משיבים פורמליים: 6. אחיקם ביתן

7. מרים ביתן

זוהי בקשה לתיקון הרישום בפנקסי המקרקעין ולחילופין ערעור על החלטת פקיד ההסדר, על פיה הוסדרה הבעלות במקרקעין מושאי התובענה.

מבוא ורקע עובדתי

1. המחלוקת בתובענה דנא נסובה על מקרקעין בשטח של כ-145 מ"ר עליהם בנויים שני מבנים ומחסן (להלן: "המקרקעין" או "הנכס"), המהווים מחצית (מזרחית) משטחה של חלקה 19 (מקודם חלקה 173) בגוש 7467, הממוקמת ברח' כרם התימנים 26, תל-אביב (להלן: "החלקה").

המחצית השנייה של החלקה – שאינה מענייננו בהליך דנא – הינה בבעלותם ובחזקתם הייחודית של המשיבים הפורמליים – ה"ה ביתן.

2. המבקש וגם או המערער (להלן: "המערער") הינו המחזיק במקרקעין והבעלים הרשום, במושאע, של 1/20 מזכויות הבעלות בחלקה (1/10 מהבעלות בנכס), אותן ירש, על פי צוואה, מאמו המנוחה הגב' אהובה צברי ז"ל (להלן: "המנוחה").

המשיב 3 (להלן: "אלפסי"ׂׂׂ) הינו הבעלים הרשום של 1/4 מהזכויות בחלקה (1/2 מהנכס); המשיבה 4 רשומה כבעלת 7/40 מהזכויות בחלקה (7/20 מהנכס), ואילו המשיב 5 הינו הבעלים הרשום של 1/40 מהזכויות בחלקה (1/20 מהנכס).

3. זכויותיהם של המערער והמשיבים 3-5 נרשמו בפנקס הזכויות, לאחר הסדרת זכויות הבעלות בחלקה, מכוח הוראות פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת ההסדר" או "הפקודה").

4. זאת לדעת כי המקרקעין נרכשו, כך נראה, בשנות ה-40 של המאה הקודמת על ידי אחי המנוחה מאיר לוי ז"ל (להלן: "מאיר ז"ל"), אשר זה האחרון מכר את מלוא זכויותיו בהם לאחיו המנוח – אחִי המנוחה – שלמה לוי ז"ל (להלן: "שלמה ז"ל").

בתאריך 31/12/63 נחתם הסכם בין שלמה ז"ל למנוחה, לפיו התחייב הראשון להעביר למנוחה, במכר ללא תמורה, מחצית מזכויותיו במקרקעין, המהווים 1/4 מזכויות הבעלות בחלקה (להלן: "הסדר המתנה").

5. משהלך שלמה ז"ל לבית עולמו (10/12/79), הועברו זכויותיו במקרקעין ליורשיו ה"ה עדה, יונה ויוסף לוי (להלן: "יורשי שלמה ז"ל"). אלה אחרונים מכרו את מלוא זכויותיהם במקרקעין לאלפסי, זאת על פי הסכמי מכר (שלושה במספר) מחודש נובמבר 1996.

6. בסמוך לאחר רכישת זכויותיהם של שלמה ז"ל במקרקעין, הגיש אלפסי כנגד המנוחה תובענה, בהליך של המרצת פתיחה, בה עתר למתן פסק דין המצהיר כי הינו בעל הזכויות במקרקעין, וככזה זכאי הוא לחזקה בהם (להלן: "המרצת הפתיחה").

יצויין, כי המרצת הפתיחה הוגשה במקוֹרהּ (21/1/97) לבית משפט השלום בתל-אביב

(ה"פ 175/26/97) וזו הועברה לבית משפט זה (ה"פ 800/97), אשר לו הסמכות העניינית לדון בה.

7. לבקשת אלפסי (בש"א 8951/97) ניתן ביום 1/7/97 צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, האוסר על ילדי המנוחה – המערער ו-4 אחיותיו – להיכנס לנכס ו/או לתפוס בו חזקה (להלן: "צו המניעה הזמני").

במסגרתו של הדיון (12/8/97) בבקשת ילדי המנוחה לביטולו של צו המניעה הזמני – הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המערער ואחיותיו יצורפו כמשיבים נוספים להמרצת הפתיחה; צו המניעה הזמני יתוקן, כך שבנותיה של המנוחה תהיינה רשאיות לבקר את אמן ולסעוד אותה, ואילו המערער יהא רשאי להתגורר בנכס, יחד עם אמו, זאת "מבלי שתהיה לו כל טענה לבעלות ו/או לדיירות מוגנת ו/או לכל זכות קניינית ו/או אחרת ויפעל ויציית לכל פסק דין שיינתן במסגרת התובענה" (להלן: "ההסכמה הדיונית").

בו ביום, ניתן תוקף של החלטה שיפוטית [כב' השופטת (כתוארה אז) ה. גרסטל] להסכמת הצדדים.

8. אחר הדברים האלה, ובחלוף למעלה מ–3 שנות התדיינות, הסכימו הצדדים להמרצת הפתיחה, להעביר את המחלוקת שבינותם לבוררות . נוכח הסכמה זו מינה בית המשפט (כב' השופטת ר. שטרסברג – אליעז), ביום 23/10/00, את שמאי המקרקעין מר זוהר רטנר לבורר דן יחיד לדון ולהכריע בתובענה (להלן: "הבורר").

ביום 22/1/01 הוציא הבורר מתחת ידו פסק בוררות בו נקבע, בין היתר, כי בעלי הזכויות במקרקעין הינם המנוחה ואלפסי, בחלקים שווים בינותם – כך שכל אחד מהם הינו הבעלים של 1/4 מהזכויות בחלקה (להלן: "פסק הבוררות").

פסק הבוררות אושר על ידי בית משפט זה (כב' השופטת י. שיצר) ביום 2/8/01 (להלן: "אישור פסק הבוררות") והוא הפך לחלוט, בהעדר ערעור עליו.

9. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 27/6/05 ויורשיה על פי צוואתה מיום 24/9/97, הינם חמשת ילדיה (המערער ואחיותיו), בחלקים שווים בינותם (להלן: "צוואת המנוחה"). הצוואה קויימה בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב ביום 3/2/09.

נמצא, כך על פי צוואת המנוחה, כי המערער הינו בעל זכויות במקרקעין בשיעור 1/10 (1/20 בחלקה) וכל אחת מאחיותיו – שרה צרום, ציונה, ציפורה ויונה צברי – הינה בעלת 1/10 מזכויות הבעלות במקרקעין.

10. בחלוף העיתים, למן שנת 2006 ואילך, מכרו אחיותיו של המערער את זכויותיהן במקרקעין למשיבים 4 ו-5, כך שהמשיבה 4 (שתיקרא להלן גם: "לירז") רכשה זכויות במקרקעין בשיעור 7/20 (7/40 מהזכויות בחלקה), ואילו המשיב 5 (שייקרא להלן גם: "הר כרמל") רכש זכויות בעלות במקרקעין בשיעור 1/20.

בסמוך לאחר רכישת הזכויות על ידי לירז והר כרמל, הגישו המשיבים 3-5 (שייקראו להלן יחדיו: "המשיבים") תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 26394-12-09), בה עתרו לפירוק השיתוף במקרקעין (להלן: "התביעה לפירוק השיתוף").

11. לשלמות התמונה העובדתית יצויין, כי במועד בו הוגשה התביעה לפירוק השיתוף (15/3/10), טרם הוסדרו זכויות הבעלות בחלקה, זאת חרף העובדה כי הליכי ההסדר, ביחס לגוש (7167) בו מצוייה החלקה, החלו בשנת 1994, ולוח הזכויות הוצג והוקרא בפומבי ביום 20/3/01 (להלן: "הליכי ההסדר").

ביום 15/3/10 הוגש לפקיד ההסדר – הלא הוא המשיב 1 – תזכיר תביעה על ידי עוה"ד לירן גבריאלי (להלן: "עו"ד גבריאלי"), ביחס לזכויות המנוחה במקרקעין, לו צורף, בין יתר המסמכים, פסק הבוררות המאושר (להלן: "תזכיר התביעה").

12. על בסיס תזכיר התביעה ונספחיו, הוציא פקיד ההסדר מתחת ידו הודעת תיקון מיום 15/4/10 (להלן: "הודעת התיקון"), בה הורה על רישום זכויות הבעלות במקרקעין על שמם של המנוחה ואלפסי, בחלקים שווים בינותם (לכל אחד 1/4 מהזכויות בחלקה).

זכויות המנוחה ואלפסי נרשמו בפנקס הזכויות ביום 22/4/10, והמערער ואחיותיו נרשמו כבעלים של החלקה (כל אחד בשיעור 1/20 מהחלקה) ביום 6/6/10 – מכוח צוואת אמם המנוחה.

13. בסמוך לאחר הסדרת הזכויות ורישומן בלשכת רישום המקרקעין, הגיש המערער את התובענה דנא, ובמקביל עתר לבית משפט השלום לעיכוב ההליכים בתביעה לפירוק השיתוף, ומבוקשו ניתן לו.

התובענה וטענות הצדדים

14. בתובענה שבכאן עותר המערער להורות על תיקון הרישום בפנקס הזכויות ביחס למקרקעין, באופן בו הוא לבדו יירשם כבעלים של מלוא הזכויות בהם (1/2 מהחלקה כולה), ולמצער עותר הוא לתיקון הרישום כך שהזכויות במקרקעין תירשמנה, בחלקים שווים, על שמו ועל שם אמו המנוחה.

לחילופין, עותר המערער להורות על רישום אמו המנוחה כבעלת מלוא זכויות הבעלות במקרקעין.

המערער השתית תביעתו (הבקשה) על הוראת סעיפים 53 ו-93 לפקודת ההסדר, ולחילופין (הערעור) על הוראת סעיף 88 שבה.

