מ ב ו א

1. בתאריך 14.7.13 נסרקה ב"נט המשפט" בקשת הנאשם לפסילת שופט, לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן בהתאמה - סעיף 77א; החוק).

לבקשה לא צורפה תגובה מטעם ב"כ המאשימה. בהחלטתי מיום 18.7.13 הוריתי על צירוף תגובת ב"כ המאשימה.

2. לאחר שהתקבלה תגובת ב"כ המאשימה, בחנתי את הנימוקים והעובדות שנטענו בבקשה ובתגובה, ולהלן החלטתי, לא לפני שאקדים מלים על האישומים בגינם עומד הנאשם לדין ועל השתלשלות ההליכים בתיק עד כה. מידע זה חיוני להבהרת הרקע לבקשה ולנימוקיה.

הליכי המשפט

3. נגד הנאשם הוגש ב-27.5.10 כתב אישום המייחס לו עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ) אותן עבר, על פי הנטען, בין החודשים מאי ודצמבר 2007. בכתב האישום נאמר, כי בתקופה הנ"ל מכר הנאשם סולר ושמנים ללקוחותיו, וכנגד התשלומים ששילמו לו הוציא להם 80 חשבוניות מס פיקטיביות: 76 מהחשבוניות שהוציא הנאשם, בסכום כולל של 5,615,176 ₪ (שהמס הכלול בהן הוא בסך 870,354 ₪) נחזו להיראות חשבוניות שהוציאה חב' ביטוליט בע"מ; ואילו 4 חשבוניות מס נוספות שהוציא הנאשם נחזו להיראות כחשבוניות מס שהוציאה חב' ספא מול הים בע"מ, בסכום כולל של 249,780 ₪, והמס הכלול בהן הוא בסך 38,715 ₪.

הלקוחות ניכו את מס התשומות הגלום ב-80 החשבוניות הפיקטיביות.

4. המאשימה טענה בכתב האישום, כי הנאשם לא מוסמך היה להוציא את החשבוניות האמורות בשם שתי החברות - ביטוליט וספא מול הים; ובנוסף, הוא לא דיווח למנהל מע"מ על העסקאות שביצע, וגם לא שילם את מס העסקאות שהסתכם ב-909,069 ₪.

5. הנאשם מואשם בכתב האישום בעבירות אלה:

א. לא עשה את המוטל עליו לעניין רישומו – עבירה לפי סעיף 117(א)(4) לחוק מע"מ;

ב. הוציא חשבוניות מס ולא שילם במועד את המס הכלול בהן – 80 עבירות לפי סעיף 117(א)(14) לחוק מע"מ;

ג. לא הגיש במועד את הדו"חות למנהל מע"מ – 8 עבירות לפי סעיף 117(א)(6) לאותו חוק;

ד. השתמש בכל מרמה או תחבולה במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס – עבירה לפי סעיף 117(ב)(8) לאותו חוק;

6. שלוש שנים חלפו מאז הוגש כתב האישום ועד עתה, כשבכל אותה תקופה מתנהלים ההליכים בעצלתיים, בין משום שהנאשם לא אותר, ובין משום שלאחר מכן החליף את מייצגיו חדשות לבקרים, וכן, נוכח בקשות דחייה שהוגשו בידי באי כוחו. בנוסף, הוקדש זמן רב ביותר למיצוי טענות ההגנה בדבר אי כשירותו של הנאשם לעמוד לדין.

7. מכל מקום, בתאריך 24.10.11 הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה בידי ד"ר יעקב צ'רנס, סגן הפסיכיאטר המחוזי בת"א. ד"ר צ'רנס חיווה דעתו, כי הנאשם כשיר היום לעמוד לדין. עוד אמר בחוות הדעת, כי אין עדות לכך שבתקופה הרלוונטית (שנת 2007) שבה ביצע, לכאורה, את העבירות, היה נתון במצב פסיכוטי.

