1. זהו פסק דין בתביעת התובעת, לחייב את הנתבעת, להשיב לה 59% מאגרת הביוב שגבתה התובעת מן הנתבעת, בשנים 2003-2008. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים.

2. התובעת מחזיקה ומנהלת מפעל לייצור גזים, באזור התעשיה בקרית גת. במסגרת תהליך היצור במפעל, נעשה שימוש במים לקירור מדחסים. לטענת התובעת, רוב המים "...מתאדים לאוויר, ואינם מוזרמים למערכת הביוב העירוני".

במהלך התקופה הרלוונטית, שילמה התובעת לנתבעת אגרת ביוב בהתאם לדרישות הנתבעת, אשר התבססו על חוק עזר לקרית גת (אגרת ביוב), התש"ם-1980 (להלן: "חוק העזר"). החוק חוקק, כאמור במבוא לחוק, מכח סמכות הנתבעת, לפי סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות, ולפי סעיפים 37-39 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962.

בסעיף 2 לחוק העזר נקבע: "המחזיק ישלם אגרת ביוב בשיעור הקבוע בתוספת", כאשר בתוספת נקבע התעריף לתשלום "...לכל מ"ק מים נצרכים", דהיינו, התשלום נקבע באופן יחסי לכמות המים שצורך כל מחזיק נכס, ולא ע"פ כמות השפכים המוזרמת בפועל, למערכת הביוב העירונית.

התביעה נסמכה על בדיקה שביצע אינג' רוג'ר סוויד, מהנדס יועץ סביבתי, אשר במכתבו מיום 18.9.08, ערך תחשיב של כמות השפכים המוזרמים מתוך המפעל למערכת הביוב העירונית, והסיק, כי: "מהנתונים והחישובים... נמצא שמקדם הכפלת צריכת מים כדי לקבל כמות הביוב הוא של 0.41, כלומר שכמות הביוב לחיוב באגרת ביוב היא 41% מצריכת המים לאותה תקופה".

בהתבסס על מסקנה זו, פנתה התובעת אל הנתבעת, וביקשה להשיב לידיה 59% מאגרת הביוב ששילמה בתקופה הרלוונטית, אך בקשתה נדחתה.

לטענת התובעת, התעריף שנקבע בחוק העזר, עומד בניגוד להוראת סעיף 39(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), המורה: "בנכסים המשמשים לתעשיה או למלאכה יהיו קני המידה לאגרת הביוב, שייקבעו על ידי הרשות המקומית לפי סעיף קטן (א), טיב השופכין, כמותם, השפעתם על הביוב, ורשאית הרשות המקומית להוסיף לאלה קני מידה סבירים אחרים".

כן נטען, כי הוראת חוק העזר עומדת בניגוד להוראות מנכ"ל משרד הפנים, בחוזר מס' 91/1 מיום 12.2.95, בו נכתב, בין היתר:

"חיוב מפעלי תעשיה ומלאכה באגרת ביוב

נודע לנו כי ישנן רשויות מקומיות המחייבות מפעלי תעשיה ובתי מלאכה באגרות ביוב ע"פ כל צריכת המים של הצרכן מבלי להתחשב בכמויות מים הנצרכות בתהליך הייצור ואשר אינן מוזרמות למערכת הביוב של הרשות המקומית.

הננו להסב את תשומת הלב לכך כי סעיף 39 (ב) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב – 1962, קובע כי בנכסים המשמשים לתעשיה או למלאכה יהיו קני המדה של אגרת הביוב שייקבעו על-ידי הרשות המקומית, טיב השופכין, כמותם, השפעתם על הביוב, ורשאית הרשות המקומית להוסיף לאלה קני מדה סבירים אחרים, (כגון העלות היחסית של הטיפול בשפכים ושל הגנה על מתקני הביוב).

