתב התביעה.

לצורכי אגרה העמידו התובעים את תביעתם על סך של 800,000 ₪.

1. חברת הביטוח טענה בכתב הגנתה כי הפוליסה אינה מכסה נזקי פריצה. לגישתה, ההפך הוא הנכון. לטענת חברת הביטוח, כבר בשלב הטרום חוזי, לאחר קבלת הצעת החברה, היא הודיעה שהיא מסרבת לבטח את החברה מפני נזקי פריצה ובסופו של דבר, לבקשת התובעים באמצעות סוכן הביטוח, הופקה פוליסה ללא כיסוי לנזקי פריצה. לטענת חברת הביטוח, החברה ידעה כי הפליסה אינה כוללת נזקי פריצה.
2. חברת הביטוח טענה כי, החברה לא התקינה מיגונים שהתבקשה להתקין במבנה ולא הודיעה על התקנה כאמור וכי מיגונים אלו היו תנאי להוצאת פוליסה לכיסוי נזקי פריצה.
3. כפי שיפורט להלן, חברת הביטוח שינתה טענתה זו בסיכומיה וטענה כי לו הייתה החברה ממלאת אחרת דרישות המיגון היה כיסוי פריצה בפוליסה.
4. סוכן הביטוח טען כי התביעה כנגדו הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, מקץ 6 שנים ממועד האירוע וכשלוש שנים לאחר שהתובענה הוגשה, ולגישתו לא בכדי.
5. סוכן הביטוח הודה בכך שתיווך עבור החברה למול חברת הביטוח להוצאת הפוליסה, כפוף לסקר מיגונים ואישור חברת הביטוח.
6. סוכן הביטוח טען כי התובעים ידעו היטב, לאחר קבלת דוח הסוקר, שחברת הביטוח מסרבת לבטח את עסק החברה מפני פריצה בשל העדר מיגונים. לכן, לטענתו, לבקשת החברה, הוצאה פוליסה הכוללת ביטוח תכולה ללא כיסוי נזק פריצה.
7. לטענת סוכן הביטוח, החברה והמנהלים ידעו היטב את דרישות המיגון, את חובתם להשלימם ואת העובדה כי לאחר השלמת הדרישות יבוצע ווידוא של ההשלמה ורק לאחר מכן יינתן כיסוי לנזקי פריצה. החברה לא השלימה את המגונים הנדרשים ומכאן שלא הוסף לפוליסה כיסוי לנזקי פריצה.
8. אלו, בתמצית, טענות הצדדים כפי שהובאו לפניי.
9. ביום 13.1.16 התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק.
10. ביום 24.1.16 נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה ובהתאם להחלטתי מאותו היום הגישו הצדדים את האסמכתאות המשפטיות אליהם התייחסו בסיכומיהם.
11. הסוכן הוסיף על דעת עצמו, ובניגוד להחלטתי האמורה, שתי אסמכתאות נוספות, שלא הוזכרו בסיכומיו. בהחלטתי מיום 24.8.16, לאחר שטענות הצדדים לעניין זה הוגשו, הוריתי על הוצאת האסמכתאות הללו מתיק בית המשפט.

ראיות הצדדים

1. התובעים הגישו ראיות מטעמם, במסגרתן הוגש תצהיר התובע 2, מר ברוך מישאל (ת/4), תצהיר התובע 3, מר עמרי ידיד לוי (ת/5), חוות דעת השמאי אינג' בני רוזן טל (ת/1), חוות דעת רואה החשבון דוד פרקש (ת/2) וחוות דעת משלימה שלו (ת/3).
2. סוכן הביטוח הגיש תצהיר מטעמו (נ/4). חברת הביטוח לא הגישה תצהירים מטעמה. סוכן הביטוח וחברת הביטוח הגישו חוות דעת רואה החשבון אלי זיתוני (נ/5).
3. בנוסף, מונה מומחה מטעם בית המשפט, רואה חשבון ירון רומנו, אשר ערך חוות דעת מטעמו, ביחס לחלק ממרכיבי הנזק שנתבעו בכתב התביעה- נזקים שנגרמו למבנה בית העסק, הפסדי השקעות בעסק, אובדן השקעות במושכר שהושכר לצורכי העסק, אבדן רווחים עתידי ופגיעה במוניטין (במ/1).
4. במסגרת ישיבת ההוכחות הגישה ב"כ הסוכן ראיות נוספות-מסמך מבנק דיסקונט בע"מ, מיום 12.5.08, המופנה לחברה, שכותרתו "העמדת הלוואה-לא צמודה בריבית משתנה" (נ/1), מסמך מבנק דיסקונט, מיום 12.5.08, המופנה לחברה, שכותרתו "לוח סילוקין- הלוואה לא צמודה בריבית משתנה" (נ/2) ומסמך מבנק לאומי לישראל בע"מ, מיום 20.5.08, המופנה לחברה שהוא לוח סילוקין של הלוואה (נ/3).
5. במסגרת ישיבת הסיכומים בעל פה הגישו התובעים הסכם שכר טרחה בין ב"כ התובעים לתובעים (ת/6) והנחיות נשיא בית המשפט העליון במסגרתן נכלל נוהל 1/98, קביעת שכר טרחת עורכי דין (ת/7).

טענות הצדדים והעובדות הצריכות לעניין

1. התובעים 2 ו-3 היו צעירים בתחילת שנות העשרים לחייהם, כאשר החליטו להקים את החברה ולהפעיל, באמצעותה, עסק למתן שירותי בר ומשקאות (לעיל ולהלן "העסק"). מקום מושבו של העסק היה במבנה שהושכר על ידי החברה, ברח' הפרדס 20 בבצרה והחברה החלה לפעול בשנת 2005.
2. תחילה הייתה התכולה מבוטחת באיילון חברה לביטוח בע"מ (להלן "איילון"). סכום ביטוח המלאי בפוליסה שהונפקה על ידי איילון עמד על סך של 30,000 ₪.
3. כחודשיים לפני תום תקופת הביטוח באיילון, חתמה החברה על הצעת הביטוח לחברת הביטוח. ההצעה מולאה על ידי הסוכן ונחתמה על ידי החברה, באמצעות הנתבע 2 (להלן "עמרי"). במסגרת הכיסויים הביטוחים המבוקשים נכלל סיכון פריצה.
4. חברת הביטוח שלחה סוקר מיגונים (להלן "הסוקר"), אשר ביום 7.2.07 ערך דוח, בעקבות ביקור במקום ביום 6.2.07, במסגרתו הביע דעתו כי אין מקום לבטח את תכולת העסק כנגד סיכוני פריצה נוכח רמת סיכון גבוהה. דוח זה כונה על ידי הצדדים "סקר אדום" (להלן "הסקר האדום").
5. עם קבלת ההודעה כי חברת הביטוח אינה נכונה ליתן כיסוי ביטוחי לפריצה, פנה הסוכן לסוקר ישירות באמצעות הדואר האלקטרוני, עוד באותו היום בו ערך את הסקר האדום, וכתב לו בזו הלשון:

"יורם שלום!

בהמשך לשיחתנו, אבקש את עיונך המחודש בהמלצות וזאת לאחר שאני אמרתי לבעלים, בעת פגישתי איתם, כי יינתן להם כיסוי פריצה. אלא רק לאחר שירתכו סורגים שתי וערב על הקירות ועל התקרה, וכי הבקבוקים שמחיר הבקבוק מעל 10 שקלים, יאוחסנו בתפזורת ולא בארגזים או משטחים.

תודה ולהתראות, יואב".

1. בתגובה להודעה זו של הסוכן, פנה הסוקר לחברת הביטוח [גב' מירב בדוסה (להלן "מירב")]. וציין כי, לאור בקשת הסוכן ולאחר בחינה חוזרת של ההמלצות בסקר האדום, ניתן לבטח את העסק כנד סיכוני פריצה בתנאים הבאים:
   1. יותקנו סורגי מתכת בתקרה ובקירות בית העסק שתי וערב קוטר מוט 10 מ"מ. במקום הסורגים שיותקנו על הקירות ניתן למגן את הקירות באמצעות גלאי זעזועים.
   2. תותקן הגבהה למסילות דלתות בית העסק, שימנעו את הוצאת הדלת ממסילתה.
   3. בקבוקים שמחירם עולה על 20 ₪ יוחזקו בתפזורת ולא בקרטונים.
2. ביום 19.3.07 פנה הסוכן למירב וביקש כי עד להוצאות אישור המיגונים שנדרשו תונפק פוליסה ללא כיסוי פריצה.
3. למען הסדר הטוב אציין כי, בתגובה לבקשת הסוכן ביקשה מירב, בהודעה לסוכן מהיום שלמחרת, כי ימלא טופס הצעה ללא פריצה.
4. בעקבות כך, הונפקה טיוטה של רשימה ובה נכתב, בין היתר, כדלקמן:
   1. פרק 5- תכולת בית העסק.

תכולה, סכום ביטוח 200,000 ₪, שיעור פרמיה 0.25%, פרמיה שנתית 500 ₪.

הכיסוי על פי פרק זה הינו בכפיפות ל"נוהל עבודות בחום" כמפורט בסיפא של דפי מפרט זה.

נזקי מים (קורוזיה) לתכולה- לא בתוקף.

תנאי מוקדם לחבות החברה ולתשלום תביעות, הינו בקיום כל הדרישות המצוינות בדו"ח שמאי/סוקר מס' 281 מיום 6.2.07 של: סורדם-יורם שמוא (צ"ל שמואל- הח"מ) בדבר קיום אמצעי המיגון והמלצות הבטיחות המהוות חלק בלתי נפרד מהתנאות הפוליסה.

קיים מטף כיבוי אש במשקל 6 ק"ג במקום נגיש ובולט לעין.