15. לטענת המערער הוא התגורר והחזיק במקרקעין שנים רבות, למן שנת 1948, בצוותא חדא עם אמו המנוחה עד לשנת 2000, עת שוכנה האחרונה בבית אבות, וממועד זה ועד הנה, הוא מחזיק בהם לבדו, בחזקה ייחודית.

נוכח החזקה רבת השנים במקרקעין, כך למערער, קמה לו ולאמו לפניו זכות בעלות בהם מכוחה של חזקה נוגדת, שנים הרבה טרם רכש אלפסי את זכויותיו, הנטענות, במקרקעין מיורשי שלמה ז"ל.

טעון איפוא המערער, כי טענת הבעלות שבפי אלפסי במקרקעין ניגפת היא מפני זכותו שלו בהם (מכוח חזקת שנים), שכן היא קדמה בזמן לזכויותיו הנטענות של אלפסי.

כך גם אמורים הדברים, לשיטת המערער, באשר לזכויותיהם הנטענות של המשיבים 4 ו-5. אלה אחרונים, כך הטענה, לא יכולים היו לרכוש זכויות במקרקעין, שכן לאחיותיו לא היו מעולם זכויות בהם.

לטענת המערער, המשיבים הונו, בכחש ובמרמה, את פקיד ההסדר עת נמנעו, בכוונת מכוון, מלציין בתזכיר התביעה מיום 15/3/10 את דבר חזקתו במקרקעין, וזכויותיו בהם מכוחה של חזקה נוגדת.

לשיטת המערער, המשיבים הציגו בפני פקיד ההסדר מצג שווא לפיו הם מחזיקים בלעדיים במקרקעין, ועל בסיס מצג זה הורה האחרון על רישום זכויות הבעלות במקרקעין על שמם של המנוחה ואלפסי, בחלקים שווים בינותם.

עוד טוען המערער, כי שומה היה על פקיד ההסדר לדחות על הסף את תזכיר התביעה, שכן התזכיר הוגש שלא כדין ושלא באמצעות מורשה מטעם בעלי הזכויות.

המערער טוען עוד, כי הודעת התיקון, על פיה הוסדרו הזכויות במקרקעין – דינה בטלות הואיל וניתנה בחוסר סמכות ובניגוד לדין.

לשיטת המערער, משלא הוסדרו זכויות הבעלות בחלקה, עת נסתיימו הליכי ההסדר בשנת 2001, ומשאֵלה חודשו בעקבות הגשת תזכיר התביעה – שומה היה על פקיד ההסדר לנקוט, בשנית, בכל ההליכים הקבועים בפקודה, לרבות פרסום מוקדם בדבר חידוש הליכי ההסדר והצגת לוח התביעות.

בשל אי נקיטת הליכים כאמור, כך למערער, נשללה ממנו האפשרות להגיש תזכיר תביעה להוכחת בעלותו במקרקעין.

המערער מוסיף וטוען, כי הודעת התיקון, אף לגופה, בטעות יסודה – שכן לא הונחו בפני פקיד ההסדר ראיות מספיקות להוכחת זכויותיהם הקנייניות של אחֵי המנוחה (מאיר ושלמה ז"ל) במקרקעין, וממילא לא הוכח כי מקור זכויותיה של המנוחה בהם, הינו במכר ללא תמורה מאחיה המנוחים.

בנסיבות אלו, כך למערער, שומה היה על פקיד ההסדר לרשום את מלוא הזכויות על שמו ו/או על שם אמו המנוחה מכוח "חזקה נוגדת רבת שנים שלא נסתרה". לטענת המערער, פסק הבוררות עליו נסמך פקיד ההסדר – בקובעו את זכויות הבעלות במקרקעין – איננו תקף כלפיו ואין בקביעות שבו כדי לפגוע בזכויות שלו במקרקעין. לשיטתו, הוא לא היה צד להליך הבוררות וכי אין הוא מחייבו, שכן פסק בוררות, ככזה, איננו יכול לקבוע קביעות קנייניות כלפי כולי עלמא, להבדיל מהצדדים להליך הבוררות.

משנמצא, כך למערער, כי הסדרת הזכויות במקרקעין, מקורה במרמה, הטעייה ו/או טעות – יש להורות על תיקון הרישום כמבוקש בתובענה, מכוח הוראת סעיף 93 לפקודה.

16. בתגובתם לתובענה, דחו המשיבים 1 ו-2 את טענות המערער מכל וכל ועתרו לסילוקה על הסף.

לשיטתם, עניינה של התובענה בסכסוך שבין המערער למשיבים בדבר זכויות הבעלות במקרקעין, הצריכות להתברר במסגרת תובענה אזרחית, להבדיל מערעור על הודעת התיקון של פיה הוסדרו הזכויות במקרקעין.

לגופו של עניין טוענים המשיבים 1 ו-2, כי לא נפל כל פגם בפועלו של פקיד ההסדר. זה האחרון פעל כמתחייב מהוראות הפקודה, והורה על הסדרת זכויות הבעלות במקרקעין בהתאם לפסק הבוררות, אשר אין חולק כי הינו פסק דין חלוט.

ככל שהמערער טוען לתוקפו של פסק הבוררות, כך למשיבים 1 ו-2, שומה היה עליו לנקוט בהליכים לביטולו, ואין הוא רשאי לעשות כן במסגרת ערעור על הליכי ההסדר.

17. המשיבים מצידם הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף (להלן: "בקשת הסילוק"), שכן לטענתם התובענה חסרת בסיס היא, אשר נועדה אך להשהות מתן פסק דין בתביעה לפירוק השיתוף.

לשיטתם, אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כי המערער הינו הבעלים של 1/10 חלקים במקרקעין (המהווים 1/20 מהחלקה) מכוח צוואת המנוחה, ואילו המשיבים הינם בעלי הזכויות של 9/10 החלקים הנותרים.

המשיבים השתיתו זכויותיהם במקרקעין על פסק הבוררות, כמו גם על הסכמי המכר שנכרתו בין אלפסי לבין יורשי שלמה ז"ל, ועל הסכמי הרכישה שבין המשיבים 4 ו-5 לאחיותיו של המערער.

עוד טענו המשיבים כי המערער מושתק מלטעון לזכויות העולות על חלקו הרשום במרשם המקרקעין, נוכח ההסכמה הדיונית אשר הושגה במהלך הדיון בבקשה לביטול צו המניעה הזמני.

לשיטת המשיבים, המערער מנוע מלחזור בו מהצהרותיו אשר באו לידי ביטוי בהסכמה הדיונית, לפיהן הוא יציית לכל פסק דין שייתנן בתובענה ולא יטען כי עומדות לו זכויות קניין עצמאיות במקרקעין, עקב חזקתו בהם.

עוד ובנוסף טענו המשיבים, כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין ביחס לזכויות המנוחה ואלפסי במקרקעין, כך שיש לדחות באיבּן את טענות המערער לזכויות עצמאיות בהם – הנוגדות את פסק הבוררות.

המשיבים הוסיפו וטענו כי המערער מנוע מלטעון כנגד תוקפה של הודעת התיקון, על פיה הוסדרו הזכויות במקרקעין, שכן זו ניתנה כדין ובהתאם להוראות הפקודה.

לשיטת המשיבים, המערער איננו זכאי להגיש, לעת הזו, תזכיר תביעה להוכחת זכויותיו הנטענות במקרקעין ו/או ערעור על הודעת התיקון – שכן חלף המועד להגשתם.

לבסוף טוענים המשיבים, כי יש לדחות את בקשת המערער לתיקון הרישום בפנקסי המקרקעין, שכן לא נתקיים אף לא אחד מן התנאים המאפשרים כזאת, על פי סעיף 93 לפקודה.

גדר המחלוקת

18. אין חולק על כך כי במועד הגשת התובענה דנא, הנכס (המהווה, כזכור, מחצית החלקה) עבר הליכי הסדר, וזכויות הבעלות בו נרשמו בפנקס החדש על שם המנוחה ואלפסי, בחלקים שווים בינותם.

בכגון דא, קובע סעיף 81 לפקודת ההסדר כי "הרישום של המקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת את הרישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה".

סעיף זה, כמו גם סעיף 125(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1971 (להלן: "חוק המקרקעין"), נועדו להבטיח את סופיות הזכות שנרשמה בפנקס החדש, במובן זה שכל זכות נטענת, אשר קדמה לרישום הזכויות, בטלה היא ואין מתחשבים בה כלל (ראו: מ. בניאן, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, עמ' 277, 278, ומראי המקום שם).

הדרך היחידה האפשרית לתיקון הרישום, בגין זכות נטענת אשר השתכללה טרם סיום הליכי ההסדר, הינה מכוח הוראת סעיף 93 לפקודה (כמו גם סעיפים 94-97, שאינם מענייננו).

סעיף 93 לפקודה (שעוד ידובר בו) מהווה חריג לעקרון סופיות רישום זכויות במקרקעין מוסדרים, ובשל כך השימוש בו צריך להיעשות במשורה ואך במקרים חריגים – עת הוכח כי הרישום הושג עקב מירמה או טעות.

"לטענה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר שני שלבים. השלב הראשון עניינו הוכחת הזכות בנכס המקרקעין של מי שטוען לתיקון הרישום. השלב השני עניינו בהוכחה כי הרישום לוקה באחד מן הפגמים אשר מנויים בסעיף ... תחילה יש, על כן, לבחון אם הוכיח המערער את זכות הבעלות בבית, אשר לה הוא טוען. מסקנה חיובית לשאלה זו תוביל לשלב השני, העוסק בפגם אשר נפל ברישום הזכויות" [ע"א 753/87 בראשי נ' מנהל עזבון המנוח משה בראשי ז"ל, פ"ד מ"ג(3) 210, 213] (להלן: "פסק דין בראשי").

19. נמצא מהאמור לעיל, כי השאלה העיקרית הצריכה הכרעה בהליך זה הינה האם – אם לאו – רכש המערער או אמו לפניו, זכות בעלות במקרקעין מכוח חזקה רבת שנים.

