09 ספטמבר 2015

ע"י ב"כ: עו"ד שאדי גנטוס

לפנינו תביעתה של גב' חלאילה ויסאם (להלן - התובעת) כנגד מר חלאילה פריד (להלן – הנתבע) וכנגד מעסיקתו של הנתבע, עירית סכנין (להלן – הנתבעת או העיריה, לפי העניין), לחייבם ביחד ולחוד לשלם לה פיצוי בסך 100,000 ₪, לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק לשון הרע), וזאת בשל התבטאות שנטען כי התבטא הנתבע כלפי התובעת במהלך ישיבה שהתקיימה בעיריה ביום 9.9.09 במעמד נוכחים נוספים.

לציין כי בכתב תביעתה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום הסכום האמור הן בשל נזקים בעין והן כפיצוי ללא הוכחת נזק, אך בסיכומיה זנחה את עתירתה לפיצוי בגין נזק בעין והעמידה את הפיצוי בסכום הנתבע על פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א(ב) לחוק לשון הרע.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. התובעת, ילידת 1972, אם לארבעה ילדים ומורה לאנגלית במקצועה ובעלת תואר שני.

התובעת הועסקה על ידי הנתבעת כמורה לאנגלית בבית ספר תיכון "אלביאן" שבסכנין במשך שלוש שנים, החל מיום 1.9.06 ועד ליום 31.8.09.

2. הנתבע, הינו מנהל בית ספר תיכון "אלביאן" בסכנין והינו עובד של הנתבעת.

3. הנתבעת הינה רשות מקומית המאוגדת כעיריה, והיא מפעילה את בית הספר אלביאן ומשמשת כאמור כמעסיקתם של התובעת והנתבע.

4. קודם לתחילת עבודתה של התובעת בבית ספר אלביאן, הועסקה התובעת במשך אחת עשרה שנים כמורה בבית ספר תיכון בכפר נחף, ועם פתיחתו של בית הספר אלביאן בסכנין, ערב תחילת שנת הלימודים 2006/2007, החלה ללמד בבית הספר אלביאן (להלן- בית הספר).

5. בתום שנת הלימודים 2008/2009, התכוונה העיריה להעביר את התובעת ללמד בבית ספר תיכון אלחכמה שבסכנין, על רקע אי שביעות רצון מתפקודה.

איננו נדרשים למחלוקות בין הצדדים באשר לעצם העברתה של התובעת מבית הספר והסיבות לכך, שכן עניין זה נדון בתביעה נפרדת שהגישה התובעת בתיק ס"ע 12298-01-10 כנגד העיריה, ואינו דרוש להכרעה בענייננו.

לציין כי ההליכים בתיק ס"ע 12298-01-10 הנ"ל הסתיימו בפשרה לפני ניהול הוכחות, במסגרתה הסמיכו הצדדים את בית הדין לפסוק ביניהם לפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ונפסק לה הסך של 50,000 ₪.

6. לאחר שהתייעצה התובעת עם נציג ארגון המורים, מר מאיר הלמרייך, שלחה התובעת ביום 4.9.09 מכתב לעירייה, בו הודיעה בכתב כי היא מסרבת להעברתה לבית ספר אלחכמה, ובעקבות כך התקיימה ביום 9.9.09 ישיבה בעיריה, אשר עסקה בין שאר הנושאים, גם בעניין העברתה של התובעת לבית ספר אלחכמה, היא הישיבה נשוא המחלוקת בתביעה זו (להלן- הישיבה).

בעת הדיון בעניינה של התובעת, נכחו בישיבה: מר מאזן גנאים- ראש העיריה, מר זבידאת פארוק- סגן וממלא מקום ראש העיריה (אחראי על תחום החינוך בעיריה), מר אבו סאלח נביה- מנהל מחלקת החינוך בעיריה, מר מאיר הלמרייך- נציג ארגון המורים, מר ראיף חמזה– חבר ועד המורים בעיריה, מר חלאילה חאלד- חבר הנהלת העירייה, הנתבע והתובעת.

7. במהלך הישיבה הנתבע הציג מסמכים ביחס לתובעת וחיווה את דעתו לגביה. לטענת התובעת דבריו של הנתבע לא היו אמת, ועל כן במעמד הנוכחים, הכחישה את דבריו, כפוף למחלוקת בין הצדדים באיזו ביטוי השתמשה כלפי הנתבע ובאיזו שפה נאמרו דבריה.

8. מכל מקום אין חולק כי בעקבות הדברים שאמרה התובעת, הגיב הנתבע לדברי התובעת בשפה הערבית. לטענת התובעת, המוכחשת על ידי הנתבע, האחרון פנה אליה ואמר לה בערבית: "ווחדי מונחתה" שמשמעותה היא "זונה" ואילו לטענת הנתבע הוא אמר לה בערבית: "וואקחה" שמשמעותה חוצפה או חוצפנית.

9. יצוין, כי יומיים לאחר הישיבה, ביום 11.9.09, שלח הנתבע לתובעת מכתב שבו הלין על כך שמר הלמרייך טען כלפיו בשם התובעת, כי אמר לתובעת "זונה". הנתבע הכחיש במכתבו כי נקט בביטוי זה כלפי התובעת, ודרש מן התובעת להתנצל על הדברים, שאם לא כן יפנה לערכאות.

10. ביום 22.9.09 השיבה התובעת למכתבו של הנתבע, באמצעות בא כוחה. בתשובתה דחתה התובעת את טענות הנתבע, ועמדה על טענתה כי הנתבע קרא לה "וחדי מונחתה" במהלך הישיבה. כמו כן הבהירה התובעת כי בכוונתה לפנות לערכאות, כנגד הנתבע.

11. בהמשך לכך בחודש יוני 2010 הוגשה תביעתה של התובעת שבנדון.

יצוין, כי בתחילה הוגש כתב הגנה במשותף לנתבע ולנתבעת, ולאחר מכן הגיש הנתבע כתב הגנה נפרד מטעמו.

