פתיח ותשתית עובדתית

1. עניינו של תיק זה במחלוקת יחידה והינה – האם זכאי היה התובע, תוך כדי תקופת עבודתו, לביצוע הפרשות לגמל.
2. במהלך דיון ההוכחות העידו התובע והנתבע. פרט לכך לא הובאו עדים נוספים.
3. להלן העובדות הרלוונטיות, כפי שעלו מעדויות הצדדים:
   1. הנתבע, מר דוד קאופמן, הינו יצרן תכשיטים. מהעדויות עלה כי דובר בעסק קטן, אשר הועסקו בו שני עובדים בלבד וכן הנתבע ואשתו.
   2. התובע, מר איגור ברכר, עבד אצל הנתבע החל מחודש נובמבר 1998 (בהיותו בן 53) ועד לחודש ינואר 2010.
   3. החל מחודש ינואר 2008 בוצעו בגין התובע הפרשות לתגמולים, מכוח צו ההרחבה הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק (להלן: צו ההרחבה הכללי). אין חולק כי טרם לכן לא בוצעו בגינו הפרשות כלשהן לגמל, וכי ההפרשות החל מחודש ינואר 2008 ואילך היו חלקיות ובהתאם לשיעורים הנקובים בצו ההרחבה הכללי.
   4. התובע פוטר מחמת צמצומים, וקיבל את פיצויי הפיטורים המגיעים לו בהתחשב בתקופת עבודתו.
   5. בחודש יוני 2010 הגיש התובע את תביעתו, במסגרתה טען כי חל עליו ההסכם הקיבוצי, ולחלופין צו ההרחבה, בענף תעשיית היהלומים. לחלופי חלופין טען לתחולתו של צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית זקנה משלימה (יסוד) מיום 22.6.64 (י"פ 1292, התשכ"ו 2027 וכפי שתוקן מעת לעת; להלן: צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד), מכוחו מחויב היה הנתבע לבצע בגינו הפרשות לגמל החל ממועד תחילת עבודתו.
   6. תוך כדי דיון ההוכחות, ולאחר שהסתבר כי התכשיטים המיוצרים בעסקו של הנתבע אינם עשויים יהלומים – חזר בו התובע מטענתו לתחולת ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף תעשיית היהלומים, והותיר את תביעתו בהתבסס על צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד בלבד.
   7. התובע ביקש בתביעתו לבטחו רטרואקטיבית ביחס לכל תקופת עבודתו. לחלופין, ביקש פיצוי בשיעור 6% משכרו החל מחודש יולי 2003 ואילך (בהתחשב בתקופת ההתיישנות). לטענתו, שלא נסתרה, שכר זה עמד על סך כולל של 334,683 ₪ (קרן; תלושי השכר הוגשו על ידו לתיק בית הדין).
   8. הצדדים חלוקים עובדתית בשאלה האם פנה התובע לנתבע תוך כדי תקופת עבודתו וביקש כי תבוצענה בגינו הפרשות לפנסיה, והאם הנתבע סירב לכך. בהתחשב בכך שככל שקיימת זכות מכוח צו ההרחבה – הינה זכות קוגנטית שאינה ניתנת לוויתור, לא מצאתי שיש משמעות משפטית למחלוקת האמורה ומשכך לא מצאתי לנכון להכריע בין שתי הגרסאות.
4. התובע טען כי עסקו של הנתבע נופל לגדר "תעשייה" או "מלאכה", ומכאן שזכאי היה כי תבוצענה בגינו הפרשות לגמל מכוח צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד, החל ממועד תחילת עבודתו.
5. הנתבע טען כי "העסק שלי אינו עונה על הגדרת תעשייה, היקף העסק היה קטן ביותר, אני עצמי אשתי ועוד עובד אחד או שניים, כל כך קטן היה העסק, עד שאפילו לא הייתה הצדקה כלכלית לרשום אותו בתור חברה" (סעיף 9 לתצהירו). עוד טען כי ממילא נסגרה האפשרות לבטח בפנסיית יסוד החל משנת 1996, מבלי שקיים היה "מוצר תחליפי זהה" (סעיף 11). לגישתו, לא ניתן היה לחייבו לצרף את התובע לפנסיה מקיפה שהינה תוכנית רחבה יותר, ואף לא לביטוח מנהלים או קופת גמל שממילא אינם זהים לקרן פנסיה.