• 1. בתום פרקי הכיסוי מצוין "הנחה אש ופריצה אבדן רווחים- 10%".

1. הסוכן העיר על הטיוטה מספר הערות, אשר אף אחת לא נגעה לענייננו, ולאחר התכתבות בינו לבין מירב, ביום 22.3.07 הודיעה מירב לסוכן כי ביצוע הפוליסה אושר. בהודעה זו שבה מירב וביקשה מהסוכן "כשאתה נותן למבוטח את הפוליסה תחתים אותו על טופס ללא פריצה כיסוי אש בלבד".
2. אציין כי בפועל, לא הוצג לפניי כל טופס חדש שמולא על ידי הסוכן ונחתם על ידי החברה ומהעדויות שנשמעו לפני עולה כי הצדדים מסכימים שלא מולא טופס שכזה. הסוכן הצהיר בתצהירו כי בסופו של יום הסתפקה מירב בבקשה שהופנתה אליה.
3. בדיעבד מתברר כי הסיבה בגינה ביקש הסוכן להקים פוליסה עוד בטרם בוצעו המיגונים הנדרשים, הייתה התקשרות של החברה עם מלון הילטון תל אביב (להלן "המלון"). במסגרת התקשרות זו נדרשה החברה לדאוג לקיומו של ביטוח חבות כלפי צד ג', מעבידים ורכוש. בעקבות כך, העביר הסוכן לידי מירב את אישור עריכת הביטוחים (להלן "האישור"), נספח א' להסכם ההתקשרות בין החברה למלון וביקש, ביום 28.3.07, לבצע את הנדרש. במסגרת הודעתו זו ביקש הסוכן להגדיל את סכום הביטוח בגין חבות צד ג', להוסיף בשם המבוטח את המלון וקבלני משנה ולהוסיף סעיף אחריות צולבת ותנאי "פיסגה".
4. עוד באותו היום ביצעה מירב את המבוקש. הנפיקה תוספת לפוליסה (מס' 1) במסגרתה נכלל המלון וקבלני משנה כמבוטחים נוספים. כמו כן, עוד באותו היום, חתמה מירב על האישור, לאחר שמחקה בו, בין השאר, את כיסוי הפריצה שצוין בו במסגרת ביטוח הרכוש. מירב אף הגדילה לעשות וכתבה בכתב יד ברישת האישור "אישור קיום ללא פריצה".
5. הפוליסה שאושרה, יש לציין, מכילה ברשימה את המפורט בסעיף 32 לעיל ואינה כוללת כל התייחסות נוספות לכיסוי פריצה (נספח י' לנ/4, תצהיר הסוכן, לעיל ולהלן "הרשימה").
6. עוד באותו היום, ביקשה מירב מהסוקר כי יבחן האם בוצע המיגון הנדרש על ידי החברה.
7. בדוח הסוקר מיום 1.4.07 (להלן "דוח הוידוא") נכתב כי לא בוצעו כלל דרישות המיגון שנדרשו. הותקנו סורגי מתכת על אחד החדרים בבית העסק. לא הותקנו סורגים על הקירות ולא הותקנו גלאי זעזועים. הותקנה הגבהה המקשה על הוצאת הדלת ממסילתה. הבקבוקים שמחירם עולה על 20 ₪ לא הוחזקו בתפזורת.
8. כל ההתרחשות המתוארת, בין חברת הביטוח לסוכן ולסוקר, מבוצעת הרחק מעיניהם של התובעים. כלל ההתכתבויות המתוארות, לרבות דוחות הסוקר- הן הסקר האדום והן דוח הוידוא- לא הועברו לידי התובעים.
9. התובעים עמדו בקשר עם הסוכן, שמסר להם מידע בעל פה. לא הונחו לפניי כל התכתבויות בכתב בין הסוכן לבין התובעים בגין התקופה שעובר לפריצה. ההתכתבויות בין הסוכן, הסוקר וחברת הביטוח שהונחו לפניי לא נשלחו כהעתק לתובעים ואף הסוכן העיד לפניי כי הוא לא שלח עותק לתובעים.

יחד עם זאת, התובעים קיבלו לידיהם עותק מהרשימה.

1. עד כאן רובד אחד של התנהלות, אשר התובעים לא היו צד לו.
2. הרובד השני של ההתנהלות הוא זה המתנהל בין התובעים לבין הסוכן. רובד זה נהנה מגרסאות עובדתיות סותרות ומהעדר אסמכתאות כתובות.
3. גרסת התובעים היא כי המצג שהציג בפניהם הסוכן הוא שהוא ידאג לכל הדרוש כך שיהיה כיסוי לפריצה. התובעים טוענים כי הכיסויים העיקריים בגינם ביקשו לערוך ביטוח הם פריצה ושריפה ובהתאם לכך גם נערכה ההצעה ונחתמה על ידי החברה.
4. התובעים העידו כי הבינו שהחל ממועד חתימתם על ההצעה, יש בידיהם כיסוי ביטוחי כמבוקש.
5. התובעים טענו כי הסוכן יידע אותם שיגיע סוקר מטעם חברת הביטוח למקום והוא אכן הגיע.
6. התובעים טוענים כי הסקר האדום לא הועבר אליהם באותו מועד (אלא רק בדיעבד לאחר הפריצה), והסוכן הודיע להם שחברת הביטוח דורשת התקנת מיגונים נוספים כדי להקטין את הסיכון לפריצה. התובעים הסכימו, כך הם טוענים, לדרישות חברת הביטוח ולאחר מכן קיבלו את הפוליסה שהוצאה.
7. גרסת התובעים היא כי נאמר להם על ידי הסוכן שחברת הביטוח דורשת מיגונים, אולם לא נאמר להם כי הכיסוי הביטוחי בגין פריצה מותנה בהתקנת המיגונים.
8. התובע 2 (להלן "ברוך") הצהיר בתצהירו כי הוא קרא את הרשימה וכי הוא הניח שתנאיה תואמים את מה שהוצג בפניהם. ברוך מצהיר כי גם אילו היה קורא את הפוליסה לא היה מבין שאין בה כיסוי לפריצה. ההפך הוא הנכון, לטענתו מלשונה ניתן דווקא ללמוד על קיומו של כיסוי לפריצה.
9. במקביל, כך טוענים התובעים, הם פעלו לביצוע המגונים הנדרשים, ואלו בוצעו למעט גלאי הזעזועים שלא הותקן מחמת עלותו. לטענת התובעים, קיימת הסכמה כי גלאי זה אפילו הותקן לא היה משפיע על הפריצה כפי שבוצעה.
10. ברוך הצהיר כי לאחר שהותקנו הסורגים "והמקום היה, מבחינתי, כמו כספת" (סעיף 13 לתצהירו-ת/4) שוחח עם הסוכן, הסביר לו את הדברים והסוכן מסר שיטפל בנושא מול חברת הביטוח ושאין צורך להתקין את גלאי הזעזועים.
11. ברוך מצהיר בתצהירו כי נאמר לו ולעמרי על ידי הסוכן, גם בשיחות טלפוניות וגם כאשר הסוכן הגיע לבית העסק, כי קיים כיסוי ביטוחי מלא, וזאת מבלי שסייג זאת בדבר.
12. התובעים טענו כי רק כארבעה חודשים לאחר הפריצה שמעו לראשונה מחברת הביטוח כי לא קיים כיסוי מפני פריצה.
13. הצדדים לא היו חלוקים על העובדה שהסוכן נשא בתשלום שכר טרחת שמאי חברת הביטוח, שמונה על ידה לבדיקת נזקי הפריצה, ולטענתם יש בכך כדי ללמדנו כי הסוכן הכיר באחריותו.
14. עד כאן גרסת התובעים.
15. מנגד, גרסתו של הסוכן שונה באופן מהותי. לגרסת הסוכן, כבר בפגישה הראשונה עם התובעים ונוכח הנתונים שהונחו לפיו, הביע בפניהם ספק כי חברת הביטוח תיאות לבטחם. לטענתו, אמר להם כי גם אם חברת הביטוח תסכים לבטח היא תתנה את הביטוח בהתקנת אמצעי מיגון בהתאם לקביעות סוקר שישלח על ידה, ובמיוחד מיגון הפתחים בין הקירות לתקרה.
16. הסוכן הצהיר כי התובעים היו מחושבים וביקשו "מחיר טוב" והיה חשוב להם במיוחד לדעת מהי ההשקעה הכספית הכרוכה בהתקנת אמצעי המיגון.
17. עם הפרטים הללו פנה הסוכן, לטענתו, למירב וקיבל הצעת מחיר, בכפוף לסקר הגנות והמלצות. ערך הפרמיה בהצעה עמד על סך של 8,700 ₪ ברוטו ו-6,000 ₪ נטו.
18. הסוכן טען כי יידע את התובעים בדבר ההצעה ונפגש עימם לצורך מילוי טופס הצעה לביטוח עליו חתמה החברה.
19. הסוכן טען בפרוטרוט בתצהירו כי הסביר לתובעים שאת ההצעה החתומה הוא מעביר לחברת הביטוח ושהחלטתה תתבסס על דוח הסוקר שישלח על ידי חברת הביטוח. הסוכן טען כי הסביר לתובעים שעל בסיס הדוח תקבל חברת הביטוח החלטה האם לקבל את ההצעה ובאילו תנאים ורק לאחר שהתובעים ימלאו אחר דרישות חברת הביטוח, ביצוע דרישות המיגון, יינתן כיסוי ביטוחי.
20. הסוכן טען כי התובעים ידעו היטב, כפי שעולה גם מטופס ההצעה בו מצוין במספר מקומות "לפי סוקר" כי ייערך סקר מיגונים וכי מילוי אחר דרישות הסוקר הוא תנאי למתן כיסוי ביטוחי.
21. הסוכן הצהיר בתצהירו כי לאחר שקיבל את הודעת מירב שלאור הסקר האדום חברת הביטוח מסרבת ליתן כיסוי לפריצה, הודיע לחברה כי הביטוח לא אושר עקב רמת סיכון גבוהה לפריצה וכי יעשה ניסיון לשכנע את חברת הביטוח לחזור בה וכך עשה.
22. בהתייחס להודעת הדואר האלקטרוני שלו לסוקר, מיום 7.2.07, המצוטטת בסעיף 28 לעיל, מצהיר הסוכן בזו הלשון "לבקשת יורם, העליתי את בקשה על הכתב במייל מיום 7.2.2007. את המייל הערתי גם למירב וכחלק מניסיוני לשכנע אותה להסכים לבטח אם התובעים יבצעו את המגונים הנדרשים, כתבתי כאילו כבר הודעתי למבוטחים כי ניתן יהיה לאשר את הביטוח אלא רק לאחר שיתקינו אמצעי מיגון, במטרה שמירב לא תאכזב אותי" (סעיף 27 לתצהיר הסוכן- נ/4).
23. הסוכן טען כי עדכן את התובעים שחברת הביטוח הסכימה לבטח את העסק, בתנאי שיתקינו את אמצעי המיגון הנדרשים על ידי הסוקר. הסוכן טוען כי בעקבות כך נפגש עם התובעים, עבר איתם "על הדו"ח" (סעיף 29 לתצהירו-נ/4) ופירט את המגונים הנדרשים. הסוכן טען כי הסביר לתובעים שאם לא יבצעו את המגונים הנדרשים לא ינתן כיסוי ביטוחי וכי לאחר ביצועם יהא על הסוקר לבחון אותם ולאשר אותם על מנת שבכפוף לכך הפוליסה תכסה נזק פריצה.
24. לטענת הסוכן, שוחח עם התובעים מספר פעמים לאחר פגישתם, כדי לוודא שהם פועלים להתקנת המיגון והם הודיעו כי טרם השלימו הנדרש. בסופו של יום, טען סוכן הביטוח, הודיע לו ברוך שביצע את כל המגונים למעט גלאי זעזועים ובנסיבות אלו, מאחר שהדרישה לגלאי זעזועים היא בבחינת חלופה בלבד, ביקש הסוכן מחברת הביטוח להוציא את הסוקר לבדיקת האמצעים שהותקנו. וכך היה.
25. אלא שלטענת הסוכן, הסוקר שיצא מצא כי לא בוצעו הדרישות. הסוכן טוען כי עם קבלת דוח הוידוא נפגש עם התובעים והסביר להם כי ללא השלמת המיגונים כנדרש אין כיסוי לפריצה.
26. התובעים, לטענת הסוכן, לא ביצעו את השלמת המגונים חרף פניות חוזרות ונשנות שלו אליהם, ואז ארעה הפריצה.
27. הסוכן הוסיף וטען שהאישור, שניתן לטובת מלון הילטון, נמסר כשהוא מתוקן וחתום לידי ברוך. ברוך, לא אמר דבר עם קבלתו.
28. מהאמור עולה כי הגרסאות העובדתיות שבין התובעים לסוכן שונות באופן מהותי האחת מהשנייה אם כי מסקנתי, בין אקבל את גרסת התובעים ובין אקבל את גרסת הסוכן, זהה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח לפני, לרבות המוצגים, ולאחר ששמעתי את כלל טענות הצדדים כפי שנשמעו בישיבת הסיכומים בעל פה שהתקיימה, מצאתי כי יש מקום לקבל את התביעה כנגד חברת הביטוח באופן חלקי ולדחות את התביעה כנגד הסוכן.
2. להלן השאלות העומדות לדיון לפני:
3. האם הפוליסה מכסה סיכוני פריצה?
4. האם התובעים עמדו בדרישות המיגון הקבועות בפוליסה?
5. האם אי עמידה בדרישות המיגון מצדיק קביעה כי אין כיסוי על פי הפוליסה וככל שהתשובה לכך שלילית האם יש מקום להפחתת תגמולי הביטוח?
6. האם יש להפחית מסכום הפיצוי בגין ביטוח חסר?
7. האם יש להפחית מסכום הפיצוי בגין אשם תורם חוזי של התובעים?
8. האם הוכח כי בשל אי תשלום תגמולי הביטוח הפסיקה התובעת את פעילותה?
9. מהו שיעור הנזק, שנגרם לתובעת בשל הפריצה?
10. מי מהתובעים זכאי לפיצוי?
11. שיעור ההשתתפות העצמית שיש להפחית.