על-כן יש לחייב מפעלי תעשיה ובתי מלאכה באגרת ביוב רק בגין כמות השפכים המוזרמת למערכת הביוב, אם על-פי מדידתם, ואם על-ידי אומדן כמותם, או על-פי קני מידה סבירים אחרים שקבעה הרשות המקומית".

לפיכך, הוגשה התביעה דנא. במבוא לתביעה נכתב: "מוגש בזאת כתב תביעה בנושא "אגרת ביוב", אשר נגבתה ביתר, על סמך חוק עזר בלתי חוקי, ובלתי סביר בעליל, אשר הביא הלכה למעשה להעשרה שרירותית של קופת העירייה, מעבר להוצאותיה הממשיות.

בית המשפט הנכבד, מתבקש בזאת ע"י התובעת –

ליתן סעד של השבה כספית בגין כל התשלומים באגרת ביוב ששילמה ביתר לנתבעת, וכן סעד הצהרתי, לפיו תעריפי אגרת הביוב שאושרו על ידי מועצת הנתבעת ופורסמו במסגרת חוק העזר לקרית גת (אגרת ביוב) התש"מ 1980 ו/או חוק עזר לקרית גת (אגרת ביוב) (תיקון), התשס"ז 2007, הינם בלתי חוקיים, בלתי סבירים ולפיכך בטלים".

במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים ביום 11.9.11, ויתר ב"כ התובעת על הסעד ההצהרתי שהתבקש בכתב התביעה, ועל כן, נותרה על כנה העתירה לסעד כספי בלבד. סכום התביעה נכון למועד הגשתה – 653,437 ₪.

3. במסגרת כתב ההגנה, התבקש ביהמ"ש לסלק את התביעה על הסף, בטענות חוסר סמכות עניינית, התיישנות והעדר עילה. במהלך קדם המשפט, הורשתה הנתבעת להגיש בקשה לסילוק על הסף, והיא אכן הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בעילות האמורות.

בהחלטה מיום 12.3.12, נדחו טענות חוסר הסמכות העניינית והעדר עילה, ואילו טענת ההתיישנות התקבלה, ביחס לסכומים ששולמו למעלה משבע שנים קודם הגשת התביעה.

לגוף התביעה טענה הנתבעת בכתב ההגנה, בין היתר: "באופן עקרוני נועדה אגרת הביוב למימון כל הוצאות ועליות העירייה בכל הנוגע לתפעול, לתחזוקה ושיקום של מערכת הביוב העירונית (להלן: "הוצאות הביוב"), בנוסף ניתן לכלול בהוצאות הביוב גם השקעות הוניות במערכת הביוב העירונית...

את הוצאות הביוב יש לחלק בין צרכני הביוב ברחבי העיר עפ"י מפתח סביר כלשהו. אחד המפתחות, המקובלים והנהוגים ביותר בנדון, הוא לחלק את הוצאות הביוב בין הצרכנים בהתאם לצריכת המים של כל אחד מהם...

מפתח זה הינו מפתח זול, קל, פשוט ונוח ליישום, שכן צריכת המים של כל אחד מהצרכנים נמדדת ממילא לשם תשלום אגרת מים ולפיכך אין הוא מצריך כח אדם, מערכות ו/או ציוד מיוחדים שעלולים להגדיל ולייקר באופן משמעותי את הוצאות הביוב...

המפתח המפורט בס"ק (ג) דלעיל הוא המפתח שנקבע בחוק העזר לקרית גת (אגרת ביוב), התש"ם- 1980 (להלן: "חוק העזר אגרת ביוב"). חוק העזר אגרת ביוב נבדק ואושר ע"י משרד הפנים ונכנס לתוקף כבר בשנת 1980. בשנת 2007 בדק ואישר משרד הפנים תיקונים בחוק העזר אגרת ביוב, לרבות שינוי של תעריפים אגרת הביוב...

העירייה גבתה מהתובעת אגרת ביוב בהתאם להוראות חוק העזר אגרת ביוב, עפ"י תוקפן מעת לעת".

