לפני: כב' השופט אלכס קוגן

נציג ציבור (עובדים) מר חריש נזאם

נציג ציבור (מעבידים) מר מיכאל קנדל

פסק דין

1. השאלה השנויה במחלוקת בתיק זה היא - האם במסגרת חישוב זכאותה של גב' ג'בארין ח'דיג'ה (להלן: "התובעת"), לגמלת הבטחת הכנסה, יש לקחת בחשבון בחישוב הכנסותיה חמישית משווי שני מבנים (מאפיה ושלד) אשר הועברו, על פי הסכם מתנה מיום 3/12/01, לבעלה של התובעת ול- 4 הבנים שלהם.

השתלשלות העניינים בתיק:

2. העובדות בתיק אינן שנויות במחלוקת, ונקבעו בהתאם להסכמת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 28/2/12, כדלקמן:

"א. מדובר בקרקע המצויה בחלק מחלקה 7 גוש 20433 בשכונת עין א-נבי באום אל פחם.

מדובר במגרש ששטחו 1168 מ"ר.

ב. על פי הסכם מתנה מיום 3.12.01, הועברה הקרקע/המגרש בחלקים שווים לבעלה של התובעת ול- 4 הבנים שלהם.

ג. על השטח קיימים שני מבנים.

במבנה אחד בקומת הקרקע ממוקמת דירת מגוריו של התובע ושל אישתו ומעליה יש שלוש דירות נוספות שבכל אחת מהדירות גרים בניו של התובע.

הקומה האחרונה באותו בנין בו ממוקמת דירת מגוריו של התובע, כונתה על ידי הנתבע בכתב ההגנה "שלד" (להלן: "השלד")

ד. בבנין השני יש מאפיה ועוד שתי דירות שגם כאן המאפיה מופעלת על ידי הבן זכריה ובדירות גרים בניהם הנוספים של התובעים.

ה. הנתבע מייחס הכנסות לתובע כדלקמן:

חמישית משווי המאפיה וזאת עד לחודש 1/06 כשהנתבע טוען, כי הבן זכריה החל לשלם ארנונה החל מחודש 12/00 ולכן הוא ספר 5 שנים עד 1/06.

מנגד טוען התובע שהנתבע לקח את שווי המאפיה וייחס חמישית ממנה להכנסותיו של התובע משך 24 חודשים עובר ל- 1/06 וזאת החל מ- 1/04.

התובע טוען שלא היה מקום מלכתחילה לייחס לו חמישית משווי המאפיה וזאת משום שהבן זכריה בנה את המאפיה מכספו הפרטי, הוא החל בבניה בשנת 98 וסיים את הבניה והכשיר את המאפיה בשנת 2000 וזאת בהסכמת אביו והאחים שלו שהמאפיה שייכת לו באופן בלעדי, המאפיה נרשמה על שם הבן זכריה במס רכוש ב- 2008 לפי בקשת הנתבע.

כמו כן, מייחס הנתבע לתובעים הכנסות מהשלד, חמישית משוויו, וזאת עד לחודש 4/13, זאת משום שלטענת הנתבע דירת השלד נרשמה על שם הבן זכריה, במס רכוש, רק בחודש 5/08.

התובעים טוענים שגם כאן השלד נבנה על ידי הבן זכריה בשנת 2008 מכספו ומלכתחילה לא היה מקום לקחת ולייחס לו הכנסות למי מהתובעים".

3. השאלות הדורשות הכרעה בתיק זה הן- האם כדין ייחס הנתבע את ההכנסות הבאות לתובעת:

* חמישית משווי המאפיה לתקופה שמחודש 12/00 (המועד בו החל הבן זכריה לשלם ארנונה) ועד לחודש 1/06 (תום 5 שנים).

* חמישית משווי השלד, עד לחודש 4/13 (- 5 שנים מחודש 5/08, שאז נרשמה דירת השלד על שם הבן זכריה).

4. עיקר טענות התובעת:

א. אין כל מקום לייחס לתובעת חמישית משווי המאפיה, מאחר והבן זכריה בנה את המאפיה מכספו הפרטי, החל בבניה בשנת 98 וסיים את הבניה והכשיר את המאפיה בשנת 2000, בהסכמת אביו ואחיו שהמאפיה שייכת לו באופן בלעדי.

ב. השלד נבנה על ידי הבן זכריה בשנת 2008. כך, שאין כל מקום לייחס לתובעת בעלות של חמישית מהמאפיה והשלד וכך גם לא חמישית מההכנסות בגינם.

