רקע - כללי:

1. התובעת היא חברה העוסקת באספקת חומרי בניין והובלות (להלן – התובעת). היא הגישה את התביעה דנן שבפני על סך 393,613 ₪, סכום יתרת התמורה המגיעה לה בגין אספקת מלט. התביעה הוגשה נגד מספר נתבעים, כדלקמן: הנתבעת 1, חברת מוצרי בטון ביאליק (ל.ר אופק) בע"מ (להלן – הנתבעת 1), אשר רכשה ממנה את הסחורה הנ"ל; הנתבע 2, מר שמעון יוסף דה האז (להלן – שמעון), מי שנטען כי הוא בעלים ומנהל של הנתבעת 1; נגד חברת ל.ר אופק בניה ותשתיות בע"מ (להלן – חברת ל.ר אופק) שהינה בעלת מניות בנתבעת 1; וכנגד מר אברהם ישראל לב, בעל מניות ומנהל בחברת ל.ר. אופק (להלן – לב).

2. ביום 19.10.10 ניתן פסק דין כנגד הנתבעים בהעדר כתב הגנה. בהמשך הגישו ל.א אופק ולב בקשה לביטול פסק הדין נגדם, וזה בוטל בהסכמה ביום 20.3.11. פסק-הדין שניתן בהיעדר הגנה נגד הנתבעת 1 נותר בעינו.

3. ההליך נגד שמעון עוכב תחילה, בשל צו כינוס שניתן נגדו ולאחר שהוכרז כפושט רגל (החלטת כב' הרשמת דאז מיום 03.10).

4. ההליכים בתיק התנהלו לפיכך תחילה כנגד ל.ר אופק ולב בלבד. לאחר שמיעת ראיות, לאחר שהתובעת הגישה סיכומיה, אך בטרם הוגשו סיכומיהם של ל.ר אופק ולב, הגישה התובעת בקשה לחידוש ההליך נגד שמעון, לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי שדן בפשיטת רגל בבקשתה בעניין זה. ראיתי להיעתר לבקשה, חרף הסרבול הדיוני והעיכוב שיצרה, בשל העדיפות למתן הכרעה כוללת במסגרת אחת נגד כלל הנתבעים בתביעה.

5. משכך נקבעה ישיבה נוספת להוכחות, לאחר הגשת ראיות מטעם שמעון תוך שניתנה לו אפשרות לחקור את העדים שכבר נשמעו.

המחלוקת:

6. נושא התביעה הוא כאמור חוב כספי בסך 393,613 ₪, בגין סחורה שסיפקה התובעת לנתבעת 1.

7. על-פי הראיות שצורפו, הסחורה סופקה במספר מועדים בתקופה שמיום 17.01.10 ועד ליום 26.04.10. התובעת צירפה תעודות משלוח המתעדות את הסחורה שסופקה ואת מחירה. לגבי עצם אספקת הסחורה לא הובאו ראיות כלשהן מטעם הנתבעים ולא הועלו בעניין טענות של ממש, כך שלא נסתרו טענות התובעת בעניין זה אשר גובו במסמכים שצוינו. בגין הסחורה הנ"ל ניתנו לתובעת שיקים של הנתבעת 1, אולם שיקים אלה לא נפרעו, חלקם בשל היעדר כיסוי מספיק, חלקם מחמת ביטול וחלקם בשל הגבלת החשבון של הנתבעת 1, ככל הנראה החל מיוני 2010 (ראו: סעיף 7 לתצהיר מנהל ובעלי התובעת, מר מוחמד יוסף חיידר חסן (להלן – חיידר).

8. חלק מהשיקים הוגשו לביצוע, והתביעה דנן הינה בגין סכום יתרת החוב.

9. כמצוין לעיל, אין למעשה מחלוקת אודות אספקת הסחורה ואי-תשלום התמורה לתובעת.

10. לאחר שכנגד הנתבעת 1 ניתן פס"ד בהיעדר הגנה, המחלוקת הינה האם חייבים הנתבעים האחרים, קרי – חברת ל.ר אופק בע"מ, שמעון ולב, או מי מהם, בתשלום החוב האמור לתובעת.

תמצית טענות הצדדים:

טענות התובעת:

11. לטענת התובעת, הנתבעים כולם חבים כלפיה לתשלום החוב בגין הסחורה שסיפקה.

12. אשר לשמעון, נטען כי הוא ניהל עסקים מול התובעת משך שנים ארוכות, תחת שם של חברה שהייתה בבעלותו – חברת "מוצרי בטון ביאליק בע"מ". חברה זו הייתה רשומה כל השנים אצל התובעת בתור רוכשת סחורה והכרטסת אצל התובעת התנהלה על שמה. שמעון, לפי הנטען, הקים במהלך השנים מספר חברות שונות בשם דומה אשר היוו כולן כסות לאותו עסק, מבלי שהיתה התובעת מודעת לכך, ומתוך מטרה להקשות על גביית חובות. בפועל, התנהלה התובעת, באמצעות מנהלה, ישירות מול שמעון ועל סמך מצגיו כי הוא בעלי החברה הרוכשת, לרבות ביחס לאספקת הסחורה נשוא דיוננו.

13. לטענת התובעת, שמעון עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ויש להורות על הרמת מסך וייחוס חוב הנתבעת 1 אליו. עוד נטעם כי שמעון פעל בחוסר תום לב כלפי התובעת, ולא יידע אותה כי ניתן נגדו צו כינוס עובר למועד בו הוזמנה וסופקה הסחורה.

14. אשר לחברת ל.ר אופק ואשר ללב בעל המניות בה, נטען כי נעשה מצידם שימוש לרעה במסך ההתאגדות, בכך שפעלו להברחת נכסים מהחברה. לעניין זה טוענת התובעת, כי משאית שהייתה בבעלות התובעת שועבדה בשעבוד פיקטיבי לטובת צד ג' במטרה להבריח רכוש מנושי הנתבעת 1. לטענתה, פעל לב בשלב שלאחר הגשת התביעה, למכור את המשאית יחד עם מנוף שהיה עליה לגורם שלישי. עוד נטען כי לב ידע או היה עליו לדעת על ההתקשרות עם התובעת ועל כך שבידי הנתבעת 1 לא יהיה לשלם עבור הסחורה שרכשה.