שאלה עיקרית על שום מה? שכן, ההכרעה בשאלה האמורה תקבע את גורלה של התובענה, לשבט או לחסד. היה ויימצא כי לא קמה למערער זכות קניין במקרקעין בדמות חזקה נוגדת, ברי כי דין התובענה, על שתי חלופותיה – הבקשה והערעור – להידחות.

אשר על כן, בדרך הילוכנו להכרעה בתובענה דנא, נדון בשאלות שלהלן כסדרן –

א. מה הן זכויותיו של המערער במקרקעין ומקורן.

ב. העומדת למערער עילה, מאלה המנויות בסעיף 93 לפקודה, בגינה יש להורות על תיקון ו/או שינוי הרישום בפנקסי הזכויות?

ג. האומנם נפלו פגמים בהליכי ההסדר, באופן המביא לבטלות הודעת התיקון, על פיה הוסדרו הזכויות בנכס.

דיון והכרעה

20. אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית כי לא מצאתי ממש בתובענה דנא, על שתי חלופותיה, וטוב היה אלמלא הוגשה כלל ועיקר.

לא זו בלבד שהמערער לא השכיל להוכיח זכות קניין בנכס מכוח חזקה רבת שנים בו, אלא שמחומר הראיות עולה בעליל כי לא עומדת לו זכות כזו.

כך גם אמורים הדברים באשר לטענות המערער בדבר פגמים שנפלו בהליך ההסדר ו/או בהחלטת פקיד ההסדר, עת הורה על רישום הזכויות על שם המנוחה ואלפסי, בחלקים שווים בינותם.

מחומר הראיות עולה כי לא היה דופי בהתנהלות פקיד ההסדר, ולא נפל פגם כלשהו בהליכי ההסדר והחלטות פקיד ההסדר – בגינו יש להורות על שינו מרשם.

נבהיר דברינו!

זכויות המערער במקרקעין ומקורן

21. כזכור, בתום הסדרת הזכויות בנכס, נרשם המערער כבעלים של 1/10 חלקים בו, זאת מכוח צוואת אמו המנוחה – לפיה ירש המערער את זכויות המנוחה בנכס, יחד עם ארבעת אחיותיו, בחלקים שווים בינותם.

לטענת המערער, רישום הזכויות בפנקס החדש בטעות יסודו. וכל כך למה? שכן, כך הטענה, קמה לו ולאמו לפניו זכות בעלות בנכס מכוחה של חזקה רבת שנים, שנים הרבה טרם רכש אלפסי זכויות במקרקעין.

לשיטת המערער, הוא התגורר והחזיק בנכס שנים רבות, למן שנת 1948, יחד עם אמו המנוחה עד לשנת 2000, וממועד זה החזיק בו לבדו. בנסיבות אלו, שומא היה על פקיד ההסדר לרשום את מלוא הזכויות בנכס על שמו, ולמצער לרושמו על שמו ו/או על שם אמו המנוחה.

לטענת המערער, לא זו בלבד שזכויותיו בנכס באו לו מכוח חזקה בו משך שנים רבות, אלא שאף אמו המנוחה לא רכשה זכויות בנכס מכוח זכות קניין (רכישה, מתנה וכל כיוצא בזה), אלא אך מכוחה של חזקה רבת שנים בו.

המערער, בסיכומי טענותיו, סמך טענתו על הוראת סעיף 52(א) לפקודת ההסדר הקובעת כך "שוכנע פקיד ההסדר שפלוני מחזיק מקרקעין החזקה שתקופתה ותנאיה יש בהם למנוע כל תובענה לקבלתם, ואין שום אדם רשום בעת ההסדר כבעל המקרקעין – ירשום את המחזיק בלוח הזכויות כבעל המקרקעין".

הואיל, כך למערער, שאין חולק כי בעת ההסדר, בענייננו, לא היה "שום אדם רשום" – מכאן שמן הדין היה לרשום את הזכויות בנכס על שמו ו/או על שם אמו המנוחה, מכוח חזקה רבת שנים.

האם השכיל המערער להוכיח זכות קניין בנכס מכוחה של התיישנות רוכשת?

לא מינה ולא מקצתיה.

22. על מנת שתקום לו למחזיק זכות קניין במקרקעין מכוח הוראת סעיף 52(א) לפקודה עליו להוכיח שני תנאים מצטברים. האחד, קיומה של חזקה המגעת לתקופת ההתיישנות. השני, היותה של החזקה, חזקה נוגדת.

נוכח העובדה, שבנדון דידן, עסקינן במקרקעין מסוג "מולכּ", הרי שיש תחולה להוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הקובעת את אורך התקופה ל-15 שנים [ראו: סעיף 162(2) לחוק המקרקעין; ע"א 2510/98 למד שין בע"מ נ' חסיד, פ"ד נ"ג(5) 721, 727].

נמצא, כי על מנת שתקום למערער, בענייננו, טענת התיישנות מנחילה (מהותית) מכוח סעיף 52 לפקודה, עליו הנטל להוכיח כי הוא, או חליפו, החזיקו בנכס תקופה העולה על 15 שנים, במועד בו החלו הליכי ההסדר.

אולם בכך לא סגי. על המחזיק להוכיח, בנוסף לחלוף תקופת ההתיישנות, כי חזקתו בקרקע במשך כל תקופת ההתיישנות, הייתה "חזקה נוגדת".

"חזקה נוגדת" מהי? על מנת שחזקה במקרקעין תהא נוגדת, עליה להיות חזקה בלעדית וייחודית, ממושכת ורצופה שאיננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב (ראו: מ. בניאן, שם, עמ' 347, 348). ויודגש " ... כי לעניין תוצאתה של טענת ההתיישנות והתנאים לקבלתה אין הבדל מהותי בין הסעיפים 51 ו-52 לפקודה ..." [ת.א. (ת"א) 2470/86 שאול נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"מ תשכ"ה (1) 447, בעמ' 447].

על מנת שהמחזיק יבוא בגדרו של סעיף 52(א) לפקודה – כמו גם בגדרו של סעיף 51 שבה – על המחזיק להוכיח כי חזקתו במקרקעין הינה "חזקה נוגדת" למשך תקופת ההתיישנות, קרי: חזקה " ... שאיננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב" [ת.א. (ת"א) 2470/86 הנ"ל, 449 סעיף 7].

ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן.

בענייננו, לא השכיל המערער להוכיח אף לא אחד מן התנאים הדרושים, על מנת שתקום לו או לאמו המנוחה זכות קניין בנכס מכוחה של חזקה רבת שנים.

ובמה דברים אמורים!

23. בסעיף 78 לתובענה טען המערער כך – "אין חולק כי הגב' אהובה צברי ז"ל והמערער הם שהחזיקו ומחזיקים במקרקעין במהלך השנים. וזאת עד לשנת 2000 כשעברה המנוחה לבית אבות שם חיה עד לפטירתה, מאז שנת 2000 מתגורר המערער לבדו בנכס ...".

יושם על לב, שהמערער אינו טוען כי חזקתו וחזקת אמו – עד לשנת 2000 – היו חזקה בלעדית וייחודית – ולא בכדי.

כזכור, על הנכס בנויים שני מבנים ומחסן. בהחלט ייתכן (כמוכח להלן) כי שלמה ז"ל, אחיה של המנוחה, התגורר בנכס יחד עם המנוחה – כך שחזקת המערער ואמו לא הייתה חזקה נוגדת, במובן זה שהחזקה לא הייתה בלעדית וייחודית.

העובדה, שלמן שנת 2000 החזיק המערער בנכס בלעדית, אין בה כדי להועיל לו, שכן על האחרון להוכיח כי הוא החזיק בנכס למשך תקופת ההתיישנות במועד בו החלו הליכי ההסדר, קרי: 12/5/94 (ראו: מוצג במ/1).

משלא טען המערער לחזקה ייחודית, לאורך תקופת התיישנות (קרי: למן שנת 1979) ברי כי לא קמה לו, או לאמו לפניו, זכות קניין בנכס מכוחה של חזקה רבת שנים.

זאת ועוד. במהלך הדיון מיום 12/8/97 - בבקשת המערער ואחיותיו לביטולו של צו המניעה הזמני (נספח 4 לבקשת הסילוק) – הצהיר המערער, באמצעות ב"כ עוה"ד מתניה, בהאי לישנא "מבקש 1 (המערער כאן – ח.ט.) גר שם מאפריל 95. יוסף לוי הרשה לו לגור שם" (עמ' 2, שורה 19 לנספח 4).

ההצהרה האמורה מלמדת שתיים אלו – האחת, כי המערער התגורר בנכס החל משנת 1995, בניגוד לנטען על ידו בתובענה דנא. ושנית, כי הוא התגורר בנכס בהרשאתו של יוסף לוי, הלא הוא בנו של שלמה ז"ל, אחי המנוחה (ראו: נספח א2, לסיכומי המשיבים 1+2).

הנה כי כן, לא זו בלבד שאין שחר לטענת המערער כי הוא החזיק בנכס יחד עם אמו המנוחה, ברציפות למן שנת 1984, אלא שהוא עצמו מודה כי חזקתו בנכס באה לו מכוח זכותו של היריב, קרי: יורש המנוח שמעון ז"ל.

בנסיבות אלו, ברי כי חזקתו של המערער – ככול שהייתה כזו – אינה חזקה נוגדת, כלל ועיקר. לא למותר יהא לציין, בשנית, כי חזקה במקרקעין אינה יכולה להיות חזקה רוכשת, עת זו באה מכוח זכותו של היריב [ראו: ע"א 223/52 גרייבר נ' גרין, פ"ד ט' 47, בעמ' 51 סעיף 6; וראו גם: ע"א 324/68 גוטסדונר ואח' נ' מעונות נורדיה בע"מ, פ"ד כ"ג(1) 48; ע"א 213/76 גילברט נ' פאנוס, פ"ד ל"א(2) 272].

24. ואם אין די באמור לעיל, באה הצהרתו של המערער בדיון מיום 12/8/87, וסותמת את הגולל על טענתו לזכויות קניין בנכס מכוח חזקה רבת שנים.

