ברנרד דריי (להלן: "דריי") תושב ניר חן, קיבל זכות למגרש בקרקע ההרחבה של המושב. במסגרת הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בהליך אחר, היה זכאי דריי להמליץ על מועמד מטעמו לרכישת המגרש מהנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). דריי המליץ על מר סויסה ציון (להלן: "סויסה") לקבלת המגרש וביום 31.12.07, נחתם הסכם בין הנתבעת לסויסה לקבלת המגרש במסגרת ההרחבה. סויסה שילם לנתבעת את הוצאות הפיתוח ואת כל התשלומים שנדרשו ממנו כמשתכן חדש, למעט דמי היוון למנהל מקרקעי ישראל.

סויסה החליט שלא לבנות על המגרש את ביתו ותחת זאת, מכר לתובעים, על פי הסכם מיום 3.9.08, את זכויותיו במגרש. התובעים פנו לנתבעת וביקשו אותה לחתום על מסמכים המופנים למנהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י" או "המנהל") כמקובל בהקצאה ראשונה של מגרש. הנתבעת סירבה לעשות כן, בטענה שאין המדובר הוא בהקצאה ראשונה וכי חתימתה על המסמכים המבוקשים, תהווה הצהרה כוזבת כלפי ממ"י. מכאן התובענה למתן צו עשה כנגד הנתבעים, המחייב אותם לחתום על כל מסמך, על פי הוראות ממ"י, כדי לבצע רישום המגרש נשוא התובענה, על שם התובעים. כן נתבע סעד כספי בסכום של 225,000 ₪, בטענה כי סירובם של הנתבעים לחתום על המסמכים, גרם לתובעים נזק כספי. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") שימש בזמנים הרלוונטיים כיו"ר וועד האגודה של המושב, ונוכח סירובו לחתום על המסמכים כאמור, נתבע גם הוא.

במהלך הדיונים, הגיעו הצדדים להסדר חלקי, לפיו הנתבעת לא תחתום על מסמכי הקצאת המגרש כהקצאה ראשונה, אלא כי היא תחתום על מסמכי הקצאה ראשונה על שם סויסה ולאחר שממ"י יחתום על הסכם פיתוח עם סויסה, תחתום האגודה על הסכמה להעברת הזכויות מסויסה לשם התובעים. הסדר פשרה חלקי זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 4.12.11. בעקבות כך, נותר לדון בטענות הצדדים באשר לשאלה אם קיימת הייתה על הנתבעת החובה לחתום על מסמכים כהקצאה ראשונה ובטענות התובעים כי נגרם להם נזק בשל סירוב הנתבעת.

טענות התובעים

להלן, בתמצית, טענות התובעים כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומיהם:

1. חתימתה של הנתבעת על טפסי ממ"י להקצאה ראשונה על שם התובעים, אילו הייתה נעשית, לא הייתה בבחינת הצהרת שקר למנהל.

2. הנתבעת מעולם לא חתמה על הפניה לממ"י לטובת סויסה ולכן, לא הייתה מניעה לכך שתחתום על הפניה למנהל, כהקצאת המגרש לתובעים בהקצאה ראשונה. מבחינת המנהל, המדובר היה בהקצאה ראשונה.

3. סירובה של הנתבעת לחתום על מסמכים כאמור, מנע מן התובעים לקבל משכנתא ורק לאחר 4 שנים, משעלה בידיהם לגייס את סכום דמי ההיוון לממ"י, יכלו לבצע את העברת הזכויות, לאחר שבוצעה הקצאה ראשונה על שם סויסה.

4. גם על פי לשונם של טפסי ההקצאה הראשונה, המקובלים בממ"י, לא הייתה חתימתה של הנתבעת על אותם הטפסים בבחינת הצהרה כוזבת.

5. הנתבעת לא ביססה את סירובה באופן משפטי ולא צירפה חוו"ד משפטית שתתמוך בטענתה כי החתימה על הטפסים תהווה הצהרה כוזבת.