טענות שמעון:

15. לטענת שמעון אין כל בסיס לחיובו האישי בחוב הנתבעת 1.

16. לטענתו, הוא איננו ומעולם לא היה בעל מניות בנתבעת 1. לצורך ביסוס טענתו ראה שמעון לפרט את ההשתלשלות הנוגעת לבעלות בעסק שהייתה בידי חברות שהוקמו במהלך השנים, שבחלקן הוא היה בעל מניות ודירקטור ובחלקן, לטענתו, עובד שכיר גרידא לאחר כניסת גורמים ומשקיעים אחרים לתמונה.

17. לטענת שמעון, מעמדו בנתבעת 1 היה של עובד שכיר בלבד. לפי הנטען, הוא הועסק כמנהל תפעול שכיר, לא עסק בניהול הכספי של החברה ולא היה בעל סמכויות כלשהן במישור זה, אלא היה מופקד על התפעול השוטף בלבד. לדבריו, לבקשת לב, ומאחר שהאחרון שהה רבות בחו"ל, הוא חתם על שיקים של הנתבעת 1 יחד עם מנהלת החשבונות של החברה, אשר פעלה כיד ימינו של לב. לפי טענתו, לב הוא שהיה "בעל הבית" בנתבעת 1 לכל דבר ועניין.

18. שמעון טוען עוד, כי הכרזתו כפושט רגל אין לה כל קשר למצבה של הנתבעת 1 ולחובה כלפי התובעת, כאשר הוא כאמור לא היה בעל מניות בנתבעת 1.

טענות חברת ל.ר. אופק ולב:

19. חברת ל.ר אופק ולב טוענים כי התביעה נגדם נעדרת כל עילה. הם מעולם לא התקשרו עם התובעת בשום צורה ולא חבים לה דבר. מעמדה של חברת ל.ר אופק היא של בעלת מניות בנתבעת 1, ואילו לב הוא בעלת מניות בל.ר אופק, כאשר התובעת לא הצביעה על כל עילה המצדיקה הרמת מסך בין הישויות המשפטיות הנפרדות.

20. עוד לטענתם, לב שהה בחו"ל מרבית התקופה הרלוונטית, ואילו הנתבעת 1 נוהלה בפועל על-ידי שמעון אשר היה "הרוח החיה" בעסק. לב לא פעל באופן אישי ברכישת סחורה מהתובעת ולא חתם על השיקים שנמסרו לה. כפי שהעיד בעלי התובעת, חיידר, הוא לא הכיר כלל את לב ולא ביצע כל התנהלות עסקית מולו. לטענת לב, הוא נוכח לדעת בדבר מצבה הכספי של הנתבעת 1 לאחר שחזר ארצה. בהתאם התבקש אז על-ידי שמעון לנסות ולגייס כספים עבור החברה ואף מצא מקור מימון, אדם בשם מר אורי מטיסיס העוסק בתחום הבנייה ועבודות עפר, אשר הסכים להלוות לחברה סך של 245,000 ₪. כביטחון להלוואה מושכנה משאית לטובתו והוא ושמעון אף חתמו על שטר חוב ביום 08.02.10 כערבים לחוב. בפועל נמכרה המשאית ותמורתה הועברה למר מטיסיס הנ"ל כנגד תשלום חוב החברה כלפיו. בסיכומיו טען לב כי הטענות בעניין שעבוד פיקטיבי של המשאית מהוות הרחבת חזית פסולה, שכן הדבר לא נטען בכתב התביעה והאירועים הנוגעים למכירת המשאית התרחשו לאחר הגשת כתב התביעה ומבלי שהתבקש תיקונו. לגופם של דברים טוען לב כי אין יסוד לטענה בדבר משכון פיקטיבי וכי המשאית מושכנה כאמור לצורך הבטחת ההלוואה שניתנה למר מטיסיס הנ"ל.

דיון והכרעה:

21. בטרם הכרעה אקדים ואציין כי התובעת לא מיקדה באופן ברור את עילת תביעתה נגד הנתבעים השונים. בכתב התביעה טענה התובעת באופן לאקוני ביותר כי הנתבעים כולם פעלו לרוקן את הנתבעת 1 מנכסיה ע"י העברת והעתקת ציוד שלה לחברה אחרת, שיטה בה אף נהגו בעבר (סעיף 11 לכתב התביעה). מעבר לכך לא הועלתה כל טענה במישור החבות האישית. בתצהירי העדות הראשית שלה טענה התובעת בנוסף לכך (מבלי שנשמעה התנגדות מצד הנתבעים להרחבה זו) שהנתבעים ידעו בעת רכישת הסחורה כי לא יהיה ביכולתה של הנתבעת 1 לשאת בתשלום עבורה, וכן כי לא גילו לה את המצב הכספי של נתבעת 1 כמו גם העובדה שכנגד שמעון ניתן צו כינוס. בסיכומים (שהוגשו בשתי פעימות, נוכח החידוש המאוחר של ההליך נגד שמעון) מיקדה התובעת את טיעוניה המשפטיים בטענה להרמת מסך. כן טענה כי הנתבעים נהגו כלפיה בחוסר תום לב.

22. כפי שיפורט בהמשך, סבורני כי בסופו של יום, ולאחר בחינת הראיות שהוצגו, לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה נגד מי מהנתבעים, וזאת נוכח דלות התשתית הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט ביחס לעילת התביעה, וחרף קשיים שקיימים בגרסת הנתבעים, כפי שיפורט בהמשך. להלן אבחן את התביעה נגד הנתבעים השונים.

התביעה נגד ל.ר אופק ולב:

23. כאמור לעיל, חברת ל.ר אופק היא בעלת מניות בנתבעת 1. לב הוא בעל מניות של ל.ר אופק.

