13 אוקטובר 2013

1. התובעים הועסקו כדוורים אצל הנתבע, מר שמואל ולדמן (להלן: "הנתבע" או "מר ולדמן"), אשר בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, היה בעל עסק למתן שירותי דיוור לגופים מסחריים שונים. תביעתם הנה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתם אצלו.
2. רקע עובדתי
3. כאמור לעיל, התובעים הועסקו אצל מר ולדמן כדוורים. התובעת 5 הועסקה בנוסף גם כמחלקת עיתונים ואילו התובעת 6 הועסקה בנוסף גם כמנהלת סניף הדואר, עד להעברת הבעלות בעסק לידי בנו של הנתבע, מר אורי ולדמן (להלן: "הבן" או "מר אורי ולדמן"), ביום 1.11.09.
4. משכורתם של התובעים חושבה בהתאם לכמות המעטפות או החוברות שחילקו בפועל, על פי תעריף שנקבע מראש לכל מעטפה. כמו כן, שכר זה כלל הוצאות נסיעה ודמי הבראה, ופוצל בתלושי השכר של התובעים לשכר יסוד, הוצאות נסיעות והבראה.
5. עד חודש 1/2009 התנהלה מערכת ההתקשרות בין התובעים לנתבע באמצעות בנו של הנתבע, מר אורי ולדמן, לרבות קבלתם לעבודה, קביעת שכרם ותנאי עבודתם, נהלי עבודה וכיו"ב.
6. ביום 1.1.2009 נחתם בין התובעים לנתבע הסכם עבודה. סעיפי ההסכם כללו, בין היתר, פירוט בדבר מדרג כמות המעטפות לחלוקה והשכר בגינן, ובנוסף נקבע, בכתב ידו של הנתבע, כי תוקף ההסכם הינו רטרואקטיבי, החל מיום תחילת עבודתו של כל תובע.

כן נקבע בסעיף 7 להסכם, כי: "השכר כולל הבראה, ונסיעות, שיפורטו בתלוש המשכורת".

1. ביום 1.11.09 הועבר העסק , כאמור לעיל, לבעלותו של הבן, מר אורי ולדמן ובסמוך לאחר מכן, ביום 13.12.09, פנה בא כוח התובעים לנתבע בדרישה לתשלום זכויותיהם בגין הפסקת יחסי עובד- מעביד. פניה נוספת נעשתה ביום 27.1.10.
2. תשובתו של הנתבע ניתנה ביום 10.2.10, ובה השיב, כי זכויותיהם של התובעים שולמו על פי חוק וכפי המוסכם בין הצדדים.
3. תמצית טענות התובעים
4. התובעים טענו, כי עם תחילת עבודתם ועד ליום 1.1.09, לא נחתם הסכם עבודה בינם לבין הנתבע, וכי מר אורי ולדמן, אשר קיבלם לעבודה, סיכם עימם כי משכורתם תחושב בהתאם לכמות המעטפות שיחלקו בפועל, על פי תעריף שנקבע מראש לכל מעטפה, וכי בנוסף ישולמו להם כל הזכויות הסוציאליות המגיעות להן, ובכלל זה הוצאות נסיעה והבראה.
5. לטענתם, בניגוד לסיכום הנ"ל, נהג מר ולדמן לנכות משכרם הוצאות נסיעה, הבראה וחופשה, תוך פיצול שכרם לרכיבים פיקטיביים שונים.
6. עוד טענו התובעים, כי הסכמי העבודה מינואר 2009, נכפו עליהם, מבלי שניתנה להם שהות לעיין בהם, ותוך הרעה משמעותית בתנאי עבודתם, והעמדתם בפני ברירה אחת ויחידה- לחתום או להיות מפוטרים מעבודתם אצל הנתבע. מכאן, כי לא נכרת הסכם בר תוקף ועל כן, הסכמי העבודה בטלים. עוד טענו בהקשר זה, כי הסעיף בהסכם העבודה, בכתב ידו של הנתבע, אשר החיל לכאורה הסכם זה באופן רטרואקטיבי על כל תקופת עבודתם, הוסף לאחר החתימה על ההסכם, מבלי שהדבר הובא לידיעתם, וממילא ללא הסכמתם.
7. כמו כן, טענו התובעים, כי הם זכאים לתשלום זכויות שונות כגון: דמי חגים, ימי חופשה, הפרשות לפנסיה (ביחס לתובעות 3 ,4 ו-5) וכן, תשלום בגין שעות נוספות (ביחס לתובעת 6).
8. תמצית טענות הנתבע
9. הנתבע הקדים וטען, כי נחתמו בינו לבין התובעים הסכמי עבודה, אשר הועלמו במתכוון על ידי בנו, אורי, וזאת כחלק מסכסוך משפחתי הנטוש ביניהם.
10. באשר לתביעתם לתשלום רכיבי שכר שונים, טען, כי אלה שולמו לתובעים, כפי שהדבר מצא ביטויו מידי חודש בתלושי השכר.
11. עוד טען, כי נאלץ לערוך שינויים בהסכם העבודה של התובעים, בשל אילוץ שמקורו בלקוח לו נתן שירותי דיוור. ביחס לחוזי ההעסקה, טען מר ולדמן, כי במעמד החתימה התובעים ביקשו לערוך שינויים, וכי בכל מקרה כל אחד מהם קרא את ההסכם עד תומו, אישר אותו בחתימת ידו וקיבל עותק הימנו במצורף לתלוש השכר של חודש פברואר 2009.
12. ולבסוף, ביחס לתובעת 6, הכחיש הנתבע את זכאותה לקבלת שעות נוספות.