8. חוות הדעת לא סיפקה את הסנגור, עו"ד איילון, שביקש לקבל חוות דעת משלימה, אשר במסגרתה יעיין הפסיכיאטר המחוזי ויתייחס לחומר רפואי נוסף שבידו. ואכן, ד"ר צ'רנס עיין בחומר הרפואי הנוסף שהועבר אליו [אשר כלל, בין היתר, חוות דעת פסיכיאטרית שערך ד"ר סילביו בלן ב-22.4.12; מכתב מביה"ח "אברבנאל" מתאריך 20.4.98; טופס אבחון של המוסד לביטוח לאומי משנת 99'; תיק רפואי מלשכת הבריאות המחוזית בפתח-תקווה; וכן, חומר חקירה מתיקיו הפליליים של הנאשם (במשטרת ישראל וברשות המסים)]. בחוות הדעת הפסיכיאטרית המשלימה מ-7.8.12 חיווה ד"ר צ'רנס דעתו, כי:

"יש קושי להתרשם מכך שהיה שרוי אז במצב פסיכוטי קשה, ושיפוטו היה פגום, ותחת דחפיו הפסיכוטיים לא הצליח להבדיל בין מותר ואסור".

9. שתי חוות הדעת הללו לא הניחו את דעתה של ההגנה, וזו ביקשה לחזור על הבדיקה. ושוב נדחו הדיונים פעם אחר פעם מסיבות הקשורות בהחלפת הייצוג, אך בעיקר - בהתנהלותו של הנאשם, כדלקמן:

* תחילה, לא התייצב הנאשם לבדיקה הפסיכיאטרית במועד שנקבע;

* מאוחר יותר, הוחלף הייצוג, ולבית המשפט נאמר, כי הנאשם נעצר לחקירה בתיק אחר (ראו: פרוטוקול מתאריך 15.7.13);

* ושוב הוחלף ייצוגו של הנאשם, ובתאריך 27.9.12 טען סנגורו החדש, עו"ד יניב שגב, כי הנאשם אמנם הובא על-ידי סוהרים ללשכת הפסיכיאטר המחוזי, אולם בנוכחות הסוהרים נבצר מהפסיכיאטר המחוזי לבצע בדיקה כהלכתה;

* לבדיקה אליה זימן הפסיכיאטר המחוזי את הנאשם בתאריך 13.11.12 (לאחר ששוחרר ממעצר), התייצב הנאשם ללא תעודות מזהות;

10. בינתיים, החליף הנאשם פעם נוספת את עורכי הדין המייצגים, ושכר את שירותיהם של עוה"ד כפיר ממון וקרן שקד. לבקשת עו"ד שגב, שחררתי אותו ב-11.2.13 מייצוגו של הנאשם. ושוב נדחו הדיונים עד לאחר שנתקבלה חוות דעת משלימה (שלישית במספר).

11. בחוות הדעת המשלימה, השלישית במספר, שערך ד"ר צ'רנס בתאריך 22.4.13, הוא הסתמך, בנוסף לחומר הרפואי והחקירתי, גם על בדיקה נוספת (שלישית) שערך לנאשם בתאריך 11.4.13, ועל שני מסמכים רפואיים נוספים - מכתבים שערך ד"ר בלן ב-25.1.13 וב-17.4.13. ד"ר צרנס חזר בחוות הדעת המשלימה על עמדתו המקורית (ראו: הסעיפים 7 ו-8 לעיל, הקטעים המודגשים – ד' ש'), והוסיף: "הרושם שהתקבל ב-2 הבדיקות הקודמות וכן בבדיקה זו הוא כי מר לטין ידע והבין את משמעות מעשיו וידע להבדיל בין מותר לאסור".

12. בדיון שהתקיים ב-20.5.13 ביקשה ההגנה (עו"ד קרן שקד), לחקור חקירה נגדית את הפסיכיאטר המחוזי. נעניתי לבקשה, וקבעתי את הדיון לתאריך 25.6.13 בשעה 13.00. במועד זה נערכה חקירה נגדית לד"ר צ'רנס בידי עו"ד ממון, בנוכחותה של עו"ד שקד.

13. בעקבות דיון זה ובעטיו מתבקשת פסילתי מלשפוט את הנאשם, בעילה של "חשש למשוא פנים על רקע אישי בלבד ולא ענייני" (כך, לשון הבקשה).

