תביעה לפיצוי נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך שוד שאירע ביום 28.10.2005, בעת שהועסק על-ידי הנתבעת כמתדלק בתחנת-דלק המופעלת על-ידה.

א. ההליך והצדדים לו

1. הנתבעת, חברה פרטית, הפעילה בעת הרלוונטית תחנת-דלק ברחוב צה"ל בחדרה (להלן התחנה). התובע, יליד 1983, הועסק על-ידי הנתבעת כמתדלק בתחנה החל מחודש יולי 2005, במשמרת לילה במהלך סופי שבוע, במקביל לשירותו בצה"ל כחייל בשירות סדיר. העסקתו של התובע על-ידי הנתבעת הייתה באישור הצבא.

2. בתאריך 28.10.2005 עבד התובע בתחנה במשמרת לילה, החל משעה 22:00. בשעה 23:00, במהלך שוד, הותקף התובע לטענתו על-ידי שלושה אנשים רעולי פנים אשר היכו אותו במקלות, דקרו אותו ביד שמאל, נטלו את כספי התחנה שהיו ברשותו ואת המכשיר הסלולרי הפרטי שלו ונמלטו מן המקום (להלן האירוע).

3. האירוע נחקר על-ידי משטרת ישראל אך נגנז מבלי שנעצרו חשודים ומבלי שהוגש כתב-אישום בשל היעדר יכולת לזהות את החשודים שהיו מעורבים באירוע [ראו ת/4].

4. לאחר האירוע חדל התובע מעבודתו בתחנה והשלים את שירותו הצבאי. אין בפי התובע טענה לנכות רפואית שנגרמה לו בעטיו של האירוע. מעסיקתו-הנתבעת נדרשה לפצותו בגין נזקו שמקורו באירוע – נזק שעיקרו פיצוי בשל כאב וסבל. בסיכומיו העמיד התובע את נזקיו על סך של 50,000 ₪ בגין כאב וסבל ו- 16,060 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר.

5. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה אם הנתבעת חבה באחריות לקרות האירוע ולנזק שנגרם בו לתובע. מחלוקת נוספת עסקה בטיבו והיקפו של הנזק שניתן לייחס לאירוע. מן הצד האחד של המתרס העידו התובע ומר אברהם שיר, מי שהיה עד ראיה לאירוע בחלקו (להלן שיר). מן העבר האחר של המתרס העיד מר עבד אלפתאח דקה (להלן דקה). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.2013 זולת אם צוין אחרת.

ב. דיון והכרעה – שאלת החבות

אין מנוס מלקבוע כי הנתבעת נושאת באחריות לקרות האירוע. להלן יובאו הטעמים לכך.

1. על חובת הזהירות המושגית שחלה על מעביד כלפי עובדיו אין צורך להרחיב את הדיבור [ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 420 (1988) וההפניות שם]. מכוח חובה זו נדרש מעביד לנקוט אמצעים סבירים לשם שמירת שלום עובדיו במקום העבודה והגנה עליהם מפני סיכונים סבירים הכרוכים בו.

2. הערכת הסיכונים הסבירים שבהם עשוי עובד להיתקל במהלך עבודתו, ושמפניהם חלה על המעביד חובה להגן עליו בנקיטת אמצעים סבירים, תלויה בתנאיו של מקום העבודה הקונקרטי כמו גם בטיב העבודה ומאפייניה. בענייננו מילא התובע תפקיד מתדלק במשמרת הלילה אשר מתחילה בשעה 22:00, במהלך סופי שבוע [ראו סע' 4 לתצהיר התובע ת/2 ועדותו בעמ' 12 ש' 17-15]. אין חולק על כך שבמשמרת לילה, להבדיל ממשמרת היום, הועסק בכל עת רק מתדלק אחד בלבד. גם במועד האירוע היה התובע מתדלק יחיד בתחנה; לא נמצא במקום עובד נוסף של הנתבעת זולתו [סע' 6-5 ל-ת/2 ועדות התובע בעמ' 12 ש' 9]].

בעדותו הראשית תיאר התובע את מיקום התחנה וסביבתה: "[...] תחנת הדלק ממוקמת על כביש עוקף חדרה. במקום מבודד. מסביב לתחנה פרדסים ושדות. במתחם התחנה קיימת פנצ'ריה בבעלות אדם מבוגר אשר הוא או בנו היו ישנים בה, מידי יום, כנראה כדי לשמור עליה" [סע' 15 ל-ת/2]. עדותו זו לא נסתרה בחקירה הנגדית או בראיות הנתבעת.