המחלוקות

12. להלן יפורטו עיקרי המחלוקות שבין הצדדים נשוא תביעה זו:

א. ראשית, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם כטענת התובעת, במהלך הישיבה, אמר לה הנתבע "ווחדי מונחתה", או שמא, כטענת הנתבע, הוא אמר לתובעת "וואקחה".

ב. בכפוף להכרעה במחלוקת א' לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם באשר למשמעותה של המילה "מונחתה". האם משמעותה זונה, או שמא נחותה או שפלה.

ג. כפועל יוצא מהכרעה במחלוקות דלעיל, וככל שייקבע כי הנתבעת השתמש במילה "מונחתה" חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם התבטאות הנתבע כלפי התובעת, על שתי המשמעויות הנטענות, עולה כדי עוולת לשון הרע.

ד. בכפוף לכל האמור לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה האם התובעת זכאית לפיצוי בגין עוולת לשון.

ה. עוד ובכפוף לכל האמור לעיל, חלוקים הצדדים בשאלה, האם העיריה אחראית לעוולת לשון הרע, ככל שתקבע כי בוצעה כזו, נוכח היותה מעסיקתו של נתבע, או שמא, כטענת העיריה, היא אינה נושאת באחריות כלשהי למעשהו של הנתבע.

עיקרי טענות הצדדים

13. לטענת התובעת בקצירת האומר, במהלך הישיבה הנתבע אמר לה בערבית "ווחדי מונחתה" שפירושו זונה בעברית. לטענתה, גם אם פרוש המילה הוא "שפלה" או "נחותה" כטענת הנתבעים, המדובר בקללה.

לטענתה, אמירה זו על שתי המשמעויות המיוחסות לה, בהקשר ובמסגרת שבהם נאמרה, עולה כדי עוולת לשון הרע, על פי סעיף 7 לחוק לשון הרע, משנאמרה בעל פה ופורסמה לאדם אחד או יותר, שנכחו בישיבה.

עוד טוענת התובעת, כי על פי ההלכה הפסוקה קללות או הכפשות נחשבות ללשון הרע, ובפרט כך בענייננו, עת ההתבטאות הושמעה בפורום של ישיבת עבודה מכובדת במעמד נוכחים רבים.

מוסיפה התובעת וטוענת כי אמירה זו פגעה בשמה הטוב וגרמה לה לנזק נפשי, והיא אף נזקקה לטיפול פסיכיאטרי בשל כך.

14. מנגד לטענת הנתבע בקצירת האומר, הוא כלל לא אמר לתובעת "מונחתה" אלא "וואקחה", או וואקחתה" שמשמעותה חוצפה, או חוצפנית.

בכפוף להכחשתו כי נקט כלפי התובעת במילה "מונחתה", טוען הנתבע כי אין המדובר בלשון הרע כמשמעותה בחוק לשון הרע, אין למילה זו קונוטציה מינית, והיא אינה מיוחדת דווקא לאשה. כך גם במעמד הישיבה איש מהנוכחים לא סבר, בעקבות האמירה שנאמרה על ידו, כי מדובר בקללה או בלשון הרע ואיש מהנוכחים לא שינה את דעתו על התובעת בעקבות אמירה זו.

מוסיף הנתבע וטוען כי תביעתה זו של התובעת הוגשה על מנת ליצור לחץ על הנתבעים ביחס לתביעה אחרת שהגישה התובעת כנגד הנתבעת בעניין המשך העסקתה, והתנהלה נכון למועד הגשת התביעה, בבית הדין.

אשר לטענות התובעת לגבי נזק שנגרם לה טוען הנתבע, כי התובעת הגזימה בתוצאות שייחסה לאמירה המיוחסת לו. התובעת לא הוכחיה את נזקה הנטען מה גם שבתקופה לגביה נטען שהיתה שרויה בדיכאון, למדה התובעת לתואר שלישי ועבדה במשרה וחצי.

עוד טוען הנתבע כי גם אם האמירה המיוחסת לו (ומוכחשת על ידו) הינה בגדר לשון הרע, הרי שבנסיבות שנאמרה, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגינה; הפרסום היה בתפוצה קטנה, הדברים נאמרו כתגובה לדבריה של התובעת, ולא הוכחה על ידי התובעת עגמת נפש וסבל נפשי.

דיון והכרעה

15. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת ושל מר מאיר הלמרייך- נציג ארגון המורים.

תוך כדי פרשת ההוכחות, ולאחר שנחקרה על תצהירה, הותר לתובעת לצרף חוות דעת רפואית בצרוף תצהיר משלים מטעמה.

כמו כן הוזמן לעדות מטעם התובעת, מר אבו סאלח נביה- מנהל מחלקת החינוך בעיריה, שנכח בישיבה.

מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע, ושל מר ראיף חמזה- חבר ועד המורים בבית ספר, שנכח בישיבה.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר פארוק זבידאת- ממלא מקום ראש העיריה, שנכח בישיבה.

התובעת, הנתבע והמצהירים מטעם הצדדים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, בפנינו.

מר אבו סאלח נביה, העיד בפנינו בחקירה ראשית ולאחריה נחקר בחקירה נגדית.

16. משהובהרו הפלוגתאות שבין הצדדים נפנה להלן לדון בהן, ותחילה למחלוקת הראשונה שבין הצדדים בשאלה באיזה מילה בדיוק נקט הנתבע כלפי התובעת במהלך הישיבה.

באיזה מילה נקט הנתבע כלפי התובעת במהלך הישיבה.

17. אשר לרקע שקדם להתבטאות הנתבע נשוא המחלוקת, הרי שכאמור, לא היה חולק בין הצדדים שהתבטאותו של הנתבע נאמרה בתגובה לדברי התובעת.

אשר לתוכן דבריה של התובעת, העידה התובעת כי היא אמרה במהלך הישיבה שמה שהנתבע אומר אינו נכון (ראה עדותה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש' 20-21).