הבקשה לפסילה ועמדת המאשימה

14. נימוקי הבקשה:

* "השופטת גילתה עוינות רבה כלפי ב"כ הנאשם, עו"ד ממון וכו'". העוינות הרבה באה לידי ביטוי, כך נטען בבקשה, בהערות 'כאילו אין ב"כ הנאשם מכיר את הנושא ואת החוק, כאילו אינו יודע לשאול שאלות ולחקור את העד ואף לא אפשרה את השלמת חלק מהשאלות'. מנגד, התאפשר לעד להשיב ככל העולה על רוחו, ובמספר מקרים אף תשובות לשאלות עליהן הוא כלל לא נשאל;

* השופטת אמרה לב"כ הנאשם שלא יתן ציונים לביהמ"ש, וכיוונה לאירוע מהעבר;

* השופטת גיחכה למשמע השאלות;

* השופטת פנתה לעבר ספסל ההגנה ולנאשם ואמרה "אני מבינה שלכל האגף השמאלי כאן יש בעיה משותפת". ב"כ הנאשם, עו"ד מכנה את האמירה "בוטה ומשפילה", כשהוא מייחס לה כוונה סמויה, על רקע העובדה שהנאשם לוקה, לטענתו, בסכיזופרניה וטען לחוסר כשירות לעמוד לדין.

* השופטת חשפה שמניע להתנהלות הדיון הינו אישי ונובע מתוך תחושות קשות של כעס ועלבון מצד בית המשפט כלפי ב"כ הנאשם במישור האישי.

* קיימת פגיעה במראית פני הצדק המגיעה כדי חשש ממשי למשוא פנים (ההדגשה שלי - ד' ש').

15. בתגובתו לבקשה הביע ב"כ המאשימה התנגדות לפסילת בית-המשפט (להלן: התגובה), משום שלעמדתו, לא הייתה כל עוינות מצד השופטת כלפי ב"כ הנאשם.

בנימוקי התגובה נאמר, כי השופטת נהגה מלכתחילה באורך רוח כלפי ההגנה כאשר אפשרה לב"כ הנאשם לחקור את הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר צ'רנס, בחקירה נגדית על אף הימשכותם הבלתי סבירה של ההליכים עד כה (כשלוש שנים), ולמרות שהוגשו בעניינו של הנאשם שלוש חוות דעת נפרדות מטעם הפסיכיאטר המחוזי;

אשר לדיון עצמו, נטען בתגובה:

* כי השופטת ניהלה את הדיון במקצועיות ואפשרה חקירה נגדית "ביד חופשית";

* השופטת הפגינה סבלנות רבה כלפי ב"כ הנאשם; היא התערבה לעתים רחוקות בלבד, וגם זאת, רק כאשר ב"כ הנאשם התווכח עם העד, או, כאשר לא אפשר לו להשלים את תשובתו.

* לא נאמרו כל הערות ברמה האישית;

* הדיון היה כולו מקצועי וענייני, והפרוטוקול משקף נאמנה ובמדויק את התנהלותו.

המסגרת הנורמטיבית

16. הלכה מושרשת היא כי דיני הפסלות מבוססים על מבחן החשש הממשי למשוא פנים. כך מורה אותנו סעיף 77א(א) לחוק, וכך מורה אותנו ההלכה הפסוקה אשר נדרשה לפירושו של הסעיף, וקבעה שהמבחן לקיומו של אותו חשש ממשי למשוא פנים הוא מבחן אובייקטיבי, וכי אין להחיל בעניין זה אמות מידה סובייקטיביות.

המסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיף 77א' לחוק. זו לשונו:

(א) בית המשפט לפסול עצמו מלשבת בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

17. פסק הדין המנחה לעניין "קיומו של חשש ממשי", והמבחנים ליישומו הוא ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2), 375, בעמ' 381, שבו קבע הנשיא אגרנט:

"משמעותו היא, שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי-הדין באובייקטיביות הדרושה"

המבחן אשר גובש בעניין ידיד מנחה את בית המשפט מאז ועד היום [ראו: ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 608, בעמ' 622-623; ע"פ 2144/04 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2004(1), 3426, בעמ' 3427]. מכאן, שעל הטוען לקיומו של חשש למשוא פנים להניח תשתית עובדתית אובייקטיבית למשוא פנים מצד בית-המשפט בניהול המשפט. לא די בתחושות סובייקטיביות של הנאשם או סנגורו.