3. השילוב בין מיקומה המבודד של התחנה לבין היותו של התובע מתדלק יחיד במשמרת לילה יצר סיכון לתובע כי יעמוד במהלך עבודתו לפני גורמים עוינים שינצלו את בידודם של התחנה והעובד בה, כמו גם את שעות הלילה במהלך סופי השבוע, על-מנת ליטול בכוח הזרוע את פדיון התחנה. סיכון זה עומד בעינו אפילו היה מלוא הפדיון מופקד בכספת המצויה במבנה התחנה על-אתר – ולא נמצא בחלקו בכספת ובחלקו על גופו וברשותו של התובע כפי שהיה כאן. ראשית, הנתבעת לא טענה וממילא גם לא הראתה שהכספת אינה עשויה להיות היא עצמה יעד לשוד תוך פגיעה בעובד התחנה לשם נטילתה. שנית, לפי ההוראות שניתנו לעובדי התחנה היה ביכולתם לשאת על גופם, מחוץ לכספת, סכום של כמה מאות שקלים [500 ₪ לגרסת התובע ו-600 ₪ לגרסת דקה; השוו עמ' 14 ש' 2 ועמ' 22 ש' 30-29]. גם סכום כזה עשוי להיות יעד אטרקטיבי דיו לגורם עוין כאשר מדובר במתדלק יחיד שנמצא בשעת לילה בתחנה מבודדת.

בהתחשב בסוג הפעילות המתבצעת בתחנה ואשר כרוכה בהצטברות כסף מזומן אצל המתדלק, בהתחשב בהיותה של התחנה תחנה מבודדת ובהעסקתו של מתדלק יחיד במשמרת הלילה היה שוד כזה שאירע בה באירוע דנן בבחינת סיכון סביר – להבדיל מאירוע שאינו צפוי. על הנתבעת, מעבידתו של התובע, חלה חובה לנקוט אמצעים סבירים למניעת אירוע מסוג זה, כמו גם לצייד את התובע באמצעים סבירים שיאפשרו לו להתמודד עם סיכוניו של שוד ולצמצם את חשיפתו לפגיעה במהלך אירוע כזה.

4. מתוך הראיות שהובאו הוכח כדבעי שהנתבעת הפרה חובתה זו, שעניינה בחובת הזהירות הקונקרטית. מתוך עדותו הראשית של דקה עלה שלשיטתה של הנתבעת ננקטו אמצעים מכמה סוגים כדי לקדם את פני הרעה: בתחנה הותקנו מצלמות אבטחה קבועות שבאמצעותן ניתן לראות את המתרחש בה; לתובע נמסר לחצן מצוקה שנועד להימצא על-גופו בכל עת – לחצן שבאמצעותו יכול היה לקרוא לעזרה בשעת מצוקה; לתובע ניתן תדריך על-אודות נהלי העבודה בתחנה והובהר לו האיסור שחל על התנגדות לתוקפים. ככלל ביקש דקה להישמע בטענה כי הנתבעת פעלה כמתחייב מתקנות המיגון החלות בתחנות-דלק וציידה את התובע בהתאם [סע' 9-6 ל-נ/1].

אני דוחה את עדותו של דקה מהיותה לא אמינה ומאחר שלא הוכחה לגופה.

5. בעדותו הראשית הטעים התובע שבמשרד התחנה, מקום בו הותקף, לא הותקנו מצלמות. עוד הדגיש כי לא היו לו אמצעי הגנה כלשהם [סע' 18 ל-ת/2]. לא הובאה על-ידי הנתבעת עדות שתלמד על רכישתם של לחצני מצוקה, מסירתם לעובדי התחנה והיותם של הלחצנים מחוברים הלכה למעשה למוקד חירום שישלח תגבורת למקום, או יזעיק אליו משטרה, עם הפעלת הלחצן על-ידי מתדלק. ודוק: טענת התובע כי לא קיבל אמצעי הגנה היא טענה שתוכנה נגטיבי; לשם הוכחת טענה כזו מסתפקים בכמות פחותה של ראיות [ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847, 852 (2003); ע"א 296/82 ד"ר נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק, פ"ד מ(3) 281, 301 (1986)]. בסוגיה זו הייתה עדות התובע מהימנה ודי היה בה כדי להרים את הנטל. הנתבעת היא שביקשה להתגונן בטענה כי מסרה לתובע לחצן מצוקה. לא הייתה מניעה כי תנקוב בסוג הלחצן שנרכש על-ידה עבור עובדיה ותציג הסכם התקשרות עם גורם חיצוני שאצלו מתקבלת התרעת הלחצן בהפעלתו – או תנקוב במנגנון אחר המופעל על-ידי הלחצן ושיש בו כדי להגן על בטחון עובדיה ושלומם. דבר מכל אלה לא עשתה הנתבעת, מבלי שניתן לכך טעם. תצהירו של דקה הוגש עירום ועריה מבלי שצורף אליו דבר [עמ' 20 ש' 24]. חזקה על הנתבעת שלו הייתה ברשותה ראיה שתתמוך בגרסתה על-אודות מסירת לחצן מצוקה לתובע הייתה מציגה אותה; הימנעותה מכך פועלת לחובתה [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].