האם הפוליסה מכסה סיכוני פריצה?

1. חברת הביטוח הנפיקה פוליסה עבור החברה ומשכך, בחינת מערכת היחסים החוזית בין החברה לחברת הביטוח מבוססת, בראש ובראשונה, על הפוליסה שהונפקה. במסגרת הראיות שלפניי הוגשה הרשימה בלבד (נספח י' לתצהיר הסוכן- נ/4) ולא הוגשו התנאים הכלליים.
2. מעיון בפוליסה ומעדות הסוכן שנשמעה לפניי, ניתן ללמוד כי הפוליסה כוללת כיסוי בגין סיכון פריצה הגם שעמדת חברת הביטוח הייתה שהיא אינה מוכנה להנפיק פוליסה המכסה סיכוניי פריצה, אלא לאחר שהמיגון יושלם לשביעות רצונה.
3. במקרה הראשון, כפי שארע בפועל קיימת התקשרות חוזית באשר לסיכוניי הפריצה אולם היא מותנית בתנאים. במקרה השני, אין התקשרות חוזית באשר לסיכוניי הפריצה.
4. כפי שצוין לעיל, ברשימה כלול פרק 5, הוא פרק תכולת בית העסק. אמנם התנאים הכלליים של הפוליסה לא הוגשו כראיה אולם, הסוכן, בעדותו לפניי, העיד כי במסגרת פרק 5 בפוליסה, נכללים גם סיכוני פריצה (עמ' 69 לפרוטוקול שורות 28-32 ועמ' 70 שורות 1-2).
5. בחלק הדן ברשימה בפרק 5, הוא פרט "תכולת בית העסק", צוין כי החלק הנוגע לנזקי מים לתכולה בפרק זה אינו בתוקף. פרט לכך לא צוין כי חלק אחר כלשהו מבין הכיסויים הנכללים בפרק 5 אינם בתוקף, משמע שכלל הכיסויים המפורטים בפרק בתוקף, למעט זה הנוגע לנזקי מים לתכולה.
6. בנוסף, בישיבת הסיכומים בעל פה שהתקיימה לפניי ביום 24.1.16, במענה לשאלתי את ב"כ חברת הביטוח, השיב כי "לו הייתה התובעת ממלאת אחר אמצעי המיגון הנדרשים בדוח הסוקר, היה כיסוי לפריצה בפוליסה". אלא שלטענתו, הדרישה למילוי אחר אמצעי המיגון אינה בבחינת תנאי מוקדם, אלא מסמך שהוא חלק מהפוליסה ותנאי לקיומה של התקשרות חוזית לכיסוי פריצה (עמ' 98 לפרוטוקול). טענה זו, יש לומר, אינה עומדת בקנה אחד עם לשון הפוליסה- "תנאי מוקדם לחבות החברה ולתשלום תביעות, הינו בקיום כל הדרישות המצוינות בדו"ח שמאי/סוקר" (מצוטט מהרשימה).
7. בעדות הסוכן, כמו גם בדברי ב"כ חברת הביטוח בסיכומים, יש כי לרפא את הפגם באי הגשת התנאים הכלליים. בהתבסס על הרשימה כפי שהוצגה לפני, עדות הסוכן ודברי ב"כ חברת הביטוח בסיכומים ניתן לקבוע כי הפוליסה, כפי שהונפקה, מכסה סיכוני פריצה, אולם חברת הביטוח התנתה את התשלום במילוי דרישות הסוקר.
8. משקבעתי שהפוליסה כוללת סיכון פריצה, עולה השאלה אם יש מקום לחייב את חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח בגין הנזק שנגרם בפריצה, מכוח הפוליסה, בהתחשב בכך שעמדתה הלבר חוזית היא כי אינה מוכנה לכסות סיכון זה.
9. והתשובה לכך, לדידי, היא חיובית.
10. פוליסה היא חוזה לכל דבר ועניין. חברת הביטוח הנפיקה, עד למועד הנפקת הפוליסה שבענייננו, פוליסות רבות ואין ספר שהיא יודעת לכתוב ברשימה שהפוליסה אינה כוללת כיסוי זה או אחרת. עובדה היא כי, גם במקרה דכאן, ציינה חברת הביטוח באופן מפורש שנזקי המים (קורוזיה) לתכולה, הנכללים במסגרת אותו פרק 5 במסגרתו נכללים סיכוני פריצה, אינם נכללים בפוליסה. זאת לא עשתה באשר לסיכוניי פריצה.
11. בנסיבות העניין, כאשר החוזה אינו עומד בקנה אחד עם עמדת חברת הביטוח בשלב הטרום חוזי ולאחר כריתת החוזה, היה על חברת הביטוח להסביר ולהוכיח את הסיבה לחוסר ההתאמה בין הכיסוי שניתן בפועל בחוזה לבין עמדתה, על מנת שיקבע כי חרף המפורט בפוליסה אין מקום לחייבה. במסגרת זו היה על חברת הביטוח להציג ראיות מפורשות של מי מטעמה שהיה מעורב בהנפקת הפוליסה.
12. הלכה למעשה, חברת הביטוח לא נתנה כל הסבר ולא הציגה כל ראיה מהם ניתן ללמוד על הסיבה לפער זה. יתרה מכך, חברת הביטוח לא טענה לטעות בהתקשרות החוזית ולאורך כל ההליך, עד לסיכומים, טענה כי הפוליסה אינה מכסה סיכוני פריצה.
13. גם הסוכן לא התייחס בתצהירו לפער האמור ורק טען כי הפוליסה אינה מכסה סיכוני פריצה מאחר שלא קוימו תנאי המיגון.
14. משכך, אין כל סיבה לקבוע כי חרף העובדה שיש בפוליסה כיסוי לסיכוניי פריצה, אין לחייב את חברת הביטוח לשאת בתשלום בגין נזקי הפריצה.
15. אציין, להשלמת התמונה בעניין זה, כי בהחלט יתכן, שאפילו היו מובאות ראיות שכאלו, לא היה בהן כדי לשכנעני שאין מקום לאכוף את החוזה כפי שהוא.
16. כפי שנקבע בעבר, הגם שמבחן גמירות הדעת הוא אובייקטיבי- "מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה"- קיימים מספר מצומצם של חריגים לכך שמקורם במדיניות משפטית ובהם בתחום הביטוח [ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורת 2009 (להלן "אליאס"), עמ' 289].
17. בהחלט יתכן שבנסיבות אלו, הגם שחברת הביטוח הביעה דעתה הנחרצת בשלב הטרום חוזי כי אינה נכונה להעניק כיסוי לפריצה (ונניח כרגע לצורך הדיון שהתובעים היו מודעים לכך), הייתי קובעת כי מטעמים של מדיניות משפטית ראויה, גמירות הדעת האובייקטיבית נלמדת מהפוליסה עצמה ולא התנהלות חברת הביטוח עובר להנפקתה ולאחריה.
18. מדיניות משפטית ראויה מחייבת קביעה כי, יש להעדיף את פוליסת הביטוח שהונפקה על כל התנהלות לבר חוזית של חברת הביטוח. הפוליסה אמורה להוות עוגן משפטי להתקשרות החוזית בין הצדדים ולא תכתובות או אישורים כאלו או אחרים לפני או אחרי הנפקת הפוליסה. גם אישור קיום ביטוחים שמונפק לאחר הוצאת פוליסה אינו קובע את גבולות הכיסוי. גבולות הכיסוי נקבעים בפוליסה עצמה, האישור אמור להיות שיקוף של הפוליסה ואם הוא איננו כך, הרי שהוא מוטעה.
19. יחד עם זאת, כאמור, אינני נדרשת לשאלה זו והדברים נכתבים, בקצרה, מעבר לצורך.
20. אשר על כן, אני קובעת כי הפוליסה, כפי שהונפקה, מכסה סיכוני פריצה וכי היא מבססת חיוב של חברת הביטוח לתשלום בגין הנזקים שנגרמו בעקבות הפריצה.
21. נוכח קביעתי האמורה, אינני נדרשת לדון בכלל טענות הצדדים הנוגעות למודעות התובעים באשר לעמדת חברת הביטוח, לשאלה האם קראו את הפוליסה אם לאו, האם קיבלו את דוחות הסוקר אם לאו, לשאלות הנוגעות להתנהלות סוכן הביטוח, למצגים שהוצגו לטענת התובעים על ידי חברת הביטוח והסוכן, לתשלום שביצע הסוכן עבור שכר טרחת שמאי חברת הביטוח וההשלכות המשפטיות הנטענות של מעשה זה ועוד.
22. באשר למערכת היחסים שבין חברת הביטוח לסוכן הביטוח, הרי שלא הוגשה על ידי מי מהם הודעה לצד ג' האחד כנגד השני. על כן, הלכה למעשה לא נפתחה בניהם חזית ומשכך גם כלל ההליך לא התנהל באשר ליריבות שביניהם, אלא בין התובעים אליהם. לכן אינני מוצאת לנכון לדון בטענות חברת הביטוח כפי שהועלו לראשונה בסיכומיה כנגד הסוכן. הנושא לא בא לפתחי, לא הוגדר בכתבי הטענות, לא הובאו כל ראיות לעניין זה ועל כן, אין מקום לכל דיון והכרעה בו.
23. למען הבהירות אציין כי ככל שהדבר נוגע למערכת היחסים שבין התובעים לנתבעים, קביעתי כי הפוליסה מכסה סיכוני פריצה אינה נובעת כלל ועיקר ממעשים או מחדלים של סוכן הביטוח, אלא מהפוליסה שהונפקה בפועל על ידי חברת הביטוח עצמה.