דיון והכרעה

א. לשאלת זכאותם של התובעים לדמי נסיעות והבראה עד ליום 1.1.09

התשתית הנורמטיבית

1. סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 קובע, כי אין לכלול בשכר תשלום בגין שעות נוספות או דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה. מכאן, כי אין מניעה לכלול בשכר תשלום בגין הוצאות נסיעה או הבראה, וזאת בכפוף לכך כי ישנה הסכמה מפורשת וחד משמעית להכללת רכיבים אלו בשכר העבודה (דבע (ארצי) 3-63/98 גלי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91 (1999).
2. בעע (ארצי) 228-08 דפנה אקרמן נ' דיקולור בע"מ (6.7.10), (להלן: "עניין אקרמן") קבע בית הדין הארצי כי לגבי תנאים בהסכם עבודה המתייחסים לזכויות שאין מקורן בחוק אלא בצווי הרחבה, כמו הוצאות נסיעה והבראה, הסכמה בדרך התנהגות להכללת רכיבים אלה בשכר עבודה, יכולה להתפרש כהסכמה מפורשת.
3. מכאן, שעלי לבחון האם הסכימו התובעים להכללת רכיבים אלו בשכרם בצורה מפורשת או מכללא.
4. אין מחלוקת, כי לא נמסרו לתובעים תנאי העסקתם בכתב על פי הוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב- 2002. בענייננו, הגם כי המדובר בתקופה שקדמה לתיקון החוק, הרי שלאור מגמת הפסיקה בהעדר רישומים כמתחייב בחוק, הנטל להוכיח את תנאי העבודה שסוכמו עם התובעים, עובר אל הנתבע (ע''ע (ארצי) 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע''מ נ' אלי אפרים (12.11.08), (להלן: "פסק דין ימית")).
5. הנתבע סומך את טענתו, בין היתר על כך, כי בתלושי השכר הופיע רכיב נסיעות והבראה בנפרד משכר היסוד. לטענתו, תלושי השכר משקפים את התמורה אותה קיבלו התובעים מידי חודש בגין רכיבים אלה. עוד טען הנתבע, כי התובעים חתמו על הסכם עבודה אשר כלל הסכמה מפורשת בדבר שכר הכולל הוצאות נסיעה ודמי הבראה. הסכם זה הועלם במכוון על ידי בנו, מר אורי ולדמן.
6. אכן, הכלל הוא כי תלושי שכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם, ועל התובע, הטוען אחרת, מוטל נטל ההוכחה בעניין (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת נ' שלום גל והמוסד לביטוח לאומי פד"ע כ' 19 (1988)).

