מבוא:

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו נהיגה במהירות מופרזת, בכך שנהג במכוניתו בכביש 1 ק"מ 25 לכיוון מזרח, ביום 21.05.10 בשעה 01:15, במהירות של 147 קמ"ש, שעה שהמהירות המותרת, היא 100 קמ"ש, כל זאת בניגוד לתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה.

בדיון ההקראה ביום 24.11.10, כפר הנאשם באשמתו כשאינו מיוצג: "כופר באשמה".

פרשת התביעה:

אציין כי במועד שמיעת הראיות כבר היה הנאשם מיוצג ע"י ב"כ, שניהל את שמיעת הראיות ביד רמה.

להוכחת האשמה העידה התביעה את עת1, רס"ר גרמן איסקייב, מפעיל מכשיר הממל"ז, מפעיל מוסמך משנת 2000 (העד הציג תעודה בנושא), שערך הדו"ח שהוגש וסומן ת1 וכלל בין היתר נסיבות המקרה, דברי הנהג, אישור בדיקות התקינות לפני ואחרי המשמרת, אישור וידוא אמינות הפעלה כללי, ווידוא אמינות הפעלת לילה.

מתרשומת ת1 וכן מעדותו בפני עולות העובדות הבאות: העד הפעיל הממל"ז כשהוא חונה בשול ימין, ההפעלה נעשתה ממושב הנהג דרך חלון פתוח, מזג אויר נאה כביש מואר, הוא הבחין ברכב הנאשם בנתיב השמאלי כשהוא בודד, כן ציין מפורשות בנסיבות המקרה כי מזמן המדידה ועד עצירתו היה בודד, הרכב נקלט במהירות 152 קמ"ש (147 קמ"ש אחר הפחתת 5 קמ"ש כנדרש), העד הפעיל צופר ואורות כחולים, הרב חלף על פניו, הוא שמר קשר עין רצוף וכן הבחין באורות בלימה ממושכים, הרכב נעצר כמה מאות מטרים לאחר מכן בשול ימין (בק"מ 26.3).

העד ציין כי ברכב היו 4 נוסעים, העד בדק תמרורי מהירות מותרת, במושב האחורי ישב שוטר צבאי שלא ראה העבירה אך ראה המהירות במכשיר.

העד ערך את בדיקות התקינות לפני ואחרי המשמרת שהיו תקינות לחלוטין, הדבר נלמד מת1, וכן מעדותו בפני. וכן מילא הנדרש לצורך הוכחת אמינות ההפעלה.

העד ציין את דברי הנהג: "לא יודע כמה נסעתי, אני עם אמא שלי ברכב, לא יכול להיות, תסתכל לבן אדם לפני שאתה רושם, תחשוב בבקשה, אני לא בן אדם הנכון שמגיע לו".

כן הוגש העתק מיומן ההפעלה ת2.

העד נחקר בחקירה נגדית ממושכת על גרסתו, וגרסתו נותרה שלמה ובלתי מעורערת, העד הסביר כיצד והיכן ביצע את בדיקות ההפעלה של המכשיר, ציין שהוא נעזר בחוברת ההפעלה בעת הבדיקות. העד נחקר ממושכות ע"י ב"כ הנאשם בעניין בדידותו של רכב הנאשם, אך חזר ועמד על עמדתו כי הלה היה בודד.

עת2, עד המעבדה שחר צוברי, עורך תע"צ התקינות, הוגש ת4 וכלל תע"צ, טופס ביקורת תקופתי, צילום כרטיס המכשיר – לציין שבטעות סומנו המסמכים תחילה ת3 ואחר כת4 ואולם אלה אותם מסמכים.

העד העיד על בדיקות המכשיר ותקינותו, העד אישר כי אכן הייתה תקלה במכשיר ימים מספר טרם ההפעלה אולם הסביר והראה כי התקלה אותרה, טופלה, תוקנה והמכשיר נבדק והיה כשיר לפעולה ביום ההפעלה הרלבנטי.

פרשת ההגנה:

הנאשם העיד להגנתו, חזר לירושלים, ברכב היו 4 נוסעים, קצת לפני שדה התעופה, לדבריו:

"נסעתי בשיירת מכוניות, נסעתי כאשר השוטר עצר אותי, לפני כן נסעתי בנתיב השמאלי" (עמ' 10 ש' 18).