האם התובעים עמדו בדרישות המיגון הקבועות בפוליסה?

1. כמצוין, בפוליסה נקבע תנאי שהוגדר על ידי חברת הביטוח כתנאי מוקדם לחבותה והוא מילוי אחר דרישות דוח הסוקר מיום 6.2.07 מס' 281 הוא הסקר האדום. אציין למען הבהירות כי, הסקר האדום הוא דוח שנערך ביום 7.2.07 בעקבות ביקור בבית העסק ביום 6.2.07 והוא נושא את המספר 281 (נספח ד' לתצהיר הסוכן-נ/4).
2. לטענת חברת הביטוח והסוכן, החברה לא עמדה בדרישות המיגון שנקבעו על ידי הסוקר. התובעים מנגד טענו כי לא קיבלו לידיהם את דוחות הסוקר, אלא בדיעבד, כי הסוכן מסר להם אלו מיגונים עליהם לבצע ואלו בוצעו, למעט גלאי הזעזועים שלא הותקן מחמת עלותו. לטענת התובעים, לאחר שהותקנו הסורגים שוחחו עם הסוכן שהציג מצג כאילו די בכך וכי אין צורך בגלאי הזעזועים.
3. בפועל עולה מדוח הוידוא כי החברה לא פעלה לביצוע כלל המיגונים כנדרש. החברה לא התקינה את כל הסורגים הנדרשים, אלא רק בקירות חדר אחד מכלל חדרי בית העסק ולא דאגה להתקנת סורגים בתקרה ולפיזור הבקבוקים ששווים מעל 20 ₪.
4. הדבר עולה מעדות ברוך לפניי- "מה שהיינו צריכים לעשות עשינו סורגים בחזית, באחד הצדדים ועל החלונות" (עמ' 48 לפרוטוקול שורה 4).
5. הדבר עולה גם מדוח שמאי חברת הביטוח, ממשרד אורי נס, מיום 10.10.07, אשר צורף כנספח יב' לתצהיר ברוך ולא הוגש כראיה עצמאית, בו מצוין בפרק "תאור המקום", "על אחד הקירות במחסן הפנימי סורגי מתכת" וכן "בחלק הצפוני של המבנה קיים מחסן בתוך מחסן" (נספח יח' לתצהיר הסוכן-נ/4).
6. אכן, לפי דרישות הסוקר, היו התובעים רשאים שלא להתקין במקום גלאי זעזועים, אולם זאת בתנאי שמילאו אחר החלופה הראשונה והיא התקנת סורגים בקירות בית העסק ובתקרתו. זאת לא בוצע.
7. יצוין כי הסוקר לא זומן להעיד דוח הוידוא הוגש באמצעות הסוכן (נספח טז' לנ/4), אולם המפורט בו עומד בקנה אחד עם המפורט בדוח שמאי משרד נס, שצורף על ידי התובעים, לראיותיהם.
8. נוכח האמור אני קובעת כי ההגנה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי אמצעי המיגון הנדרשים לא קוימו.

האם אי עמידה בדרישות המיגון מצדיק קביעה כי אין כיסוי על פי הפוליסה וככל שהתשובה לכך שלילית האם יש מקום להפחתת תגמולי הביטוח?

1. בסיכומיה, טענה חברת הביטוח כי תנאי מוקדם לכניסת תוקף הכיסוי לפריצה בפוליסה היא מילוי דרישות הסוקר. לטענתה, מאחר שהתנאים לא התקיימו הרי שאין חבות חוזית על פי הפוליסה.
2. חברת הביטוח הוסיפה וטענה בסיכומיה כי פסק הדין בעניין רע"א 3260/10, חתמי לוידס נגד סלוצקי, פורסם בנבו, 15.9.03 (להלן "פסה"ד בעניין סלוצקי") אינו רלוונטי לנסיבות שלפנינו, שכן באותו המקרה נדונה הטענה שלא ננקטו האמצעים להקלת הסיכון, כאשר לא הייתה מחלוקת שהאמצעים קיימים, אולם לא נעשה בהם שימוש. בענייננו לא היו קיימים האמצעים הנדרשים להקלת הסיכון.
3. התובעים טענו בסיכומי התשובה כי נוכח טענת חברת הביטוח, כפי שנטענה בסיכומיה, יש מקום להחיל על נסיבות העניין את פסה"ד בעניין סלוצקי.
4. ב"כ הסוכן, אשר סיכומיו נשמעו לאחר סיכומי חברת הביטוח, לא התייחסה לסוגיה זו.
5. הגם שפסה"ד בעניין סלוצקי מוכר וידוע מוצאת אני לנכון לפרט מעט אודות עובדות פסק הדין וקביעותיו של בית המשפט העליון במסגרתו, שכן פסק הדין נותן מענה מדויק לטענות חברת הביטוח המפורטות במסגרת פרק זה.
6. באותו מקרה שנדון בפסה"ד בעניין סלוצקי, בפוליסת ביטוח תכולת דירה הותנה הכיסוי בשמירת התכשיטים בכספת. הכספת הותקנה, אולם במועד הפריצה התכשיטים לא הוחזקו בה ונגנבו ממקום הימצאם. הכספת עצמה לא נפרצה.
7. בית המשפט העליון קבע כי "אי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח בזמן שנקבע לכך אינה גוררת, באופן אוטומאטי, שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים - על-פי היחס בין תגמולי הביטוח ששולמו לבין תגמולי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, והכול בכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי" (פסקה 19).
8. סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן "החוק" ו/או "חוק חוזה הביטוח") קובע בזו הלשון- "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחויבים".
9. הוראת סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח (היא הרלוונטית לענייננו), קובעת כך:

"קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין תגמולי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין תגמולי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

...