בפתח דיון ההוכחות העלה הנתבע טענה נוספת, בהמשך לשאלה שהוצגה על ידי בית הדין בקשר לכך, ולפיה צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד בוטל עם חתימת הסכם הפנסיה המקיפה בתעשייה בשנת 1979 (בהתבסס על הערת מערכת המופיעה באוגדן של עו"ד משה פסטרנק, משפט העבודה – כרך רביעי, פרק 11.01, עמ' 8ג'). התובע אמנם טען כי מדובר בהרחבת חזית, אך משמדובר בטענה משפטית – מקובלת עלי טענת הנתבע כי יש לאפשר לו להעלותה.

הכרעה

1. צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד קבע חובת הפרשה לגמל בשיעור 5% ביחס ל"כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה, במלאכה ובתחנות דלק...", החל מיום 1.8.66, למעט עובדים שתנאי עבודתם מוסדרים בהסכמים קיבוציים, ולמעט עובדים שתנאי עבודתם כוללים הסדר פנסיה/קופת תגמולים. בהמשך הוגדל שיעור הפרשות המעסיק ל – 6%, החל מיום 1.2.89 (י"פ 6372 התשמ"ט 3411).

בפסיקה נקבע כי המונח "תעשייה" כולל כל דבר הבא במסגרת ייצור, ואילו את המונח "מלאכה" יש לפרש כ"קרוב ל'חרושת' (תעשייה), עת ההבדל בין השניים הוא באמצעי הייצור, בדרכי הייצור, ולא בסוג הפעילות הכלכלית", קרי – ההבדל בין השניים הוא כמותי (דב"ע לו/5-6 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ – מרדכי סקילי, פד"ע ח' 321 (1977)).

1. בהתאם להלכה הפסוקה, נטל ההוכחה בדבר תחולת צו הרחבה מוטל על העובד הטוען לכך (דב"ע שן/7-1 אליקים הדי – אוריינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ, פד"ע כג 45 (1991)), כאשר המבחן המכריע הינו עיקר עיסוקו של המעסיק (ע"ע 18/99 יפה אפרימי – לילה עבד לעיל, מיום 9.7.00). במקרה שלפנינו לא הייתה מחלוקת כי עיקר עיסוקו של הנתבע היה ייצור תכשיטים. במסגרת סיכומיו לא ניסה הנתבע לטעון כי פעילות זו אינה כלולה בגדר "מלאכה", ואף לא ניסה להוציא עצמו מתחולת צו ההרחבה בהתחשב בגודל העסק או בגילו של התובע בעת קבלתו לעבודה.
2. כאמור לעיל, הנתבע טען כי אין אפשרות לבצע הפרשות לפנסיית יסוד מאז הרפורמה בקרנות הפנסיה בשנת 1996, ולפיכך צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד לא ניתן היה ליישום במועד בו החל התובע לעבוד – נובמבר 1998. בהקשר זה מקובלת עלי קביעתו של השופט חיים ארמון ב-עב' (נצרת) 1504/10 סאיב קדח – ספרינט מוטורס בע"מ, מיום 1.1.12, ולפיה:

"על פי הוראת הממונה על שוק ההון, במסגרת הרפורמה בקרנות הפנסיה, הרי שמשנת 1996 לא ניתן לבטח עובדים בביטוח בפנסיית יסוד. אכן, באותה עת כבר לא ניתן היה לקבל עמיתים חדשים לקרנות הפנסיה הוותיקות, ומנגד – בקרנות הפנסיה החדשות היה ניתן לערוך רק ביטוח בפנסיה מקיפה.

עם זאת, לדעתנו, הוראה זו (שאינה דבר חקיקה) אינה יכולה לאיין את הזכאות לביטוח פנסיוני שנקבעה בצו הרחבה, זכאות שהיא חלק מהזכויות הקוגנטיות של העובדים בתעשייה, במלאכה ובתחנות הדלק.