6. התובע הציג מספר תצלומים של מבנה התחנה [ת/6]. משהתבקש עד הנתבעת להצביע על-גבי התצלומים על מצלמות אבטחה המותקנות במקום לא היה ביכולתו לעשות כן; לא מצאתי ממש בטענתו כי נבצר ממנו להצביע על המצלמות בשל איכות התצלומים שהוצגו לו [עמ' 21 ש' 21-14]. אף שדקה אישר שלא הייתה מניעה כי יסור לתחנה ויצלם את הדרוש צילום בה לשם תמיכת טענותיו לא הובאה על-ידי הנתבעת ראיה פוזיטיבית שתעיד על התקנת מצלמות בשטח התחנה [עמ' 23 ש' 28 - עמ' 24 ש' 3]. הוסיף דקה ואישר כי בכל מקרה לא נמצאו מצלמות אבטחה אלא בשטח התדלוק בלבד – ולא בשטח המשרד (וממילא גם לא במטבחון בו מותקנת הכספת) [עמ' 21 ש' 29-26; לעדות התובע ביחס למבנה התחנה ומיקום המשרד והכספת בו ראו עמ' 13 ש' 5-1].

מן המפורסמות שקיומן של מצלמות אבטחה משמש גורם מרתיע לפעילות עבריינית; חסרונן עשוי להוות הזמנה לפעילותם של גורמים עוינים. לא זו בלבד שלא עלה בידי הנתבעת להראות כי בשטח התחנה הותקנו מצלמות אבטחה אלא שאף לשיטתה לא הותקנו מצלמות כלל ועיקר במשרד או במטבחון שבו מוקמה הכספת. ודוק: בעדותו הראשית של דקה גילתה הנתבעת את דעתה כי התקנת מצלמות אבטחה ומסירת לחצן מצוקה לעובד עולים כדי נקיטת אמצעי הגנה סבירים מפני שוד. הלכה למעשה כשלה הנתבעת בהוכחת נקיטתם של האמצעים הללו על-ידה. בכך העידה הנתבעת על עצמה כי הפרה את אמת-המידה למיגון התחנה והעובדים בה שקבעה היא עצמה. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הנתבעת התרשלה במיגון התחנה ובהגנה על עובדיה מפני התרחשותו של שוד.

7. זאת ועוד. עיסוקו של דקה בהקמת תחנות-דלק, כך דרך כלל וכך גם בנתבעת [סע' 2 ל-נ/1 ועמ' 21 לפרוטוקול בש' 11-9]. הלה לא קיים קשר עם התובע בכל הקשור להעסקתו בנתבעת. מי שהועסקה כמנהלת התחנה וקלטה את התובע לעבודה בה הייתה רימה בוטרשווילי; שמה המלא נזכר במפורש בהיתר שנתן הצבא לתובע לעבוד בתחנה [נספח ד' ל-ת/2 ועדות התובע בעמ' 11 ש' 5-1 ובעמ' 14 ש' 13; להלן מנהלת התחנה].

התובע הדגיש שלא קיבל ממנהלת התחנה הנחיות כלשהן, זולת אלה שנסבו על גובה הסכומים שניתן להחזיק על גופו של מתדלק טרם הכנסתם לכספת [עמ' 11 ש' 16-6]. אף לשיטתו של עד הנתבעת לא הוא עצמו מסר לתובע תדריך בקבלתו לעבודה אלא מנהלת התחנה היא שהונחתה לעשות כן, בין באשר להוראות בטיחות דרך כלל ובין באשר להוראה לשאת לחצן מצוקה על הגוף בכל עת [עמ' 22 ש' 25 - עמ' 23 ש' 2]. על כן לא ידע דקה לספר כיצד נהגה מנהלת התחנה בפועל ואם מילאה חובתה באשר למתן תדריך בטיחות ולחצן מצוקה לתובע, אם לאו. מנהלת התחנה לא זומנה להעיד מטעם הנתבעת מבלי שניתן לכך טעם. אף לא ניתן טעם להימנעותו של דקה מהצגת 'עשרת הדברות' לעובד שלטעמו הוצגו בשלט על קיר התחנה ועודן מוצגות שם עד עצם היום הזה [עמ' 23 ש' 28 - עמ' 24 ש' 3]. הימנעותה של הנתבעת מהשמעת עדה רלוונטית מקימה נגדה את החזקה שהיה בעדותה של מנהלת התחנה, אילו נשמעה, כדי לחזק דווקא את גרסתו של התובע [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

יש בכך כדי להעמיד באור הנכון את טענת הנתבעת כי חלוף הזמן בין האירוע לבין מועד הגשת התביעה מנע מהנתבעת להתגונן מפניה. מחד גיסא לא ניתן טעם לכך שהנתבעת בחרה להימנע מהשמעת עדותה של מנהלת התחנה; מאידך גיסא אישר דקה בפה מלא כי ראיות שהיה ביכולתו להשיג גם כיום על-אודות תדריך בטיחות שכביכול ניתן לתובע לא הוצגו על-ידו.