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בתגמולי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר תגמולי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי".

1. בית המשפט העליון קבע כי ראוי לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 21 לחוק כדי למעט במקרים בהם נשללת כליל תחולת כיסוי ביטוחי, והתייחס לכך שסעיף 21 חל גם מקום שבו לא הופעל אמצעי המיגון וגם מקום שזה לא הותקן (פסקה 21).
2. מכאן שיש להחיל את הוראת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח גם על מקרה בו מבוטח לא התקין את אמצעי המיגון הנדרשים. במקרה כאמור, אנו מופנים להוראת סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח ובכך אדון עתה.
3. על פי הוראת סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח, התשלום הוא יחסי, בהתאם להוראות הקבועות בו, כאשר מקום שמבטח סביר לא היה מתקשר באותה פוליסה אף בפרמיה גבוהה יותר פטור המבטח מחבותו.
4. בפסה"ד בעניין סלוצקי נקבע כי הפרשנות של סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח מחייבת ביצוע הבדיקות הבאות:

"ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס תגמולי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס תגמולי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית "משוערת" שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום תגמולי הביטוח למבוטח. כעת אפנה לבחינת שאלת נטלי ההוכחה בהתייחס לשאלות האמורות" (פסקה 39).

1. באשר לשאלה הראשונה- האם חברת הביטוח מציעה פוליסה שאינה מחייבת את נקיטת האמצעי להקלת הסיכון הרי שהגם שהנטל מוטל על חברת הביטוח היא לא הציגה לפניי כל ראיות בעניין זה.
2. באשר לשאלה השניה- האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים. הנטל להוכחת האמור גם מוטל על חברת הביטוח. גם בעניין זה, לא הציגה חברת הביטוח כל ראיות שהן.
3. משכך, מאחר שאין ביכולתי לקבוע כי התשובות לשתי השאלות הללו שליליות הן, אין מקום לפטור את חברת הביטוח מתשלום תגמולי ביטוח.
4. אוסיף ואציין לעניין זה כי, גם בפסה"ד בעניין סלוצקי, קבע בית המשפט העליון כי המבטחת לא הציגה כל ראיות ביחס לשתי השאלות האמורות, תוך שעמדתה הבסיסית הייתה שהמבוטח אינו זכאי לדבר (בדיוק כפי שבענייננו). משכך, קבע בית המשפט כי "התוצאה היא שמשלא הוכיחה חברת הביטוח כי היא זכאית לסעד התשלום היחסי הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, הרי שעליה לשלם את מלוא סכום הנזק למשיב" (פסקה 47).
5. על כן, קבע בית המשפט העליון בפסה"ד בעניין סלוצקי כי הגם שהמבוטח הפר את תנאי הביטוח ולא נקט אמצעים להקלת הסיכון כפי שנדרש ואף שבין ההפרה הזו לבין גניבת התכשיטים הוכח קשר סיבתי, למרות זאת הוא זוכה במלוא תגמולי הביטוח. וזהו המקרה שלפניי, בסייג של שאלת הקשר הסיבתי.
6. באשר לשאלת הקשר הסיבתי שבין אי מילוי אחר דרישות המיגון לבין הפריצה, אוסיף מעבר לצורך כי, במקרה שלפניי הפריצה בוצעה דרך דלת הכניסה הדרומית למחסן המשקאות (הכלוב), תוך כיפוף קיר פח הדלת ללא חבלה במסגרת הדלת (עמ' 2 לדוח מומחה האזעקות מטעם חברת הביטוח- נספח ו' לתצהיר ברוך). לכן, שאלה רלוונטית היא האם קיים קשר סיבתי בין אי מילוי אחר דרישות המיגון לבין הפריצה. מכאן, שהקבוע בפסה"ד בעניין סלוצקי מקבל משנה תוקף במקרה שלפניי כאשר עולה שאלה ביחס לקשר הסיבתי שבין ההפרה לאירוע, בעוד שבפסה"ד בעניין סלוצקי נקבע קיומו של קשר סיבתי כאמור.
7. על כן, מסקנתי היא כי אין מקום להפחתת תגמולי הביטוח או למתן פטור גורף לחברת הביטוח מחבותה.

האם יש להפחית מסכום הפיצוי בגין ביטוח חסר

האם קיים ביטוח חסר?

1. בחוות דעת רו"ח זיתוני (נ/5) הועלתה טענת ביטוח חסר.
2. טענת ההגנה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוות הדעת, היא כי קיים ביטוח חסר שכן שווי התכולה, נכון למועד הפריצה, עמד על סך של 400,193 ₪ בעוד שסכום הביטוח, נכון למועד הפריצה, עמד על סך של 202,873 ₪. לכן, שיעור הפיצוי צריך לעמוד על 50.68% משווי המלאי שנגנב.
3. רו"ח זיתוני ציין בחוות דעתו כי סכום התכולה במועד הפריצה נלקח מתוך נתונים בחוות דעת שמאי התובעים, אינג' רוזן-טל (ת/1) ומורכב מהסכומים הבאים:
   1. שווי מלאי למועד הפריצה- 216,663 ₪.
   2. ציוד משרדי-14,000 ₪.
   3. ציוד מחסן- 9,500 ₪.
   4. כלים וציוד עבודה-25,000 ₪.
   5. ציוד/ריהוט-135,000 ₪.

אציין כבר עתה כי סכימה אריתמטית של הסכומים הללו מביא לתוצאה של 400,163 ₪ ולא כמצוין אולם הפער זניח.

1. טענה חלופית בעניין זה היא כי יש לכלול בסכום הביטוח את שווי הריהוט והציוד כפי שהוא בא לידי ביטוי בטופס יא' לשנת 2007 לאחר הפחתה- 19,891 ₪. במקרה זה, שיעור הפיצוי צריך לעמוד על 85.74% (להלן "הטענה החלופית").
2. רו"ח פרקש מטעם התובעים, בחוות דעתו המשלימה (ת/3) מתייחס לדברים ומביע דעתו שאין מקום לכלול במסגרת התכולה את כלל הציוד, אלא את המלאי בלבד ומפנה בעניין זה לחוות דעת משרד השמאי אורי נס שנערכה בהזמנת חברת הביטוח, מיום 10.10.07.
3. באשר לטענה החלופית ציין רו"ח פרקש כי במסגרת הריהוט והציוד הכלולים בטופס יא' של החברה, נכללים גם מחשב נייד, טלפונית ניידים ועלות ותוכנת חשבשבת (בשווי כולל של 9,400 ₪) שלא בוטחו ועל כן, מקום שתתקבל הטענה יש להפחית מהסכום הנקוב -19,891 ₪- את הסך של 9,400 ₪.
4. את השאלה מה יש לכלול במסגרת סכום הביטוח יש ללמוד מהפוליסה עצמה ולא, בכל הכבוד הראוי, מחוות דעת שמאי חברת הביטוח.
5. על מנת ללמוד מה נכלל במסגרת "תכולה" בפוליסה, יש לעיין ברשימה ובתנאים הכלליים. ברשימה, כאמור, נכתב "פרק 5 תכולת בית העסק, תכולה, סכום ביטוח 200,000 ₪". לא צוין מה נכלל במסגרת "תכולה". לצורך כך עלינו לבחון את התנאים הכלליים, אשר כאמור אינם מהווים חלק מחומר הראיות שלפניי.
6. משהתנאים הכלליים לא הונחו לפניי, ביקשתי לבחון האם בחומר הראיות שלפניי, הן זה שהוגש על ידי הצדדים והן בעדויות העדים מטעמם יש כדי להוות בסיס ראייתי לביסוס הטענה שיש לכלול במסגרת התכולה גם ציוד וריהוט, וכל שמצאתי הוא הצעת הביטוח. במסגרת הצעת הביטוח צוין כי התבקש כיסוי ל"תכולה, ריהוט, ציוד, מכונות, מלאי" הכל בסכום של 200,000 ₪ (נספח ב' לתצהיר הסוכן- נ/4). סכום הביטוח, גם הוא, עומד על סך של 200,000 ₪. לכן, לכאורה יש בסיס לטענה כי במסגרת ה"תכולה" המצוינת ברשימה נכללים כלל הרכיבים האמורים. אולם, כפי שהבעתי דעתי לעיל, יש לבחון את הפוליסה ולא את "רעשי הרקע" שמסביב. את הפוליסה לא היה ביכולתי לבחון שכן היא לא הוצגה במלואה באופן המאפשר לי לעשות כן.
7. מאחר שהנטל להוכחת הטענה מוטל על הטוען אותה, היא חברת הביטוח (ראה אליאס עמ' 1261-1262), הרי שמקום שזו לא הוכחה, דינה להידחות.
8. זאת ועוד, על פי הוראת סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח, המועד הקובע לבחינת טענת ביטוח החסר הוא מועד כריתת הביטוח. לנתבעת האפשרות להתנות על הוראה זו במסגרת הפוליסה. בענייננו, התניה שכזו לא מפורטת ברשימה ומשלא הוצגו לפניי התנאים הכלליים של הפוליסה, אין ביכולתי לקבוע כי הייתה התניה כאמור.
9. מעדות רו"ח זיתוני עולה כי, כלל הנתונים המוצגים על ידו הרלוונטיים לשאלה זו, נלקחו מחוות דעת מומחה התובעים. עיון בחוות דעת שמאי התובעים (ת/1) מלמד כי ערך המלאי הוא נכון למועד הפריצה. משכך, גם הנתבעים הציגו נתונים מיום הפריצה ולא מיום כריתת החוזה. בין מועד הנפקת הפוליסה ועד מועד האירוע חלפו מספר חודשים ואין כל וודאות (והדבר גם לא הוכח) שערך התכולה המבוטחת היה זהה בין המועדים האמורים.
10. בנוסף, לא הוכח כי התנאי צוין בהבלטה מיוחדת או פורט בפוליסה בסמוך לנושא הרלוונטי וכן לא הוכח שהתובעים היו מודעים להתניה והתקיימות תנאים אלו ההכרחיים לפי החוק.
11. הנתבעים לא הוכיחו מהם הערכים הרלוונטיים במועד כריתת הביטוח, לא הציגו את התנאים הכלליים בהם יתכן שיש התניה באשר למועד הרלוונטי לבחינת ביטוח החסר ולא עמדו בתנאי הנדרשים על פי החוק. משהנטל מוטל עליהם, דין הטענה להידחות.
12. למעלה מן הצורך והגם שקבעתי כי לא הוכח ביטוח חסר, אני מוצאת לנכון להתייחס לשתי טענות שהועלו לפניי במסגרת זו- טענת הרחבת החזית וטענת מכתב הדחייה.