מנגד, מר נביה, העד מטעם התובעת, העיד כי התובעת אמרה לנתבע: "מה שאתה אומר לא נכון, אתה משקר" (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 10), מר חמזה העד מטעם הנתבע העיד כי: "היא אמרה לו בערבית שהוא "כזב" שזה משקר" (ראה עדותו: בעמ' 28 לפרוטוקול ש': 32), ובהמשך חידד והבהיר כי התובעת אמרה "שקרן" וזאת בצעקה (ראה עדותו: בעמ' 30 לפרוטוקול ש': 8-10), מר זבידאת העד מטעם העיריה, העיד כי התובעת אמרה לנתבע שקרן (ראה עדותו: בעמ' 27 לפרוטוקול ש': 6), ואילו הנתבע העיד שהתובעת אמרה לו שקרן (ראה עדותו: בעמ' 23 לפרוטוקול ש' 28).

18. כך או כך, לאור עדויות הצדדים ועדיהם, נחה דעתנו כי התבטאות הנתבע כלפי התובעת (ויהא תוכנה אשר יהיה), באה בתגובה לכך שהתובעת האשימה את הנתבע כי הוא משקר ואף כינתה אותו שקרן.

19. עד כאן לגבי הרקע לאמירתו של הנתבע, ואשר לאמירת הנתבע עצמה, נקדים ונאמר כי בענינה של מחלוקת זו, כמעט כמספר המצהירים, כך מספר הגרסאות ביחס לכל עובדה שבמחלוקת.

20. וכך, התובעת העידה בתצהירה ובעדותה בפנינו, כי הנתבע אמר לה "ווחדי מונחתה". בעדותה זו של התובעת תמך גם המצהיר מטעמה, מר הלמרייך בתצהירו ובעדותו בפנינו.

כך גם העד מר נביה, מנהל מחלקת החינוך בעיריה, שהוזמן להעיד מטעם התובעת, העיד כי בתגובה לדבריה של התובעת, אמר לה הנתבע: "אני משקר? את מונחתה בערבית שהמשמעות של המילה בערבית היא "שפלה" (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 10-12).

מנגד, הנתבע טען בתצהירו ובעדותו בפנינו, כי בתגובה לדברי התובעת אמר לה "ווקחה" שפירושה בעברית - חוצפה, או חוצפנית (ראה עדותו: בעמ' 23 לפרוטוקול ש': 28-29), והוסיף בהמשך: "לשאלה למה אמרתי את המילה הזו בערבית אני משיב: כשהיא אמרה לי שקרן לפני 8 אנשים, אז הגבתי ואמרתי לה ווקחה, שזה חוצפה. ככה יצא לי באותו רגע בתגובה לדברים שהיא אמרה לי בנוכחות אנשים" (ראה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 5-7).

העד מר חמאזה, חבר ועד המורים שהגיש תצהיר מטעם הנתבע, העיד תחילה בעדותו בפנינו, כי הנתבע אמר לתובעת "ווקחה" שזה חוצפנית (ראה עדותו: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 2), אולם בהמשך עדותו כבר לא היה החלטי, והעיד:

"ש. הנתבע 1 לא אמר לתובעת "וואחדי מונחתה"?

ת. את האמת אני זוכר את המילה "ווקחה" שזה לא "מונחתה".

ש. שמעת את המילה "ווקחה" או "מונחתה"?

ת. אני חושב ששמעתי את המילה "ווקחה" ובכל מקרה שתיהן אומרות אותו דבר. זה שתי מילים ששומעים אותם ברחוב כל יום. ויש להם אותה משמעות" (ראה עדותו: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 10-14).

אשר לעד מטעם הנתבעת, מר זבידאת, הרי שעד זה העיד בחקירתו הנגדית בפנינו, כי לא שמע את הנתבע אומר לא "מונחתה" ולא "ווקחה" (ראה עדותו: בעמ' 27 לפרוטוקול ש' 11-14), ובהמשך כאשר נשאל כיצד שם לב שהתובעת אמרה לנתבע שקרן ולא שם לב שהנתבע אמר לתובעת לא "מונחתה" ולא "ווקחה", השיב:

"כל מיני דיבורים היו ולפעמים האוירה מתחממת, אני לא צריך לשים לב לכל מילה שנאמרת, אני גם לא הייתי צריך לרשום פרוטוקול" (ראה: בעמ' 27 לפרוטוקול ש': 18-19).

21. זאת ועוד, לביסוס גרסתם באשר לתוכן אמירתו של הנתבע, הפנו הצדדים לתגובת המשתתפים בישיבה, לדברים שהוחלפו בין התובעת לנתבע.

וכך, לטענת התובעת בכתב תביעתה ותצהירה, לאחר שהנתבע השמיע את אמירתו, היא עדכנה את נציג ארגון המורים מר הלמריך שהנתבע אמר לה "זונה". גם מר הלמרייך הצהיר בתצהירו כי הנתבעת היתה המומה ופנתה אליו ואמרה לו שהנתבע קילל אותה ואמר לה "זונה".

לעומת זאת, בעדותם בפנינו תארו השניים מצב שונה ולפיו בתגובה לדברי הנתבע, התפרצה התובעת כלפיו.

כך, התובעת העידה, כי:

"אחרי שקילל אותי המנהל אני הייתי בהלם ולמרות שאמרתי לו איך אתה קורא לי ככה לא אמרתי את המילה אז קם נביה אבו סאלח ואמר לו למנהל איך אתה לא מתבייש, אח"כ אני ישבתי קצת וכל הזמן חשבתי על מה שהוא אמר לי, הם המשיכו בישיבה אבל אני לא שמעתי שום דבר ממה שהם מדברים. אני פתאום קמתי ואמרתי להם שלום אני לא יושבת בישיבה כזו אני לא יכולה לשבת" (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 17-20).

מר הלמרייך העיד:

"התובעת היתה בחדר וגם התפרצה ואמרה לו, אמרת לי זונה ואז טרחתי במקום לבדק האם נאמרה המילה הזו. אני לא הייתי מוכן שבנוכחותי יפנו כך לאישה ואז נביה הסביר לי" (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 5-7).