כזכור, במסגרתה של המרצת הפתיחה ניתן לבקשת אלפסי, במעמד צד אחד, צו מניעה זמני האוסר על ילדי המנוחה (המערער ואחיותיו) להיכנס לנכס ו/או לתפוס בו חזקה (נספחים 2 ו-3 לבקשת הסילוק).

במסגרתו של הדיון לביטולו של צו המניעה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית בו ביום – שזו לשונה –

"בשלב זה מסכימים הצדדים להצעת בית המשפט, לפיה:

1. המבקשים יצורפו כמשיבים נוספים בתובענה.

2. צו המניעה הזמני אשר ניתן ב-1/7/97 על ידי השופטת סירוטה ישונה כדלקמן:

א. מבקשים 2-5 (קרי: אחיותיו של המערער – ח.ט.) יהיו רשאים לבקר בנכס הנ"ל מבלי לתפוס בו חזקה.

ב. מבקש 1 יהיה רשאי להתגורר בנכס מבלי שתהיה לו כל טענה לבעלות ו/או לדיירות מוגנת ו/או לכל זכות קניינית ו/או אחרת ויפעל ויציית לכל פסק דין שיינתן במסגרת תובענה זו" (ההדגשות שלי הן – ח.ט.).

נוכח ההצהרה הברורה והמפורשת המצוטטת לעיל, נפלא ממני הכיצד זה מהין המערער לטעון לזכות קניין בנכס, בדמות חזקה נוגדת? האומנם לית דין ולית דיין?

ויודגש, כי בעקבות ההצהרה האמורה, הסכים ב"כ אלפסי לשנות את היקפו של צו המניעה הזמני, באופן שאיפשר למערער להמשיך ולהתגורר בנכס.

משכך הם פני הדברים, ברי כי המערער מנוע ומושתק מלטעון כי הינו בעל חזקה בנכס ואין צריך לומר שהוא מנוע מלטעון לזכויות קנייניות בו, מכוח חזקתו בנכס.

הלכה נודעת היא, כי בעל דין אשר טען בהליך משפטי טענה או הצהיר הצהרה שעל פיהן הוא זכה בהליך הראשון, הרי שהוא מושתק מלטעון טענה סותרת בהליך מאוחר יותר. הטעם לכך נעוץ בתקנת הציבור ובצורך למנוע מבעלי דין לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 8/3/05)].

ויודגש, על מנת שתקום כנגד פלוני טענת השתק שיפוטי, אין צורך שהמתדיין זכה בדין בהליך הראשון ודי בכך " ... שהטענה התקבלה על ידי בית המשפט ואף אם בסופו של יום בעל הדין לא צלח במשפט ... גם קבלת סעד זמני בהליך קודם עשוייה להיחשב להצלחה שיוצרת השתק שיפוטי ומונעת בעל דין, שנהנה מהסעד הזמני, לטעון טענה סותרת בהליך מאוחר יותר" (רע"א 4224/04, שם, עמ' 8 סעיפים 10 ו-11 לפסק הדין).

בענייננו אנו, הצהיר המערער כי הוא מחזיק בנכס למן שנת 95 בהרשאת יוסף לוי ז"ל (יורש המנוח שלמה לוי ז"ל), ואף הגדיל עשות והצהיר כי לא יטען לזכות קניין בנכס, לעתיד לבוא.

על בסיס הצהרות אלו, הצליח המערער לשנות את צו המניעה הזמני באופן שהותר לו להתגורר בנכס.

ברי, איפוא, שהמערער מנוע ומושתק מלטעון טענות סותרות בהליך דנא, מכוחו של ההשתק השיפוטי.

אמור, מעתה, לא זו בלבד שהמערער לא השכיל להוכיח כי הוא החזיק בנכס חזקה רצופה וייחודית משך תקופת ההתיישנות – אלא שזה האחרון מנוע מלטעון לזכויות עצמאיות בו מכוחה של חזקה רבת שנים.

25. לא מצאתי ממש אף בטענתו הנוספת של המערער, כאילו זכויות המנוחה בנכס נובעות מחזקתה בו משך שנים רבות, להבדיל מרכישת הזכויות בו, ממאן דהו.

מחומר הראיות עולה בבירור, כי זכויות הקניין של המנוחה בנכס באו לה מכוחו של אחיה שלמה ז"ל בדמות הסכם המתנה מיום 3/12/63 (נספח א1 לסיכומי המשיבים 1+2).

בהסכם המתנה, החתום על ידי שלמה ז"ל והמנוחה, הוצהר כי המוכר (קרי: שלמה ז"ל – ח.ט.) "הינו הבעלים והמחזיק של חלק אחד מתוך שני חלקים (1/2) בחלקת קרקע ... הנמצאת בתל אביב, והידועה בתור חלקה 173 בגוש 6917 (כיום חלקה 19 – ח.ט.) והבעלות והחזקה על החלקה הנ"ל עברה אליו לפי חוזה מכר מחודש יולי 1949 שבינו לבין אחיו מאיר לוי" (פסקה א' להסכם המתנה). עוד הוצהר על ידי הצדדים כי על החלקה " ... בנוי בניין התפוס על ידי דיירים שונים ועל ידי המוכר" (פסקה ב' להסכם) (ההדגשה שלי – ח.ט.).

על בסיס ההצהרות האמורות, המהוות חלק בלתי נפרד מההסכם גופו (סעיף 1 להסכם המתנה) התחייב שלמה ז"ל " ... להעביר במתנה וללא תמורה 1/4 (1 חלק מתוך 4 חלקים) מחלקה 173 בגוש 6917 וכמו כן 1/2 (חצי) מכל הזכויות שיש לו על החלקה הנ"ל לקונה, והקונה הסכימה לקבל במתנה וללא תמורה את החלק הנ"ל עם הזכויות כמפורט לעיל" (סעיף 2 להסכם המתנה).

הואיל והחלקה (כמו גם הנכס) טרם נרשמה בספרי האחוזה על שם שלמה לוי ז"ל הוסכם על הצדדים כי " ... הסכם זה משמש במקום כל פעולת רישום והמוכר מתחייב להודיע לעיריית תל אביב ולמחלקת מס רכוש של הממשלה, על העברת זכויותיו כאמור, באופן שמיום זה ולהבא תהא הקונה בעלים במשותף עם המוכר לגבי החלקה" (סעיף 4 להסכם המתנה) (ההדגשה לא במקור – ח.ט.).

הנה כי כן, בניגוד גמור לטענת המערער, נמצא כי מחצית מזכויות הקניין בנכס (1/4 מהזכויות בחלקה כולה) הוקנו למנוחה במכר ללא תמורה מאחיה שלמה ז"ל והחזקה בו הייתה משותפת למנוחה ולאחיה שלמה ז"ל.

בנסיבות אלו, נפלא ממני הכיצד זה טוען המערער, כך על דרך הסתם, כי זכויות הבעלות של המנוחה בנכס לא באו לה על דרך רכישה, כי אם מכוחה של חזקה רבת שנים בה.

לא זו בלבד שהוכח בעליל כי המנוחה רכשה זכויות במחצית הנכס מכוח הסכם המתנה, אלא שמהסכם זה עולה ברורות שהמנוחה לא החזיקה בנכס בחזקה ייחודית, אלא בצוותא חדא עם שלמה ז"ל, אשר הלך לעולמו בשִלהי 1997 (ראו: נספח א2 לסיכומי משיבים 1+2).

26. חרף הוראותיו של הסכם המתנה, טוען המערער כי אין ליתן משקל להסכם זה, זאת משני טעמים.

הטעם האחד הוא, שלא הוכחה כלל ועיקר בעלותם של אחֵי המנוחה בנכס, וממילא לא יכול היה שלמה ז"ל להעביר זכויות בו למנוחה.

הטעם השני הוא, כי מועד חתימתו של הסכם המתנה אינו ברור כלל שכן בכותרתו של ההסכם מופיע תאריך 3/12/63, ובשולי עמ' 2 שבו מופיעה תוספת א' – הנושאת תאריך 14/12/73.

לא מצאתי שחר לטענות המערער, הנסתרות מינה וביה מחומר הראיות שהוגש על ידו.

בתצהיר המנוחה מיום 10/3/97 (נספח ט' לתובענה), אשר הוגש במסגרתה של המרצת הפתיחה (עוד טרם העברתה לבית המשפט המחוזי) – טענה המנוחה, בין היתר, כך – "קניתי בכספי את הנכס, ומאחר ואין אני יודעת לקרוא ולכתוב, שימשו אחי, שלמה ומאיר לוי כנאמנים שלי בעסקת הרכישה" (סעיף א6 לתצהיר) (ההדגשה לא במקור – ח.ט.).

ובהמשך: ”כאמור לעיל, שימשו אחי המשיבה כנאמנים לרכישת הנכס עבור המשיבה. המשיבה סמכה עליהם ולא הייתה מודעת בגלל היותה אנלפביתית לטיב העסקה שעשו" (סעיפים 1+2 לתצהיר).

הנה כי כן, טענת המערער כאילו אחי המנוחה לא רכשו את זכויות הבעלות בנכס טענת סרק היא, שכן המנוחה עצמה הצהירה בריש גלי כי אחֵיה רכשו – אומנם מכספה – את הזכויות בנכס.

נוכח הצהרה זו של המנוחה, נפלא ממני הכיצד זה מהין המערער לטעון, כי לא הוכחה טענת הבעלות של מאיר ז"ל – אחי המנוחה.

משהוכח בעליל – כך על פי הודאת המנוחה – כי אחיה מאיר ז"ל רכש את הזכויות בנכס מבעליה הקודמים, אין לשעות לטענת המערער כאילו למאיר ז"ל לא היו זכויות במקרקעין ובשל כך לא יכול היה להעביר זכויות כלשהן לאחיו שלמה ז"ל.

