התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב מבוטח התובעת בתאונה הנדונה. התאונה אירעה בשעת לילה מאוחרת, בחניון של מלון דן פנורמה באילת, והיו מעורבים בה שני כלי רכב: רכב התובעת ומונית הנתבעים. הצדדים חלוקים ביניהם הן לעניין מיקומה המדוייק של התאונה, והן לעניין נסיבותיה.

נהג רכב התובעת העיד שהתאונה אירעה בתוך מתחם החניון. לדבריו, הוא יצא מחנייה בנסיעה לאחור, והתיישר לכיוון היציאה. בעודו עומד ומשלב להילוך, הוא הבחין במונית הנכנסת לחניון במהירות, פונה ימינה בסיבוב רחב, נכנסת לנתיב הנגדי שם מצוי רכבו, ופוגעת ברכב פגיעה חזיתית.

נהג הנתבעים העיד שהתאונה אירעה קרוב יותר לכניסה/יציאה מהחניון. לדבריו הוא נכנס לחניון שליד המלון, ועוד מהכביש הראשי הבחין שאין בחניון תנועה. כדי להיכנס לחניון הוא פנה ימינה, ושוב ימינה, תוך שהוא מקפיד לנסוע בנתיב נסיעתו. אלא שכאשר פנה ימינה, הגיח מולו רכב התובעת, חסם את נתיב נסיעתו, וכך אירעה הפגיעה.

בחנתי את העדויות והמסכמים, והגעתי למסקנה כי לשני הצדדים אחריות לקרות התאונה. אנמק.

תחילה למחלוקת לעניין מיקום התאונה. במחלוקת זו אני מעדיפה את גרסת נהג הנתבעים. עוד בהודעתו הכתובה ציין נהג הנתבעים כי הופתע מרכב התובעת מאחר והרכב הגיח מולו כשהוא מצוי בנתיב נסיעתו (נ/1). מאידך, בהודעה הכתובה של נהג רכב התובעת, אין כל התייחסות לנתיב בו אירעה התאונה (ת/1). הנהג נשאל על שום מה לא התייחס בהודעה הכתובה לנתיב בו אירעה התאונה, והשיב כי לא חשב זאת לנחוץ, והוא גם לא ידע שזו טענת נהג הנתבעים (עמ' 3 שורות 22 – 23). תשובה זו יכולה היתה להניח את הדעת, אילולא בהמשך העדות היה העד מספר כי לאחר התאונה "דיברנו על התאונה דקה או שתיים הוא אמר שהייתי נגד כיוון התנועה ואני אמרתי שלא" (עמ' 3 שורות 25 – 26). מכאן, שכבר במועד התאונה הובהר לנהג התובעת שנהג הנתבעים טוען שהתאונה אירעה מאחר ורכבו נסע בנתיב הנגדי. בנסיבות אלו, אני מייחסת משמעות לכך שאין בהודעה הכתובה כל התייחסות לנתיב בו אירעה התאונה. ואכן, את עדותו פתח העד בכך שהתאונה אירעה מאחר ורכב הנתבעים פנה ימינה בפנייה רחבה, סטה לנתיב הנגדי ופגע ברכבו. תיאור זה, אינו מופיע בהודעה הכתובה, בה כאמור אין כל התייחסות לנתיבי הנסיעה.

לאור האמור אני מקבלת טענת נהג הנתבעים כי התאונה אירעה בנתיב נסיעתו.

עם זאת, אין בכך כדי לשחררו מאחריות. נהג התובעת העיד כי רכבו היה במצב של עצירה מוחלטת טרם נפגע. טענה זו לא נסתרה. נהג הנתבעים טען כי הבחין ברכב ברגע שפנה ימינה, וכי נראה לו שהרכב היה בנסיעה, אך מעדותו עולה כי פנה וראה מולו רכב, והוא אינו יודע אם הרכב היה בעמידה או בנסיעה. עוד עולה כי רכב הנתבעים הגיח במהירות, הן עוצמת הפגיעה והן העובדה שהנהג לא הבחין ברכב מולו עד לפגיעה, יוכיחו.

התמונה המצטיירת היא שרכב הנתבעים נכנס לחניון במהירות שאינה תואמת לתנאי המקום והדרך, פנה ימינה, ופגע ברכב התובעת שעמד בנתיב נסיעתו. כאמור, התאונה אירעה בשעת לילה בחניון, והיה על נהג הנתבעים לנקוט משנה זהירות. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שרכב הנתבעים פגע ברכב עומד, אני מחלקת את האחריות לתאונה כך שנהג התובעת יישא באחריות בשיעור של 40% ונהג הנתבעים יישא באחריות בשיעור של 60%.

לאור האמור אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת, באמצעות הנתבעת 2, סך של 17,559 ₪ צמוד מיום 28.02.10 בתוספת אגרת משפט, הוצאות העד כפי שנפסקו ושכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ג, 24 יולי 2013, בהעדר הצדדים.