24. עיון בסיכומי התובעת מעלה כי במישור המשפטי היא ממקדת את טענותיה נגד הנתבעים הנ"ל בעילה של הרמת מסך (סעיף 117 ואילך לסיכומים). האם הוכחה בענייננו תשתית המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לבין ל.ר אופק ולב? סבורני כי התשובה לכך היא בשלילה, וזאת כמפורט להלן.

25. תחילה לתשתית הנורמטיבית. נקודת המוצא היא, כידוע, כי לחברה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה, וכי אין האחרונים נושאים בחובות ובזכויות של החברה. עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מיוסד על האינטרס החברתי בעידוד פעילות כלכלית באמצעות חברות ומארג הסיכונים העסקיים שהוא מאפשר. כחריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, מאפשר הדין, במקרים מסוימים בהם מוכח שימוש לרעה במסך ההתאגדות, להרים את מסך ההתאגדות, תוך ייחוס חובותיה של החברה לבעלי מניותיה. מדובר בסעד שהוא בגדר חריג לכלל ונתפס כסעד קיצוני, ולפיכך ננקט במשורה ומחייב תשתית נתונים הולמת ומוצקה דיה. ראו לעניין זה ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון שמואל (פורסם במאגרים) (2015), כדלקמן:

"בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה ..."

כן ראו ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (פורסם במאגרים) (2010), כדלקמן:

" כידוע, לחברה אישיות משפטית נפרדת, כך שקיים "חיץ" בינה לבין בעלי מניותיה וקיים "מסך" המפריד בין תכונותיה של החברה לבין התכונות של בעלי מניותיה. יחד עם זאת, נקבע כי בהתקיים תנאים מסוימים, בית המשפט יהיה רשאי "להרים את המסך" ולייחס לבעלי המניות בחברה זכויות וחובות של החברה [ראו: יוסף גרוס חוק החברות החדש 66 (מהדורה רביעית, 2007) (להלן: גרוס)]. הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת שכן הוא יוצר "שינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות בידי בית המשפט" ובכך הוא עלול ליצור מצב שיש בו כדי לסכל את הציפיות הלגיטימיות של הצדדים הישירים לסכסוך ואף לערער את "יציבות המוסד המשפטי של התאגיד באופן כללי" [ראו: עמיר ליכט "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?" תאגידים ב/3 65, 70 (2005) (להלן: ליכט)]...

לאחר תיקון מס' 3, העילה להרמת מסך, מקום בו מצא בית המשפט כי בנסיבות הענין הדבר "צודק ונכון", שוב לא עומדת כעילה עצמאית לבדה, אלא נדרש בנוסף, כי יתקיים אחד המצבים המתוארים בסעיף 6, קרי, שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. בנוסף, קובע סעיף 6 לאחר התיקון כי השימוש בהרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד. ..."

26. התנאים להרמת מסך קבועים כיום בסעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות), על-פיו בית המשפט רשאי להרים את מסך ההתאגדות אם מצא כי בנסיבות העניין "צודק ונכון לעשות כן" בהתקיים שני מקרים: א). נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה. ב). נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע חובותיה. כן נדרש יסוד נפשי של בעל המניות (מודעות לשימוש כאמור או עצימת עיניים).

27. על רקע נורמטיבי זה נבחן את טענות התובעת נגד ל.ר אופק ולב.

28. התובעת טוענת כאמור כנגד ל.ר אופק ולב כי עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות של הנתבעת 1, אולם חלק ניכר מטענותיה בהקשר זה הובאו בכוללניות ומבלי להניח תשתית של ממש. כך, טענתה נגד לב כי הוא היה מעורב משך השנים בהקמת חברות שונות ורבות, אין בה כדי להצדיק כשלעצמה הרמת מסך, לא כל שכן הרמת מסך "כפולה" כמבוקש ביחס ללב (שאיננו בעצמו בעל מניות בנתבעת 1). הקמת חברות לצורך התנהלות עסקית, גם אם באופן חוזר, מתוך השענות על מוסד האישיות המשפטית של חברה כפי שהדין מאפשר, איננה פסולה כשלעצמה, וזאת ככל שלא הוכח שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. ראו לעניין זה האמור בע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (פורסם במאגרים) (2011), כדלקמן:

" בית המשפט קמא פסק כי המערער הקים את שלוש החברות כדי שבמקרה של כשלון עסקי – נושיו לא יפנו אליו ישירות. אולם אמירה זו כשלעצמה משקפת את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, העומד בבסיס הקמת החברה; הגבלת האחריות היא אחד הטעמים הלגיטימיים לניהול העסק כחברה, מלכתחילה. על מנת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה – אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה."

29. טענת התובעת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות של הנתבעת 1, לא הוכחה בענייננו בהקשר לעילות הרמת המסך הקבועות בסעיף 6 לחוק החברות. התובעת לא הציגה תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע כי האופן בו פעלה הנתבעת 1 היה בו כדי לקפח את נושיה, כי היא הופעלה על בסיס מימון דק או תוך לקיחת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. לא הובאו למעשה נתונים כספיים כלשהם הנוגעים לנתבעת 1 ופעילותה ולא נעשה ניסיון רציני לבסס קיומן של עילות אלה. העובדה כי הנתבעת 1 נקלעה למשבר כספי בעקבותיו לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי נושיה, כשלעצמה אינה יכולה ללמד על כך שבניהולה נעשה שימוש לא הגון בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כאמור, לא הוצגו נתונים כספיים כלשהם שיש בהם כדי ללמד על מצבה של הנתבעת 1 לאורך פעילותה, לב בחקירתו נשאל על כך שאלות בודדות בלבד מבלי שהיה בתשובותיו כדי ללמד על ניהול סיכונים בלתי סביר מצד החברה או שימוש פסול במסך ההתאגדות. מנגד, עיון בכרטסת התובעת מלמד על רצף של רכישות של הנתבעת 1 מהתובעת לאורך השנים, אף בזמן קרוב יחסית בטרם הרכישות נשוא דיוננו, אשר שולמו על-ידי הנתבעת 1, באופן שמתיישב עם תמונה של משבר כספי אליו נקלעה הנתבעת 1 להבדיל ממתכונת מאפיינת של התחמקות מתשלום חובות. אוסיף כי אינני מתעלמת מכך שראיות ביחס למצבה הכספי של החברה מצויות מטבע הדברים בידיהם של הנתבעים. נתון זה יכול לשקול לעניין העברת נטל הראיה לבעלי המניות בחברה במקרים מתאימים, בהם מצביע התובע ברמה הלכאורית על תשתית המצדיקה הרמת מסך בשל אופן התנהלותה של החברה, כך שהימנעות הנתבע מלהציג ראיות סותרות תכריע את הכף. ברם, על התובע מוטל הנטל לבסס תשתית ראייתית ראשונית בסיסית המצדיקה הרמת מסך, ובנטל זה לא עמדה התובעת בענייננו.