כיצד, איפוא, היה על הנתבעת לנהוג כאשר מצד אחד, מוטל עליה – מכוח צו ההרחבה לערוך לתובע ביטוח פנסיוני בפנסיה יסוד, ומאידך – לא היה ניתן לערוך ביטוח כזה בקרן פנסיה? לדעתנו, היה על הנתבעת לדאוג ל"ביצוע בקירוב" של חיובה, כך שזכויותיו של התובע יהיו קרובות ככל האפשר למה שהתחייב מכוח צו ההרחבה. כך למשל, הייתה הנתבעת לברר אם ניתן לקנות ביטוח כזה בחברת ביטוח, ואם כן – לרכוש ביטוח מעין זה. לחלופין, הייתה הנתבעת יכולה להציע לתובע כי הוא יבוטח בקרן פנסיה מקיפה, וכי הפרש העלות בין פנסיית יסוד לבין פנסיה מקיפה – יוטל על התובע.

לדעתנו, כל אימת שעל מעביד מוטלת חובה לדאוג לזכות כלשהי של עובד שלו, והמצב העובדתי או המשפטי מביא לכך שאין דרך לקיום החובה כפי שנקבעה, שומה על המעביד לדאוג ל"ביצוע בקירוב" של אותו חיוב, ואין מקום לראות את זכות העובד כאילו היא התאיידה רק בשל הקושי המעשי לביצוע החיוב המקורי"

(פסק הדין האמור תלוי ועומד כעת בפני בית הדין הארצי, אך לכאורה לא בנקודה זו – ע"ע 6055-02-12; לגישה שונה ראו את פסק דינו של השופט משה טווינה ב-עב' (ב"ש) 1021/07 אנה קזנקוב – חיר א.נ. 2004 בע"מ, מיום 28.10.09; ל"ביצוע בקירוב" בהקשרים קרובים ראו גם את ע"ע 299/03 חנן גרין – מילאון בע"מ, מיום 26.12.05, ע"ע 137/08 מטין אילינדז – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ, מיום 22.8.10).

1. לאמור לעיל יש להוסיף כי הנתבע לא הוכיח כי ניסה לבטח את התובע בפנסיית יסוד ולא הצליח בכך, או כי ניסה לבטחו בדרך חלופית שוות ערך (ע"ע 204/07 אלכסנדרה פינגרוט – רוטל הגלריה למוצרי טקסטיל ונוי בע"מ, מיום 12.5.08).
2. באשר לטענת הנתבע כי צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד בוטל דה פקטו – טענה זו מתבססת על האמור להלן:
   1. צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית יסוד הרחיב את הוראותיו של הסכם קיבוצי מיום 22.6.64.
   2. ביום 4.6.79 נחתם הסכם הפנסיה המקיפה בתעשייה, אשר התיר את המשך ביטוחו של עובד בפנסיית יסוד רק אם היה מבוטח כאמור ביום כניסתו לתוקף של הסכם הפנסיה המקיפה (סעיפים 2ג'(3) ו – 15(ב)(2)(ב)). לאור זאת, מבחינה מהותית, ועל אף שאין בהסכם הפנסיה המקיפה בתעשייה הוראת ביטול מפורשת ביחס להסכם בדבר הנהגת פנסיית יסוד - אין עוד תוקף מעשי להסכם הקיבוצי בדבר הנהגת פנסיית יסוד, ביחס לכל מי שהחל עבודתו לאחר יום 4.6.79.
   3. סעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 קובע כי "תם תקפו של הסכם קיבוצי, שעל הוראותיו ניתן צו הרחבה, בטל צו ההרחבה והודעה על כך תפורסם ברשומות". משכך, ככל שההסכם הקיבוצי בדבר הנהגת פנסיית יסוד פקע – אין עוד תוקף גם לצו שהרחיב אותו, הגם שאין חולק כי לא פורסמה הודעת ביטול ב"רשומות" או בכל דרך אחרת.
3. לאחר שקילת טענות הצדדים, מקובלת עלי עמדת התובע כי משלא הוכח כי ההסכם הקיבוצי בדבר הנהגת פנסיית יסוד בוטל כדין – הרי שלא ניתן לקבוע כי צו ההרחבה שהוצא על בסיסו בוטל אף הוא. גם אם ההסכם הקיבוצי בדבר הנהגת פנסיית יסוד איבד ממשמעותו המעשית עם חלוף הזמן – אין משמעות הדבר כי "בוטל", ומקובלת עלי טענת התובע כי לא ניתן להסיק על ביטולו מכללא כאשר יש לכך השלכות רוחב משמעותיות – לרבות בהתייחס לתוקפו של צו ההרחבה (על כך שהסכם קיבוצי נותר בתוקפו כל עוד לא בוטל בדרך הקבועה בחוק הסכמים קיבוציים ראו למשל את עס"ק 11563-05-10 אוניברסיטת תל אביב – ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת תל אביב, מיום 11.11.12).