עיון בחומר הראיות מלמד כי הבעלות במחצית החלקה נרכשה על ידי מאיר ז"ל בשנות הארבעים של המאה הקודמת, זו הועברה לאחיו, המנוח שלמה ז"ל, בהתאם להסכם המכר משנת 1949 (נספח א' לתצהיר אלפסי בתיק ההסדר), ובשנת 1963 העביר שלמה ז"ל מחצית מזכויותיו בנכס (1/4 מהזכויות בחלקה כולה), לאחותו המנוחה על פי הסכם המתנה.

טענת המערער, כאילו הסכם המתנה לוקה בחוסר בהירות בדבר מועד חתימתו, ועל כן אין ליתן לו משקל – לאו טענה היא.

בתצהיר המנוחה מיום 10/3/97 הצהירה האחרונה כהאי לישנא – "בשנת 1973, נענה שלמה לוי ז"ל, לפנייתו של בן המשיבה עזרא צברי, וחתם ביום 25/12/73 בפני הנוטריון הציבורי בת"א-יפו על יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר (להלן: "יפויי הכוח") המסמיך את בן המשיבה הנ"ל לעשות כל פעולה בנכס, לטובת אמו המשיבה".

הנה כי כן, יצא המרצע מהשק. תוספת א' להסכם הנושא תאריך 14/12/73, הוספה להסכם המתנה בעקבות פנייתו של המערער לשלמה ז"ל לחתום על כתב ויתור " ... על כל זכות לחזור בו מן המתנה שניתנה כאמור לעיל בהסכם מיום 3/12/63 ...". לא זו בלבד, אלא שהמערער נטל משלמה ז"ל יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר למימושה של המתנה.

משום מה, העלים המערער מעיני בית המשפט דבר קיומו של יפויי הכוח שניתן לו על ידי שלמה ז"ל לביצועה של המתנה – ומהין הוא לטעון, כי אין לייחס להסכם זה משקל כלשהו. הדעת אינה סובלת מצב, כי מחד ייטול המערער יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר להעברת המתנה על שם אמו המנוחה, ובד בבד יטען להעדר תוקפה.

27. כך או כך, מהאמור והמקובץ לעיל עולה ברורות כי לא קמו לו למערער, כמו גם לאמו המנוחה, זכויות קניין בנכס, מכוחה של חזקה רבת שנים, שכן מחד לא הוכח כלל ועיקר קיומה של חזקה נוגדת לתקופה שקדמה להליכי ההסדר (12/5/94) ומאידך, הוכח בעליל כי זכויות המנוחה בנכס מקורן בהסכם המתנה מיום 3/12/63.

28. די היה באמור לעיל על מנת לדחות את טענת המערער לזכויות בנכס מכוחה של חזקה רבת שנים בו, לא מכוח חזקתו שלו (שלא הוכחה כלל) ואף לא מכוח חזקת אמו המנוחה.

אולם, טענת המערער לבעלות בנכס מכוחה של חזקה רבת שנים בו, דינה להידחות, באיבּה, גם ובעיקר לנוכח פסק הבוררות המדבר בעד עצמו (נספח ז' לבקשת הסילוק).

כזכור, ביום 21/1/97 הגיש אלפסי המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי (שהוגשה במקורה לבית משפט השלום), בה עתר ליתן פסק דין המצהיר כי הינו בעל הזכויות במקרקעין וככזה זכאי הוא לחזקה בהם (נספח 2 לבקשת הסילוק).

בהחלטתו מיום 23/10/00 הורה בית המשפט (כב' השופטת ר. שטרסברג-אליעז), בהסכמת הצדדים, על העברת הסכסוך להכרעתו של הבורר מר זוהר רטנר.

הבורר הנכבד, קבע בפסק הבוררות כי הזכויות בנכס, תחולקנה בחלקים שווים בין אלפסי לבין המנוחה, כך שכל אחד מהם יירשם כבעלים של 1/4 חלקים מהזכויות בחלקה (1/2 מהנכס).

הבורר הנכבד בחן את טענות הצדדים וקבע, על בסיס חומר הראיות שהוצג בפניו, כי לשלמה ז"ל היו זכויות בשיעור של 1/4 מהבעלות בחלקה "אשר על כן, הנני פוסק בזה כי מר שמעון אלפסי, אשר רכש את זכויותיו החוקיות של המנוח, זכאי להירשם כבעל הזכויות ברבע מהזכויות בחלקה 173 בגוש 6917 ..." (סעיף 1 לפסק הבוררות).

פסק הבוררות אושר על ידי בית משפט זה (כבוד השופטת שיצר) ביום 2/8/01, לא הוגש עליו ערעור ועל כן הוא הפך לחלוט.

משהוכרעה המחלוקת בפסק הבוררות, הכרעה סופית וחלוטה – מנוע המערער ומושתק מלהעלותה בשנית במסגרת התובענה דנא, עקב מעשה בי-דין.

"משהיה לבעל דין יומו בבית המשפט ... דהיינו, לאחר שניתנה לו שעת כושר להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו בפני בית המשפט, משתיקים אותו כאשר הוא מבקש לחזור ולהתדיין בעניין בו נפסק במשפט הראשון. לעניין זה אחת היא אם חפץ בעל דין להעלות על שולחן הדיונים אותה עילה ששימש לו יסוד לתובענה הראשונה (השתק עילה) או אם הוא מבקש בתובענה שנייה בעילה אחרת, להעמיד לדיון טענה העומדת בסתירה עם ממצא פוזיטיבי שנקבע במשפט הראשון (השתק פלוגתא) ..." [ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד ל"א (1) 29, בעמ' 35).

פסק בוררות, כמוהו כפסק דין של בית משפט לעניין מעשה בית דין. שכן בהעדר הסכמה מפורשת בין הצדדים שפסק הבוררות לא יהווה מעשה בית דין בינותם " ... הרי שהפסק נחשב, כשלעצמו, כמעשה בית דין, ממש כפסק דין של בית המשפט, תוגש תביעה חדשה לבית המשפט לבורר או למפרק. לאחר מתן הפסק – תידחה התביעה עקב מעשה בית דין" (ס. אוטולונגי, בוררות – דין ונוהל, עמ' 856 ואילך).

קל וחומר בנו של קל וחומר, בנדון דידן, שפסק הבוררות אושר על ידי בית המשפט המחוזי. בכגון דא, קובע סעיף 23 (א) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 כי " ... אושר הפסק – דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית משפט" (וראו גם: אוטולונגי, שם, עמ' 851).

אמור מעתה: עתירת המערער בתובענה דנא, להכיר בו כבעלים של מלוא הזכויות בנכס (או בעל מחצית הזכויות בו), דינה להידחות על הסף עקב מעשה בית דין בדמות פסק הבוררות.

לא למותר לציין, כי המחלוקת אשר ניטשה בינות המנוחה ואלפסי בכל הקשור לזכויות הבעלות בנכס, הוכרעה פוזיטיבית על ידי הבורר בפסק הבוררות, עת קבע כי בעלי הזכויות בו הינם – המנוחה ואלפסי, בחלקים שווים בינותם.

29. לא מצאתי שחר לטענת המערער כי פסק הבוררות אינו מהווה מעשה בית דין כלפיו, שכן, כך הטענה, הוא לא היה צד להליך הבוררות ולא ניתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו טרם שזה ניתן.

ראשית דבר, המערער היה בעל דין בהמרצת הפתיחה שבמסגרתה, כזכור, הועברה המחלוקת בדבר הזכויות בנכס, להכרעתו של הבורר.

כפי שהבהרנו לעיל, בהסכמה הדיונית מיום 12/8/87, המצוטטת לעיל (סעיף 24 לפסק זה), הוסכם על הצדדים שהמערער ואחיותיו יצורפו כמשיבים נוספים להמרצת הפתיחה (עמ' 2 לפרוטוקול, נספח 4 לבקשת הסילוק).

בנסיבות אלו, נפלא ממני הכיצד זה טוען המערער כי הוא לא היה צד להליך הבוררות, בה בשעה שזה התנהל מכוח הסכמת הצדדים לתובענה.

משצורף המערער כצד להמרצת הפתיחה, ומשהועברה המחלוקת בה לבוררות, בהסכמת הצדדים לה, ברי כי פסק הבוררות מחייב, גם מחייב, את המערער.

שנית, אף אם יונח – מה שאינו – כי המערער לא היה צד להליכי הבוררות, הרי שלכל הדעות פסק הבוררות מחייב את אמו המנוחה, ולא ניתן לטעון בשמה טענות הסותרות את פסק הבוררות.

משנקבע בפסק הבוררות כי המנוחה הינה בעלת מחצית מהזכויות בנכס (1/4 מהזכויות בחלקה), הרי שהמערער מנוע מלטעון, בשמה של אמו המנוחה, כי היא בעלת מלוא הזכויות בו, מכוחה של חזקה נוגדת.

ויובהר, המערער לא השכיל להוכיח כי עומדת לו זכות קניין עצמאית ונפרדת מזו של אמו המנוחה, ומשכך ברי הוא כי ההכרעה ביחס לזכויות אמו במקרקעין, הינה בעלת נפקות אף ביחס למערער.

בהיות המערער ואחיותיו חליפיה של המנוחה, פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין המשתיק את טענת הבעלות שבפי המערער, מכוחה של חזקה רבת שנים בנכס (שכאמור לא הוכחה, אף לא לכאורה).

30. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל אני קובע כי המערער לא הוכיח, כלל ועיקר, זכות קניין בנכס מכוח חזקת שנים, וזכויותיו בו (1/10) מקורן בצוואת אמו המנוחה, לפיה הוא ירש חמישית (1/5) מזכויות אמו במקרקעין.

תיקון הזכויות בפנקסי המקרקעין – סעיף 93 לפקודה

31. בקשת המערער לתיקון המרשם נסמכת, כזכור, על סעיף 93 לפקודת ההסדר הקובע לאמור "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושגה, במרמה, או שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או שנרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם בדרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון ...".