30. הטענה הקונקרטית היחידה שמוקדה על-ידי התובעת בהקשר האמור הינה להברחת נכסי הנתבעת 1, וזאת באמצעות שיעבוד של משאית ומנוף שבבעלותה, שלפי הנטען בתצהירו של חיידר היה שיעבוד פיקטיבי, כפי שנלמד לטענתו מהעובדה שבדיעבד נמכרה המשאית לגורם אחר. בסיכומיו טוען לב כי מדובר בהרחבת חזית פסולה, זאת שעה שהטענה לא פורטה בכתב התביעה וכן מאחר שמכירת המשאית בוצעה לאחר הגשת כתב התביעה ומבלי שכתב התביעה תוקן בשלב כלשהו. אינני רואה לקבל את הטענה בנסיבות ענייננו. בכתב התביעה נטען להברחת נכסים על-ידי הנתבעת 1 (סעיף 11 לכתב התביעה). אמנם, סוגיית שעבוד המשאית לא פורטה ספציפית, ובוודאי שלא פורטו נסיבות מכירתה שכן המכירה נעשתה לאחר הגשת כתב התביעה. עם זאת, נסיבות וטענות אלה פורטו בתצהיר העדות הראשית שהוגש ע"י חיידר. לב לא טען בשלב הגשת הראיות להרחבת חזית כלשהי, אלא טען לגופם של דברים במסגרת תצהיר העדות שהוגש מטעמו, בו פירט את גרסתו באשר לשעבוד המשאית. הטענה להרחבת חזית פסולה הועלתה על-ידי לב רק בסיכומים, ולאחר שנשמעה עדות עד מטעם התביעה אשר סתרה את גרסתו המקורית בתצהירו, כפי שיפורט בהמשך. העלאת הטענה להרחבת חזית בשלב מאוחר זה, ורק לאחר שהובאו ראיות שלא היו נוחות ללב ביחס לגרסה הראשונית מטעמו אותה ראה להעלות בנקודה זו, מעלה את הרושם לשימוש טקטי בטענה ומבלי שבמהות חרגה היא מהמחלוקת אליה התייחסו בפועל שני הצדדים במהלך ההתדיינות.

31. לגופם של דברים, התובעת ממקדת את טענתה בכך ששעבוד המשאית ע"י הנתבעת 1 היה פיקטיבי ולמראית עין בלבד (סעיפים 19 ו-20 לתצהיר חיידר), במטרה למנוע תפיסתה על-ידי נושי החברה (סעיף 72 לסיכומים). סבורני כי לטענה זו לא הונחה תשתית ראייתית מספקת. גרסתו של לב לעניין זה בתצהיר העדות הראשית שלו היתה כי לאחר חזרתו לישראל ומשהתברר לו מצבה של הנתבעת 1, הוא פנה לאדם בשם אורי מטיסיס, וזה הלווה לחברה 245,000 ₪, כנגד שיעבוד המשאית לטובתו. לתצהירו של לב צורפו מסמכים המעידים אודות רישום השעבוד האמור ברשם המשכונות ביום 10.2.10 (נספח ג1 לתצהיר), וכן שטר חוב מיום 8.2.10 על הסכום האמור חתום על-ידי נתבעת 1 ובערבותם האישית של שמעון ולב, לטובת מר מטיסיס, בו מצויין כי הוא ניתן בעבור הלוואה (נספח ג2 לתצהיר לב). מסמכים אלה תומכים בטענת לב בדבר מתן הלוואה ומשכון המשאית להבטחתה.

32. אציין כי גרסתו של לב בכל הקשור לפרשת מכירת המשאית, איננה חפה מקשיים, בלשון עדינה. כאמור לעיל, בתצהיר העדות הראשית של חיידר טען הוא לשעבוד פיקטיבי של המשאית ומכירתה לאחר מכן לצד ג'. בתצהיר עדותו של לב, שהוגש לאחר מכן, פירט כאמור לב את נסיבות שיעבוד המשאית, בצירוף המסמכים שצוינו לעיל. לאחר מכן הצהיר לב בתצהירו כי אין לו ידיעה מה עלה בגורל המשאית ומה עשו שמעון ומטיסיס בעניין (סעיף 18 לתצהיר מיום 15.4.12.) במועד תחילת שמיעת הראיות, ביקשה התובעת לשמע עדות של אדם בשם איאד עותמאן עאסלה (להלן – איאד), שלפי הטענה קנה את המשאית. קיבלתי את הבקשה לשמע את העד חרף המועד המאוחר בו הועלתה, תוך פסיקת הוצאות. בהתאם להחלטתי הוגש תצהיר מטעמו של העד הנ"ל, בו ציין כי רכש את המשאית ואת המנוף שעליה מידי לב, תוך שזיהה במהלך עדותו את לב בתור האדם שהיה מעורב במכירת המשאית והמנוף. לאחר הגשת התצהיר הנ"ל, הוגש תצהיר משלים של לב ובו פירוט נוסף לגבי נסיבות השעבוד וטענה כי הסכום ששולם עבור המנוף הועבר למטיסיס באמצעות חברה אחרת שבבעלות לב. בעת עדותו בבית המשפט, זיהה לב את העד מטעם התובעת – איאד, לדבריו בהקשר של תלונה שהועלתה מצידו של האחרון ביחס למנוף (עמ' 10, ש' 28). בחקירתו הנגדית ציין לב כי המשאית והמנוף נמכרו ע"י מר מטיסיס באישורו (עמ' 10, ש' 12-18). כן ציין כי הוא חושב שעסקת המכירה נעשתה מול העד מטעם התובעת, איאד הנ"ל, ואישר כי הדבר נעשה במשרדו (עמ' 17, ש- 22-25). יוצא אפוא כי האמור בתצהירו המקורי של לב, ולפיו - "לא ידוע לי מה עלה בגורל המשאית ואיני יודע מה עשו שמעון ומטיסיס בעניין", וזאת לאחר שמושכנה כבטוחה להלוואה שנתן מטיסיס, הוא בגדר התחמקות, במקרה הטוב, ואיננו עולה בקנה אחד עם האמת.