18. מבחן החשש הממשי למשוא פנים מושתת על החזקה בדבר מקצועיותו של השופט, מקצועיות המעניקה לו את היכולת להבחין בין עיקר לטפל, בין הרלוונטי ושאיננו רלוונטי, בין הקביל ושאיננו קביל, ובין מה ששייך לעניין הנדון ושאינו שייך לו. בבג"צ 2148/94 גלברט נ' כב' נשיא בית-המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, בעמ' 605 נקבע, כי העילה לפסילתו של השופט מלישב בדין מתבססת רק במקום שבו מוכח כי "ננעלה דעתו" של היושב בדין, כך שנראה כי "המשחק מכור"; שכן, במצב דברים זה קם לו אותו חשש ממשי למשוא פנים המצדיק לפסול שופט.

ועוד נאמר בע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599, בעמ' 612:

"החשש הממשי אינו נבחן מזווית הראייה הסובייקטיבית (של השופט או של הצד). החשש הממשי נבחן על-פי ראיה אובייקטיבית. אכן, דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט או של הצד. דיני הפסילה מבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה . . . בראיה אובייקטיבית כוללת".

19. לענייננו, אזכיר את ע"פ 1814/11 סוכות נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2011(1), 3488, שבו קבע בית המשפט העליון (בעמ' 3489):

"המבחן לעניין פסילת שופט הוא הוכחת התגבשות משוא פנים ודעה קדומה העלולים לפגום ביכולתו של בית המשפט לנהל את הדיון באובייקטיביות וללא פניות, וזאת לא עלה בידי המערער להוכיח. מקרה זה אינו נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים פסילת שופט בגין התבטאויותיו או החלטותיו במהלך הדיון, באשר הללו אינן מעידות על חשש ממשי למשוא פנים (ראו יגאל מרזל - דיני פסלות שופט (תשס"ו) 178). למעלה מן הצורך אוסיף ואזכיר, באשר לתחושתו של המערער ומראית פני הצדק, את ההלכה כפי שנקבעה בבית משפט זה, לפיה, דיני הפסלות אינם עוסקים בתחושה סובייקטיבית ולא נועדו לפסול שופט מלישב בדין כל אימת שהתבטאותו אינה מוצאת חן בעיני מי מן הצדדים.

נוכח כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי בשלב בו מצוי ההליך, טרם גיבש בית המשפט דעה ביחס לאישום בגינו נידון המערער בפניו. לפיכך הערעור נדחה".

דיון ומסקנות

"משוא פנים" או "תרבות דיונית"?

20. טענות הפסלות שהעלו ב"כ הנאשם בבקשה אינן נוגעות כלל וכלל בעילת הפסלות שפורטה בחוק ובפסיקה. אין בכל הטענות שהובאו אפילו קצה קצהו של חשש למשוא פנים במשפטו של הנאשם. איש אינו חולק על כך, שלא הבעתי בשום דרך ובשום רגע נתון עמדה כלשהי באשר לנאשם או לאשמתו. גם לא נטען שלבית-המשפט דעה קדומה בעניינו של הנאשם. כל שמעלים ב"כ הנאשם הוא טרוניה על עוינות אישית כלפי עו"ד ממון. טרוניה זו שזורה, לצערי, בהתנהגות בוטה ובאמירות משפילות שמייחס לי הסנגור. וחבל שכך.

לטעמי, שורש הבקשה בחוסר שביעות רצונם של הסנגורים מהקפדתי על התנהלות דיונית תרבותית והולמת באולם בית המשפט.