ומן הכלל אל הפרט

1. אקדים ראשית לאחרית. נחה דעתי כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה כי תלושי המשכורת אינם משקפים את תנאי העבודה אשר סוכמו עמם, ואת טעמיי אפרט.
2. אין חולק, כי מר אורי ולדמן שימש כמנהל התפעולי בעסקו של אביו הנתבע, והוא שקיבל את התובעים לעבודה וסיכם עימם על תנאי העבודה והשכר. יחד עם זאת, תשלום השכר בפועל והנפקת תלושי השכר היו באחריותו של הנתבע, לאחר קבלת הנתונים הרלוונטיים מבנו.
3. מעיון בתלושי השכר של התובעים עולה, כי חיבור רכיבי השכר (שכר יסוד, הבראה ונסיעות) מוביל לסך השכר לו היו זכאים התובעים בגין חלוקת המעטפות. כך לדוגמא, בחודש 8/2009 חילק התובע מעטפות בסך של 5,361 ₪. סכום זה פוצל לסך 114 ₪ בגין נסיעות, 84 ₪ בגין דמי הבראה ו- 5,163 ₪ כשכר יסוד (נספח א'10 ו-ב'3 לתצהיר התובע 1).
4. התובעים העידו, כי עד ליום 1.1.09 הם הועסקו ללא הסכם עבודה וכי מר אורי ולדמן סיכם עימם, כי בנוסף לשכר בגין חלוקת מעטפות, הם יהיו זכאים להוצאות נסיעה והבראה. עוד העידו, כי התלושים אשר קיבלו מידי חודש היו פיקטיביים ולא שיקפו את התמורה אשר סוכמה עימם.
5. וכך העידה תובעת מס' 5:

"ש. וכשכתוב שהשכר כולל נסיעות והבראה?

ת. לא קראתי את זה.

לשאלתך, על הבונוס ידעתי, אך לא ידעתי על הנסיעות וההבראה שלגביהם נאמר שהם ישולמו בנוסף לשכר בגין חלוקת עיתונים ושכר בגין חלוקת מעטפות.

ש. אם אני אומרת לך שמה שאת טוענת עכשיו סותר גם את מה שכתוב בתלושים וגם את מה שכתוב בחוזים עליהם חתמתם?

ת. התלושים הם פיקטיביים לגמרי, כפי שאמרתי בתחילת דברי" (פרוטוקול 6.6.12, עמ' 23 ש' 16-22).

גרסה דומה ניתנה על ידי יתר התובעים (פרוטוקול 6.6.12, עמ' 9 ש' 27-28, עמ' 13-14 ש' 27-28, 1-2 בהתאמה, עמ' 15, ש' 25-27, עמ' 23 ש' 20-22).

1. תובע מס' 1 העיד, כי הוא פנה לאורי ולדמן במחאה על הכללת רכיבי הוצאות נסיעה והבראה בשכר ונענה, כי אביו אינו מוכן לשלם על כך בנפרד, ובלשונו:

"לאחר שעבדתי חודש ימים ועשיתי את החישוב כמה מעטפות חילקתי, ראיתי שבתוך תלוש המשכורת מופיע נסיעות, שזה בתוך חלוקת המעטפות. זה לא מה שסוכם איתי. מה שסוכם איתי שהנסיעות יהיו מעבר לחלוקת המעטפות. ניגשתי לאורי ואמרתי לו שזה לא מה שסיכמנו והוא אמר לי שאני צודק, הוא אמר שילך לאביו לדבר איתו, הוא חזר אלי אחרי יומיים ואמר- אבא שלי לא מוכן לשלם נסיעות."

(פרוטוקול 6.6.12, עמ' 10 ש' 1-5)

בדומה העיד תובע מס' 2 כי פנה למר אורי ולדמן בנושא התשלום (שם, עמ' 14 ש' 12-14).

1. בתצהירו, אישר אורי ולדמן את גרסת התובעים, כי לא נחתם עימם הסכם עבודה לפני ה- 1.1.09, וכי סוכם עימם כי יקבלו תשלום בגין הוצאות נסיעה והבראה בנוסף לתשלום בגין חלוקת המעטפות. עוד הוסיף, כי עובדים רבים פנו אליו בטענות, ומאחר ולא היה בכוחו לעשות דבר בעניין, הוא הפנה אותם לאביו (סעיפים 5,6 ו- 9 לתצהירו של אורי ולדמן).
2. הנתבע העיד כי בנו אורי נהג לערוך טבלה, ובה פירוט כמות המעטפות אשר חילק כל עובד במכפלת מחירי המעטפות לפי המדרג שנקבע לכמויות השונות. לאחר מכן נהג לשלוח לנתבע את שם העובד ואת הסכום המגיע לו בגין חלוקת המעטפות.