33. עם זאת, אינני סבורה כי יש באמור לעיל כדי להכריע את הכף לקבלת טענת התובעת בדבר שעבוד המשאית באופן פיקטיבי בלבד במהלך שנועד להברחת נכסים של הנתבעת 1. הרושם שנוצר הוא כי לב ניסה להרחיק עצמו בעדותו מכל אינדיקציה למעורבות בפועל בענייניה של נתבעת 1, ומכאן גרסתו הראשונית בעניין המשאית ממנה חזר בו למעשה בהמשך משהוצגו הראיות בעניין. אולם לא די בכך כדי לבסס מסקנה בדבר היות השעבוד פיקטיבי ולצורך הברחת נכסי החברה, כפי שטוענת התובעת. כאמור לעיל, השעבוד נרשם כדין, וצורף העתק של שטר חוב בסכום ההלוואה הנטענת אותו עשתה הנתבעת 1, בערבות לב ושמעון, כלפי מטיסיס. איאד העיד כי בזמן אמת נאמר לו כי המשאית משועבדת וכי השעבוד יוסר רק לאחר העברת הכסף על-ידו, וכי הוא שילם בפועל את תמורתה, וגרסתה זו איננה סותרת ויכולה להשתלב עם גרסת לב בדבר שעבוד המשאית והעברת התמורה לידי בעל השעבוד. בעל השעבוד (מטיסיס) לא זומן לעדות, והתובעת טוענת כי להסיק מכך מסקנה לחובת הנתבעים. סבורני כי לא כך הדבר; בהינתן המסמכים הרלוונטיים להלוואה ולשעבוד שצוינו לעיל והוצגו על-ידי לב, הרי שככל שרצתה התובעת לבסס את טענתה כי הם משקפים התקשרות למראית עין בלבד, הנטל היה עליה לבקש להעיד את מטיסיס. נזכור כי הטענה המועלית על-ידי התובעת באשר ליצירת שיעבוד פיקטיבי, הינה במהותה טענה למרמה, וטענה זו מחייבת רמה מספקת של ראיות להוכחתה. בנסיבות ענייננו, וחרף הקושי בגרסתו "המתפתחת" של לב כפי שפורט לעיל, אינני סבורה כי בתמונה הראייתית הכוללת הוכחה הטענה.

34. המסקנה מכל המקובץ הינה כי לא עלה בידי התובעת לבסס את טענתה להרמת מסך בין הנתבעת לבין ל.ר אופק ובין לב, ולפיכך דין התביעה כנגד נתבעים אלה להידחות.

35. כפי שצויין בפתח הדברים, טענות התובעת בסיכומיה בעניינו של לב ממוקדות בעילה של הרמת מסך. התובעת לא העלתה טענות משפטיות ישירות בדבר חבות אישית של לב כלפיה מכוח דיני הנזיקין או החוזים. כפי שיפורט בהמשך בנוגע לשמעון, מדובר במסלול משפטי שונה ונפרד מזה של הרמת מסך. לכאורה, אין אפוא צורך לדון בכך בכל הנוגע לתביעה נגד לב. עם זאת, בשים לב לכך שנטען בסיכומי התובעת במישור העובדתי, כי לב ידע או היה עליו לדעת כי הנתבעת 1 לא תוכל לשלם עבור הסחורה שרכשה מהתובעת, ובהינתן כי טענה זו רלוונטית לחיוב אישי של בעל משרה, ומשלב התייחס לב לטענה זו בסיכומיו, אדרש גם לכך.

36. התשתית המשפטית בשאלה, האם מוטלת על אורגן בחברה חובת גילוי כלפי גורמים המתקשרים עם החברה באשר לקשיים כספיים בהם היא נתונה, תפורט להלן בחלק הנוגע לשמעון. בכל הנוגע ללב, לא שוכנעתי כי הלה הפר חובת גילוי שהיתה מוטלת עליו בהקשר זה אל מול התובעת באופן המהווה משום פעולה בחוסר תו"ל במו"מ. על-פי הראיות שהוצגו, מעורבותו בפועל של לב בניהול החברה לא היתה רבה, ובכלל זה לא היה לו כל קשר ישיר עם התובעת. הדבר עולה לא רק מעדותו של לב, אשר העיד כי בתקופה רלוונטית, ועד לסוף 2010, הוא שהה בעיקר בחו"ל שם ניהל עסקים ולא עסק בתפעול הנתבעת 1, אלא נתמך גם בעדותו של חיידר. חיידר בעדותו הדגיש פעם אחר פעם כי לא היתה לו כל היכרות עם לב; כי הוא לא היה מודע למעורבות לב בנתבעת 1; כי התנהלות התובעת היתה מול שמעון ובמתכונת שנהגה מולו משך שנים רבות; וכי לא פגש בלב מעולם בעת הגעתו למשרדי הנתבעת 1 במהל ניהול העסקים (עמ' 5, ש' 22-24; עמ' 6, ש' 30; עמ' 7, ש' 11-12, ש' 29-30; עמ' 27, ש' 3-5; עמ' 28, ש' 12-13; עמ' 30, ש' 31-3). אף מעדותו של שמעון עולה כי לב הרבה לשהות בחו"ל בעת הרלוונטית (סעיף 23 לתצהיר שמעון). טענותיו של שמעון בתצהירו, לפיהן לב היה "בעל הבית" היחיד בנתבעת 1 וכל התנהלותה הכלכלית היתה כולה בידיו, משולבת וכרוכה בגרסתו של שמעון באשר לאי-מעורבותו שלו בניהול כאמור, טענה אותה מצאתי כמגמתית ובלתי מהימנה כפי שיפורט בהמשך, ובנסיבות אלה אין לראות בה בסיס ראייתי אמין לקביעת ממצא כאמור. לנוכח האמור לעיל, ובהיעדר כל אינטראקציה בין לב לבין התובעת - בין באופן כללי ובין בקשר לעסקאות נשוא דיוננו - לא הונח בסיס לחייב את לב בחבות אישית לחובות החברה מכוח הפרת חובת גילוי במסגרת חובת תום הלב במו"מ.