מר הלמרייך הוסיף והעיד:

"היות ואיך שנשמעה המילה המורה התפרצה פניתי מיד" (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 19-20).

לעומתם העיד מר נביה, מנהל מחלקת החינוך בעיריה, שהוזמן להעיד מטעם התובעת כי מיד לאחר שהנתבע אמר את מה שאמר, הוא וראש העיר אמרו: "שזה לא מכובד ושכל אחד ישמור על הפה שלו ושיהיה הדיון ברמה" (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 12-13). כמו כן העיד מר נביה כי גם מר הלמרייך הצטרף לכך שיש להוריד את הטון ולחזור לנושא בצורה מכובדת, אם כי לא זכר מה בדיוק אמר מר המלריך (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 31-32).

לציין, כי מר הלמרייך עצמו העיד שלאחר שהתובעת התפרצה, איש מהנוכחים לא אמר דבר (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 22-23).

מכל מקום, ביחס לתגובת התובעת לדברי הנתבע, העיד מר נביה:

"שלא היתה תגובה יחודית כי אנחנו נכנסנו לדברים ובקשנו שיפסיקו עם זה ובזה הסתיים הנושא והמשכנו בדיון" (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 17-18).

כך גם העיד מר חמאזה, חבר ועד המורים שהגיש תצהיר מטעם הנתבע:

"ש. כאשר הוצגו הדברים לגבי חוות הדעת על ידי הנתבע 1 בישיבה, ובשלב הזה שהוא קרא לה "ווקחה" כפי שאתה אומר, הדיון השתתק לפתע ואז היתה סערה?

ת. לא. אבל כל הנוכחים אמרו לשניהם שלא צריך לדבר דברים כאלה.

ש. איזה דברים?

ת. שתי המילים שהם אמרו אחד לשני והמשכנו בישיבה" (ראה: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 31-32 ועמ' 30 ש': 1-3).

הנתבע העיד כי לא היתה כל תגובה מיידית לא מצד התובעת ואף לא מצד יתר הנוכחים בישיבה:

"ש. התגובה שלך עוררה אז סערה בתוך הישיבה. כשאמרת את הדברים היתה דממה לרגע ואח"כ זה עורר סערה וראש העיר, ונביה אבו סאלח פנו אליך ואמרו לך איך אתה אומר דברים כאלה?

ת. לא נכון. זה היה שניות ואנחנו המשכנו בדיון כרגיל, רק כשיצאה מתוך הישיבה" (ראה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 8-12).

לציין, כי כל המצהירים העידו (כפוף לשוני בגרסאותיהם), כי זמן קצר לאחר חילופי הדברים, התובעת עזבה את הישיבה, מלבד מר חמאזה, שהעיד כי התובעת המשיכה עד סוף הישיבה בעניינה (ראה עדותו: בעמ' 30 לפרוטוקול ש' 17).

22. ואם בכל האמור עד כה לא סגי, הרי שגם לגבי השלב שבו בירר מר הלמרייך מה משמעותה של המילה שהשמיע הנתבע חלוקים הנוכחים ביניהם.

כך, מר הלמרייך עצמו העיד בעדותו בפנינו, כי מיד כשנשמעה המילה, הוא פנה לנוכחים לברר את משמעותה של המילה ומר נביה הסביר לו כי לא מדובר מילה "זונה" אלא במילה "שפלה" (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 1-4).

עוד העיד כי לאחר סיום הישיבה התובעת פנתה אליו וניסתה לשכנעו כי משמעות המילה מונחתה היא זונה (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 9-10).

מר נביה העיד לעומת זאת, כי מר המלריך פנה לברר את משמעות המילה שנאמרה והוא הסביר לו את פשרה, רק כרבע שעה לאחר שהתובעת עזבה את הישיבה ובמהלך דיון בעניינה של מורה אחרת (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 1-4). מר נביה הוסיף ושיער כי בקשתו זו של מר הלמרייך נבעה מפנייתה של התובעת אל מר הלמרייך לאחר שיצאה מהישיבה, באמצעות מסרון טלפוני (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 9-14).

לציין כי מר הלמרייך עצמו העיד שלא זכרו לו שהתובעת שלחה לו מסרון טלפוני באותו מעמד (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש':12-13), אך טען כי כי לאחר שיצא מהישיבה התובעת ניסתה לשכנעו שמשמעות המילה שנאמרה היא זונה (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 11-12).

דא עקא, שעל על כך שהיתה פניה של התובעת אל מר הלמרייך באמצעות מסרון באותו מעמד, נמצאנו למדים ממכתב הנתבע אל התובעת מיום 11.9.09, יומיים לאחר הישיבה שם נאמר בין היתר:

"תוך כדי הישיבה לתדהמת הנוכחים הצהיר נציג ארגון המורים כי העברת אליו הודעה לפלפון לפיה מר חלאילה פריד, מנהל תיכון אלביאן, אמר לך במהלך הישיבה "זונה" כל הנוכחים בישיבה הגיבו בתדהמה, הכחשה ומרירות מפני שאף אחד מהם לא שמע התבטאות כזו כלפייך מצד מר חלאילה פריד. "

23. סיכומם של דברים עד כה.

נקדים ונאמר כי איננו מקבלים את גרסת התובעת ומר הלמרייך, לפיה למשמע דבריו של הנתבע התפרצה התובעת באופן במיידי וכי באותו מעמד ביקש מר הלמרייך לברר את פשר המילה שנאמרה.

מעבר לכך שגרסה זו לא הועלתה בתצהיריהם של השניים, הרי שהיא נסתרה בעדות מר מר נביה שהוזמן להעיד מטעם התובעת, ונתמכה בעדות מר חמאזה, חבר ועד המורים שנכח בישיבה מטעם התובעת, אך מסר תצהיר מטעם הנתבע.

שני עדים אלו, העידו כי בעקבות אמירתו של הנתבע, ביקשו חלק מהנוכחים מהדוברים לשמור על שפתם והנוכחים המשיכו בדיון.