ג. אין כל נפקות למועד בו החל לשלם זכריה ארנונה, שכן הנכסים אינם שייכים לתובעת, לא הוקמו על ידה והיא אינה נהנית מפירותיהם.

5. עיקר טענות הנתבע:

א. התובעת לא הוכיחה שבנה זכריה הוא שבנה מכספו הפרטי את המאפיה ואת השלד.

ב. בהתאם להסכם המתנה מיום 3/12/01 המאפיה והשלד הינם הרכוש המשותף של כל הנהנים, ועל כן, יש לזקוף לתובעת חמישית משווי נכסים אלו.

ג. הבן זכריה משלם מיסי ארנונה על המאפיה החל משנת 2000, ועל כן, יוחסו לתובעת חמישית מהמאפיה עד לחודש 12/05.

ד. השלד הועבר על שמו של זכריה במס רכוש בחודש 5/08, ועל כן, יש לייחס חמישית ממנו לתובעת במשך 5 שנים ועד לחודש 4/13.

דיון והכרעה

6. סעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה"), קובע:

"הגימלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגימלה, שהיה זכאי לה לפי סעיפים קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה".

7. סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה קובע:

"9. (א) בחוק זה,

"הכנסה" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות -

...

(4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם הנכס הוא של ילדו של הזכאי הנמצא עמו ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה;

(ג) לענין סעיף זה, "נכס" - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל, למעט מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח (בסעיף זה – דירת מגורים).

"סכום שאינו מובא בחשבון" – סכום כמפורט להלן:

(1) סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לסכום הבסיסי כפול ארבע, ולגבי מי שעמו ילד או שיש לו בן זוג - סכום שאינו עולה על הסכום הבסיסי כפול שש".

8. מטרתו של חוק הבטחת הכנסה הינה, לאפשר סיפוק צרכיו המינימאליים של מי שאין לו הכנסה מתאימה. אין החוק מיועד לאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו (דב"ע נב/ 111- 04 המוסד לביטוח לאומי נ' אחמד מוחמד אל חג'וג'י, פד"ע כד 507).

9. נקודת המוצא בחוק הבטחת הכנסה הינה כי, בעל רכוש אינו זקוק לקצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימאלית (דב"ע נא/ 28- 04 מזל טוב מטילדה מטלון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 498).

10. תקנה 10(א) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הבטחת הכנסה"), קובעת:

"כהכנסה חודשית מנכס יראו את השיעורים הנקובים בפסקאות (2) ו-(3) להלן לפי העניין, מחולקים ב-12, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל- לפי הסכום הגבוה יותר".

11. תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה קובעת:

"11. הועבר נכס, שהיה בבעלותו או בחכירתו של התובע גימלה או של בן זוגו, לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, יראו את הנכס כשייך למעביר הנכס -

(1) אם הנכס הועבר תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגימלה;

(2) אם הנכס הועבר לילדו, כל עוד הוא ילד הנמצא בהחזקתו, אף אם חלפו יותר מחמש השנים האמורות בפסקה (1)".

12. מטרתה של תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה הינה למנוע העברת נכסים פיקטיבית שתאפשר קבלת גמלה בלא התנתקות מהרכוש. וכך פסק בית הדין הארצי לעבודה בהקשר זה בדב"ע נג/ 215- 04 מנסור סובחי נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך א (2) 674:

"מכאן, כי מבוטח הפועל בתום לב על מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להיחשב בנסיבות מסוימות, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כמי שהעביר נכס, אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין. במקרה כזה אין פיקציה המיועדת לעקוף את הוראות החוק. כמו כן, במקרים שההעברה נחשבת כתקפה כעבור חמש שנים ניתן לבדוק בתקופה זאת שלא נעשתה קנוניה בין המבוטח לבין בניו. כך, מבוטח שחתם על יפוי כוח בלתי חוזר נחשב כמי שהעביר את הנכס (דב"ע מז/04-96). לעומת זאת, מבוטח שנותן לבניו להשתמש בנכס, אך לא פעל כדי להעבירו ונשאר בעל המקרקעין עדיין נחשב כבעל הנכס לצורך חוק הבטחת הכנסה (דב"ע נג/04-137)".