1. זאת ועוד - צודק התובע בהפנייתו לסעיף 16ה'(1) להסכם הפנסיה המקיפה בתעשייה, בו נקבע כי "מי שחברים בפנסיית יסוד והסכם זה אינו חל עליהם ימשיכו להיות חברים בפנסיות יסוד". הדבר מלמד כי ההסכם הקיבוצי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשייה לא בא להחליף במלואו את ההסכם הקיבוצי בדבר הנהגת פנסיית יסוד, אלא להוסיף עליו (וראו, בהקשר זה, את דב"ע מו/3-17 קרן קיימת לישראל – אברהם סולטן, פד"ע יז 318 (1986)). לא בכדי, בעשרות רבות של פסקי דין נפסקו זכויות מכוח צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד - וזאת גם לאחר שנת 1979 (וראו כדוגמא את ע"ע 1332/00 ניתוב בע"מ – אלכס דרור, מיום 6.4.03; ע"ע 534/09 לידיה שקרוב – יוסי ולמר, מיום 25.10.10).
2. משנדחו טענות ההגנה שהעלה הנתבע, יש לקבוע כי התובע זכאי היה כי תבוצענה בגינו הפרשות לגמל, מכוח צו ההרחבה בדבר פנסיית יסוד, החל ממועד תחילת עבודתו. בהעדר אפשרות להעביר כיום את ההפרשות לקרן פנסיה, זכאי התובע לקבל לידיו את הסכומים שהיה על הנתבע להפריש בגינו – וזאת בגין שבע השנים שקדמו ליום הגשת התביעה. סכום המשכורות הכולל בתקופה זו – לפי חישובו של התובע שלא נסתר - עמד על 334,683 ₪, ולכן זכאי התובע ל – 6% מסכום זה היינו 20,080 ₪.
3. כיוון שבגין התובע הופרשו סכומים חלקיים לגמל החל מחודש ינואר 2008, בהתאם לשיעורים הנקובים בצו ההרחבה הכללי, יש להפחית מסכום התביעה את הסכומים שהופרשו בגינו הלכה למעשה החל ממועד זה. לטענת התובע בסיכומיו, מדובר בסך כולל של 952 ₪ בלבד, וזאת בהתבסס על הניכויים המצוינים בתלושי שכרו. הנתבע צירף לסיכומיו טפסי 106 לשנים 2008 ו – 2009 מהם עולה כי הופרש על ידו לגמל (לא כולל רכיב הפיצויים ולא כולל חלק העובד) סך כולל של 1,020 ₪ בשנים אלו – ולכן זהו הסכום שיופחת. בהקשר זה יצוין כי החלטתי לקבל מסמכים אלו על אף שצורפו לראשונה לסיכומים, בהתחשב בכך שהתובע כלל לא התייחס בתצהירו לעובדה כי בוצעו בגינו הפרשות לגמל החל משנת 2008, ולא הבהיר כי יש מחלוקת על שיעור ההפרשות כפי שבוצע מכוח צו ההרחבה הכללי. עוד אציין כי לא נשמט מעיני כי לא הוגש – על ידי מי מהצדדים – דו"ח מחברת הביטוח המלמד על שיעור ההפרשות, אך בהתחשב בפער הזניח בין הסכומים שנטענו על ידי שני הצדדים לא הקניתי לכך חשיבות.
4. סוף דבר – התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובע סך של 19,060 ₪, אליו יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 15.10.07 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל. בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובע בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט אדר תשע"ג, (11 מרץ 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.