21. חשוב וחיוני להקדים ולהבהיר: עד לעצם היום הזה לא התקיימה ההקראה בתיק, והדיונים (המעט שהתקיימו) נסבו כל כולם סביב טענת ההגנה כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, ולחילופין, כי הוא זכאי להגנת חוסר שפיות הדעת. זו הייתה גם מסגרת הדיון שהתנהל לפניי בתאריך 25.6.13, ואשר במהלכו חקר ב"כ הנאשם את ד"ר יעקב צ'רנס, סגן הפסיכיאטר המחוזי, במטרה להפריך את חוות הדעת שערך בעניינו של הנאשם, ולשכנע את בית המשפט להעדיף עליהן את חוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר סבן.

עד כאן - ניחא. ומה על תרבות הדיון המתחייבת?

22. התרבות הדיונית היא בעיניי נושא חשוב ביותר, וראוי להבהיר את עיקריו.

ביוזמה משותפת של מנהל בתי המשפט השופט משה גל, וראש לשכת עורכי הדין דאז, עו"ד יורי גיא-רון, ובברכת נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית ביניש ושר המשפטים פרופ' יעקב נאמן, הוכרזה שנת המשפט התש"ע כשנת תרבות הדיון בערכאות שיפוטיות. כחלק מיוזמה זו כוננו בחודש ינואר 2010 נשיאת בית המשפט העליון ויו"ר לשכת עורכי הדין בישראל וועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט, בראשות כב' השופטת (בדימ') טובה שטרסברג כהן, ובהשתתפות שופטים ועורכי-דין. הוועדה אמורה הייתה לבחון את הנושא הנ"ל, להגיש המלצות לשיפור התנהלות עורכי-הדין בבתי המשפט, הלשון בה נוקטים עורכי הדין באולמות ובכתבי הטענות, והיחס ההדדי שבין שופטים ועורכי-דין. כל זאת, במטרה להביא להתנהלות מקצועית וסובלנית יותר לטובת הציבור הרחב, ציבור עורכי הדין והצדדים הנוגעים לעניין [ראו: דו"ח הוועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט, אלול התשע"א, ספטמבר 2011].

23. בהמשך וכתוצאה מהמלצות הוועדה נחתמה ב-19.6.2011 אמנת תרבות הדיון המשפטי. לאורה של האמנה, מוטלת על השופט היושב בדין האחריות לניהול ההליך השיפוטי בצורה תרבותית, הגונה, הוגנת, תוך איפוק וריסון. על עורכי הדין נאמר באמנה, כי עליהם להביא את עניינו של הלקוח בפני בית המשפט בצורה תרבותית, עניינית, הוגנת ומכובדת. בהמשך לכך, נקבע, כי על השופט להקפיד על התנהגות ראויה, תרבותית, הוגנת ומכובדת מצד כל אחד מהנוכחים באולם המשפט כלפי בית המשפט וכלפי כל הנוכחים האחרים, וזאת, בהתאם לדין, לכללי האתיקה ולערכי היסוד של שיטתנו המשפטית.

24. אמנה זו ראויה לשינון, ואני ראיתי ורואה ביישומה היום-יומי שליחות חשובה. לשמחתי, מתנהלים הדיונים לפניי באורח תרבותי ומכובד, ולא קם הצורך לשנן בפני הנוכחים את הוראות האמנה.

25. לא כך ארע בדיון נשוא הבקשה שהתקיים, כאמור, ב-25.6.13. החקירה הנגדית שערך עו"ד ממון לד"ר צ'רנס, סגן הפסיכיאטר המחוזי, רחוקה הייתה מלהיות תרבותית, הוגנת או מכובדת: סגנון דיבורו של הסנגור כלפי העד נטה לבוטות, והיה כועס ומעליב; השאלות לעד נוסחו באורח ציני, ולא אחת הרים הסנגור את קולו. סגנון זה אפיין גם את התנהגותה של עו"ד שקד, אשר התערבה בחקירה, ומספסל עורכי הדין השמיעה שוב ושוב אמירות צווחניות, כשהיא קמה ומניפה את ידיה, ומחוזקת בהערותיה על-ידי אשה אחרת (המלווה של הנאשם) אשר ישבה בסמוך לה.