האם יש לדחות את טענת ביטוח החסר מחמת הרחבת חזית?

1. התובעים טענו כי מאחר שטענת ביטוח החסר הועלתה רק בשלב הגשת הראיות ולא באופן מפורש בכתב ההגנה, הרי שזו הרחבת חזית אסורה. חברת הביטוח טענה כי טענת ביטוח החסר נכללת במסגרת הכחשת הנזק בכתב ההגנה.
2. אין ביכולתי לקבל את טענת חברת הביטוח בעניין זה.
3. תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי אין צורך בהכחשת "שיעור תגמולי הנזק" והם לעולם יראו מוכחשים, אלא אם הודו בהם במפורש. טענת ביטוח חסר מבוססת על הוראות דיני הביטוח (סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח) והיא אינה נוגעת לשיעור תגמולי הנזק.
4. נכון, ביטוח חסר, ככל שהוא קיים, ישפיע על ערך הפיצוי בגין הנזק שיקבע, אולם הוא אינו נוגע בשיעור תגמולי הנזק עצמם.
5. לכן, אין ביכולתי לקבל את טענת חברת הביטוח כי די בהכחשה הכללית לעניין הנזק בכתב ההגנה.
6. אלא שבכך לא די. בעל דין, יכול להסכים, בין במפורש ובין במשתמע, להרחבת חזית במהלך הליך המשפטי (ע"א 2976/12, בר אל נגד קאופמן, פורסם בנבו, 23.11.14).
7. סבורני כי התובעים הסכימו להרחבת החזית, כאשר הגישו חוות דעת משלימה של רו"ח פרקש מטעמם (ת/3) ובמסגרתה התייחסו בפרוטרוט לטענת ביטוח החסר כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוות דעת רו"ח זיתוני.
8. אמנם בטרם נחקר רו"ח זיתוני על ידי ב"כ התובעים ציין האחרון לפרוטוקול כי התובעים מתנגדים לטענת ביטוח החסר, בין היתר, מחמת הרחבת חזית וכי בכוונתו לחקור את העד בנושא זה מבלי שהדבר יפגע בטענות אלו. אלא, שבעת בה הגישו התובעים חוות דעת מומחה מטעמם, המתייחסת לטענת ביטוח החסר כפי שהיא באה לידי ביטוח בחוות דעת מומחה ההגנה, אין ביכולתם להעלות עוד טענת הרחבת חזית.
9. אשר על כן, אין מקום לטענת התובעים להרחבת חזית בגין טענת ביטוח החסר.

האם יש לדחות את טענת ביטוח החסר מחמת היעדרותה ממכתב הדחיה?

1. טענה נוספת שהועלתה על ידי התובעים נוגעת להנחיות המפקח על ביטוח לפיהן, חברת הביטוח מנועה מלהעלות בכתב ההגנה טענות שלא הועלו במכתב הדחיה. לטענת התובעים, מאחר שבמכתב הדחיה לא הועלתה טענת ביטוח חסר, לא ניתן להעלותה במסגרת כתב ההגנה.
2. הצדדים אינם חולקים כי במכתב הדחיה לא פורטה טענת ביטוח החסר. כך נכתב במכתב הדחיה, מיום 27.1.08:

"מבדיקתנו עולה כי עובר לאירוע לא ניתן כיסוי פריצה לבית העסק המבוטח".

(נספח י' לתצהיר ברוך- ת/4).

1. עמדת חברת הביטוח היא כי גם לפי ההנחיות המפקח על הביטוח יש להתיר העלאת טענות שלא פורטו במכתב הדחיה מקום שאי מתן היתר להעלאתן תרחיב את הכיסוי הביטוחי לסיכונים שלא היו מבוטחים מלכתחילה.
2. בפסק הדין ברע"א 3735/14, מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד קסליו אירועים בע"מ, (פורסם בנבו, 22.7.14), קבע בית המשפט העליון כי כאשר מבטחת דוחה תביעת מבוטח מחמת טענת סף (כדוגמת העדר כיסוי בפוליסה), אין לדרוש ממנה לכלול במכתב הדחייה את כל הטענות החלופיות. אולם, בית המשפט הוסיף וקבע כי ככל שיש בידי המבטחת, במועד משלוח מכתב הדחייה, המידע הדרוש לביסוס טענה חלופית כאמור (כדוגמת טענת ביטוח חסר) מן הראוי שתעלה אותה במכתב הדחייה, גם אם מכתב הדחייה נסמך בעיקרו על טענת סף להעדר כיסוי.
3. מכתב הדחייה הונפק ביום 27.1.08. חוות דעת שמאי חברת הביטוח במסגרתה צוין כי שווי המלאי במועד הפריצה עומד על סך של כ-217,000 ₪ (מעבר לסכום הביטוח), נערכה ביום 10.10.07, ומכאן אני למדה כי כבר במעמד משלוח מכתב הדחייה, היה ביכולת חברת הביטוח לפרט במסגרתו את הטענה החלופית בדבר ביטוח חסר.
4. אלא, שמקום שלא אתיר העלאת הטענה יהא בכך משום הרחבת הכיסוי הביטוחי, שהרי מקום שסכום הביטוח חלקי, היינו הכיסוי חלקי וככל שלא אתיר להעלות טענה במישור זה יהא בכך כדי להרחיב את הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה.
5. על כן, אין במכתב הדחיה כדי למנוע מחברת הביטוח להעלות טענת ביטוח חסר.
6. בהתחשב בכל האמור, אני דוחה את טענת ביטוח החסר.

האם יש להפחית מסכום הפיצוי בגין אשם תורם חוזי של התובעים?

1. לטענת חברת הביטוח התנהגות התובעים עולה כדי אשם תורם מכריע ועל כן, אין מקום לחייב את חברת הביטוח בתשלום כלשהו. לטענת חברת הביטוח, בפסיקה ענפה הוחלה דוקטרינת האשם התורם החוזי בדיני ביטוח והופחת שיעור החבות של המבטחת באופן ניכר.
2. התובעים טענו מנגד כי מרבית הפסיקה קובעת שלא קיים אשם תורם בדיני ביטוח וכאשר נקבע קיומו של אשם תורם, נדון האשם התורם של המבוטח בעצם קרות מקרה הביטוח ולא באי עמידה בתנאי הפוליסה.
3. תרופת חברת הביטוח בגין האשם התורם של החברה באי קיום המגונים הנדרשים היא זו הקבועה בהוראת סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח, בה דנתי לעיל.
4. הוראת סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח קובעת כי תרופות המבטח לפי סעיף 18 לחוק הן ייחודיות, כך שהלכה למעשה מנוע המבטח מלעשות שימוש בתרופות הרגילות הנתונות למי שבוצעה כלפיו הפרת חוזה על פי הדין הכללי. לכן אינני סבורה שיש מקום להחיל את דוקטרינת האשם התורם החוזי.
5. אשר על כן, תרופת חברת הביטוח בגין אי קיום דרישות המיגון בתיק שלפניי היא בהתאם להוראת סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח ואין בלתה. משקבעתי שהוראות סעיף זה אינן מקימות לחברת הביטוח תרופה הרי שאין מקום לכל הפחתה שהיא.
6. אציין כי, חברת הביטוח הפנתה אותי לפסיקה בנושא וגם לאחר שעיינתי בה אין בכך כדי לשנות ממסקנתי האמורה ולהלן אפרט.
7. בפסק הדין בע"א (מחוזי חיפה) 2302/04, מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד נג'ר (פורסם בנבו, 20.12.04), אליו התייחס ב"כ חברת הביטוח בסיכומיו, נקבע כי התרופה של המבטח במקרה שכזה היא בהתאם להוראת סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח ואין להוסיף עליה את דוקטרינת האשם התורם החוזי. משכך, פסק דין זה מנוגד לטענת חברת הביטוח.
8. בפסק הדין בעניין תא (י-ם) 22967/99, מ.ב.ש.ק חברה קבלנית לעבודות בניין בע"מ נגד אייזנברג ואח', פורסם בנבו 31.3.04, אליו הפנתה חברת הביטוח, נדונה תביעה נזיקית כנגד סוכן ביטוח בגין התנהלותו אל מול מבוטח ונקבע כי לסוכן ולמבוטח מידה מסוימת של אשם תורם נזיקי בגין כך שפוליסת ביטוח רכב לא חודשה בעקבות מחדל המבוטח בהתקנת אמצעי המיגון. אמנם, במסגרת כתב התביעה נתבעה תחילה גם חברת הביטוח אולם התובעת חזרה בה מטענותיה כלפי חברת הביטוח. היינו באותו מקרה לא הייתה פוליסה בת תוקף והדיון היה במישור האשם התורם הנזיקי לכך שהפוליסה לא חודשה. משכך, פסק הדין אינו יכול להוות אסמכתא תומכת בטענות חברת הביטוח כנטען על ידה.
9. גם פסק הדין בעניין ע"א 3912/90, EXSIMIN S.A תאגיד בלגי נגד טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז (4), 64, אינו יכול להוות אסמכתא התומכת בטענות חברת הביטוח. פסק הדין דן בחוזה מסחרי בין חברות ושאלת האחריות של כל אחת מהן לנזק הנטען. לא נדונה כלל ועיקר סוגיה ביטוחית או שאלת החלת דוקטרינת האשם התורם החוזי בדיני ביטוח.
10. אוסיף ואציין כי, חברת הביטוח הזכירה בסיכומיה את פסק הדין בע"א 282/89 וציינה כי באותו מקרה נדון מקרה דומה בפני הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בחיפה. פסק הדין לא צורף על ידי חברת הביטוח לאסמכתאות מטעמה. הגם שכך, ביקשתי לאתר את פסק הדין ולא עלה בידי לאתרו. פסק הדין הנושא את מספר ההליך המצוין, הוא של בית המשפט העליון כשבתו כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתו עלו שאלות הנוגעות לדיני ביטוח, אולם לא אליו הפנתה חברת הביטוח.