טען כי הניידת התפתלה בין מכוניות על מנת לעצור אותו, טען כי נהג במהירות נמוכה אך אינו זוכר, בערך 100-105, הסתכל כל חצי דקה בספידומטר.

בחקירה הנגדית אישר למעשה כי אמר לשוטר שלא ידע כמה נסע, אך לטענתו כך הוא נוהג לומר שכן אין הוא איש של מלחמות, אך הרב ציווה עליו להילחם בתאונות הדרכים, השוטר העיד עדות שקר שהכביש היה ריק, שכן הכביש היה מלא. לשאלת ב"כ המאשימה האם בחצי דקה שלא הביט יכל להגביר מהירות , טען שזה לא הגיוני כי היה בשיירה, אך מסר כי הוא נוהג ברכב מסוג וולוו, נפח מנוע 2,700.

עדת הגנה 1, גב' חנה חרץ, אימו של הנאשם, לטענתו נסעו די בסדר, היו הרבה מכוניות מכל הצדדים, ולא היה כל דבר חריג. בחקירה הנגדית מסרה כי אינה נוהגת מזה 15 שנה ולא הסתכלה על הספידומטר.

עד הגנה מס' 2, מר קלפר יהושוע, חברו של הנאשם, טען כי הכביש היה עמוס, מהירות נהיגה סבירה, לא הסתכל בקילומטרז', אך מעריך שהמהירות לא עברה את ה100 קמ"ש, בחקירה הנגדית מסר כי לא הסתכל בספידומטר ולא יכול להגיד בוודאות המהירות אך כיוון שהוא נהג ותיק יכול להעיד שלא עברו את ה100 קמ"ש.

דיון ומסקנה:

לאחר שבחנתי, את הראיות שהובאו לפני, והאזנתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנות הבאות:

אציין כי מקובלת בעיני כאמינה גרסתם של עדי התביעה ואני מאמצה במלואה, מנגד איני מקבל את גרסתם של הנאשם ועדיו.

לאור ההלכה הפסוקה בע"פ 5345/90 בראונשטיין נ' מ"י, פד"י מ"ו(5) בעמ' 40 , כאשר מבקשת התביעה לבסס את ראיותיה להוכחת מהירות נהיגתו של הנאשם על מכשיר אלקטרוני, עליה להראות כי נתקיימו שלוש הדרישות הבאות:

1. על התביעה להוכיח כי המכשיר היה תקין בעת הפעלתו. המינימום הנדרש לצורך זה, הוא ראייה שהשוטר המפעיל בדק את המכשיר, ומצאו תקין לפני צאתו למשמרת ואחרי סיומה.
2. על התביעה להוכיח כי המכשיר הופעל על ידי שוטר מיומן.
3. על התביעה להוכיח כי המכשיר הופעל כיאות על ידי המפעיל, ובתנאי שטח המבטיחים כי המכשיר מדווח את המהירות הנכונה, וללא שיבושים.

אציין מיד למען הסר ספק כי המאשימה עמדה בכל קריטריונים אלו.

כיול הממל"ז ותקינותו:

למען הזהירות ולמרות שטענות ההגנה כנגד כיול המכשיר ותקינותו נזנחו בסיכומים, אציין כי אני דוחה את טענתיו של ב"כ הנאשם כפי שעלו ביום 08.02.11, בעניין זה.

בשורה ארוכה של פסקי דין קבעו בתי המשפט, כי אמינותו של הממל"ז, אינה מוטלת עוד בספק, וכי קמה לה "חזקה שבעובדה" באשר לאמינות ממצאיו.
וראה לאחרונה ברע"פ 7093/10 בעניינה של אורנה דריזין.

במקרה שלפני, כאמור הוכחו הדרישות ע"פ הלכת בראונשטיין כאמור לעיל, המאשימה הגישה את תע"צ התקינות והמסמכים הנלווים, העידה את עת1 לעניין הבדיקות טרם הפעלה ובסיומה. את עת2, איש המעבדה, עורך התע"צ שהעיד באמינות על תקינות המכשיר, הנאשם לא העיד כל מומחה בתחום שיעלה טענה נגדית, ולכן קובע אני מפורשות כי מכשיר בממל"ז היה תקין ומכויל במועד ההפעלה.

שוטר מיומן:

מדובר בשוטר מוסמך שהפעיל המכשיר זמן רב ובתדירות גבוהה ביותר, וענה נכונה על כל השאלות בנושא ההפעלה הנאותה ואמינות ההפעלה במהלך עדותו וחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנאשם כאמור לעיל, ואין לטעמי צורך לחזור ולצטט את דבריו.