6. התובעים פנו לאגודה וקיבלו את אישורה, עוד בטרם חתמו על ההסכם לרכישת המגרש מסויסה.

7. אחריותו של הנתבע, מקורה בהתנהלותו של זה מתוך מניעים פסולים, אשר אינם קשורים למחלוקות המשפטיות שבין התובעים לנתבעת. אחריותו היא על פי פקודת הנזיקין ובאנלוגיה מחוק החברות.

8. לתובעים נגרם נזק בשל עליית מחיר הקרקע ממועד סירובה של האגודה ועד למועד תשלום דמי ההיוון למנהל, כך שהתובעים נאלצו לשלם סכום גבוה ב- 150,000 ₪ מן הסכום אשר היה עליהם לשלם, אילו לא הייתה התובעת מסרבת, בזמנה, לחתום על טפסי ממ"י להקצאה ראשונה לתובעים. כן נגרם לתובעים נזק בשל דמי שכירות שנאלצו לשלם, במשך 4 שנים, היא תקופת עיכוב הבנייה של ביתם במגרש ההרחבה. עוד טוענים התובעים, כי נגרמה להם עגמת נפש וכי גם על כך הם זכאים לפיצוי.

טענות הנתבעים

להלן, בתמצית, טענות הנתבעים כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומיהם:

1. בין הנתבעת לסויסה נחתם הסכם משתכן (להלן: "ההסכם המשתכן") ובעקבותיו, הופנה סויסה לממ"י כמומלץ לקבלת מגרש בהרחבה, בפטור ממכרז. במקביל, דווחה העסקה לרשויות המס. סויסה החליט לספסר בקרקע ולמכור אותה לתובעים, מבלי שניתנה על כך הסכמה בכתב מהנתבעת ובניגוד לסעיף 8.1 להסכם המשתכן.

2. הלכה למעשה, סויסה מכר לתובעים את הזכות להקצאת המגרש, כאשר לא הייתה לו כל זכות לעשות כן, היות והדבר נגד את סעיף 8.1 להסכם המשתכן. היה על סויסה לממש את הזכות לרכישת המגרש ורק לאחר מימושה, לרבות בנייה על המגרש, רשאי היה למכור את המגרש לצד ג' – לתובעים.

3. הממליץ הראשון על מגרש ההרחבה, על פי פסק הדין, הוא דריי, והוא עשה זאת לטובת סויסה ולא כטענת התובעים, לפיה הממליץ הוא סויסה לטובת התובעים, כמומלצים. המלצת הנתבעת בשם בעל הנחלה, היא המלצה אישית והיא לא ניתנת להעברה. כך על פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1271, הוראת אגף 101, סעיף 2.3. על פי החלטה זו, במידה והמומלץ אינו מעונין לממש את ההמלצה, ההמלצה בטלה ורק האגודה רשאית להמליץ על מישהו אחר.

4. מכאן, כי דרישת התובעים לחתימת האגודה על מסמכים המופנים למנהל, כהקצאה ראשונה, היא מופרכת, שכן הנתבעת מחויבת בהוראות ממ"י. לא ניתן לחרוג מהוראות ממ"י, ללא הסכמתו של זה האחרון.

5. אין יריבות ואין עילת תביעה כנגד הנתבע, שכן הוא פועל בהתאם להנחיות משפטיות של היועץ המשפטי מטעם הנתבעת, ומשזה קבע שיש מניעה חוקית לחתום על המסמכים כהקצאה ראשונה, בהיות הדבר הצהרה כוזבת, פעל הנתבע כראוי. טענותיהם של התובעים כנגד הנתבע, הינן מפי השמועה וחסרות בסיס. לא הוכחו כל מניעים אישיים להתנהלותו של הנתבע.

6. הנזקים להם טוענים התובעים לא הוכחו כלל וכלל.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שבפניי, מצאתי שדין התביעה להידחות.