לשאלה האם מסכום זה היה הנתבע מקזז רכיב נסיעות, הבראה וחופשה, השיב הנתבע כי:

"כשם שכתוב בהסכם שהשכר כולל הבראה ונסיעות ע"פ החוק, וכך נבנה גם התלוש.

לשאלתך, לא ניכיתי הבראה ונסיעות, כי אם נתתי ביטוי כפי שמופיע בהסכם ההעסקה ועל פי חוק"

(פרוטוקול 25.11.12, עמ' 40 ש' 3-16)

ובהמשך הודה למעשה כי התלושים אינם תואמים את השכר בפועל כי אם "תואמים לסך הכל הכללי" (שם, עמ' 43, ש' 19-20).

כאשר נשאל הנתבע בעדותו כיצד יתכן כי חיבורם של הרכיבים המופיעים בתלוש מוביל לתמורה לה היו זכאים התובעים בגין חלוקת המעטפות, התחמק הנתבע ממתן תשובה ברורה ומפורשת כי סכומים אלה אכן משקפים את התמורה אותה קיבלו התובעים בגין רכיבים אלו (פרוטוקול 25.11.12, עמ' 40 ש' 17-20, 24-28, עמ' 42 ש' 5-27).

1. ממכלול העדויות שהוצגו בפני השתכנעתי, כי אורי ולדמן סיכם עם התובעים כי ישולמו להם הוצאות נסיעה והבראה בנוסף לשכר בגין חלוקת המעטפות ולא כחלק ממנו וכי תלושי השכר לא שיקפו את אשר סוכם בין הצדדים.
2. עדותם של התובעים הייתה אחידה, קוהרנטית ואמינה. ביסוס לגרסתם מצאתי כאמור בתצהירו של מר אורי ולדמן. לא הוכח בפני כי רכיבים אלו אכן שיקפו את הוצאות הנסיעה של העובדים למקום העבודה וממנו ו/או את התשלום בגין דמי הבראה להם היו זכאים.
3. הבחנת הנתבע בין "קיזוז" מהשכר ל"מתן ביטוי" למוסכם בין הצדדים בתלוש השכר הינה מלאכותית, באשר הוכח כי התמורה אותה קיבלו התובעים, לאחר חיבור כל הרכיבים בתלוש השכר תאמה באופן מדויק את השכר בגין חלוקת המעטפות ולא היוותה תמורה ממשית בגין הרכיבים אשר הופיעו בתלוש.
4. באשר לטענת הנתבע בדבר קיומו של הסכם עבודה ייאמר, כי הנתבע לא הציג בפנינו כל הסכם אשר נחתם עם התובעים טרם ה- 1.1.09 וכן לא הוכיח את טענתו בדבר העלמת החוזים על ידי בנו.
5. באשר לסעיף שנכתב בכתב ידו של הנתבע, ואשר מחיל את ההסכם מיום 1.1.09 באופן רטרואקטיבי על כל תקופת העסקתם של התובעים, הרי שהתובעים טענו כי סעיף זה הוסף על ידי הנתבע לאחר החתימה על חוזי העבודה, וללא קבלת הסכמתם.
6. וכך העידה בעניין תובעת 4:

"ש: מפנה להסכם ההעסקה- נספח א'4. בס' 6 להסכם העבודה שלך נוסף בכתב יד שהסכם העבודה מתחיל מ- 15.6.08, האם את כתבת?

ת. ממש לא.

ש. כאשר חתמת הסעיף הזה הופיע?

ת. ממש לא".

(פרוטוקול 6.6.12, עמ' 21 ש' 7-12)

בדומה העידו תובעים 3, 4, 5 ו- 6 (פרוטוקול 6.6.12, עמ' 17 ש' 17-19, עמ' 21 ש' 7-12, עמ' 22 ש' 17-19, עמ' 25 ש' 12-15).

מנגד טען הנתבע כי סעיף זה הוסף לבקשת התובעים ובנוכחותם, ורק לאחר הוספתו, חתמו התובעים על ההסכם (פרוטוקול 25.11.12, עמ' 37 ש' 1-3).