משמעות הפעלה וביצוע בדיקות עם חוברת הפעלה פתוחה:

בע"פ 3141/03 קבע בית המשפט המחוזי בעניינו של בנימין ברכה, כי אין כל פסול בכך שתוך כדי ההפעלה ישוב המפעיל ויעיין בספר ויפעל עפ"י ההוראות שם. כן נפסק כי היצמדות לספר איננה מלמדת על חוסר מיומנות, אלא דווקא על הקפדה ודיוק ורצון לפעול עפ"י ההוראות וההנחיות ולא לחרוג מהן. ואיני מקבל טענת ב"כ הנאשם בעניין זה.

הפעלה נאותה:

לצורך אמינות ההפעלה הקפיד העד בין היתר על כך שהיה קו ראיה נקי מהפרעות פיזיות בין המכשיר לבין קטע הדרך בפיקוח, רכב הנאשם לא היה מוסתר ע"י עצם או רכב אחר, נקודת ההצבעה של המכשיר הייתה מכוונת למרכז הרכב עד קבלת צליל אישור המדידה, הוא שמר כל הזמן על קשר עין רצוף עם רכב הנאשם, עד עצירתו. טווח גילוי רכב המטרה היה 170.2 מטר, דהינו בטווח המותר לאכיפה, רכב הנאשם היה בנתיב שמאלי מתוך 3 בתנועה מתקרבת, בשעת ההפעלה לא ירד גשם, קטע הדרך שנבחר לפיקוח היה מואר בתאורת רחוב, רכב המטרה שנמדד ע"י הממל"ז היה בודד בכיוון נסיעתו, טווח גילוי רכב המטרה ע"י הממל"ז לא עלה על 300 מטר וכל קטע זה היה מואר בתאורת רחוב, ולאחר שעצר הנאשם הציג בפניו את נתוני המדידה. ולטעמי הדבר מספק ביותר.

אכיפת רכב בודד בהפעלת לילה:

שאלה זו היא שאלה מהותית, שכן תתכן טעות בזיהוי הרכב שנמדד על ידי המכשיר – אך כל זאת כאמור בהנחה כי היו רכבים נוספים כך שיכל מפעיל הממל"ז לטעות, ועת1 טען כי לא היו כאלו.

בעניין זה מצאתי עדות עת1, עדות אמינה, העד נשאל מפורשות בנושא והן סימוני אמינות ההפעלה והפעלת הלילה בת1, והן תשובותיו לחקירתו ע"י ב"כ הנאשם היו נאותות:

"הוא היה בודד בכלל. בנתיב שמאלי בודד מזמן המדידה ועד עצירתו. בלילה אני לא מפעיל כשיש רכבים" (עמ' 3 ש' 14).

"...חשוב לי מזמן המדידה ועד עצירתו שיהיה בודד, שלא יכנס משהו בעקיפה. בלילה חשוב לי שיהיה בודד" (עמ' 3 ש' 26).

"ש:זה נכון שבלילה שבין חמישי לשישי בשעה 01.00 יש תנועה ערה במקום הזה?

ת: לא" (עמ' 3 ש' 28).

"ש: הנאשם אומר שהייתה תנועה ערה מאוד.

ת: הוא היה בודד אין לי אינטרס לתת לבן אדם דו"ח שלא מגיע לו" (עמ' 4 ש' 13).

"ש: אם אתה מודד רכב שקרוב אליך, וברקע במרחק של כמה מאות מטרים מגיע רכב נוסף שלא מגיע למדידה, מה אתה עושה?

: אני בוחר מקום שיש לי טווח של 300 מטר בלילה, אני מחמיר. אם יהיה ב-100 מטר עוד רכב אני לא מפעיל את הממל"ז. בלילה אני מחמיר. ברגע שמדדתי אותו, הוא היה בודד, מספיק לי, קשר עין עד עצירתו עמ' 5 ש' 2).

"ש: האם זה נכון שעל פי כללי ההפעלה מותר למדוד רכב אם יש רכב אחריו, כשהוא רחוק ממנו?