התביעה נגד שמעון:

37. ומכאן לתביעה נגד שמעון.

38. תחילה אדרש לשאלה הבסיסית האם חב שמעון באופן אישי לתובעת מכוח התקשרות ישירה בינו לבינה. טענה זו לא נטענה אומנם בלשון מפורשת על-ידי התובעת, אולם היא עולה מבין השיטין בעדותו של חיידר אשר שב והדגיש כי מבחינתו בעל דברו היה שמעון, המוכר לו מזה עשרות שנים במסגרת אותו עסק של מכירת חומרי בנין לו מכרה התובעת את סחורתה. טענה זו בדבר התחייבות אישית ישירה של שמעון כלפי התובעת אין לקבל. מהראיות עולה כי ההתקשרות בענייננו היתה בין שתי חברות בע"מ. תעודות המשלוח ואמצעי התשלום מעידים כולם על התקשרות בין חברות, וכך גם הרישום בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת. גם את טענת התובעת כי לא היתה מודעת לשינויים בהתאגדות ובזהות החברות שהפעילו את העסק במהלך השנים, לא ניתן לקבל. ראשית, משום שחיידר העיד בעדותו כי היו בעבר שינויים בבעלים, תוך שנכנסים ויוצאים שותפים שונים (עמ' 7, ש' 6-8, ש' 29-30), וכי שולם לו עבור הסחורה בשיקים של חברות שונות, כך שהיה ידוע לו על שינויים שחלו ביחס לבעלות בעסק. מעדותו עולה כי הוא לא הוטרד מכך, כל עוד שולם לו עבור הסחורה, כפי שהיה במהלך השנים (עמ' 9, ש' 26-27ׂ). שנית, על-אף שבאופן תמוה ביותר הרישום בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת נותר על שם חברת "מוצרי בטון ביאליק בע"מ" (חברה שהוקמה בשנת 1979 ע"י שמעון, שאיננה פעילה משך שנים), ניתן לראות כי החל משנת 2009 הוסף בכרטסת לצד שם החברה הנ"ל מספר הח.פ. של הנתבעת 1, באופן המלמד לכאורה על מודעות מצד התובעת לשינוי שחל ביחס לתאגיד.

39. בסיכומיה בחרה התובעת למקד את טענותיה לחיובו של שמעון בחוב הנתבעת 1 מבעילה של הרמת מסך. לטענה זו אין בסיס. שמעון איננו רשום כבעל מניות בנתבעת 1. לא הונחה תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע כי בפועל הוא היה בעליה של נתבעת 1. מכאן שהסעד של הרמת מסך, הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות, איננו רלוונטי לגביו. מעבר לנדרש אציין, כי טענות התובעת בהקשר להרמת מסך, אף לא הוכחו לגופן. בכל הנוגע לטענות בדבר שימוש לרעה ושלא בתו"ל בהקמת חברות לצורך התחמקות מתשלום חובות, הרי שטענות אלה נטענו בכוללניות וללא הנחת תשתית ממשית, ולעניין זה אפנה לכל האמור לעיל בעניינו של לב.

40. בסיכומיה לא מיקדה התובעת טענה לחבות אישית של שמעון כנושא משרה בחברה ומכוח עילה ישירה כנגדו. בניגוד לסעד של הרמת מסך החותר תחת האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, חיובו האישי של אורגן בחברה מבוסס על מעשיו של האורגן עצמו וחבותו למעשיו הוא. החבות האישית נבחנת על-פי הדין הכללי, וככל שנושא המשרה בתאגיד מקיים באופן אישי את רכיבי העילה היוצרת חבות, הרי שהוא נושא באחריות מכוחה, ואין העובדה כי הוא משמש כאורגן החברה מהווה חסינות מפני הטלת אחריות עליו בגין מעשיו שלו (ראו: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661 (1994). חבות אישית של אורגן בחברה יכולה לצמוח מכוח דיני החוזים, ובפרט עקב הפרת החובה לנהוג בתו"ל במו"מ ובקיום חוזה, וכן מכוח דיני הנזיקין. הפסיקה עושה שימוש בשני המסלולים הנ"ל, החוזי והנזיקי, תוך שקיימות גישות שונות ביחס למסלול העדיף ליישום בהקשר נשוא דיוננו (ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם במאגרים) (2014) פסקה 68 לפסק-דינו של כב' השופט דנציגר; ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (פורסם במאגרים) (2006), פסק-דינו של כב' הנשיא ברק).