8. דקה ביקש להישמע בטענה כי בהכרח הותקנו בתחנה בעת הרלוונטית מצלמות אבטחה, ניתן לתובע לחצן מצוקה ונמסרו לו הנחיות בטיחות בשל כך שכל אלה נדרשים לפי דין על-מנת שלתחנה יינתן רישיון עסק כחוק [עמ' 21 ש' 25-22, עמ' 22 ש' 20-16]. אלא שבעדותו הראשית של דקה לא נטען שלתחנה היה רישיון עסק כחוק בתקופה הרלוונטית לאירוע. רישיון עסק כזה גם לא הוצג. אשר על כן משול דקה בעדותו האמורה למי שמנסה להרים עצמו כשהוא מושך בשערות ראשו. לא הובאה ראשית ראיה לכך שהתחנה מילאה בעת הרלוונטית את דרישות הדין להפעלתה וכי היה באמתחתה רישיון עסק כחוק. אשר על כן אין בטענת דקה על-אודות התנאים למתן רישיון כזה כדי להוכיח דבר וחצי דבר בהתייחס לתחנה דנן במועד האירוע.

9. בכל הקשור להיעדרן של מצלמות אבטחה, חסרונו של לחצן מצוקה ואי-מתן תדריך על-אודות נהלי בטיחות אני מעדיפה במובהק את גרסתו של התובע על-פני גרסת הנתבעת. עדותו של דקה בעניינים הללו נשאה אופי מתפתל ומתחכם ולא עוררה אמון כלל ועיקר [ראו למשל עמ' 22 ש' 14-13]. זאת ועוד, עדותו של דקה נשאה אופי של השערה באשר למה שהיה אמור להיות נוהל העבודה בתחנה, להבדיל מדרך ההתנהלות בה בפועל. הנתבעת נמנעה מלתמוך את עדותו של דקה בעדות של מנהלת התחנה או בתיעוד שהיה ביכולתה להשיג ללא קושי. כל אלה פועלים לחובתה.

כאמור, בעדותו של דקה גילתה הנתבעת דעתה על-אודות טיבם והיקפם של האמצעים בהם היה עליה לנקוט כדי לדאוג לשלום עובדיה ולהפחית את הסיכון לאירוע שוד במהלך עבודתם: התקנת מצלמות אבטחה, מתן לחצן מצוקה למתדלק ועריכת תדריך למתדלק בנושאי בטיחות. הוכח כדבעי שהנתבעת לא נקטה אמצעים אלה בכל הקשור בתובע ובתקופה בה התרחש האירוע. מדובר באמצעי זהירות סבירים, זמינים ומתבקשים. הנתבעת יצרה פער של ממש בין התנהלותה דה-פקטו לבין מדיניותה דה-יורה ובכך העידה על עצמה כאלף עדים שהתרשלה במועד הרלוונטי לשוד דנן. נוכח דברים אלה אין צורך להידרש לשאלה אם התרשלה הנתבעת גם בכך שהתירה לתובע לעבוד בתחנה כמתדלק יחיד במשמרת הלילה, אם לאו. מתייתר גם הצורך לדון בשאלה אם אמות-מידה שהוחלו על שומר בבנק תקפות גם ביחס לעבודת מתדלק בתחנת-דלק [ת"א (עפ') 2597/06 מחאמיד נ' נ.ש.ר שמירה וניקיון בע"מ (3.4.2010)]. די ברשלנותה של הנתבעת האמורה לעיל כדי לבסס את אחריותה לאירוע.

משנמנעה הנתבעת לנקוט אמצעים סבירים שאותם היה עליה ליישם אף לשיטתה שלה הרי היא נושאת באחריות לאירוע השוד ולפגיעה שנפגע התובע במהלכו ובעטיו. טיבו ותוכנו של האירוע מזה ונזקיו של התובע שמקורם בו מזה ידונו עתה.

ג. דיון והכרעה – שאלת הנזק

1. אין מחלוקת ממשית על עצם אירוע השוד. המחלוקת נסבה על שהתרחש במהלכו, באופן שיש בו כדי להשליך על היקף וסוג הפגיעה שסבל התובע בעטיו של האירוע. בעניינים הללו מסר התובע שלוש גרסות: גרסה ראשונה בהודעתו למשטרה שניתנה זמן קצר לאחר האירוע, בשעה 00:40 ביום 29.10.2005 (להלן ההודעה במשטרה, ת/3); גרסה שנייה בעדותו הראשית שניתנה בתצהיר נושא תאריך 29.11.2011 (להלן גרסת התצהיר); וגרסה נוספת בעדותו בחקירה נגדית. על-פי כל שלוש הגרסות החל האירוע בשעה 23:00, בעת שהתובע נמצא במשרד התחנה. על-פי כל שלוש הגרסות היו מעורבים באירוע שלושה חשודים. בפרטים אחרים, מהותיים, ניכרו בין שלוש גרסותיו של התובע פערים של ממש.