13. נזכיר, כי בהתאם להלכה הפסוקה, מבקש גמלה שנתן רשות לבנו לבנות על הקרקע, יש לשום את המקרקעין שבבעלותו בלא להביא בחשבון את שווי עלות הבניה של המבנה שבנה הבן והחלק שיובא בחשבון הוא שווי זכויות הבנייה, שנותרו קניינו של מבקש הגמלה כבעל הקרקע (עב"ל 1078/00 פואז מוחמד נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 12/12/01)).

14. כאמור, לטענת התובעת, אין לייחס לה בעלות של חמישית מהמאפיה והשלד וכך גם לא חמישית מההכנסות בגינם.

15. ביום 31/12/12 התקיים לפנינו דיון הוכחות בסוגיות הבאות:

- האם כטענת התובעת, בנה זכריה הוא שבנה את המאפיה מכספו הפרטי, וכן, מועד תחילת וסיום הבניה.

- האם כטענת התובעת, בנה זכריה בנה את השלד מכספו הפרטי ומועד תחילת וסיום הבניה.

16. בנקודה זו יאמר, כי לאחר שעיינו במכלול הראיות, תצהירים, עדויות והמסמכים השונים שהוגשו לתיק, שוכנענו כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה טענותיה, ומשכך דין תביעתה להידחות- הכול כפי שנפרט להלן:

א. התגלו סתירות מהותיות בין גרסתה של התובעת, לבין גרסת בנה- זכריה:

* התובעת העידה לפנינו, שזכריה עבד בנגריה, חסך כסף וכל פעם התקדם בבניית השלד והמאפיה בהתאם ליכולת שהייתה לו באותה העת.

כמו כן, זכריה ביקש הלוואות מחברים שלו לצורך הבניה.

התובעת לא זכרה באיזו שנה זכריה בנה את השלד, וכך גם לא זכרה את המועד בו הוא החל לבנות את המאפייה.

לטענת התובעת, זכריה קנה את חומרי הבנייה והוא יחד עם אחיו "בנו בידיים שלהם אחרי העבודה, הוא רק קנה חומר" (עמ' 19- 18 לפרוטוקול)

* זכריה העיד לפנינו, כי את כל הציוד שרכש להפעלת המאפיה הוא קנה בשטחים בסך של כ- 40,000 ₪- 30,000 ₪, ולכן אין לו קבלות על הרכישות (עמ' 25 לפרוטוקול).

בשונה מהעדות שמסרה התובעת העיד זכריה בבית הדין שהוא הביא פועלים מהשטחים לבנות את המאפייה, ו"לא אני בניתי בידיי, אני לא עובד בבניין" (ש' 3- 1, עמ' 26 לפרוטוקול).

ב. יצוין, כי מעדותו של זכריה עלה בבירור שהוא החל לעבוד במאפיה בשנת 2003. עם זאת, התובעת הציגה לפני בית הדין אישור מעיריית אום אל פאחם, לפיו זכריה משלם ארנונה על המאפייה משנת 2000 (מוצג נ/2) וזכריה רשום כעצמאי אצל הנתבע החל מחודש 1/03 (מוצג נ/2) (עמ' 24- 22 לפרוטוקול).

משנשאל על כך זכריה הוא השיב: "בית הדין אומר לי, שלטענת הנתבע, צורפו לתביעת אבי מסמכים שהתחלתי לשלם ארנונה על המאפיה משנת 2000, ואני משיב, שהמקום עדיין היה אז ריק ולא מוכן לעבודה" (ש' 5- 3, עמ' 24 לפרוטוקול).

יובהר, כי שווי המאפיה נלקח בחשבון על ידי הנתבע מחודש 12/00 ועד לחודש 12/05, בהתאם לאישור תשלום הארנונה (ראה סיכומי הנתבע).

ג. התובעת לא הציגה לפנינו כל ראיה שהיא, המעידה על כך, שאכן כטענתה, בנה זכריה בנה את המאפיה והשלד מכיסו הפרטי, וכך גם לא הוכיחה את מועד תחילת וסיום הבנייה- ושוב נחזור בהקשר זה ונפנה, לעדותו של זכריה, לפיה, הוא החל להפעיל את המאפייה משנת 2003, כאשר בשנת 2000 המקום היה סגור, ואילו הוצג אישור תשלום ארנונה החל משנת 2000.

17. משאלו הם פני הדברים, נוכח הסתירות המהותיות בין גרסת התובעת לגרסת בנה זכריה, ומשלא הרימה התובעת את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת טענותיה, דין התביעה להידחות.

סוף דבר

18. התביעה נדחית.

19. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ג, (13 יוני 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.