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התחשיב שבבסיס תעריף אגרת הביוב, כמו היטלי פיתוח, מבוסס בין היתר, על הערכות והנחות צופות פני עתיד.

לטענת הנתבעת, גם אילו אימצה שיטה אחרת לקביעת התעריף, לא היה פוחת חיובה של התובעת באגרת ביוב, שכן:

"א. הוצאות הביוב של העיריה היו גדלות באופן ניכר.

ב. במסגרת בדיקה פרטנית של כל מפעל ומפעל היתה נבדקת גם איכות השפכים המוזרמים לביוב והנזק שהם עלולים לגרום למערכת הביוב העירונית. שפכי התובעת הינם שפכים החורגים מהמותר בכמה וכמה פרמטרים וקיים חשש ממשי כי הם מזיקים למערכת הביוב העירוני. לפיכך היתה מוטלת על התובעת אגרת ביוב גבוהה מאגרת הביוב ה"רגילה", על מנת לכסות נזקים אפשריים שיגרמו שפכיה למערכת הביוב העירונית.

ג. באופן טבעי הקטנת כמות המ"ק המחויבים באגרת ביוב הייתה מעלה את תעריף אגרת הביוב".

4. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית, חתום ע"י מר שלמה קורן, מנהל הרכש והלוגיסטיקה אצל התובעת, וכן חוות דעת חתומה ע"י המומחה, אינג' רוג'ר סוויד.

הנתבעת הגישה תצהירי עדויות ראשיות של גזבר העיריה, מר שמואל וולמן, וכן יועץ הנתבעת לענייני מים וביוב, אינג' ד"ר אריה אביר.

אינג' ד"ר אביר העיד, בין היתר:

"...לכל גורם שחויב באגרת ביוב עמדה האפשרות להגיש לעיריה בקשה להפחתה ו/או

לבחינה ספציפית של חיובי אגרת ביוב וכל בקשה בנדון נבחנה לגופה וזכתה למענה ענייני.

...על אף האמור לעיל, פנתה התובעת אל העיריה לראשונה, בבקשה להפחתת חיוב באגרת ביוב, רק בחודש ספטמבר 2008. בפנייתה ציינה התובעת כי חלק ניכר מכמות המים שהיא צורכת מתאדה במהלך תהליכי הייצור המבוצעים במפעלה ולפיכך אין לחייבה באגרת ביוב בגין כל כמות המים שהיא צורכת. לפניית התובעת צורף מכתבו של המהנדס רוג'ר סוויד, שקבע כי 59% מכמות המים שצורכת התובעת מתאדה.

...פניית התובעת בנדון נבחנה על ידי. לאור העובדה כי אגרת הביוב שגבתה העירייה נקבעה על בסיס חישוב צריכת המים ושפיעת הביוב הממוצעת, דחיתי את בקשת התובעת להפחתת החיוב באגרת ביוב. האמור לעיל משמעותו שתעריפי אגרת הביוב של העיריה כבר הביאו בחשבון את האפשרות שחלק מכמות המים הנצרכת ע"י הצרכנים השונים בעיר "הולכת לאיבוד" מסיבות שונות ואינה מוזרמת למערכת הביוב העירונית.

...בהמשך לאמור בס"ק (ג) דלעיל קבלה התובעת תשובה מהעיריה הדוחה את פנייתה להפחתת החיוב באגרת ביוב".

הצדדים ויתרו בהמשך, על חקירת העדים, והסתפקו בהגשת סיכומי טענות בכתב.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, סבורני כי יש לדחות את התביעה, כמפורט להלן.

5. הנתבעת מוסמכת, ולמעשה מחויבת, לגבות אגרת ביוב מכח הוראת סעיף 37(א) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב). הדבר נלמד, הן מלשון ס"ק 37(א) לחוק, והן מס"ק 37(ב), המסמיך את שר הפנים להורות לרשות מקומית להתקין או לתקן חוק עזר, מקום שלא הטילה אגרת ביוב בחוקי העזר שלה.