ת: אם זה לא משפיע, אין בעיה. מותר. זה לא מפריע למדידה, אבל אני מחמיר בלילה. לפי כללי ההפעלה מותר, אבל אני לא יכול לדעת בדיוק מה המרחק של הרכב הנוסף אז בגלל זה אני לא מודד. אין אחריו ואין במקביל, בכלל לא נכנס לטווח ראיה. אני מחמיר". (הדגשה שלי א.א. עמ' 5 ש' 9).

אציין כי אכן הנאשם ועדי ההגנה, טענו מפורשות כי היו רכבים נוספים בכביש, "הכביש היה מפוצץ" (כדברי הנאשם עמ' 10 ש' 24), וכי נסעו בשיירה ואולם איני מקבל טענה זו ממספר סיבות.

לטעמי אין המדובר בעדים ניטראליים לחלוטין, באשר מדובר בנאשם, אימו וחברו, אכן ברור שהנאשם אינו יכול לבחור את עדיו מראש, אך חשוב לציין כי אין מדובר בעדים נטולי פניות במקרה זה.

עסקינן בכביש מספר 1, בסביבות נתב"ג לכיוון מזרח, כביש מהיר, בעל 3 נתיבים, בשעה 01.15 לפנות בוקר, כאשר ההגנה לא הראתה כל אישור רשמי שאכן הייתה סיבה כלשהי לכמות הרכבים שנטענה על ידה, כגון תאונה, עבודות בכביש וכדומה, ואציין בברור כי איני מקבל טענת הנאשם כי בכביש זה אין הבדל בין שעת ערב, הידועה בעומסיה, לבין 01.15, לפנות בוקר שבו ברגיל הכביש אמור להיות פתוח לחלוטין והתנועה בו דלילה וזורמת במהירות וחופשיות.

יתרה מכך, מאמין אני לעת1, כי אכן הקפיד על הנהלים וכי גם אם הייתה תנועה בכביש הרי בקטע המדידה והאכיפה עד לעצירה, לא הייתה כדבריו, כל תנועה שיש בה לסכן אמינות ההפעלה.

חובת רישום דו"ח ע"י שוטרים נוספים:

ב"כ הנאשם טען כי באי העדת השוטר הצבאי שהיה בניידת נפגמה יכולתנו לראות באם אכן היה הנאשם בודד בנסיעתו כטענת המאשימה, אולם סבור אני כי אין בכך להטיל ספק בעדות עת1 ולבטח לא להביא לזיכוי הנאשם.

בנושא זה דן בית המשפט המחוזי בת"א בעפ"ת 43875-12-10, במקרה שבו טען הנאשם שנעזר בעד הגנה שהיה עימו וכן בצילומים כי לא ביצע עבירה של אי ציות לתמרור עצור. ומנגד עמד שוטר יחיד ובית המשפט המחוזי קבע כי גם כאשר מסתמכים על הדו"ח וגם על עדותו בע"פ לא ניתן לקבל את כל הנתונים הנדרשים להרשעה, בנסיבות אלו, בית המשפט קבע כי הכלל הוא, ששוטר שהיה עד לעבירה חייב לתעד אותה. כיוון ששוטר זה שנכח במקום לא הובא לעדות ע"י המאשימה, הזיכוי מחמת הספק היה לאור העובדה הפשוטה כי לא ניתן להסתמך ולהרשיע רק על דברי העד היחיד.

אציין כי מצב זהה קיים גם בפסיקה אליה הפנה ב"כ הנאשם עפ"ת ת"א 40804-06-11, בענינו של זיתוני ובו קבע בית המשפט:

"יש מחדל חקירתי חמור בכך, שכאשר שני שוטרים מבצעים פעולה, ירשמו דו"ח על מה שראו, אף אם לא ראו, יציינו בדו"ח שלא ראו. אי-רישום דו"חות ע"י כל השוטרים הנוטלים חלק, בוודאי שמדובר בשניים בלבד, יש בו באופן מובנה, מוטבע, פגיעה ביכולת הנאשם להתגונן. זו דעתי.

במקרה שבפניי, השוטר המעיד לא הוציא מכלל אפשרות ואפילו לא זכר אם היה שוטר נוסף עמו, ומשכך, קיים כבר קושי כבד בעמדת המדינה, המשאירה את ההכרעה לבית המשפט על סמך עדותו.

במקרה שבפנינו, השוטר לא זכר מיד שפנתה אליו התביעה את מצב העובדות., עשה שחזור, תיקן עניין מהותי מאוד – כיוון נסיעת המערער על הגשר (הדגשה שלי א.א.) – הנני סובר שהספק הסביר ואף מעבר לכך מוטבע בנסיבות, אף אם המערער התנהג שלא כראוי והציג לבית המשפט שתי תמונות זהות, כאילו צולמו בימים שונים".