כך גם שוכנענו כי טענות התובעת לגבי התבטאות הנתבע כלפיה, לא הועלו על ידיה בזמן הישיבה במעמד הנוכחים, אלא הועברו למר הלמרייך שנותר לשבת בישיבה כדי לדון בעניינם של מורים, באמצעות מסרון טלפוני. אזכור אותו מסרון במכתבו של הנתבע שנכתב בזמן אמת ועוד בטרם היה יכול להיות מודע להליך שבנדון, מחזק את המסקנה כי אלו אכן היו פני הדברים. מסקנה זו מתחזקת גם לאור עדותו של מר נביה, מנהל מחלקת החינוך, שבה נתנו אמון כאמור לעיל.

אי לכך, אנו קובעים כי הוכח להנחת דעתנו, שבזמן אמירת הדברים על ידי הנתבע, לא היתה תגובה מיידית מצד התובעת, אלא רק כעבור כרבע שעה לאחר שיצאה מהישיבה ובעת שהנוכחים בישיבה דנו בעניינה של מורה אחרת, העבירה התובעת מסרון למר הלמרייך שבו עדכנה אותו כי לשיטתה הנתבע קרא לה זונה.

כמו כן ולאור עדותם של מר נביה ומר חמאזה, בה נתנו אמון, אנו קובעים כי בעקבות אמירתו של הנתבע, ביקשו חלק מהנוכחים מהנתבע ומהתובעת לשמור על שפתם והנוכחים המשיכו בדיון.

24. הנה כי כן, ובניגוד לסברת הצדדים, תגובת הנוכחים למשמע דברי הנתבע, אין בה בפני עצמה כדי לסייע להכרעה בשאלה האם הנתבע נקט כלפי התובעת במילה "מונחתה" או שמא במילה "וואקחה", הגם שבירור הסוגיה סייע לעמוד על מהימנותם של העדים ויש בו כדי לסייע בהמשך לבירור המחלוקות הנוספות שבין הצדדים.

25. אשר לשאלה מה נאמר בדיוק על ידי הנתבע, הרי שלאחר שנתנו דעתנו למכלול העדויות והנסיבות, נחה דעתנו כי התובעת עמדה בנטל להראות שהנתבע השתמש כלפיה במילה מונחתה, ונבאר טעמינו להלן.

ראשית, הנתבע לא איזכר את השימוש במילה "ווקחה" במסגרת אף לא אחד מכתבי ההגנה שהגיש. יתרה מכך בכתב ההגנה הראשון שהגיש, נטען בהתייחס לטענת התובעת שהוא אמר לה "מונחתה", כי:

"הנתבע לא פנה אל התובעת ולא קרא לעברה בשום מילת גנאי ובוודאי לא כפי שנטען בכתב התביעה."

בכתב ההגנה השני לא נטען שהנתבע לא פנה אל התובעת, אולם נטען שהוא לא אמר לה כל מילת גנאי והדיון התנהל באופן רגוע וענייני.

גרסת הנתבע, לפיה אמר לתובעת "וואקחה" עלתה לראשונה בתצהירו. אי אזכור המילה המדוייקת בה השתמש בשני כתבי ההגנה שהגיש, בתגובה לטענה מפורשת כי נקט במילה "מוחתנה", אינה פועלת לטובת הנתבע.

שנית, נזכיר כי לתמיכה בגרסת התובעת לפיה הנתבע אמר לה את המילה "מוחתנה" נמצאו שני עדים שנחקרו בפנינו (מר הלמרייך ומר נביה). מנגד, לתמיכה בגרסת הנתבע כי אמר את המילה "וואקחה" נמצא רק עד אחד מר חמאזה, שאף הוא לא היה בטוח אם נאמרה המילה "מוחתנה" או וואקחה", כאשר העד מר זבידאת מטעם הנתבעת גרס שלא שמע את אף אחת מהמילים.

שלישית, גם אם העד מר נביה הוזמן לדיון באמצעות התובעת, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שמדובר במנהל מחלקת החינוך בעיריה. מדובר במי שאינו כפוף לנתבע וחרף היותו כפוף לעיריה, העיד לכאורה דברים בניגוד לעמדת הנתבעים. זאת ועוד, מר נביה היה זה שכאמור נטל חלק פעיל בהסבר המונח שנאמר על ידי הנתבע למר המלרייך, ועל כן מעבר לכך שממילא נתנו אמון בגרסתו, חזקה עליו שאם היה זה שהסביר בעצמו את המונח "מוחתנה" למר הלמרייך, הוא שמע את המונח הזה ולא אחר, שאם לא כן לא היה טורח להסביר דווקא אותו.

26. משזו קביעתנו נפנה להלן לדון בשאלה השניה שבמחלוקת בין הצדדים, היינו מה משמעות המילה "מוחתנה" והאם השימוש בביטוי "ווחדי מונחתה", עולה כדי לשון הרע.

משמעות אמירתו של הנתבע

27. נזכיר כי לעניין זה נחלקו הצדדים באשר למשמעות המילה "מונחתה", האם כטענת התובעת מובנה "זונה" או שמא כטענת הנתבעים מובנה "שפלה" או "נחותה".

אף לעניין זה הנטל, הוא על התובעת להוכיח את משמעות המילה ולהוכיח כי הביטוי בו נקט הנתבע עולה כדי לשון הרע.

28. על פי ההגדרה המילונית (ראה: מילון ערבי עברי שימושי, אברהם שושני, משרד הביטחון – הוצאה לאור) פירוש המילה הוא:

1. ירד, הדרדר, הדרדר מוסרית.

2. נעשה שפל.

29. תרגום זה עולה בקנה עם גרסתו של מר נביה, בה נתנו אמון רב ולפיה פירוש הביטוי הוא שפלה. לא למותר לציין כי מר נביה, שעדותו כאמור אמינה בעינינו, הוא בעל תואר שני בשפה הערבית, ועל כן נותנים אנו משקל לדרך שבה פירש את המונח בהקשר בו נאמר.