לענין מהות האגרה וייעודה, כתב המלומד עו"ד שפיר: "אגרת הביוב מיועדת למימון אחזקתה השוטפת של מערכת הביוב, וזאת להבדיל מהיטל ביוב, המיועד להתקנת שלבי הביוב או לקנייתם. אגרה זו הינה ייחודית, במובן זה שהיא האגרה היחידה שקבע המחוקק לטובת מימון עלויות אחזקתה של מערכת תשתית ספציפית" (עפר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, נבו הוצאה לאור 2005, כרך א' עמוד 671).

החוק הסמיך את העיריה, במסגרת ס"ק 39(א) לחוק, להטיל אגרת ביוב, לפי קנה מידה שתקבע, ואולם, בסעיף 39(ב) לחוק, נקבע כאמור, כי בנכסים שמשמשים לתעשיה או מלאכה, תוטל אגרת הביוב, בהתחשב בקני המידה המפורטים בסעיף: "טיב השופכין, כמותם, השפעתם על הביוב, ורשאית הרשות המקומית להוסיף לאלה קני מידה סבירים אחרים".

ע"פ לשונו הפשוטה של החוק, אמורה כמות מי השופכין המוזרמת למערכת הביוב של הרשות המקומית, להוות אחד המדדים לצורך קביעת תעריף אגרת הביוב. יחד עם זאת, נמנע החוק מחיוב רשויות מקומיות, למדוד את צריכת הביוב בפועל, וזאת, יש להניח, בשל הקשיים והעלויות הכרוכים בכך.

הוראת מנכ"ל משרד הפנים בחוזר מנכ"ל 91/1, עולה לכאורה בקנה אחד, עם לשון החוק, אלא שאין מדובר על פני הדברים, בהוראת דין מחייבת, ואף לא נוסחה בהתאם, ומעבר לכך, יש הסבורים, כי הוראה זו מקורה בטעות: "נציין מלכתחילה כי הנחיה זו בחוזר המנכ"ל שגויה לטעמנו ברמה המשפטית משיש בה משום עירוב מין בשאינו מינו. הוראת סעיף 39ב לחוק עוסקת באמות המידה לקביעת תעריפי האגרה, והיא אינה נסבה על כמות המים שעבורה יוטל החיוב באגרה. עם זאת הנחיה זו, הגם שלדעתנו היא נעדרת בסיס בדין כהנחיה מחייבת, הגיונה בצדה ככל שתרוכך ותקבע אמות מידה שבשיקול דעת, שתכליתן יצירתה ו/או שימורה של זיקה כזו או אחרת בין כמות המים שהיא מושא החיוב באגרה לבין הכמות המוזרמת למערכת הביוב" (אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות, שם בעמ' 675-676).

התובעת מבקשת למעשה לקבוע, כי הוראת חוק העזר לענין הטלת אגרת הביוב, ככל שמתייחסת לנכסים המשמשים לתעשיה, כגון מפעלה של התובעת, בטל מחמת אי סבירות, ותחת החיוב שהוטל בו, מבקשת היא, כי ביהמ"ש יקבע בפועל הוראה חלופית, לפיה יוחל רטרואקטיבית תעריף שונה לתקופה הרלוונטית, אשר יחושב ע"פ אמת מידה יחידה, והיא, כמות השפכים שהוזרמו בפועל מתוך המפעל, אל מערכת הביוב העירונית.

סבורני, כי אין לקבל עתירתה זו של התובעת.