מהוראת סעיף זה עולה כי תיקון רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים, יכול וייעשה אך בשני מקרים חריגים, האחד – אם הוכח כי הרישום הושג עקב מירמה, והשני – קיומה של טעות באופן שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים, הושמטה מן הפנקס החדש או שנרשמה בו שלא כשורה.

ההלכה הפסוקה קבעה כי "לצורך תיקון הרישום לא די להוכיח תרמית או טעות, אלא על המבקש להוכיח את זכותו במקרקעין" [ע"א 4861/91 עיסה נ' סרסור, פ"ד מ"ח(1) 441, 446 (1993)].

כפי שהבהרנו לעיל "לטענה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר שני שלבים. השלב הראשון עניינו בהוכחת הזכות בנכס המקרקעין של מי שטוען לתיקון הרישום. השלב השני עניינו בהוכחה כי הרישום לוקה באחד מן הפגמים אשר מנויים בסעיף ..." (פסק דין בראשי, ע"א 753/87, שם).

משבאנו לכלל מסקנה כי המערער לא השכיל להוכיח את זכות הבעלות בנכס, אשר לה הוא טוען (חזקה נוגדת) – ברי שלא קמה לו למערער זכות לתיקון הרישום מכוח סעיף 93, אף אם יוכח כי נפל פגם ברישום הזכויות בנכס, בדמות מרמה או טעות.

וכך נאמרו הדברים בע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר (פורסם בנבו, 27/8/12) – "גם אם מתקיימת במקרה מסויים עילה הקבועה בסעיף 93 לפקודה אין די בכך. עוד לפני הוכחת התקיימותה של עילה, יש להוכיח זכות טובה לבעלות התובע על הקרקע. דהיינו, אף אם הייתה מרמה שהביא לעיוות ברישום, או אם הושמטה זכות שהייתה בפנקס הקודם, אין בכך בלבד, ללא הוכחת עצם קיום הזכות, כדי להביא לתיקון הרישום".

משלא השכיל המערער להוכיח כי עומדת לו זכות בעלות במקרקעין, מעבר לזו שהוקנתה לו מכוח צוואת המנוחה – דין טענתו לתיקון רישום הזכויות בנכס – להידחות.

32. ברם, בבחינת למעלה מן הצורך אומר, כי לא זו בלבד שהמערער לא הוכיח זכות בעלות בנכס מכוחה של חזקה רבת שנים בו, אלא שאף לא הוכחה, אף לא אחת מן החלופות הקבועות בסעיף 93.

נבהיר דברינו.

לטענת המערער, שומא היה על בית המשפט להורות על תיקון הרישום בפנקסי המקרקעין שכן זה הושג במרמה, תוך הטעיית פקיד ההסדר. טענת המרמה שבפני המערער מושתתת על שלושה ראשים.

טען המערער, כי המשיבים נמנעו, במפגיע, מליידע את פקיד ההסדר על כי הוא מחזיק במקרקעין ועל דבר קיומה של מחלוקת, באשר לזכויות בנכס.

עוד טען המערער, כי תזכיר התביעה מיום 15/3/10, אשר הוגש על ידי עו"ד גבריאלי, לא הוגש על ידי תובע מורשה.

לעניין זה טען המערער כי עוה"ד גבריאלי לא הוסמכה לייצג את המערער בפני פקיד ההסדר, כך שהצהרת האחרונה כי היא מייצגת את יורשי המנוחה - מהווה הטעייה "אם לנקוט בלשון המעטה".

לבסוף טען המערער כי עוה"ד גבריאלי התיימרה לחתום על תזכיר התביעה בשמה של המנוחה, אשר הייתה באותה העת "בעולם שכולו טוב מזה 5 שנים".

כאמור, לא מצאתי ממש בטענות המערער, על שלושת ראשיה.

טענת המערער באשר למרמה הנובעת מאי גילוי קיומה של חזקת המערער בנכס, נפלאת היא בעיניי. אילו סבר המערער באמת ובתמים כי קמה לו זכות קניין בנכס מכוח חזקתו בו (מה שהוכח לעיל כטענה חסרת שחר), נפלא ממני מדוע לא הגיש תזכיר תביעה לפקיד ההסדר, להוכחת בעלותו בנכס? תמהני!

טענת המערער כאילו נודע לו על קיומם של הליכי ההסדר באקראי, בעת הדיון בתביעה לפירוק השיתוף, אין בה אמת, בלשון נקייה, שכן דבר קיומם של הליכי ההסדר היה ידוע למערער כבר בשנת 1998, עת העיד בתלונה שהוגשה על ידו במשטרה ביום 19/7/09, בזו הלשון – "אני גר בבית ברחוב רבי מאיר 4 ת"א. הדירה לא רשומה בטאבו אך אני היורש ומחזיק בנכס. היא בכלל לא רשומה בטאבו זה בדרך לרישום – בהסדר" (נספח 15 לבקשת הסילוק).

הנה כי כן, בכוונת מכוון, נמנע המערער מלהגיש תזכיר תביעה לפקיד ההסדר, אם כן מה לו שילין על המשיבים על כי לא גילו את אוזנו של פקיד ההסדר, על חזקתו בנכס.

יתר על כן, מעדותו של פקיד ההסדר עולה (פרוטוקול מיום 11/3/12 עמ' 7, שורות 1,2) כי רישום הזכויות בנכס הושתת על פסק הבוררות, כך שגם אם היה מודע לחזקת המערער בו, לא היה במידע זה לשנות במאומה את רישום הזכויות.

כך גם אמורים הדברים באשר לטענת המערער כי תזכיר התביעה הוגש שלא על ידי תובע מורשה, שכן עוה"ד גבריאלי התיימרה לייצג את המערער בפני פקיד ההסדר.

מעיון במסמכי תיק ההסדר עולה כי בנותיה של המנוחה, כמו גם אלפסי, חתומים על יפויי כוח, מכוחם הוגש תזכיר התביעה (ראו: נספחים 8 ו-9 לבקשת הסילוק). העובדה שהמערער עצמו לא חתם על יפוי - כוח, אין בה כדי להוביל למסקנה כי תזכיר התביעה הוגש שלא כדין שכן – "ברגע שאחד היורשים פונה עם צו קיום צוואה של אמו, זה מספיק לי משום שאני מסדיר את זכויות המורישה ולא את זכויות היורשים. לא זכור לי שהבנתי מהמכתב שהוא מייצג את כל היורשים. זו בקשה סטנדרטית אין משהו שנראה לי חריג. יש צו קיום צוואה אני מסתמך עליה ולא נכנס לדקויות ולפרטים כיצד מנוסחת הפנייה" (עדות פקיד ההסדר, שם, עמ' 7 שורות 4-8) (ההדגשה שלי – ח.ט.).

טענת המערער לפיה התיימרה עוה"ד גבריאלי לחתום על תזכיר תביעה בשמה של המנוחה, כאשר זו לא הייתה בין החיים – אף היא דינה להידחות.

עיון בתזכיר התביעה מלמד כי צורף לו, בין היתר, צו קיום צוואת המנוחה (נספח ד2 לסיכומים המשיבים 1+2). ברי, איפוא, כי בא כוח המשיבים עוה"ד גבריאלי, לא התיימרה להגיש התזכיר בשמה של המנוחה, אשר הלכה זה מכבר לבית עולמה.

תזכיר התביעה נועד להסדיר את זכויותיה של המנוחה, כאשר זה האחרון הוגש באמצעות בנותיה, היורשות על פי הצוואה. לעניין זה הבהיר פקיד ההסדר, כי בהליכי הסדר הוא אינו מסדיר את זכויות היורשים אלא את זכויות המורישה באמצעות יורשיה.

33. נמצא איפוא, מהאמור לעיל כי המערער לא השכיל להוכיח, ולו בבדל ראייה, כי רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין, על שמם של המנוחה ואלפסי, הושג ב"מרמה".

בהקשר זה יצויין כי "על הטוען לתרמית, ובייחוד בהקשר של ביטול הליכי הסדר ... להעמיד תשתית עובדתית מפורטת וברורה במישור הטיעוני ולשאת בנטל כבד במישור הראייתי" (ע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נ"ז(2) 721).

34. טענת המערער לפיה עומדת לו זכות לתיקון הרישום בספרי המקרקעין מחמת טעות, נטענה על דרך הסתם ובלא שהונחה תשתית ראייתי כלשהי לביסוסה. כזכור, הזכות לתיקון הרישום מחמת טעות תקום לו לטוען אך במקרה בו "זכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה".

בנדון דידן, לא הוכיח המערער, אף לא בראשית ראייה, כי הוא היה רשום בפנקס כלשהו, ואף לא נטען כזאת.

ברי, איפוא, כי יש לדחות את טענת המערער לתיקון הרישום בפנקס הזכויות, מכוח טענת הטעות.

35. כאן המקום לדחות באיבּה את טענת המערער, כאילו עומדת לו זכות לתיקון הרישום מכוח הוראת סעיף 53 לפקודה.

אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִּשרה של טענה זו, ומן הראוי היה שזו לא הייתה נטענת כלל ועיקר.

סעיף 53 לפקודה קובע כך "הוגשה התנגדות או תביעה נוגדת באחד העניינים האמורים בסעיפים 51 ו-52: יעביר פקיד ההסדר את העניין לבית המשפט ....".

ברי לכל, כי הוראת סעיף זה, תחולה לה, אך במקום בו הוגשה התנגדות או תביעה נוגדת ב"חיי הליך ההסדר" קרי: טרם רישום הזכויות בפנקס החדש. במקרה כאמור, מנוע פקיד ההסדר מלהכריע בהתנגדות או בתביעה הסותרת, והוא מצוּוה להעביר הסכסוך להכרעתו של בית המשפט אשר " ... רשאי לצוות על רישום המחזיק כבעל המקרקעין".

ברם, במקרה בו לא הוגשה התנגדות או תביעה סותרת, טרם רישום הזכויות בפנקס החדש, אין תחולה להוראת סעיף 53 לפקודה, שכן אין בפני פקיד ההסדר תביעה סותרת, שיש להעבירה להכרעתו של בית המשפט.