האם הוכח כי בשל אי תשלום תגמולי הביטוח הפסיקה התובעת את פעילותה?

1. התובעים טוענים כי בעקבות אי תשלום תגמולי הביטוח על ידי חברת הביטוח, קרסה החברה והפסיקה פעולתה ומכאן נזקיה ונזקי התובעים 2 ו-3 שהם בעלי מניותיה.
2. יצוין כי הצדדים אינם חולקים על כך שהחל מתחילת שנת 2008 פסקה החברה לפעול. אין חולק גם על כך שחברת הביטוח לא שילמה תגמולי ביטוח בגין הפריצה.
3. השאלה הראשונה העולה היא האם התובעים הוכיחו קיומו של קשר סיבתי שבין אי תשלום תגמולי הביטוח לבין הפסקת פעילות החברה. ככל שיקבע שכך הוא, יש לבחון האם נגרם לתובעים נזק כתוצאה מהפסקת פעילות החברה.
4. אציין כבר עתה כי לדידי התובעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין אי תשלום תגמולי הביטוח לבין הפסקת פעילות החברה. אבהיר גם, כבר עתה, כי אין ספק שאי תשלום תגמולי הביטוח יצר קושי בפעילות החברה, אולם אין די בהוכחת קושי. קושי אחד הוא והעדר יכולת להמשיך שני הוא.
5. התובעים הגישו את חוות דעתו של רואה חשבון פרקש (ת/2) במסגרתה נכתב כי בהעדר תשלום תגמולי ביטוח, נקלעה החברה למצוקת אשראי והיא נאלצה להפסיק את פעילותה בתחילת שנת 2008.
6. מעדות רו"ח פרקש עולה כי הוא כלל לא בדק האם, נכון לסוף שנת 2007, היה ביכולת החברה להמשיך ולקיים את פעילותה. רו"ח פרקש מציין בעדותו כי שאל את בעלי המניות מדוע לא המשיכו להפעיל את העסק ולא הייתה להם תשובה.
7. עוד עולה מעדות רו"ח פרקש כי הוא לא קיבל מידע על אשראי הספקים שניתן לחברה, אלא למד מתוך הדוחות הכספיים כי קיימים חובות לספקים ומניסיונו ידוע לו כי "בעסקים כאלה ישנם ספקים שנותנים אשראי יותר ארוך וכאלה שנותנים אשראי לזמן יותר קצר" (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 7-12). אולם, כאמור, אין ביכולתו להצביע על נתונים ביחס לחברה הספציפית שלפניי.
8. באשר ליכולת החברה ליטול הלוואות לצורך הפעלת העסק. רו"ח פרקש העיד כי בסוף שנת 2007 הייתה החברה בגרעון של כ- 200,000 ₪ וכי החברה נטלה הלוואות מבנקים. לדבריו, עסק שכזה תלוי ביכולת הערבות שבעלי החברה יכולים להעמיד לטובתה כדי שהבנקים או נותני האשראי ימשיכו לתת להם אשראי.
9. רו"ח פרקש ציין בעדותו כי בחלוף שש או שבע שנים אחרי האירוע, היינו כשהתובעים פנו אליו וביקשו סיועו לצורך ההליך המשפטי, לא הייתה לו "שום אפשרות אובייקטיבית לבוא ולבדוק אם הם היו יכולים לקבל (הלוואות למימון פעילות שוטפת של העסק-הח"מ)" (עמ' 38 לפרוטוקול שורות 1-4).
10. גם מחוות דעת שמאי התובעת, אינג' רוזן-טל, ומעדותו לפניי עולה במפורש כי הוא הניח, על בסיס מידע שנמסר לו, שלחברה לא הייתה היכולת הפיננסית להמשיך ולפעול כתוצאה מאי תשלום תגמולי הביטוח. לדבריו, הנושא לא נבדק על ידו, אלא הוא נסמך על מידע שנמסר לו תוך שהוא נעזר ברואה החשבון של החברה.
11. רואה החשבון של החברה, אשר עסק בענייניה במועדים הרלוונטיים, לא הגיש תצהיר עדות ראשית במסגרת ראיות התביעה וגם לא זומן להעיד מטעם התביעה. ברוך העיד כי לא הייתה כל מניעה שיבוא להעיד, אולם חרף רואה החשבון לא העיד.
12. עדות רואה החשבון יכולה הייתה לשפוך אור על שאלת הקשר הסיבתי הנטען, שבין אי התשלום לבין הפסקת הפעילות. נוכח הכלל לפיו אי הבאת עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד, הרי שאי העדתו של רואה החשבון פועלת לחובת התובעים [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד מתתיהו, פ"ד מה (4) 651].
13. מנגד, רו"ח רומנו, מומחה בית המשפט אשר מונה לצורך בחינת טענות הצדדים הנוגעות לנזק, למעט טענות התובעים באשר לשווי הפריטים שנגנבו וטרחה ובזבוז זמן, השיב במסגרת חקירתו הנגדית לב"כ חברת הביטוח כי לפי הנתונים שלפניו, בסוף שנת 2007, אפשר היה להמשיך ולהפעיל את העסק ושהחברה הרוויחה. רו"ח רומנו הוסיף והעיד כי אין עיגון חשבונאי לטענת התובעים כי כתוצאה מאי תשלום תגמולי הביטוח לא יכלה החברה להשתקם והיא חדלה מלתפקד.
14. במסגרת חקירתו הנגדית של רו"ח רומנו לב"כ הסוכן, העיד כי הוא מבחין בצמצום חובות מול הבנק בין השנים 2006 ל-2007.
15. למען ההבהרה ובטרם סיום אציין כי רו"ח רומנו לא מונה לצורך בחינת טענת הקשר הסיבתי בין אי התשלום לבין הפסקת הפעילות והוא אף העיד כי לא בדק באיזו מידה יכלה החברה לקחת אשראי נוסף בבנקים לאחר הפריצה.
16. ברוך ועמרי הצהירו בתצהיריהם כי החברה זכתה למוניטין רחב בשוק ודורגה כאחת מחמש החבות המובילות בתחומה בישראל. עוד הצהירו כי היקפי הפעילות של החברה ונתוני המכירות שלה גדלו וצמחו משנת 2005, בה החלה בפעילותה, בהיקפים מרשימים. ברוך פירט בתצהירו רשימה ארוכה של חברות להפקת אירועים עימם, לטענתו, עבדה החברה.
17. ברוך הצהיר בתצהירו כי, לו היו משולמים תגמולי הביטוח בתוך כשלושה-ארבעה חודשים לאחר האירוע, הייתה החברה פעילה ומשגשגת.
18. ממוצגים נ/1 (אישור העמדת הלוואה בבנק דיסקונט שניתנה ביום 12.5.08), נ/2 (לוח סילוקין של ההלוואה בבנק דיסקונט), נ/3 (לוח סילוקין של הלוואה בבנק לאומי שניתנה ביום 20.5.08) ניתן ללמוד כי התובעת נטלה ביום 12.5.08 הלוואה מבנק דיסקונט בסכום של 131,000 ₪ וביום 20.5.08 מבנק לאומי בסכום של 58,000 ₪.

הסכום הכולל של ההלוואות שניטלו בשנת 2008, כפי שעולה מהמוצגים הללו, עומד על סך של 189,000 ₪, שהוא כמעט זהה לערך המלאי שנגנב.

1. ברוך העיד כי ההלוואות בבנקים ניטלו לצורך פריסת החובות אצלם.
2. נתונים אלו, מעלים תהיות באשר לטענת התובעים כי נדרשה הפסקת הפעילות בגין אי התשלום. אם החברה כה הצליחה כפי שנטען, ואם החובות לבנקים צומצמו בין שנת 2006 לשנת 2007 (היא שנת הפריצה) ואם בפועל גם נטלו הלוואות בשנת 2008, לאחר הפסקת הפעילות, בסכום כולל של 189,000 ₪, מדוע לא ניתנו לה הלוואות עוד קודם?!
3. ואציין כי התובעים כלל לא הוכיחו כי פנו לבנקים לקבלת הלוואה לפני הפסקת הפעילות בחודש ינואר 2008.
4. אולם אפילו פנו, איך יתכן שהחברה קיבלה הלוואות בערך סכום המלאי שנגנב לאחר הפסקת הפעילות ולא עלה בידיה לקבל הלוואות אלו בזמן שהחברה הייתה פעילה וכה מצליחה, כפי שנטען על ידי התובעים?! הרי קל יותר לקבל הלוואה בעוד החברה המצליחה פעילה ולא לאחר הפסקת פעילות.
5. זאת ועוד, כאשר נחקר ברוך על כך במסגרת חקירתו הנגדית זכר היטב כי התובעים פנו לבנקים לקבלת הלוואות וסורבו, אולם לא זכר פרטים אלמנטריים כמו האם במסגרת הניסיונות הוצג לבנקים מאזן בוחן, חוזים לאירועים עתידיים, דוח רווח הפסד.