אין חולק, כי חוק העזר חוקק כדין, ואף אושר ע"י משרד הפנים כנדרש. במצב זה, על מנת לקבוע, ולו כקביעה צדדית לצורך הדיון בתביעה, כי הוראה מהוראותיו נעדרת תוקף, אין די בטענותיה של התובעת, שעניינן למעשה, חוסר שוויון בין מחזיקי נכסים בתחום הרשות המקומית, או בחירה שגויה של המדדים, לצורך קביעת התעריף. התוצאה אליה מבקשת התובעת להגיע, מצריכה קביעה, כי ההוראה שבחוק לוקה באי סבירות מהותית, ואולי אף אי סבירות קיצונית. בענייננו, אין מקום למסקנה הנטענת, שכן העדר שוויון הנובע לכאורה משיטת החישוב, שאינה כרוכה במדידת כמות השפכים המדויקת המוזרמת למערכת הביוב, אינו יוצר לכשעצמו חוסר סבירות, וודאי לא חוסר סבירות קיצוני (ור' לענין זה, אם כי בהקשר של אגרת ביוב באופן כללי, ולאו דווקא אגרת ביוב לנכס המשמש לתעשיה, עת"מ 262/07 יואן שותפות מלונות מוגבלת ואח' נ' המועצה האזורית תמר, 10.6.08, סעיף 3 לפסק הדין, וכן ת"א (שלום אש') 1636/00 חב' ניהול ותפעול מלונות ימים ואגמים בע"מ נ' המועצה האזורית תמר).

מעבר לאמור, בענייננו, כפי שהעיד אינג' ד"ר אביר, רשאי היה כל מחזיק, לפנות אל הנתבעת בבקשה להפחתת אגרת הביוב, או לבחון באופן פרטני את החיוב שהוטל עליו. עצם קביעת המנגנון האמור, יש בה, לסברתי, לרפא גם את הקושי שמעוררת לכאורה הוראת חוק העזר, הקובעת את צריכת המים, כקנה מידה יחיד לחישוב האגרה. זאת, משום שבאופן זה, יכולה העיריה ליתן ביטוי לשיקולים רלוונטיים אחרים, במקרים המתאימים. גם מטעם זה, אין מקום לקבוע, כי הוראות חוק העזר אינן סבירות.

נכונה גם טענת הנתבעת, לפיה, לא הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה, להוכיח זכאותה להשבת 59% מהאגרה ששילמה דווקא, שכן, חוות דעת מומחה התובעת, מתייחסת רק לכמות המים שהוזרמה לשיטתו, למערכת הביוב העירונית, מבלי להתייחס להשלכה הצפויה של השינוי הרטרואקטיבי, באופן חישוב האגרה, על התעריף בפועל. זאת, כאשר כספי האגרה מיועדים לקופה, שייעודה תחזוקת המערכת. כפי שטענה הנתבעת, עלות המדידה, המעקב והבדיקה, היו גורמות להגדלת הוצאותיה, ומחייבות כאמור, הגדלת התעריף לכל מ"ק שפכים. בהקשר זה, יש לקבל טענה נוספת של הנתבעת, והיא, כי התובעת פנתה אליה לראשונה בענין זה, לקראת סוף שנת 2008, הגם שיכולה היתה להניח זמן רב קודם, כי חלק מן המים שמסופקים לה, מתאדים בתהליך היצור, ועל כן אינם מוזרמים אל מערכת הביוב. אילו התקבלה התביעה, היה נוצר בדיעבד גירעון גדול בקופה היעודית, בגין התקופה אליה מתייחסת התביעה. כאשר מדובר בתביעה, שעשויה להיות לה השלכה כה משמעותית, על כספי ציבור, קשה לקבל התנהלות זו, גם משיקולי מדיניות משפטית.

נוכח האמור, אין לקבל את התביעה.

6. התביעה נדחית אפוא. נוכח סכום התביעה, ונוכח היקף ההתדיינות בפועל, לאחר שהצדדים ויתרו על חקירות עדים, תשלם התובעת לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, והוצאות המשפט בסך 2,000 ₪.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ג, 20 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.