לא מצאתי ממש בטענת המערער בסיכומי טענותיו, כי שומא היה על המערער להיכבד ולבדוק בעצמו את מצב החזקה בנכס, וכי היה עליו לפעול על פי סעיף 24 לפקודה, משל הוגשה לו תביעה נוגדת.

סעיף 24 לפקודה נועד ליתן לפקיד ההסדר שיקול דעת לדון בזכויות רשומות בפנקס קיים, אף אם לא הוגשה תביעה על ידי בעל הזכות הרשומה.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 395/70 מדינת ישראל נ' עראבי, פ"ד כ"ה(2) 20, 24 "בראש וראשונה דן פקיד ההסדר בתביעות שהוגשו לו, אך מי שרשום בפנקס קיים מכוח סעיף 24 לפקודה רשאי הפקיד המסדר לדון בזכותו ולהכיר בה אף אם לא נתבעה. מעמדה של זכות רשומה נותן אותותיו גם אחרי ההסדר ובא לידי ביטוי בסעיף 93" (ההדגשה שלי – ח.ט.).

הנה כי כן, אין שחר לטענת המערער כאילו פקיד ההסדר מחוייב היה להכריע בזכויותיו אף בהעדרה של תביעה נוגדת, שכן הוראת סעיף 24, תחולה לה, אך במקום בו קיימת לאדם זכות בעלות רשומה בפנקס קיים.

משבחר המערער שלא להגיש תזכיר תביעה מטעמו, ברי כי פקיד ההסדר מנוע מלדון בזכות ערטילאית נטענת, בדמות חזקה נוגדת.

כך או כך, סעיף 53 לפקודה אינו מקים למחזיק זכות לתיקון הרישום בפנקס החדש, ואף לא זכות ערעור על החלטות פקיד ההסדר – שכן ערעור כאמור יכול וייעשה אך במסגרתו של סעיף 88 לפקודה.

נמצא, כי אין שחר לטענת ב"כ המערער בסיכומי טענותיו, כאילו התובענה מושתתת, בין היתר, על הוראת סעיף 53 לפקודה.

פגמים שנפלו בהליכי ההסדר – האומנם?

36. העתירה החילופית שבפי המערער הינה ערעור על החלטת פקיד ההסדר מיום 15/4/10, על פיה הורה האחרון על תיקון לוח הזכויות, לרישום זכויות הבעלות בנכס על שמם של המנוחה ואלפסי, בחלקים שווים בינותם.

לשיטת המערער, החלטת פקיד ההסדר דינה בטלות, שכן נפלו בה פגמים פורמליים ומהותיים, שיש בהם כדי לשים לאַל את ההחלטה.

במיוחד אמורים הדברים, כך למערער, נוכח העובדה שפקיד ההסדר הורה על רישום הזכויות בחלקה, מבלי שניתנה למערער האפשרות לשטוח טענותיו בפניו – טרם מתן ההחלטה.

טרם נבחן את טענות המערער לגופן – בהן לא מצאתי ממש – מן הראוי להקדים ולהבהיר כי דין הערעור על החלטת פקיד ההסדר, להידחות על הסף.

סַתם ב"כ המערער ולא פירש, על איזו הוראת דין נסמכת עתירתו לביטול החלטת פקיד ההסדר ולא בכדי, שכן אין בנמצאת הוראה כלשהי בפקודת ההסדר, על פיה זכאי המערער להגיש הערעור.

זאת לדעת, כי ערעור על החלטות פקיד ההסדר, יכול ויוגש אך ב"חיי הליך ההסדר", קרי: בטרם נרשמו הזכויות בפנקס החדש.

כך אמורים הדברים ביחס להוראת סעיף 59 לפקודה, המעניק אפשרות לטוען לזכות, לפנות לבית המשפט בבקשה לתיקון "לוח הזכויות", וכך הם פני הדברים באשר להוראת סעיף 88 לפקודה, המקנה זכות ערעור על החלטת פקיד ההסדר שנרשמה בלוח הזכויות.

אמור מעתה: הערעור על החלטות פקיד ההסדר, יכול ויוגש בכל עת במהלך הליך ההסדר, וכול עוד זה לא הושלם.

ברם, משנסתיימו הליכי ההסדר ברישום הזכויות בפנקס החדש, לא ניתן עוד להגיש בקשה לתיקון לוח הזכויות (סעיף 59), או להגיש ערעור על החלטת פקיד ההסדר, אשר באו לידי ביטוי בלוח הזכויות.

וכך סוכמה ההלכה בע"א 3301/93 עלי גאבר סלימאן אל הוזייל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 30/6/94) מפי כב' השופט א. מצא – "מסקנתי היא איפוא, כי מעת שהזכויות שנקבעו בהליכי הסדר מקרקעין נרשמות בפנקס המקרקעין, אין עוד להשיג על תוכנו של לוח הזכויות שמכוחו נרשמו; ... הטוען כי נפגע כתוצאה מן הרישום חייב לעגן עילתו בסעיפים 93 עד 97 לפקודה. כך עולה מסעיף 81 לפקודה, הקובע, כי "הרישום של המקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". ו"הוראה אחרת" עשוייה להימצא רק במסגרת הסעיפים 93-97" (שם, סעיף 9 לפסק הדין).

עיניינו הרואות, כי ממועד רישום הזכויות ואילך, לא ניתן לתקן את לוח הזכויות או לערער עליו, ותרופתו היחידה של הטוען לפגיעה בזכויותיו, הינה עתירה על פי סעיפים 93 עד 97 לפקודה.

אין חולק, בנדון דידן, כי זכויות הבעלות בנכס נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 22/4/10 (נספח 24 להודעת התיקון), זאת על בסיס הודעת התיקון מיום 15/4/10 (נספח ו'2 לסיכומי המשיבים 1+2).

הואיל והתובענה שבכאן הוגשה ביום 6/6/10, לאחר הסדרת הזכויות בנכס, מכאן שעתירת המערער לביטול החלטת פקיד ההסדר – הוגשה שלא על פי הדין ודינה להידחות על הסף.

37. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי לא מצאתי מאום בטענות המערער, בכל הקשור להתנהלות פקיד ההסדר, בהסדרת הזכויות בנכס. לגבי דידי, כך מחומר הראיות, לא נפל פגם כלשהו בהתנהלותו של פקיד ההסדר, לא פגמים פורמליים, ואין צריך לומר פגמים מהותיים.

טרם נדון בכל אחת מטרוניותיו של המערער, מן הראוי שנקדים ונפרט, בקצירת האומר, את הליכי ההסדר ביחס לנכס, למן תחילת ההליך ועד להסדרת הזכויות בו.

38. הליכי ההסדר ביחס לגוש בו מצויה החלקה, החלו ביום 12/5/94 עת נשלחו הודעות על תחילת הליך ההסדר (סעיפים 5 ו-9 לפקודה). ביום 30/3/99 פורסמה הודעה בדבר הצגת לוח התביעות, כמצוות סעיף 34 לפקודה.

בתאריך 20/3/01 הוצג לוח הזכויות ביחס לגוש (7467) בו מצוייה החלקה. יצויין כי הזכויות ביחס לחלקה לא הוסדרו אותה העת, ובנסח הרישום של החלקה נרשם "לא הוסדר".

בתאריך 30/10/01 הוגש תזכיר תביעה ביחס למחצית החלקה הרשומה על שם ה"ה ביתן, המשיבים הפורמליים – שהזכויות בה אינן חלק מיריעת המחלוקת בתיק דנא (נספחים

ג1-ג2 לסיכומי המשיבים 1+2).

על בסיס תזכיר התביעה האמור, הוצאה ביום 29/4/02 הודעת תיקון לפי סעיף 77 לפקודה, ועל בסיסה נרשמו הזכויות, במחצית השנייה של החלקה, ביום 2/5/02.

ביום 15/3/10 הוגש תזכיר התביעה ביחס לנכס, על ידי עוה"ד גבריאלי, לו צורף, בין היתר, פסק הבוררות, אישור הפסק וצוואתה המקורית של המנוחה.

הודעת תיקון בהתאם לסעיף 77, הוצאה ביום 15/4/10, ועל בסיסה נרשמו הזכויות בנכס, בחלקים שווים, על שמם של המנוחה ואלפסי.

39. טרונייתו הראשונה ועיקרית שבפי המערער כנגד החלטת פקיד ההסדר, נעוצה בהימנעות האחרון מלנקוט בכל ההליכים הפרוצדוראליים שבפקודת ההסדר, טרם הורה על רישום הזכויות בנכס, על בסיס תזכיר התביעה.

לשיטת ב"כ המערער, משפורסם לוח הזכויות בשנת 2001 והזכויות ביחס לחלקה לא הוסדרו אותה עת, שומה היה על פקיד ההסדר לנקוט בכל ההליכים המתחייבים מהוראות הפקודה לרבות הוראות סעיפים 5, 6, 9 ו-57 לפקודה.

למעשה, טוען ב"כ המערער כי עם הגשת תזכיר התביעה לאחר פרסום לוח הזכויות, החל הליך הסדר חדש, העומד בפני עצמו, ללא קשר להליכי ההסדר אשר נסתיימו, כאמור, בשנת 2001, בלא שהחלקה הוסדרה. מכאן, כך לב"כ המערער, חייב היה פקיד ההסדר לנקוט בכל ההליכים, דלעיל, משל עסקינן בתחילתו של הסדר.

דומה, כי בא כוח המערער נתפס לכלל טעות.

הסדרת הזכויות בנכס, בעקבות הגשת תזכיר התביעה, נעשית על בסיס הוראת סעיף 77 לפקודה הקובעת לאמור – "אם לאחר שנשלח לרשם לוח הזכויות לפי סעיף 60 הכריע פקיד ההסדר או בית המשפט בזכות שלא הוסדרה לפני כן, יודיע לרשם את החלטתו ולפיה ירשום הרשם את פרטי הזכות בדף המתאים בפנקס החדש".