כך, גם העד מר זבידאת, שבעבורו שימש כמורה לערבית, העיד לגבי משמעות המונחה כי: "שרש הפועל של המילה המשמעות של המילה זה משהו חסר ערך, דל ערך, לא שווה כלום. משתמשים בזה גם לתיאור נחיתה של מטוס, ירידה למטה" ראה: בעמ' 27 לפרוטוקול ש': 28-29).

מנגד, התובעת לא הביאה כל ראיה מטעמה לביסוס גרסתה כי משמעות המונח היא "זונה".

לא זו אף זו, גם לשיטת התובעת עצמה היא לא היתה בטוחה בפירוש המדויק של מילה זו. כך בתשובתה למכתבו של הנתבע מיום 22.9.09 כתב ב"כ התובעת כי כשהגיעה התובעת לביתה, היא בררה מה משמעות המילה והתברר לה כי משמעותה כטענתה, ולא "שפלה" כטענת הנתבעים. הסברה של התובעת בחקירתה הנגדית בפנינו לפיו היא ידעה את משמעות המילה ורק נזקקה לחיזוק כי הבינה את הדברים (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש' 24-32 ועמ' 15 ש' 1-2), אין בה כדי לסייע ולכל היותר היא מלמדת על כך שאף לתובעת עצמה לא היה ברור פירוש המילה לאשורו.

30. איננו שוללים את האפשרות כי בהקשרים מסוימים אולי עשויה המילה להתפרש בצורה חמורה יותר, אך בסופו של יום כל שבפני בית הדין הוא את שעיניו רואות, ומשלא הציגה התובעת כל ראיה ממנה עולה כי בהקשר מסוים עשויה המילה להתפרש כ"זונה", אין בידינו לאמץ את הפרשנות המוצעת על ידיה.

31. אי לכך, אנו קובעים כי פירושה של המילה "מוחתנה" היא "שפלה" ולא "זונה" כפי שטענה התובעת.

לעניין זה נזכיר כי העד חמזה מטעם הנתבע אישר כאמור בעדותו בפנינו בהתייחס למילים "ווקחה" ו"מונחתה" כאחד, שמדובר ב"שתי מילים ששומעים אותם ברחוב כל יום" (ראה: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 10-14), והוסיף ואישר בהתייחס למילה מונחתה שמדובר בקללה (ראה: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 21), הגם שלא קללה חמורה (ראה: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 17-19).

כך גם העידו כאמור העדים חמזה ונביה, שבעקבות חילופי הדברים הללו שבין התובעת לנתבע, חלק מהנוכחים העירו "שזה לא מכובד" ודרשו "שכל אחד ישמור על הפה שלו" כדי להבטיח המשך דיון מכובד.

32. בנסיבות אלו ברי כי גם אין למילה את המשמעות שייחסה לה התובעת, הרי שמדובר בכינוי גנאי או קללה.

משאלו קביעותינו, נפנה להלן לבחון האם אמירתו זו של הנתבע במהלך הישיבה, עולה כדי לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע.

האם אמירת הנתבע עולה כדי לשון הרע

33. לעניין זה טענה התובעת, כי אמירתו של הנתבע כלפיה, גם אם במשמעות של "שפלה" עולה כדי לשון הרע.

לטענתה בקצירת האומר, נקבע בפסיקה שקללות או אמירות שיש בהם הכפשה מהוות לשון הרע, שאמירתם נועדה לבזות ולהשפיל, וכך גם נקבע כי גידופים שנאמרו במהלך ישיבת הנהלה ברשות מקומית, עולים כדי לשון הרע.

עוד טענה התובעת כי מדובר היה בדיון ענייני במעמד נוכחים מכובדים ודברי הנתבע נאמרו בקור רוח במטרה לבזותה. לדבריה, זו לה הפעם הראשונה בחייה שמישהו מעליבה בצורה כזו, ודבריו של הנתבע גרמו לה סבל נפשי ופגיעה ממשית.

34. מנגד לטענת הנתבע וכפוף לטענתו כי לא אמר את המילה מונחתה, הרי שאין המדובר באמירה שעולה כדי לשון הרע. בהקשר לכך נטען בקצירת האומר, כי כבר נקבע בפסיקה שכינויי גנאי אינם מהווים לשון הרע, ועל כן וככל שייקבע כי נאמרה אותה מילה הרי שהאמירה כלל לא התגבשה לכדי לשון הרע, בפרט לא בנסיבות בהן נאמרה.

35. מטבע הדברים שכל צד תמך טענותיו בפסיקה שתואמת את עמדתו בסוגיה זו. התובעת הפנתה לפסקי הדין בעניין רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פסה"ד מיום 12/11/06); ע"א 534/65 מצטפא אחמד דיאב נ' זכי צברי דיאב, פד"י כ (2) 269; ע"א 698/77 ועד עדת הספרדית בירושלים אגודה עותומנית רשומה, ואח' נ' יעקב ארנון, ואח' פ"מ לב(2) 183, ואילו הנתבע הפנה לפסקי הדין בעניין ת.א. (ת"א) 2433/07 עיריית אריאל נ' וואלה תקשורת בע"מ; ת"פ 257/01 מדינת ישראל נ' יפרח שלום (פסה"ד מיום 3/7/03); ת"א (הרצליה) 3306/97 רודיטי נ' רשת שוקן בע"מ .

36. עוולת לשון הרע הינה עוולה אזרחית ועבירה פלילית המעוגנת בחוק איסור לשון הרע. סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע, קובעים את התנאים להתגבשותה של עוולת לשון הרע.

סעיף 1 לחוק לשון הרע, מגדיר מהו לשון הרע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו.

בסעיף זה -

"אדם" - יחיד או תאגיד.

"מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית."

סעיף 2 לחוק לשון הרע מגדיר מה נחשב פרסום לשון הרע, כדלקמן:

" (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

37. ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פסה"ד מיום 12/11/06), ביאר בית המשפט העליון, מתי מתחייב אדם בעוולת לשון הרע, כדלקמן:

"פרסום לשון הרע לאדם אחר או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". כך מורה סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. על-מנת שתקום אחריות בגין פרסום לשון הרע, על הנפגע – כאן המערער – להוכיח "פרסום" – כהגדרתו בסעיף 2 לחוק – שיש בו משום "לשון הרע". תיבות אחרונות אלה – "לשון הרע" – מוגדרות בסעיף 1 לחוק, ותמצית הדברים היא כי הביטוי צריך שיהיו בו משום השפלה וביזוי או פגיעה במשלח-יד."