41. בכל הנוגע לשמעון, שאיננו בעל מניות בנתבעת כאמור לעיל, נראה כי מסלול החיוב האישי הוא שעשוי להיות רלוונטי להטלת חבות עליו. אלא שסיכומי התובעת בעניינו של שמעון אינם מתמקדים במישור זה, להבדיל מטענה להרמת מסך. כל שטענה התובעת בהקשר זה בסיכומיה ואף זאת באופן כוללני, הוא כי שמעון פעל כלפיה בחוסר תום לב בכך שלא גילה לה שניתן נגדו צו כינוס. עם זאת, משהועלתה שטענה לחוסר תום-לב מצדו של שמעון, אני רואה להתייחס להלן אף לעניין זה.

42. הפסיקה הכירה בכך כי החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במו"מ, חלה ישירות על מי שמנהל את המו"מ ולא רק על הצדדים המתקשרים עצמם (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673). עוד נקבע בפסיקה, כי במקרים מתאימים נגזרת מחובת תום הלב בניהול מו"מ חובת גילוי החלה על נושא משרה בחברה, אודות משבר כספי בו מצויה החברה המתקשרת (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם במאגרים) (2005). עם זאת נפסק, כי על בית המשפט לתת משקל בהקשר זה לאינטרס לגיטימי של בעלי ונושאי משרה של חברה להפעילה גם בתקופות של קשיים כספיים ובניסיון לייצב את מצבה, כאשר הטלת חובת גילוי רחבה אודות מצבה כלפי הצדדים עמם היא נושאת ונותנת עלולה להביא לקריסתה המיידית בשל האפקט של החצנת הקשיים איתם היא מתמודדת. וכך נפסק לעניין זה בע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 מחצבות בע"מ (פורסם במאגרים) (2004):

"השאלה שעליה יש ליתן את הדעת היא אם במועדים הרלוואנטיים קינן בלב הנתבעים חשש ממשי וקונקרטי להפיכתה של החופר לחדלת פירעון. אמנם, גם בהתקיים חשש מעין זה ניתן להקשות, אם ועד כמה חייב צד לעסקה מסחרית לגלות אודות קיומו לצד השני. שאלה זו אינה פשוטה ויש לה פנים לכאן ולכאן. בין היתר יש להביא בחשבון שגילוי כזה עלול להביא לכך שנושיה של החברה יסרבו לספק לה אשראי נוסף, אף ידרשו להעמיד לפירעון מיידי את חובותיה הקיימים כלפיהם, ויובילו בכך לקריסתה הוודאית. הטלתה של חובת גילוי, על רקע החשש מפני התפתחות צפויה כזאת, תציב מנהל, המאמין בתום-לב ביכולתו לחלץ את החברה מן המשבר שאליו נקלעה, בפני גזירה שספק אם יוכל לעמוד בה. ואולם, גם אם אניח - מבלי לפסוק בדבר - כי חובת גילוי כזאת אכן מוטלת על מנהל חברה, למצער בנסיבות שבהן מתקיימים בין הצדדים יחסי אמון מיוחדים, כמו במקרה שלפנינו, הרי שמן הממצאים שקבע בית-המשפט המחוזי כלל לא עולה כי חשש ממשי וקונקרטי כזה אמנם קינן בלב הנתבעים; וממילא אין יסוד לקבוע כי חובת הגילוי - ככל שזו קיימת - אמנם הופרה על-ידם". (ההדגשה הוספה)

43. בענייננו, התבעת בסיכומיה טוענת כאמור להפרת חובת גילוי מצידו של שמעון בכך שלא גילה לה כי ניתן בעניינו צו כינוס במסגרת הליך לפשיטת רגל שנפתח נגדו. אולם הקשר בין הדרדרות מצבו הכספי של שמעון שהוביל למתן צו הכינוס לגביו, לבין הידרדרות מצבה של הנתבעת 1, לא הוברר במסגרת התשתית העובדתית כפי שנפרשה בהליך, כאשר נזכיר כי שמעון עצמו לא היה בעל מניות בנתבעת 1, ואין בפני די ראיות כדי לקבוע ממצא בעניין זה. מכאן שאף אם נניח כי חלה חובת גילוי בעניין זה על שמעון, לא הוכח כי מתקיים קשר סיבתי בינה התוצאה שאירעה.

44. אשר לאי-גילוי מצבה הכספי של הנתבעת 1 בעת רכישת הסחורה, טענה בעניין זה אמנם צוינה בתצהירו של חאלד, אולם התובעת לא חזרה עליה בסיכומיה, כך שהיא נזנחה למעשה. מכל מקום, ומעבר לנדרש, סבורני כי היא לא הוכחה אף לגופה, כפי שיפורט להלן.