2. לפי ההודעה במשטרה התרחש האירוע כך: התובע ישב אל השולחן במשרד התחנה. למשרד נכנס אדם נושא מקל (להלן החשוד הראשון) – וישר הכה בתובע במקל בגב התחתון. התובע קם ממקומו ונתן לחשוד הראשון מכת אגרוף. או אז נכנס למשרד אדם נוסף (להלן החשוד השני). החשוד הראשון שאל את התובע היכן הכסף ואילו החשוד השני דקר את התובע בידו. בשלב זה נכנס למשרד אדם שלישי (להלן החשוד השלישי) ושלושת החשודים התנפלו על התובע והכו אותו במקלות בעודו מקופל על הרצפה ומתגונן. לאחר מכן נטלו שלושת החשודים את פדיון התחנה שהיה בידי התובע ואת המכשיר הסלולארי שברשותו. לבסוף, נטלו שלושת החשודים את התובע למבנה השירותים שמאחורי התחנה ושם המשיכו להכות אותו. האירוע הסתיים כאשר לתחנה הגיע רכב שצפר למתדלק כדי שיצא לרחבת התדלוק. למשמע הצפירה נסו החשודים. התובע צעק לעזרה; אביו של בעל הפנצ'ריה שנמצאת מאחורי התחנה שמע את התובע, בא למקום והתקשר למשטרה [ת/3 עמ' 1 ש' 5 עד עמ' 2 ש' 2].

בתצהירו של התובע אין זכר למכת אגרוף שנתן לחשוד הראשון, אף לא להובלתו אל השירותים מאחורי מבנה התחנה לאחר שמסר את הכסף לחשודים. בעדותו לפני אישר התובע בפה מלא כי האירוע החל במשרד התחנה ואף הסתיים בו; בהמשך, כשעומת עם ההודעה במשטרה – ממנה עלה כי האירוע הסתיים בשירותים מאחורי התחנה, שינה טעמו ועתה גרס שנגרר בידי שלושת החשודים אל מחוץ למבנה [עמ' 16 ש' 11-3]. ניסיונו של התובע ליישב בין גרסותיו לא עורר אמון ונשא אופי מגומגם ולא משכנע. בעדותו בחקירה הנגדית שב התובע וטען שלא ניסה להגן על עצמו אלא באופן פאסיבי, בכך שהגן על ראשו כשהוכה [עמ' 16 ש' 25-19]. לא בא מפיו כל הסבר לכך שעל-פי הודעתו במשטרה נתן מכת אגרוף לחשוד הראשון בתחילת האירוע. יתרה מכך, על-פי ההודעה במשטרה הוכה התובע במשרד בעודו על הרצפה ואילו לפי גרסתו לפני – כשהוא יושב [עמ' 16 ש' 25].

בהודעה במשטרה תיאר התובע כניסה מדורגת של שלושת החשודים למשרד התחנה באופן שבכל פעם נכנס חשוד יחיד נוסף; בגרסת התצהיר ביאר התובע כי תחילה נכנס החשוד הראשון ולאחר מכן הצטרפו אליו שני החשודים הנוספים יחדיו. כך מסר גם בעדותו לפני, שבנקודה זו אינה מתיישבת עם התיאור השונה שנמסר בהודעה במשטרה [עמ' 18 ש' 14-11].

בעוד שבהודעה במשטרה טען התובע כי המכה הראשונה ניתנה לו בגב התחתון בתצהירו טען כי הוכה בצווארו [סע' 8 ל-ת/2]. בעניין זה שב ושינה טעמו בעדותו לפני ועתה טען כי הוכה בעורף [עמ' 18 ש' 9-8]. אני דוחה את טענת התובע בסיכומיו כי הוכה בידי החשוד הראשון מאחור [שם, בסע' 39-38]; אין לכך כל תימוכין בחומר הראיות; היפוכו של דבר הוא הנכון. בעדותו הראשית עמד התובע במפורש על כך שביושבו במשרד נמצאה הדלת שדרכה נכנסו החשודים מימין לו. לא נטען בשום שלב כי המכה הראשונה ניחתה עליו מאחור [סע' 8 ל-ת/2].

לפי ההודעה במשטרה נגרמו לתובע באירוע שתי דקירות ביד שמאל; בנוסף הוכה במקלות בגבו ובפיו [ת/3 עמ' 2 ש' 5-4]. בתצהירו טען כי בנוסף לדקירות בידו נפגע בראשו וברגל שמאל [סע' 13-12 ל-ת/2]. גם בעניינים הללו לא הייתה גרסת התובע עקבית ואחידה.

אין באמור לעיל כדי למצות את ההבדלים בין גרסותיו של התובע לאירוע. לפער בין גרסותיו מתווסף רישומה המתחכם של עדותו – במהלכה אף ניסה להתכחש להודעתו במשטרה אף שזו הוגשה קודם לכן מטעמו, עד שנאלץ להתמודד עם דבר היותו חתום עליה. עוד ניסה התובע לצקת משמעות חדשה לדברים מפורשים שלהם טען בתצהירו – בציינו בו כי במהלך תקיפתו על-ידי החשודים ניסה להגן על עצמו [עמ' 15 ש' 14-3, עמ' 16 ש' 30 עד עמ' 17 ש' 15]. פערים ניכרו בין גרסות התובע גם באשר לסכום שנגנב במהלך האירוע [השוו ת/3 ועמ' 15 ש' 27-3].