26. בהתנהלותם יוצאת הדופן גרמו הסנגורים למהומה אשר הסיטה את מרכז הכובד מהנושאים המהותיים שבמחלוקת ונאלצתי להעיר הערות בנושא, ואכן ראיתי להעיר שליושבי הספסל השמאלי יש בעיה של "תרבות דיונית". שוב ושוב נאלצתי לבקש מהסנגור לשמור על כבודו של העד. בד בבד, נזפתי גם בעד, ד"ר צ'רנס, כאשר בשיא עלבונו עקב הפיחות בכבודו הטיח בעו"ד ממון את המילים: "אתה חצוף". דרשתי שיתנצל והרופא הפסיכיאטר אכן התנצל.

27. מסיבות ברורות שעיקרן - כבוד המעורבים, יעילות וזמן שיפוטי, נמנעתי מלשקף בפרוטוקול את החריגויות המתוארות בהתנהלות הבלתי תרבותית של הסנגורים. אשר על כן, צודק ב"כ המאשימה בתגובתו, הפרוטוקול משקף נאמנה את הדיון הענייני שהתנהל באולם בכל הנוגע למַטריה הבסיסית, קרי: הדיון במצבו הנפשי של הנאשם בתקופות נתונות. הפרוטוקול אינו משקף את הפגיעה שפגעו הסנגורים בתרבות הדיון. אינני רואה כיצד ועל מה מלינים הסנגורים.

28. אני דוחה את ההתיימרות לצטט שיחה שניהלתי כביכול עם עו"ד ממון במהלך הישיבה (המצוטטת במירכאות כאילו הוקלטה). ראויה למחאה גם התיימרותם של הסנגורים לייחס לי כוונה להשפיל אותם באמירה "בוטה ומעליבה" (סעיף 4 סיפא), כאשר כל שהערתי הוא לעניין תרבות הדיון של יושבי הספסל השמאלי, והשתלחותם הבלתי מכובדת בעד, ד"ר צ'רנס. דומה, שבדרך לא דרך, מנסים הסנגורים לייחס לי כוונה סמויה שלא הייתה ולא נבראה. מעשה חסר תרבות כשלעצמו.

29. לסיום אבהיר: הדיון התנהל מצדי במקצועיות טהורה. איני כועסת על איש ואינני נוטרת לאיש. בודאי שלא גיליתי עוינות כלפי הנאשם ו/או סנגוריו. אולם, אני רואה עצמי אחראית לניהול ההליך השיפוטי באולמי בצורה תרבותית, הגונה, הוגנת ומכובדת, תוך איפוק וריסון. כמצוות האמנה, אני חותרת לכך שכל הנוכחים באולם יתנהגו באורח תרבותי, ראוי, הוגן ומכובד הן כלפי בית המשפט והן כלפי כל הנוכחים האחרים, וזאת, בהתאם לדין, לכללי האתיקה ולערכי היסוד של שיטתנו המשפטית. במסגרת זו, אני רשאית להעיר לעורכי-הדין על התנהלותם ולהקפיד כי ישמרו על התנהגות נאותה [ע"פ 2460/11 שער נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2011(2), 626, בעמ' 628]. אני רשאית לומר לסנגור כי נעור בי זיכרון עבר של התבטאויותיו הבוטות בהליך אחר, וראוי שיקפיד על ניסוחיו. וכבר נקבע בפסיקה, ואף בנוגע להתבטאויות ביקורתיות חמורות ביותר, כי הערת ביקורת לפרקליט איננה סימן למשוא פנים בהכרעה לגוף העניין המצויה בידיו של שופט מקצועי [ע"א 3567/10 פלונית נ' פלונית (16.8.2010), ו-ע"א 6225/08 פלוני נ' פלונית (9.06.2008)].

30. חשש כבד בלבי, שהבקשה להחלפת המותב לא נובעת אלא מהרצון לגרור עוד את ניהול המשפט כפי שהוא נגרר עד כה.

אשר על כן, הבקשה לפסילתי נדחית.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י"ד אלול תשע"ג, 20 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.