המחלוקת שבין הצדדים היא, בעיקרה, משפטית. אין מחלוקת ביניהם לגבי השתלשלות הדברים, בכל השלבים של הקצאת המגרש בהרחבה והעברת הזכויות בו, עד להקנייתן של אלה לתובעים. גם מקום שעולות מחלוקות עובדתיות כגון בשאלה עם ידעה הנתבעת על העברת הזכויות בין סויסה לתובעים עוד לפני חתימת ההסכם להעברת הזכויות לתובעים, הרי לצורך מתן פסק הדין בתובענה, כלל אין צורך בהכרעה במחלוקות העובדתיות. מכאן, כי גם אין צורך להיזקק לטענות הנתבעים לגבי הסתירות והתמיהות שעלו בעדויות התובעים.

התובעים לא הצביעו על מקור החובה של הנתבעת לחתום על המסמכים המפנים אותם למנהל, כמי שקיבלו הקצאה ראשונה במגרש. פרט לטענות כלליות כי לא הייתה לתובעת כל סיבה מוצדקת שלא לחתום על המסמכים כאמור, אין כל אסמכתא באשר לחובתה של הנתבעת לחתום על אותם המסמכים.

סויסה, אשר היה המומלץ מטעם דריי, קיבל הפניה לממ"י, כמי שזכאי להקצאה ראשונה של הקרקע. על כך העיד סויסה מפורשות:

"ש. אתה קיבלת אישור מהאגודה למפנות (צ"ל: לפנות – י.א) למ.מ.י בלי מכרז?

ת. נכון, באותם התנאים שהיו באותה תקופה".

(עמ' 15, שו': 3-4 לפרוט' מיום 13.6.13).

מכאן, כי לא היה מקום לדרוש מן הנתבעת שתחתום על מסמכי ממ"י, המקובלים בהקצאה ראשונה של קרקע בהרחבה של מושב, כאשר מקבלי ההקצאה הם התובעים.

גם אם לא היה מקבל סויסה, בפועל, את מסמך ההקצאה, הרי גם אז לא היה מקום לחייב את האגודה לחתום על המסמכים, כבקשת התובעים.

בסיכומי התובעים מצוטטים במלואם המסמכים עליהם נתבקשה הנתבעת לחתום. באותם המסמכים קיימות הצהרות שונות עליהן אמורה לחתום האגודה. כך, על האגודה להצהיר, כי בגין המלצתה להחכרת המגרש לאדם מסוים, משולמים לאגודה הוצאות פיתוח, לרבות העמסת תשתיות, בסכום נקוב. כן על האגודה להצהיר, שהיא לא הסכימה ולא הרשתה לאף אדם או גורם, לגבות מהמועמדים סכום אחר ונוסף על האמור לעיל. נכון הדבר כי לא נאמר באותו המסמך (נספח ג' להוראת אגף 101) כי התשלום מתקבל מהמועמד הספציפי אשר שמו נקוב באותו הטופס. יחד עם זאת, הפרשנות ההגיונית והפשוטה של הטופס היא כי המועמדים אשר שמם נרשם בטופס, הם אלה ששילמו את הוצאות הפיתוח לאגודה. לא רק זאת, אלא שהכספים שקבלה האגודה שולמו לה בגין ההקצאה לסיוסה ולא בגין הקצאה לתובעים. לכן, לא ניתן היה לדרוש מן הנתבעת שתחתום על טופס מסוג זה, שהרי לא מהתובעים קיבלה האגודה את הוצאות הפיתוח, אלא מסויסה. עוד על פי אותו הטופס, היה על האגודה לאשר שהיא לא הסכימה שאדם אחר יגבה מהמועמדים סכום נוסף על הוצאות הפיתוח. הכיצד ניתן לדרוש מן האגודה שתחתום על הצהרה מסוג זה, שעה שהיא ידעה שסויסה גבה מן התובעים סכום כסף עבור העברת הזכות אליהם? הוא הדין לגבי נספח ו' להוראת אגף 101, הוא הטופס השני אשר צוטט בסיכומי התובעים ואשר בו מופיעות הצהרות זהות לנ"ל.