3. חלק מן הפערים בין גרסותיו של התובע ניתן לזקוף לחלוף הזמן בין האירוע לבין המועד בו התברר ההליך. יחד עם זאת התרשמתי שבכל גרסותיו של התובע ניכר ניסיון להעצים את האירוע, מבחינת תוכנו והיקף החבלות שנגרמו לתובע במהלכו, אל מעבר למציאות כהווייתה. הדברים יפים במיוחד נוכח הצהרתו של התובע כי פרטים הקשורים בעבודתו אצל הנתבעת ובאירוע זכורים לו היטב גם במועד בו התברר ההליך [עמ' 11 ש' 16, עמ' 15 ש' 27-26].

בסופו של יום מצאתי לתת אמון בגרסת התובע כפי שנמסרה בהודעה במשטרה, זמן קצר מאוד לאחר האירוע. יחד עם זאת לא נתתי אמון בטענתו כי לאחר שמסר לחשודים את הכסף בעודו במשרד נגרר אל השירותים שמאחורי מבנה התחנה ושם הוכה עוד. אין היגיון בגרסה זו, אף לא טעם בהסתכנותם של החשודים בהימצאות בתחנה לאחר שקיבלו את מבוקשתם והכסף נמסר להם. לראיה, התובע עצמו לא חזר על גרסה זו בתצהירו ואף בעדותו לפני אישר תחילה כי האירוע התחיל והסתיים במשרד התחנה. יתרה מכך, בתצהיר הטעים התובע כי התקיפה שאותה יחס לחשודים פסקה לאחר שפלוני הגיע לתחנה כדי לתדלק את רכבו; למשמע צפירת רכבו של אותו אדם נמלטו החשודים מהמקום. בהודעה במשטרה נטען כי אותו פלוני הגיע עם רכבו כדי לתדלק וצפר באופן שגרם לבריחת החשודים בעת שהתובע הוכה על-ידי החשודים בשירותים מאחורי התחנה [עמ' 1 ש' 27-23 ב-ת/3]. מנגד הודגש בתצהיר כי הדבר היה תוך כדי תקיפתו של התובע במשרד [סע' 9 ל-ת/2]. למשרד חלון-ויטרינה רחב מימדים שפונה אל אזור התדלוק [ת/6]. יש היגיון בגרסת התובע ככל שהאירוע התרחש כולו בתוך המשרד, אליו ניתן להשקיף מתוך התחנה. אין בו היגיון ככל שהאירוע נמשך מחוץ למשרד ומאחורי מבנה התחנה; לו כך היה אין לראות כיצד זה היה בהגעת רכב לתחנת התדלוק ובצפירתו כדי להבהיל את החשודים ולגרום למנוסתם. עדותו של התובע בדבר הכאתו מאחורי התחנה לאחר שכבר מסר את הכסף לחשודים היא ביטוי נוסף לניסיונו של התובע להאדיר את האירוע ואת פציעתו בו.

4. נוכח הפערים בין גרסותיו השונות של התובע והנפקות הנודעת לכך במונחי מהימנות אני מקבלת את גרסת התובע על-אודות פגיעות שנגרמו לו באירוע אך ורק ככל שיש להן תימוכין ממקור חיצוני ועצמאי שאיננו עדותו שלו. תימוכין כאלה ניתן למצוא בתיעוד הרפואי שהציג התובע מזה ובעדותו של שיר מזה.

שיר, חברו של בעל הפנצ'ריה, שהה בסמוך לפנצ'ריה שמאחורי מבנה התחנה במועד האירוע [עמ' 9 ש' 25]. שיר לא היה עד לתקיפה הנטענת של התובע במשרד [עמ' 9 ש' 30-27]. ידיעתו של שיר על-אודות האירוע נבעה כל-כולה מדברים ששמע מפי התובע בסמוך לאחר שהסתיים. בלשונו של שיר: "[...] ישבנו בחוץ שמה ליד הפנצרייה ופתאום אני שומע צעקות מכיוון התחנה ואני בדיוק קם ללכת לראות מה הצעקות אז אני רואה את הבחור הזה (העד מצביע על התובע) אני רואה אותו צועק ואחז את היד שלו, אמרתי לו מה קרה לך הוא אמר דקרו אותי, ומלא דם כל היד שלו מלאה דם. [...] התובע אמר ברחו מפה שלושה ואני אמרתי שלא ראיתי כלום. [...] אמרתי לו איך דקרו אותך אמר לי הייתי בתוך המשרד ואיזה שלושה רעולי פנים עם נבוטות הפתיעו אותי דפקו לי על הראש ובגב, דקרו אותי וגנבו לי פלאפון וכסף וברחו" [עמ' 8 ש' 19 - עמ' 9 ש' 1].