בענייננו, התקיים באמירה יסוד ה"פרסום" בהינתן כי לא היה חולק שמדובר באמירה בעל פה שנאמרה לאדם אחד או יותר מלבד התובעת.

אי לכך, נפנה להלן לבחון האם התגבש בענייננו התנאי הראשון, היינו כי אמירת הנתבע עונה על התנאים שבסעיף 1 לחוק.

38. אשר להתגבשותה של לשון הרע, נפסק בעניין בן גביר לעיל (סעיף 6 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה), כי:

"אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. אמת המידה לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פד"י נו(2) 607, פיסקה 6 (להלן – פרשת אפל)). עם זאת, מימד הפגיעה הסובייקטיבית עשוי להקרין על היסוד האובייקטיבי של הדברים, ועל שאלת היותם לשון הרע בעיני האדם הסביר. המבחן האובייקטיבי של האמירות הפוגעניות בוחן את מידת ההשפעה שיש ללשון הרע על ההערכה לה זוכה אדם בעיני הבריות  (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (להלן – פרשת מיכאלי); ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7 (להלן – פרשת משעור); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חב' חשמל לישראל, פ"ד לא(2) 281, 293 (להלן – פרשת הארץ בערעור)".

כך גם נפסק כי המבחן שבאמצעותו יש לקבוע אם אכן עלולים דברים שהשמיע הנתבע להביא לידי הוצאת שם רע במובן סעיפי החוק איננו המבחן הסובייקטיבי, היינו: מה חושב התובע המרגיש עצמו נפגע, אלא המבחן חייב להיות אובייקטיבי, היינו: כיצד עלולה החברה לקבל את דברי אותו פרסום [ראה: ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269].

עוד נפסק כי:

"הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע ...,

[ראה: ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון , פ"ד נו (2), 607].

ודוק, בהקשר לכך מן הראוי להזכיר כי סעיף 1 נוקט בלשון "דבר שפרסומו עלול...", ועל כן נקבע בפסיקה כי לגיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם הושפל או בוזה בפועל בעקבות ההתבטאויות הפוגעניות, אלא די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו [ראה: ע"א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ' לוי ואח', פ"מ תשנ"ז(1) 424].

39. הנה כי כן, המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי, היינו מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו. ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, כאשר על מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע.

40. החלופות הרלוונטיות לענייננו הן החלופות הנקובות בסעיפים קטנים (1) ו-(2) לסעיף 1 לחוק לשון הרע, וכפי שקבענו לעיל אמירתו של הנתבע שבאה בתגובה לקריאת התובעת כלפיו כי הוא שקרן, הינה כינוי גנאי או לכל היותר קללה המכוונת כלפי התובעת, וכך גם נתפסה האמירה בעיני הנוכחים בישיבה דוברי השפה הערבית.

לדאבון הלב ונוכח מציאות החיים, נדרשת הפסיקה, בעיקר בערכאות הנמוכות, פעם אחר פעם לשאלה אימתי גידופים, חרפות, קללות או עלבונות יבואו בגדר לשון הרע המקים זכות לפיצוי מכח החוק.

עמד על כך המלומד עו"ד אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (תשנ"ז – 1977) באלו המילים:

"שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע, וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים" (שם, בעמ' 132).

בעניין איתמר בן גביר שנזכר לעיל, קבע כב' השופט ריבלין בקשר לאמירות מסוג "נאצי קטן" ו"נאצי מלוכלך" שנאמרו במסגרת משדר טלוויזיה:

"לא אמרתי – ואינני אומר – כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע. כבר נפסק, כי תיאורו של אדם כ"אנטי ציוני" יכול שייחשב בגדר "לשון הרע" (ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' ארנון, פ"ד לב(2) 183), וכך גם הכינוי "נאצי" ו"אנטישמי" (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 130, והאסמכתאות שם). סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמ' 131, והאסמכתאות שם; ראו גם Pease v. International Union of Operating Engineers Local 150, 567 N.E.2d 614, 619 (1991); Ward v. Zelikovsky, 643 A.2d 972, 978-979 (1994); Stevens v. Tillman, 855 F.2d 394, 399-402 (1988))"

עוד נפסק כי:

"אלא שמדינה דמוקרטית אינה ממהרת להיאבק בביטויים קשים, החורגים מאמות-מידה מקובלות של תרבות דיון, באמצעות הגבלות משפטיות כפויות על חופש הביטוי."(שם בפיסקה 33).

ומוסיף המלומד שנהר לאחר סקירת הפסיקה בספרו "דיני לשון הרע":

לצורך ההכרעה בשאלה האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע" ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות יטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965" (שם, עמ' 132 והאסמכתאות שפורטו שם).

כך גם נפסק בעניין ת.א. (ת"א) 11455/07 נתנאל נ' בוינס (פסה"ד מיום 12.2.2009), לגבי גידוף הנאמר בעידנא דריתחא, כי:

"הציבור איננו מייחס חשיבות ממשית לדברים הנאמרים בלהט הויכוח, ורואה בהם גידוף חסר כל משמעות".