אם כן, אילו חתמה הנתבעת על הטפסים כדרישת התובעים, אין ספק כי הייתה מצהירה בפני המנהל הצהרת שווא כוזבת, באשר המועמדים לקבלת ההקצאה ומומלצי האגודה לא היו התובעים אלא סויסה, ולא מן התובעים קיבלה הנתבעת תשלום עבור הוצאות פיתוח, אלא מסויסה בלבד וזאת בשל הקצאה לסויסה ולא לתובעים.

אני דוחה את טענתם של התובעים, לפיה הנתבעת לא ביססה את טענותיה באופן משפטי ולא צרפה חוו"ד משפטית שתתמוך בטענתה, לפיה היה עליה להימנע מלחתום על הטפסים כבקשת התובעים. על מנת לבסס טענה משפטית בבית משפט בישראל, טענה המעוגנת בדין הישראלי, אין צורך בחוות דעת משפטית וטענתם זו של התובעים לא ברורה לי כלל וכלל. לעניין זה, לא למותר להדגיש, כי נטל השכנוע מוטל על כתפיהם של התובעים, כך שעליהם לבסס, בין בטענות משפטיות, ובין בעדויות, כדוגמת עדות של נציג מוסמך מטעם המנהל, את טענתם כי הנתבעת הייתה חייבת לחתום על אותם הטפסים או כי לא הייתה כל מניעה שהיא תחתום עליהם. בנטל שכנוע זה לא עמדו התובעים כלל וכלל.

חייב אני לומר, שלא ברורה לי התעקשותם של התובעים לקבל את הזכויות במגרש כהקצאה ראשונה ולא כמקבלי זכויות מן המומלץ סויסה. הנתבעת, בכל אחד ואחד מן השלבים, גם לפני הגשת התובענה, הבהירה לתובעים, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי היא תסכים לחתום על המסמכים להעברת הזכויות בין סויסה לתובעים, על פי כללי ממ"י. אכן כך אירע בפועל, במהלך בירור התובענה ועל פי ההסדר אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי. אילו לא היו התובעים מתעקשים ללכת בדרך עקלתון במקום בדרך ישירה, על פי העובדות כהווייתן, לא מן הנמנע כי תהליך העברת הזכויות על שמם היה מתקצר במספר שנים ויתכן כי התובענה כלל לא הייתה באה לעולם. מבחינה זו, אין לתובעים להלין אלא רק על עצמם.

יש לקבל את טענת הנתבעים, כי הועדה שהתקיימה בעניינם, החליטה לקבל אותם כחברים באגודה בלבד, והדבר לא היווה אישור להמליץ על התובעים כמומלצים לקבלת הקצאה ראשונה. טענתם של התובעים בעניין זה, בלתי מבוססת לחלוטין.

אני דוחה את טענת התובעים, לפיה הנתבע פעל ממניעים אישיים. המדובר הוא בטענה בעלמא ומהם אותם מניעים אישיים - כלל לא שמענו. ממילא, אין ולו בדל של ראיה לעניין קיומם של מניעים אישיים כאלה או אחרים. כל שמונח בפניי היא עדות מפי השמועה אשר גם בה לא קיים פירוט מהם המניעים האישיים. לא היה כל מקום לכלול את הנתבע בין הנתבעים.

נוכח המסקנות האמורות, אין מקום לדון בנזקים הנטענים על ידי התובעים ובשיעורם. שאר טענות הצדדים אינן דרושות לצורך ההכרעה במחלוקות המהותיות בתיק זה.

סוף דבר

התובענה נדחית. התובעים ישלמו לכל אחד מן הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 14,160 ₪ (כולל מע"מ).

זכות ערעור – כחוק.

ניתן היום, י"ב אייר תשע"ד, 12 מאי 2014, בהעדר הצדדים.