אותם דברים מסר שיר גם בהודעתו במשטרה שניתנה ביום 27.10.2005 [ת/1] ובחקירה הנגדית [עמ' 9 ש' 21-17]. בתוך כך ביאר שיר כי התובע הגיע למקום בו נמצא שיר מאחורי התחנה כשידו מדממת. אפילו הוכה התובע בידי החשודים כטענתו, לא היה בכך כדי למונעו מלהגיע מהמשרד לכיוון הפנצ'ריה. שיר תיאר את פציעתו של התובע שאליה נחשף מיד לאחר האירוע כיד מדממת, באופן שתואם את טענת התובע כי נדקר באירוע. שיר לא תיאר חבלות נוספות שניכרו בתובע.

5. פציעה באירוע שאינה חורגת מן הדקירה בזרוע שמאל עולה בקנה אחד גם עם תיעוד רפואי שהציג התובע. הלה נבדק במחלקה לרפואה דחופה בבית-החולים הלל יפה בחדרה, שם התקבל ביום האירוע בשעה 23:42. בבדיקתו תועדו חתכים בגודל כ-1.5 ס"מ בזרוע שמאל; החתכים נתפרו. לא תועד ממצא נוסף שיעיד על תקיפת התובע במקלות בידי החשודים, אף לא חבלות שנגרמו בשל תקיפה כזו. בהקשר זה יצוין כי דו"ח חדר מיון שהוגש אינו קריא במידה יוצאת דופן. הדברים האמורים להלן יפים אף הם אקבל כי התובע הוכה באירוע, ולא רק נדקר, בשים לב לכך שחבלות החורגות מן הדקירה לא נזכרו בתיעוד מאוחר יותר שהוצג.

בבדיקתו של התובע ביום 4.11.2005 צוין כך: "חתכים בזרוע: סיכות. אודם קל בלבד, ללא נפיחות, פלוקטואציה או הפרשה מגלתית. תחושה לאורך היד שמורה, כח גס שמור. דפקים פריפריים נמושו. צבע תקין". לא תועדו פגיעות נוספות. כך גם בבדיקה נוספת מיום 8.11.2005: "לפני שבועים [281005] נדקר מסכין בזרוע שמאל לדבריו שדדו אותו בזמן העבודה [?!]. הפצע נתפר במיון חדרה בא להוציא סיכות מוסר על חוסר תחושה בצד כפי של אצבעות היד. ממצאים: זרוע שמאל: שני פצעים לרוחב צד לטרלי אמצעי של הזרוע אין רגישות יתר או סימן TINEL באזור הפצע מסוגל לבצע ישור מלא של אצבעות היד ושורש היד טוען לירידת תחושה בכרית אצבעות 2-3-4-5 לא נראה שמדובר בפציעה בעצב רדיאלי. סיכות הוצאו. למעקב רופא היחידה" [ראו נספחי א' ל-ת/2]. אין בתיעוד זה או בתיעוד הנוסף שהגיש התובע תימוכין לכך שפציעתו באירוע חרגה משני החתכים בזרועו שתועדו בתצהירו [סע' 8 ל-ת/2].

6. אין מקום לקבוע כי התובע נושא באשם תורם לאירוע התקיפה בכלל, ובפרט לאותם שני חתכים שבגינם יש לפצותו. כאמור בחרתי לאמץ, גם אם לא באופן מלא, את גרסתו הראשונה של התובע כביטויה בהודעה במשטרה. על-פי הודעה זו נכנס תחילה החשוד הראשון למשרד, ולו נתן התובע מכת אגרוף. רק לאחר מכן נכנס החשוד השני, התובע נשאל על-ידי החשוד הראשון היכן הכסף ונדקר על-ידי החשוד השני בידו. על-פי גרסה זו אין קשר של סיבתיות בין המכה שנתן התובע לחשוד הראשון לבין דקירתו על-ידי החשוד השני, שכלל לא נמצא במשרד בעת שהתובע נתן לחשוד הראשון מכת אגרוף. אין בנמצא טעמים אחרים להשית על התובע אשם תורם לקרות האירוע. הדברים אמורים גם בהימצאותם של סכומי כסף ברשות התובע עובר לאירוע שעלו על הסכום המרבי שבו היה התובע רשאי להחזיק בהתאם להנחיות שקיבל מהנתבעת; פשיטא שהחשודים לא ידעו ולא יכלו לדעת מהם הסכומים שיימצאו בידי התובע בעת שנכנסו למתחם התחנה או בעת שאחד מהם דקר אותו, בטרם נמסר להם הפדיון. התנהלות התובע באשר לפדיון התחנה לא יכלה לשמש אפוא זרז לאירוע או סיבה להתרחשותו. ודאי כך משמצאה הנתבעת עצמה שאין להפחית משכרו של התובע ששולם לו לאחר האירוע כל סכום בגין הפדיון שניטל ממנו, על-אף טענותיה בסוגיה זו [עמ' 14 ש' 20-2].