45. לעניין זה אקדים ואציין כי ביסוד מסקנתי בעניין זה לא עומדת גרסתו של שמעון בדבר מעמדו המוגבל בחברה, כפי שפורטה בעדותו. עדות זו איננה משכנעת בעיני. שמעון טען לעניין זה כי בעת הרלוונטית הוא הועסק על-ידי הנתבעת 1 "כמנהל תפעול" גרידא, והיה אמון על ההיבט התפעולי של העסק בלבד וללא כל זיקה להתנהלותה הכספית של החברה. טענה זו לא ניתן לקבל על רקע הראיות שהוצגו. ראשית, כפי שעולה בבירור מהראיות, ואף לא הוכחש על-ידי שמעון, שמעון שימש כדירקטור בנתבעת 1 יחד עם לב, והוא רשום ברשם החברות כמנהל החברה (נספח 3 לתצהיר חיידר). הוא אף היה בעל זכות חתימה בחברה (נספח ב' לתצהיר לב) ומכוח זאת אף חתם בפועל על השיקים שניתנו לתובעת (עמ' 40, ש' 4). נתונים אלה אינם מתיישבים על-פניהם עם גרסת שמעון בתצהירו בדבר היותו "מנהל תפעול" גרידא, חסר כל זיקה להתנהלות הנתבעת 1 מעבר לתפעול השוטף. שנית, עיון במסמכים שצורפו לתצהיר לב מעלה כי שמעון, יחד עם לב, חתם בפברואר 2010 על ערבות אישית (ערבות אואל) על שטר החוב שערכה הנתבעת 1 לטובת מר אורי מטיסיס, כנגד הלוואה שהלווה לחברה בסך 245,000 ₪ (נספח ג2 לתצהיר לב). כזכור, הלוואה זו ניתנה לנתבעת 1. אין זה מדרכו של עולם כי עובדים שכירים גרידא חותמים על ערבות אישית להתחייבויות מעסיקתם, בוודאי כשמדובר בערבות בסכום כספי בשיעור לא מבוטל כבענייננו, ומצד שמעון לא ניתן ולו ראשית של הסבר לדבר. שלישית, משקל האינדיקציות הנ"ל באשר למעמדו המשמעותי של שמעון בחברה, גובר לנוכח "ההיסטוריה" של העסק בו מדובר. כפי שעולה מהפירוט בתצהירו של שמעון, תחילת הדברים בחברה שהקים שמעון עם שותף עוד בשנת 1979, בשם "מוצרי בטון ביאליק בע"מ". לאחר מכן הוקמו תחת חברה זו חברות אחרות, כולם בקונסטלציה כזו או אחרת של שימוש בשם "בטון ביאליק", תחילה חברה שנרשמה בבעלות אשתו של שמעון אף שאין חולק כי בפועל – היתה החברה בניהולו ובבעלותו (עדות שמעון, עמ' 36, ש' 15-16, 22-23 ), ולאחר מכן חברות אחרות שהוקמו בעקבות כניסת משקיעים אחרים (תחילה אדם בשם ס. פרץ ולאחר מכן לב). אין חולק כי כל החברות עסקו באותו תחום עיסוק ובאותו מקום עיסוק – עסק לממכר חומרי בניין בקרית ביאליק, וכל אותן שנים, כעולה מעדותו של חיידר, עמד שמעון "בחזית" העסק מול ספקיה (עמ' 27, ש' 28-29; עמ' 28, ש' 9, 18).

46. חרף האמור לעיל באשר לאי-מהימנות גרסתו של שמעון בנוגע למעמדו בחברה, אינני מוצאת כי הונחה בפני תשתית המאפשרת לקבוע חבות אישית של שמעון בגין אי-גילוי מצבה הכספי של הנתבעת 1 לתובעת בעת ההתקשרות לאספקת הסחורה נשוא דיוננו. ראשית, כאמור התובעת למעשה לא העלתה כל טענה של ממש בעניין זה בסיכומיה. שנית, לא הוצגו ראיות כלשהן אודות מצבה הכספי של הנתבעת 1 בעת רכישת הסחורה לאורן ניתן לנתח ולבחון קיומה של חובת גילוי בסיטואציה בה עסקינן. שמעון ולב אף לא נשאלו לעניין זה בעת חקירתם הנגדית לפני. ניתן להסיק אמנם כי מצבה של הנתבעת 1 לא היה שפיר, וזאת נוכח דבריו של לב בדבר ניסיונו לגייס משקיע בחברה בתחילת שנת 2010 עם הגעתו ארצה ולנוכח מצב החברה (סעיף 16 לתצהיר לב). אולם מדבריו אלה עולה גם כי נעשה ניסיון לייצב את מצבה התזרימי של הנתבעת 1 באמצעות קבלת ההלוואה האמורה, ולא ניתן להסיק מהדברים שהחברה הגיעה כבר אותה עת לסף חדלות פירעון. לא הוצגו גם כל ראיות אודות מצב חשבון הבנק של הנתבעת 1 בעת הרלוונטית, מעבר לאמירה בתצהיר חיידר כי החשבון הוגבל בחודש יוני 2010 (סעיף 7 לתצהיר), אמירה שלא גובתה בכל אסמכתא, ושאף אם היא נכונה הרי שאינה מלמדת בהכרח על מצבה של הנתבעת 1 בעת הזמנת הסחורה נשוא דיוננו שסופקה כזכור בין החודשים ינואר ואפריל 2010.

47. בהיעדר תשתית ראייתית בנוגע למצבה הכספי של הנתבעת 1 ערב הזמנת הסחורה על-ידה, באופן שיכול לתמוך במסקנה כי בשלב זה ניתן היה לצפות ברמת חשש ממשי וקונקרטי שהיא תהפוך חדלת פירעון ולא תוכל לפרוע חובותיה, לא הונח הבסיס הנדרש לקביעת חבות אישית של שמעון בשל הפרת חובת גילוי אודות מצבה זה. לא למותר לציין, הטלת חבות אישית על נושא משרה בתאגיד אשר נסבה על חוב של התאגיד עצמו, איננה בגדר צעד של מה בכך, והדבר מחייב תשתית ראייתית איתנה דיה ומשכנעת. המקרה דנן מתאפיין בדלות של ראיות, וחרף הקשיים שאפיינו את עדותו של שמעון בהיבט הכולל, לא מצאתי כי ניתן לחייבו בנסיבות האמורות, בחובה של הנתבעת 1.

סוף דבר:

48. התביעה נגד הנתבעים 2, 3 ו- 4 (שמעון, ל.ר אופק ולב) - נדחית.

49. אשר לפסיקת הוצאות; חרף דחיית התביעה נגד הנתבעים האמורים, מצאתי כי אין מקום בנסיבות המקרה לפסוק הוצאות לזכותם. כפי שעולה מהמפורט לעיל, עדויות השניים כפי שנשמעו בפני נמצאו בלתי מהימנות בנקודות שונות שעמדו במחלוקת, ושיקפו ניסיון מגמתי של כל אחד מהם להרחיק את עצמו כליל מהנתבעת 1 ומכישלונה. בסופו של יום קבעתי כי אין די בבסיס הראייתי שהונח בפני, ובשים לב אף לטענות בהן התמקדה התובעת, כדי לקבל את התביעה האישית כנגדם, אולם סבורני כי יש לתת ביטוי לאופן זה של התנהלותם בהליך על דרך של אי-פסיקת הוצאות לזכותם.

ניתן היום, ט"ו אדר א' תשע"ו, 24 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.