41. עינינו הרואות כי יש וגבול דק מפריד בין אמירה מסוג גידוף גרידא שאינו בר פיצוי לבין כזו העולה כדי עוולת לשון הרע. רק כדי לסבר את האוזן ועל קצה המזלג, יובאו להלן מספר דוגמאות שיש בהן כדי להמחיש את אותו גבול דק:

בפסק הדין ת"א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ' בניטה (פסה"ד מיום 23.11.08) נקבע, כי הביטויים "זונה", "משוגעת" ו"אני אשתין עליך", נאמרו בנסיבות שאינן בגדר לשון הרע; בפסק הדין ת"א (נה') 3828/04 עו"ד משה מנשה נ' בונן משה (פסה"ד מיום 5.11.08), נקבע כי הביטויים "שקרן" ו"נוכל" שנאמרו בנסיבות אותו מקרה, אינם בגדר לשון הרע; בפסק הדין בת"א (נת') 6685/02 עו"ד דוידוביץ' יהונתן נ' שנקר ציונה (פסה"ד מיום 16.8.04), נקבע כי הביטויים "פסיכופט", "מנוול" ו"נוכל" שנאמרו באותו מקרה, מהווים מעשה של מה בכך, בהתאם לסעיף 4 לפקודת הנזיקין.

לעומת זאת, בפסק הדין בע"א 3245/04 עו"ד בננסון נ' פלד (פסה"ד מיום 11/1/06) ובפסק דין ע"א 3085/00 ברפורוש נ' נביאי אברהם (פסה"ד מיום 15/2/05) הוכרו מילים כגון "נפל", "עלוקה", "גנב", "שקרן" ו-"רמאי" כלשון הרע. כך גם בעניין דיאב שנזכר לעיל הוכרה האמירה "הסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין" כלשון הרע וכך גם בעניין בן גביר שנזכר לעיל, הוכרו בדעת הרוב הכינויים "נאצי קטן" ו"נאצי מלוכלך" כלשון הרע, אם כי הפיצוי שנפסק לזכותו של המערער עמד על 1 ₪ בלבד, וזאת נוכח עברו הבעייתי של המערער שם ותרומתו המכרעת לביטויים הקשים שהוטחו בו.

42. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

בבואנו לבחון האם אמירת הנתבע במובן האובייקטיבי, על רקע הקשר הדברים שבה נאמרה והאופן שבו נאמרה, עולה כדי כינוי גנאי או קללה המהווה לשון הרע ברת פיצוי לפי סעיף 1לחוק, או שמא אמירה הראויה לגינוי שאינה עולה כדי לשון הרע כהגדרתה בחוק, נתנו דעתנו לנסיבות הבאות, כפי שהוכחו בפנינו, ולגבי חלקן אף לא היה חולק:

האמירה הושמעה במסגרת ישיבה של גורמי החינוך בעיריה ונציגי האיגוד המקצועי שמנתה 8 נוכחים, בנושא המשך עבודתם של מורים.

נושא הישיבה בעניינה של התובעת היה המשך עבודתה של התובעת בבית הספר המנוהל על ידי הנתבע, כאשר על הפרק עמדה הכוונה להעבירה לבית ספר אחר. התובעת היתה כפופה מבחינה מנהלית לנוכחים בישיבה מטעם העיריה.

אין חולק כי האמירה נאמרה בתגובה מיידית לאמירתה של התובעת במעמד אותם נוכחים כי התובע שקרן. על כך נוסיף כי בחינת מכלול העדויות שבפנינו כמבואר לעיל, נחה דעתנו כי האמירה נאמרה על ידי הנתבע בעידנא דריתחא כתגובה לכינוי שבו כינתה אותו התובעת.

לאור כינויי הגנאי שהוכרו בפסיקה כלשון הרע ולא כל שכן כאלו שנקבע כי אינם עולים כדי לשון הרע, המילה "שפלה" בתגובה לכינוי שקרן, נמצאת ברף התחתון מבחינת חומרת האמירה.

עוד נציין, שכפי שהתרשמנו לעיל, למרות שהנוכחים בישיבה סברו שהביטויים שהוחלפו בין התובעת לבין הנתבע אינם ראויים ואינם מכובדים בשיח בין אנשי חינוך, חילופי הדברים לא גרמו להפסקת הישיבה אלא הישיבה המשיכה כסידרה.

כך גם קבענו כי התובעת עצמה לא התפרצה מיד למשמע הדברים, וכי רק לאחר שיצאה מהישיבה וביררה את משמעות המילה (משמעות שאותה דחינו כאמור) שלחה מסרון למר הלמרייך שנכח עדיין בישיבה.

על כך נוסיף שהעד מר נביה, אישר בעדותו כאשר נשאל לעניין זה במפורש שאמירת הנתבע לא גרמה לו לשנות את דעתו על התובעת (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 25-27).

43. נקדים ונאמר כי בית הדין מגנה מכל וכל ביטויים מסוג שקרן או שפלה, לא כל שכן שעה שהם נאמרים מפי אנשי חינוך במהלך ישיבה מקצועית רבת משתתפים בעיריה. יחד עם זאת, לאחר שנתנו דעתנו להלכה הפסוקה ולמכלול נסיבות המקרה כמבואר לעיל, לא שוכנענו כי המילה שפלה שנאמרה מפי הנתבע, בהקשר בו נאמרה והובנה על ידי השומעים ובאופן בו נאמרה, עולה כדי עוולת לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק לשון הרע.

המדובר לטעמנו באמירה סרת טעם ומיותרת, ולעניין זה נחזור ונדגיש כי במישור הנורמטיבי אין להסכין עם אמירות מהסוג שהוחלפו בין התובעת לבין הנתבעת. יחד עם זאת וכמבואר לעיל, בסוף כל הסופות לא שוכנענו כי נוכח מכלול נסיבות המקרה שבנדון, אמירה זו מקימה לתובעת עילת תביעה ברת פיצוי על פי סעיף 1 לחוק לשון הרע.

44. אי לכך אנו קובעים כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אמירתו של הנתבע כלפיה במהלך הישיבה מיום 9.9.09 עולה כדי לשון הרע כהגדרה בסעיף 1 לחוק לשון הרע.

משזו קביעתנו, איננו נדרשים להכריע בשאר המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

45. סוף דבר-

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התביעה נדחית.

על אף דחיית התביעה ונוכח עמדתנו לגבי טיבן של האמירות שהוחלפו בין התובעת לנתבע, אנו סבורים כי זהו המקרה שבו ראוי כי כל צד לרבות העיריה, ישא בהוצאותיו.

אי לכך איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ה, (09 ספטמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.