7. התובע לא נזקק לאשפוז; לאחר בדיקתו בחדר מיון הוא שוחרר לביתו [עמ' 19 ש' 12-11]. לפני האירוע היה התובע חייל בשירות סדיר, בתפקיד מכונאי רכב. גם לאחר האירוע המשיך בשירות כשהוא מוגדר כמכונאי רכב ומבצע בפועל תפקיד משרדי. שכרו הצבאי כחייל בשירות סדיר לא נפגע. לאחר שירותו הסדיר המשיך לשרת בצבא קבע [עמ' 18 ש' 18-17 ועמ' 19 ש' 9-4, סע' 1 ל-ת/2]. מן התיעוד הרפואי שצירף התובע עלה כי הסיכות שבהן טופלו פצעי הדקירה הוצאו ביום 8.11.2005. ביום 14.11.2005 נבדק והותר לו לחזור לעבודה פיזית עם ידיים באופן מדורג על-פני שבוע. לתובע לא נגרמה נכות רפואית בעטיה של הדקירה בידו, אף לא מגבלה תפקודית הנובעת ממנה [נספחי א' ל-ת/2 ובמיוחד מסמך ד"ר אוריאל דרייפוס מיום 3.1.2006].

התובע לא טען לנכות רפואית הנובעת מן האירוע ולא הגיש חוות-דעת שתעיד על נכות כזו. הוא אינו עשוי להישמע בטענה שהוא סובל מצלקות מכערות, רגישות ומגרדות בידו השמאלית; עניין זה הוא נושא לקביעת מומחה [סע' 13 ל-ת/2]. טענה זו אף נסתרה במפורש מתוך התיעוד שהציג התובע עצמו, בו צוין כי "בצד לטרלי של הזרוע האמצעית קיימות שתי צלקות עור שטחיות אורך כל אחת 3 ס"מ הצלקות רגועות ולא רגישות למגע ניקוש יצוין כי אזור הצלקות מרוחק מכל עצב של הגף העליונה בגובה בזרוע" [מסמך ד"ר דרייפוס מיום 3.1.2006]. באותו מסמך תועד חשד לתסמונת מנהרה קרפלית ביד שמאל שאינו קשור בשום צורה לאירוע הדקירה.

8. עובר לתאונה נע שכרו של התובע אצל הנתבעת בין סך של 2,500 ל- 2,800 ₪ לחודש [עדות התובע בעמ' 13 ש' 22 ועמ' 14 ש' 17-16; עוד ראו תלושי השכר נספח ג' ל-ת/2]. אינני מקבלת את טענת התובע כי בשל האירוע נבצר ממנו לעבוד מכאן ולהבא, באותו היקף משרה כפי שעבד אצל הנתבעת ועד לתום שירותו הצבאי, באופן שמזכה אותו בהפסדי שכר לעבר בסך כולל של 16,060 ₪. אפילו לא רצה התובע לשוב לעבודתו אצל הנתבעת לאחר האירוע, לא הייתה כל מניעה כי ישוב למעגל העבודה בתחנת-דלק אחרת או במשרה חלקית אחרת התואמת את מגבלות שירותו הצבאי. לא הובאה כל ראיה על-אודות מגבלה הנובעת מהאירוע ואשר מנעה את התובע מכך. לא הובאה ראיה על ניסיון שעשה התובע למצוא לעצמו עבודה מתאימה לאחר האירוע. מן התיעוד הרפואי עולה כי בחלוף פחות מחודש ימים לאחר האירוע ניתן לתובע היתר מרופאיו להפעלה מלאה של שתי ידיו. יש בכך כדי להעיד על טענתו כי האירוע פגע בכושרו לעבוד ולהשתכר בהיקף של 100% עד תום שירותו הצבאי.

9. בחקירה נגדית אישר התובע שבעקבות התאונה הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי וקיבל תשלום בסך של כ- 1,080 ₪ [עמ' 19 ש' 18-13]. עניין זה, נפקד מקומו מתצהיר התובע; ממילא לא הוצג מסמך שיעיד על שיעורו ומועדו של התגמול המלא ששולם לתובע. יש בכך טעם לפגם וראיה נוספת למנהגו של התובע להציג נתונים באופן חלקי ומגמתי.

במכלול הנתונים דלעיל אני פוסקת לתובע פיצוי כולל בסך 22,500 ₪ ליום פסק-הדין, כלהלן:

בגין הפסד שכר לעבר 4,500 ₪

בגין כאב וסבל 20,000 ₪

בהפחתת תגמולי מל"ל 2,000 ₪

סה"כ 22,500 ₪

בסיכומיו לא טען התובע שהוא זכאי לפיצוי בראשי נזק נוספים ומכאן שאינו זכאי לפיצוי כזה.

ד. סיכומם של דברים

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 22,500 ₪ ליום פסק-הדין. לסכום זה יתווספו הוצאות ההליך בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך 4,500 ₪ – אף הם ליום פסק-הדין.

לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת כי אין להשית עליה חיוב בשכר-טרחת התובע. טענת הנתבעת לנזק ראייתי שנגרם לה בשל כך שהתובענה הוגשה בשנת 2010 הועלתה בעלמא ועל דרך הסתם. מן הראיות שהובאו התחוור שהיה ביכולתה של הנתבעת לתמוך גרסתה בראיות ובעדות נוספת אלא שהיא נמנעה מכך ללא טעם מבורר.

הסכום הפסוק ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אב תשע"ג, 05 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.