סעיף זה נועד להעניק סמכות לפקיד ההסדר להשלים את מלאכת ההסדר לגבי זכות או אותה חלקה, אשר לא הוסדרו בלוח הזכויות.

החלטת פקיד ההסדר להסדיר זכויות במקרקעין, מכוח הוראת סעיף 77 לפקודה, אינה מהווה הליך הסדר נפרד או "הליך הסדר שני" – כלשון ב"כ המערער.

אי הסדרת הזכויות בחלקה, עת פורסם לוח הזכויות – אינו מסיים את הליכי ההסדר ביחס לחלקה הלא מוסדרת, שכן ביחס לחלקה זו טרם הושלמו הליכי ההסדר.

זאת יש לזכור "כי זכות שהוצגה בלוח הזכויות, כל עוד לא נרשמה בפועל בפנקס החדש, קרי, פנקס הזכויות, הינה זכות שנמצאת בהליך של הסדר והיא ראוייה להירשם כזכות מוסדרת. רק הרישום בפועל בפנקס הזכויות יכול להפוך מקרקעין לא מוסדרים למקרקעין מוסדרים" (מ. בניאן, שם, עמ' 274).

אם כך הם פני הדברים באשר לזכות שנרשמה בפנקס הזכויות, קל וחומר בנו של קל וחומר במקרה בו הוצג "לוח הזכויות" וזכות כלשהי ביחס לחלקה פלונית לא הוסדרה. ברי כי במקרה האחרון טרם נסתיימו הליכי ההסדר, והסדרת הזכויות בחלקה "שלא הוסדרה" – אינה בבחינת "הלך הסדר שני".

אמור מעתה: אין שחר לטענת ב"כ המערער כאילו החלטת פקיד ההסדר, הנסמכת על סעיף 77 לפקודה, כמוה כהסדר חדש – כך שיש לדחות על הסף הטענה בדבר חובת פקיד ההסדר לנקוט, בשנית, בכל הליכי ההסדר מתחילתו.

טענת המערער כי הוא לא היה מודע לחידוש הליכי ההסדר, בעקבות הגשת תזכיר התביעה – טענת סרק היא.

מחומר הראיות עולה כי בעקבות הגשת תזכיר התביעה, פרסם פקיד ההסדר, ביום 15/3/10, מודעה על בירור תביעות (נוסף), כמצוות סעיף 39 לפקודה, ובאותו מעמד הוצג לוח התביעות, ובחלוף חודש ימים ניתנה החלטת פקיד ההסדר, להסדרת הזכויות – בדמות תיקון לוח הזכויות (ראו: נספחים ה'1 – ו'2 לסיכומי המשיבים 1+2).

משבחר המערער (במודע או שלא במודע) שלא להגיש תביעה סותרת לפקיד ההסדר עת הוצג לוח התביעות (הנוסף) – אין לו להלין אלא על עצמו.

כמצויין לעיל המערער היה מודע היטב לקיומם של הליכי ההסדר, ביחס לגוש בו מצוייה החלקה, זאת, למצער, למן שנת 2009 – עת הוגשה על ידו התלונה במשטרה (נספח 15 לבקשת הסילוק).

בנסיבות אלו, נפלא ממני על מה ועל שום מה נמנע המערער מלהגיש תזכיר תביעה בגין זכויותיו, הנטענות, בנכס?

כך או כך, משנמנע המערער במפגיע מלהגיש תזכיר תביעה, במהלך "חיי הליך ההסדר", לא תישמע מפיו טענה כי קופח על כי לא ידע על הליך ההסדר.

40. הטענה הנוספת שבפי המערער הינה, כי שגה פקיד ההסדר (או שמא הוטעה) בהסדירו את הזכויות על בסיס חומר הראיות אשר צורף לתזכיר התביעה.

לשיטת ב"כ המערער, אין במסמכים שהוצגו בפני פקיד ההסדר, כדי ללמד על זכויותיהם של המנוחה ואלפסי. לשיטתו, אין ולא הייתה כל אינדיקציה לבעלותם של אחי המנוחה בנכס, וממילא אין נפקות לכל שרשרת ההעברות מיורשי שלמה ז"ל לאלפסי, ומאחיותיו למשיבים 5 ו-4.

המערער הוסיף וטען כי שומא היה על פקיד ההסדר לברר רישומים קודמים בפנקס השטרות או בפנקסים אחרים, טרם הורה על הסדרת הזכויות בנכס.

אומר מיד, כי טענה זו כקודמתה חסרת כל בסיס היא ודינה להידחות.

ראש וראשון לכל, פקיד ההסדר רשאי היה – ולטעמי אף חייב היה – להסדיר את הזכויות על בסיס פסק הבוררות, אשר אושר, כאמור, בבית המשפט המחוזי, לפיו הזכויות בנכס נחלקות, בחלקים שווים, בינות המנוחה ואלפסי.

טענות המערער לתוקפו של הסכם הבוררות ונפקותו כלפי המערער אין להן על מה שיסמכו – כפי שהבהרנו לעיל.

זאת ועוד זאת. בצדק רב טענו המשיבים 1+2 בסיכומי טענותיהם, כי טענות המערער ביחס לתוקפו של פסק הבוררות – אינן עניין לפקיד ההסדר, וכי אין הוא הגוף המוסמך להכריע בטענות אלו.

באם סבורים היו המערער או אמו המנוחה כי פסק הבוררות בטעות יסודו, שומא היה עליהם להגיש ערעור במועד, לבית המשפט המוסמך.

הליכי ההסדר, בכל הכבוד, אינם מהווים תחליף להגשת ערעור כדין על פסק בוררות (שכמוהו כפסק דין), לבית המשפט המוסמך.

די היה באמור לעיל על מנת להדוף את טענת המערער ביחס לבסיס לקביעת הזכויות בנכס על ידי פקיד ההסדר, ברם אוסיף ואומר כי לא מצאתי שחר לטענותיו, באשר לשרשרת העברת הזכויות, שעל בסיסם הורה פקיד ההסדר, להסדיר הזכויות בנכס.

כפי שהבהרנו לעיל הבהר היטב, זכויות אחי המנוחה, מאיר ז"ל ושלמה ז"ל, הוכחו כדבעי, כמו גם זכויות אלפסי והמשיבים 5 ו-6(כאו סעיפים 21-30 לעיל).

אדרבה. עת דנו בזכויותיו הנטענות של המערער, הגענו למסקנה כי אין שחר לטענת המערער כי קמה לו זכות קניין בנכס, מכוחה של חזקה רבת שנים בנכס.

בנסיבות אלו ברי כי טענות המערער באשר להעדרו של בסיס לקביעת זכויות הבעלות בנכס – אין להן על מה שתסמוכנה ודינן, כאמור, להידחות.

טענת המערער באשר להימנעות פקיד ההסדר מלבדוק את הרישומים ההיסטוריים בקשר לחלקה – דינה להידחות, הואיל ועסקינן בהרחבת חזית אסורה, מאחר וזִכרה של טענה זוֹ לא בא בכתבי טענותיו של המערער (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 310).

41. נמצא מהאמור והמקובץ לעיל, כי לא נפל דופי בפועלו של פקיד ההסדר והחלטתו מיום 24/4/10, עליה משיג המערער, בדין יסודה – והינה שרירה וקיימת.

סוף דבר ודברים אחדים

42. מהאמור והמפורט לעיל עולה, כי אין ולא היה לתובענה זו יסוד, לא עובדתית ולא משפטית. טענת המערער לזכויות עצמאיות בנכס, בדמות חזקה רבת שנים, נמצאה חסרת שחר, כמו גם טענות המערער לפגמים שנפלו בהליך ההסדר.

בנסיבות אלו, מן הראוי שבית המשפט יורה על דחיית התביעה באיבּה כפי שנתבקש על ידי המשיבים בבקשתם לסילוק התביעה על הסף. ברם, סברתי כי נכון וראוי לקיים דיון בתובענה טרם סילוקה באיבּה, כך שפקיד ההסדר יעיד על פועלו וימציא את מסמכי ההסדר לבית המשפט, כמו גם לב"כ המערער.

על בסיס הצהרת ב"כ המערער בישיבה מיום 11/3/12 לפיה "אני מסכים שייתנן פסק דין לגופו של עניין ולא רק בבקשה לסילוק על הסף" (עמ' 9 שורה 12 לפרוטוקול), החלטתי, בו ביום, כך - "לנוכח העובדה כי למעשה התיק נשמע והוגשו תצהירים והמסמכים הרלבנטיים, ולאור העובדה שפקיד ההסדר נחקר היום בכל הקשור להליכי הרישום ועל המסמכים שהוגשו מתיק ההסדר, בית המשפט ייתן פסק דין לגופה של הבקשה, הגם שהעתירה הראשונית הייתה לסילוק התובענה על הסף" (שם, שם, שורות 25-28).

43. כלפי מה הדברים דלעיל מכוונים? כלפי המבוא בסיכומי ב"כ המערער, ולפיו עתר לתיקון הפרוטוקול, כך שהסכמתו למתן פסק דין לגופה של העתירה – הייתה כלא הייתה.

דומה, כי ב"כ המערער מבקש לפתוח "פתח" לערעור על פסק הדין, וכאילו פסק זה מהווה הכרעה בבקשה לסילוק התובענה על הסף, בלא שמיעת התובענה לגופה.

אשר על כן, למניעת טענות סרק לעתיד לבוא, אני דוחה את בקשת המערער לתיקון הפרוטוקול, שכן אלמלא הצהיר את שהצהיר, הדבר לא היה נרשם בפרוטוקול והחלטתי שניתנה בו ביום – לא הייתה ניתנת.

התוצאה

44. לאור כל האמור לעיל התוצאה הינה כדלקמן –

א. התובענה נדחית.

ב. אני מחייב המערער לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של

10,000 ₪ - לכל אחד מהמשיבים שלהלן: משיבים 1+2, משיב 3 ומשיבים 4+5 (וביחד 30,000 ₪) לתשלום תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הוא יישא הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ג, 30 במאי 2013, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.