ברור שאין בהחלטה זו או בקודמתה, כלל האומר שיש לזכות נאשם באופן מידי כאשר לא נרשם דו"ח ע"י שוטר שנכח במקום – ואף ב"כ הנאשם מודה כי אינו מרחיק לכת כאמור (עמ' 19 ש' 12 לטיעוניו). שכן בשני המקרים ישנם פרטים נוספים שלא ניתנים להבהרה ע"י עד התביעה היחידי או סתירות בעדותו של עד התביעה היחידי, ופשוט לא ניתן להרשיע הנאשם על סמך עדותו היחידה.

במקרה שבפני קובע כי אכן ניתן להסתמך עד עדותו הבלתי מעורערת והאמינה על עת1, גם כעד יחיד לאכיפה ועושה אני זאת לאחר שהזהרתי עצמי כי הנו עד יחידי בנושא.

עוד אציין כי להבדיל מהנסיבות בהן היה השוטר הנוסף שותף בצפייה ובהתרחשות ויכול היה להעיד על האירוע לגופו, הרי שבמקרה שלפני, אני נותן אמון בעדות עד התביעה כי השוטר הצבאי לא היה שותף לאכיפת העבירה. ומידע שיפוטי כשופט תעבורה אציין כי נמסר לי בעבר מספר פעמים כי שוטרים הצבאיים מצטרפים למשמרת אך ורק לרישום דוחות לרכבים צבאיים.

בנוסף לכך חשוב לציין, כי ב"כ הנאשם עצמו, לא ביקש לזמן השוטר הצבאי לעדות על מנת לנסות ולתהות בנושא.

טענות הגנה נוספות:

חשוב לציין כי לא הנאשם ולא מי מעדי ההגנה לא ידע בוודאות המהירות שבה נהג הנאשם, גם תגובתו הראשונית של הנאשם שהוא "לא יודע כמה נהג...", מדברת בעד עצמה.

הנאשם ציין בעדותו כי נהג בסביבות 100 קמ"ש, כאשר הוא מביט במד המהירות מידי חצי דקה, מדובר בטענה כבושה, שכן בפני השוטר שעצרו ציין כי אינו יודע מהירותו. ואולם בכל מקרה כיוון שמסר בעדותו כי הנו נוהג ברכב בעל נפח מנוע גבוהה מהרגיל (2,700 סמ"ק), הרי ברור כי ניתן להגביר במהירות את מהירות הרכב ובכך להגיע למהירות הנטענת ע"י המאשימה.

אציין כי הנאשם הכחיש את ביצוע העבירה נמרצות ואכן די בקיום ספק סביר ע"מ לקבוע שהתביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה, אך המדובר בספק סביר ולא בספק סתם.נספק הוא פונקציה של הערכת מכלול הראיות, ונפסק בעבר, שאם הראיות מוליכות למסקנה ברורה הרבה יותר המצביעה לכיוון אשמת הנאשם, אין ביהמ"ש חייב לצאת מגדרו ולאמץ גרסה מפוקפקת ובלתי סבירה.

כיוון שבאכיפה עצמה בעד תביעה יחיד עסקינן. מודע אני לעובדה כי בבואו של ביהמ"ש להכריע הדין על פי עדות יחידה שומא עליו לשקול עדות זו ב"שבע עיניים" הרבה מעבר לזהירות הרגילה לה נדרש ביהמ"ש בדרך כלל ולאחר שעשיתי כן ונוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי אדניה של עדות זו מוצקים דיים להוות בסיס איתן להרשעה. (על הרשעה על פי עדות יחידה ראה ע"פ דב צסיס נ' מ"י).

סיכומו של דבר, שאני קובע, אפוא, כי התביעה הוכיחה, למעלה מכל ספק, כי המכשיר היה תקין, מפעילו מוסמך ומיומן, ותנאי הדרך היו כאלה, המאפשרים מדידה נכונה של המהירות בה נסעה הנאשמת ואכן זו המהירות שבה נמדדה במהלכה. לא נותר לי אלא להרשיע הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, דהיינו, נהיגה במהירות מופרזת עבירה לפי תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ג, 26 דצמבר 2012, במעמד הצדדים.