ויצוין כי בעדותו של ברוך התרשמתי כי הוא זוכר, לפרטי פרטים, פרטים עובדתיים רבים ביותר, הרלוונטיים לטענות התביעה. לא ברור לי כדי צורכו, מדוע זה דווקא בנוגע לסוגיית הבקשה להלוואות מהבנקים, לא זכור ברוך פרטים אלמנטריים.

1. על כן, אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו שפנו לבנקים וגם לא הוכיחו שסורבו. האמור לעיל, דווקא מבסס מסקנה סבירה יותר שהתובעים לא פנו ולכן גם לא סורבו.
2. התובעים גם לא הציגו כל ראיה כי הספקים סירבו ליתן להם אשראי נוסף ואף לא הזמינו לעדות מי מהם. גם בעניין זה, יש לזקוף את המחדל האמור לחובתם.
3. נוכח המפורט לעיל סבורני כי התובעים לא הוכיחו את טענתם בדבר הקשר הסיבתי בין הפסקת פעילות החברה לאי תשלום תגמולי הביטוח וטענתם נדחית.
4. בטרם סיום אני מוצאת לנכון להוסיף ולציין כי, נטענה טענה לפיה בעלי המניות משכו מהחברה סכום של 170,000 ₪ ממועד הפריצה ועד לסוף שנת 2007 וכי משיכה זו היא שגרמה להפסקת הפעילות.
5. התובעים טענו בעניין זה כי חלק מהמשיכות האמורות בוצעו לטובת בעלי המניות גם במהלך התקופה שמתחילת שנת 2007 ועד מועד הפריצה, אולם נרשמו חשבונאית רק בסוף השנה. טענתם זו נתמכה בעדות רו"ח פרקש מטעמם. לכן, לטענתם, המשיכות לאחר הפריצה בפועל היו נמוכות יותר.
6. רו"ח רומנו התייחס לנושא המשיכות בחקירתו הנגדית והביע דעתו כי יש להן תרומה להפסקת הפעילות, מאחר שהדבר השפיע על תזרים המזומנים שלה, אם כי זו אינה הסיבה העיקרית. עדותו לא נסתרה והיא אף עולה בקנה אחד עם המפורט לעיל.
7. נוכח כל האמור, אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו במידת ההוכחה הנדרשת, שהחברה הפסיקה פעילותה בשל אי תשלום תגמולי הביטוח.

מהו שיעור הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מהפריצה?

1. בתמיכה לטענת שיעור הנזק שנגרם, הגישו התובעים את חוות דעת השמאי מטעמם, אינג' רוזן-טל (ת/1). הנתבעים לא הגישו חוות דעת שמאי מטעמם. חוות דעת שמאי חברת הביטוח, ממשרד אורי נס, מיום 10.10.07, צורפה על ידי התובעים כנספח יב' לתצהיר ברוך.
2. ראשי הנזק הקבועים בחוות דעת שמאי התובעים הם חמישה- מלאי שנגנב, אובדן השקעות לצורך פעילות החברה, נזיקים ישירים למחסן, אובדן השקעות במושכר ואובדן תוצאתי.
3. הנזקים הישירים הם המלאי שנגנב והנזק למחסן.
4. יתרת הנזקים הם כאלו שנגרמו כתוצאה מהפסקת פעילות החברה, אשר אינם ברי פיצוי נוכח קביעותיי בפסק הדין.
5. לטענת התובעים, ערך המלאי שנגנב עמד נכון למועד הפריצה על סך של 183,926 ₪. ערך הנזק למחסן, לטענת התובעים, כפי שהוא עולה מחוות דעת השמאי מטעמם, הוא 10,000 ₪ נכון למועד עריכת חוות הדעת.
6. לטענת חברת הביטוח ערך המלאי שנגנב עמד על סכום של 165,533 ₪ נכון למועד הפריצה.
7. בחוות דעת שמאי חברת הביטוח, ממשרד אורי נס, מיום 10.10.17, עולה כי השמאי קיבל את תביעת החברה כפי שהיא, ומצא לנכון להפחית ממנה 10% בשל ספק כמותי. בחוות הדעת אין כל הסבר לסיבה לאותו ספק כמותי. ההפך הוא הנכון, בחוות הדעת מצוין כי בבדיקה מדגמית רחבה שבוצעה על ידי השמאי עולה כי ספירת המלאי שנותר כפי שבוצעה על ידי התובעים תאמה את הרישומים שנערכו וכי התביעה הוכחה על בסיס חשבוניות רכישה של המלאי שנגנב ומיקום נפחי של הבקבוקים והקרטונים.

על כן, מעבר לכך שחוות הדעת לא הוגשה כראיה עצמאית על ידי מי מהנתבעים, אין ביכולתי להבין ולקבל, לגופו של עניין, את הסיבה להפחתה שבוצעה.

1. משכך, אני מקבלת את חוות דעת אינג' רוזן-טל וקובעת כי ערך המלאי שנגנב עומד על סך של 183,926 ₪ נכון ליום הפריצה.
2. בעניין זה אציין כי אין ביכולתי לקבל את טענת הסוכן בסיכומיו לפיה משום שהתובעים מסתמכים על חוות דעת משרד אורי נס, יש לקבלה במלואה ואין מקום לטענותיהם כי יש לקבל חלק הימנה וחלק אחר (ההפחתה) לדחות, שכן התובעים הסתמכו על חוות דעת השמאי מטעמם ולא מטעם חברת הביטוח.
3. התובעים הסתמכו על חוות דעת השמאי מטעמם ולא על חוות דעת שמאי חברת הביטוח. הסיבה בגינה הוצגה חוות דעת שמאי חברת הביטוח הינה רצון התובעים לתמוך חלק מחוות דעת השמאי מטעמם בחוות דעת שמאי חברת הביטוח ואין בכך כל פסול.
4. באשר לטענת הנזק למחסן- מהרשימה לא עולה כל אינדיקציה כי הנזק נכלל במסגרת הכיסויים והדבר גם לא הוכח. על כן, אני קובעת כי אין מקום לחייב את חברת הביטוח, מכוח הפוליסה, לשלם נזק זה.
5. סיכומו של דבר, ערך הנזק בר הפיצוי, הוא 183,926 ₪ נכון ליום הפריצה.

שיעור ההשתתפות העצמית שיש להפחית

1. מסכום הנזק בר הפיצוי יש להפחית את ערך ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה.
2. ברשימה נקבע כי, "מכל נזק שההשתתפות העצמית לגביו אינה מפורטת מטה או שאינה נקובה בפרק המתאים בפוליסה...2.5% מסכום הנזק, מינימום סכום השווה בש"ח ל-1,000 דולר בכל מקרה ביטוח" (עמ' 4 לרשימה, נספח י' לתצהיר הסוכן- נ/4).
3. אין התייחסות ברשימה להשתתפות עצמית לפי פרק 5, הוא הפרק הרלוונטי לענייננו. מאחר שלא הונחו לפניי התנאים הכלליים של הפוליסה אין ביכולתי לקבוע האם ההשתתפות העצמית בגין מקרה ביטוח הנכלל במסגרת פרק 5 הינו על פי הרשימה או כפי שנקבע בתנאים הכלליים.
4. יחד עם זאת, על מנת שלא להותיר "נושאים פתוחים" אני קובעת כי, ככל שהתנאים הכלליים לא קובעים אחרת, יש להפחית מערך הפיצוי השתתפות עצמית בשיעור הנקוב ברשימה. ככל שהתנאים הכלליים קובעים אחרת, יש להפחית מערך הפיצוי השתתפות עצמית בשיעור הנקוב בהם.

מי מהתובעים זכאי לפיצוי?

1. אין מחלוקת כי המבוטחת היא החברה, התובעת 1.
2. תביעת התובעים 2 ו-3 היא תביעת בעלי מניות אשר טוענים שנגרם להם נזק כתוצאה מהפסקת פעילות החברה והדברים גם קיבלו ביטוי בסיכומי התובעים (עמ' 109 לפרוטוקול שורות 27-29).
3. משקבעתי כי הזכאות לקבל פיצוי קמה רק מתוך הפוליסה ומשהחברה היא המבוטחת, הרי שהיא ורק היא זכאית לקבל הפיצוי.
4. מאחר שקבעתי שלא הוכח קשר סיבתי בין אי תשלום תגמולי הביטוח להפסקת פעילות החברה ומאחר שעילת התביעה של התובעים 2-3 היא בגין נזק זה ואין להם כל עילה תביעה על הפוליסה (משאינם מבוטחים בה) הרי שדין תביעתם להידחות.

סיכום

1. לאור כל המפורט בפסק הדין, אני מורה כדלקמן:
   1. דין תביעת התובעים 2-3 כנגד הנתבעים להידחות.
   2. דין תביעת התובעת 1 כנגד הנתבע 2 להידחות.
   3. תביעת התובעת 1 כנגד הנתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי. אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת 1 סכום של 183,926 ש"ח בניכוי השתתפות עצמית כקבוע בפסק הדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.7.07 ועד מועד התשלום בפועל.
   4. הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובעת 1 בסכום של 15,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ.
   5. התובעים יישאו בהוצאות הנתבע 1 בסכום של 5,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.
   6. כלל הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ו, 28 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.