1. אני מקבל את גרסת התובעים, אשר הייתה אחידה וברורה, כי סעיפי התחולה הוספו ללא קבלת הסכמתם לכך. מבלי לגרוע מהאמור, הרי שטענתו של הנתבע בדבר קיומו של הסכם עבודה טרם 1.1.09, עומדת בסתירה לכך שהנתבע הוסיף בכתב ידו להסכם העבודה סעיף בדבר תחולה רטרואקטיבית של ההסכם מיום תחילת העסקתם של התובעים.
2. לאור כל האמור, משנחה דעתי כי סוכם עם התובעים ששכרם ישתלם בהתאם לכמות המעטפות אותם יחלקו ובהעדר ראיה בדבר הסכמה מפורשת או מכללא להכללת רכיבי החזר הוצאות נסיעה והבראה בשכרם, הרי שאני קובע כי היה על הנתבע לשלם רכיבים אלו בנפרד ובנוסף לתמורה שהשתלמה לתובעים בגין חלוקת המעטפות.

ב. זכאותם של התובעים לדמי נסיעות והבראה לאחר 1.1.09

1. כאמור לעיל, ביום 1.1.09 נחתם עם התובעים הסכם עבודה, אשר קבע כי שכרם יכלול תשלום בגין הוצאות נסיעה והבראה. השאלה שעלי להכריע בה, האם התקשרו התובעים בהסכם עקב כפייה כמשמעה בסעיף 17 (א) לחוק החוזים והאם, רשאים הם, בהתאם, לבטל את ההסכם.
2. לעניין הביטול, קובע סעיף 20 לחוק החוזים, כי "ביטול ההסכם יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."
3. על פי הפסיקה, תכליתו של סעיף זה היא ליתן הגנה לאדם הקושר עצמו בהסכם אך ורק בשל לחץ ששלל ממנו את יכולת הברירה, שאז - ראוי ליתן בידו את הזכות לבטל את ההסכם בשל שלילת היסוד של הרצון החופשי (דניאל פרדימן, נילי כהן, חוזים תשנ"ג - 1992, כרך ב' 889, (להלן: "חוזים")).
4. הפסיקה הכירה בקשת רחבה של מקרים כבאים בגדרה של "כפיה" כמשמעה בחוק החוזים. עם זאת, בית המשפט קבע כי לא כל לחץ כלכלי יחשב לכפיה, תוך שהוא מתווה אמות מידה המאפשרות לתחום את גבולותיה של הכפייה הכלכלית אליה כיוון חוק החוזים, ובלשונו של ביהמ"ש בע"א 2299/99 אברהם שפיר ו- 28 אח' נ' חברת דיור לעולה פ"ד נ"ה (4) 213 לאמור:

"אכן, מהו לחץ כלכלי לגיטימי ואימתי יהפוך לחץ כלכלי לגיטימי להיותו כפיה כלכלית בלתי לגיטימית? התשובה לשאלה תלויה באיכותה ובעוצמתה של הכפיה. אשר לאיכותה של הכפיה, חייבת שתהא זו כפיה הכונפת פסול מוסרי-חברתי-כלכלי וכדבר בית-המשפט בפרשת פנפורד (שם, 719):

'בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל-עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של הסכם. ענייננו הוא אך בכפיה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם.'

אשר לעוצמתה של הכפיה, חייבת שתהא זו כפיה שהמתקשר אינו יכול בנסיבות העניין להימלט מבין מלתעותיה"

(ראו ע"א 1569/93 יוסי מאיה נגד פנפורד בע"מ, פ"ד מח (5) 705 (1994) .

1. מכאן, שקיימים שני מבחנים לאבחנה בין לחץ כלכלי לגיטימי ללחץ שאיננו לגיטימי- המבחן האחד הינו איכות הכפייה, והמבחן השני הינו עוצמת הכפייה.
2. אשר לאיכות הכפייה, הרי שעל פי הספרות המשפטית יש לשקול בהקשר זה מספר היבטים ובהם: האם למי שהפעיל את הלחץ הכלכלי היה אינטרס מוצדק לעשות כן, האם ההתנהגות באמצעותה מופעל הלחץ הינה התנהגות פסולה או בלתי חוקית שיש בה משום הפרת חובת תום הלב לרבות, איום בהפרת הסכם. אשר לעוצמת הכפייה, הרי שיש לבחון, בין היתר, האם הייתה לצד הנפגע ברירה סבירה אחרת לרבות פניה לערכאות וזאת בהתחשב בנתוניו האישיים של הנתון ללחץ (ראו חוזים, לעיל).
3. בע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נז (6) 769 (2003) נקבע כי בנוסף לאמור, יש לבחון האם ההסכם על מכלול תנאיו הינו הוגן וסביר, וזאת בשים לב, כי "ככלל, הסכם שבאופן אובייקטיבי הינו הוגן וסביר איננו ניתן לביטול מחמת כפייה כלכלית".
4. לטענת התובעים, אין תוקף להסכמי העבודה שנחתמו עימם וזאת משום שנחתמו בכפיה, מבלי שניתנה להם שהות מבעוד מועד לעיין בהם ו/או לנהל משא ומתן בדבר תוכנם, תוך הרעה משמעותית בתנאי עבודתם, והעמדתם בפני ברירה אחת- לחתום או להיות מפוטרים.
5. בנוסף לאמור, הרי כי מדובר בהתנהלות חסרת תום לב בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 .
6. וכך תיארו התובעים את נסיבות חתימתם על הסכמי העבודה:

"נאלצנו לחתום על המסמך ולא קיבלנו העתק ממנו, הכל נעשה במחטף"

(תובע מס' 1 פרוטוקול 6.6.12, עמ' 8 ש' 23-24)

"אמרו לנו שיש ישיבת דוורים, לא אמרו לנו שהולך להיות הסכם חדש, לא אמרו מה נושא הפגישה"

(תובע מס 2, שם, עמ' 13 ש' 13-14)

"ההסכם הזה בכלל לא היה נחשב, זה היה רק למשרד שלנו, הוא גם לא נתן לנו לקרוא או צ'אנס להגיב, הוא פשוט סתם לי את הפה" (תובעת מס 2, שם, עמ' 17 ש' 4-5)

"לא היה לנו העתק של ההסכם וראינו אותו רק עם הגשת תצהירי ההגנה. לפי זה הנחנו שמדובר בסוף 2008, לדעתי זה בתחילת 2009. לגבי הישיבה, לא הייתה לנו שום הודעה מוקדמת, לא היה לנו שום מושג מה הולך להיות בישיבה, אמרו שיש ישיבת דוורים, לא הודיעו לנו שזה משהו שקשור בשינוי התנאים שלנו, שינוי במשכורת... בסוף הישיבה הוא נתן לנו את הדפים האלה, אמר לנו לחתום. אני לא זוכרת שקראתי, לא היה זמן לקרוא"

(תובעת מס' 5, שם, עמ' 22 ש' 1-10).

1. הנתבע אף הודה כי בטרם הפגישה עם התובעים, בה נתבקשו לחתום על ההסכם, הוא לא שלח טיוטה למי מהם, לעיון בטרם החתימה (פרוטוקול 25.11.12, עמ' 38 ש' 13-15). עוד העיד כי במידה ומי מהתובעים לא היה מסכים לחתום על הסכם העבודה "זכותו הייתה לעזוב את העבודה. או לחתום או להיות מפוטר" (שם, ש' 16-17).
2. לאחר בחינת מכלול העדויות שהוצגו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן דבק פגם בהתנהלותו של הנתבע. יחד עם האמור, יישום ההלכות המשפטיות שהותוו בפסיקה כמפורט לעיל, מוביל למסקנה כי לא התקיימו התנאים הדרושים להכרה בקיומה של כפיה בת פועל משפטי על פי סעיף 17 לחוק החוזים.
3. ראשית, אין אני סבור כי המצב בו נתונים היו התובעים שלל מהם את זכות הבחירה. כאמור, לחץ כלכלי ייחשב לכפייה בהתקשרות בהסכם רק כאשר הלחץ מנע מאת המתקשר בהסכם את יכולת הבחירה, וזה כאמור לא הוכח בנסיבות המקרה שלפנינו.

הגם כי קיבלתי את גרסתם של התובעים, כי אלמלא חתמו על הסכמי העבודה, הם היו מפוטרים (נתון אשר אושר על ידי הנתבע בחקירתו), אין אני סבור כי מצב זה, כשלעצמו מעיד כי נשללה מהתובעים זכות בחירה.

1. שנית, לאחר החתימה על הסכם העבודה, לא פעלו התובעים לביטולו כנדרש בהוראות סעיף 20 לחוק החוזים. התובעים פנו בדרישה לנתבע כ- 10 חודשים לאחר החתימה על הסכם העבודה, לתשלום זכויותיהם עם תום יחסי עובד- מעביד, ולא לביטול ההסכם.
2. לא הוכח בפני כי התובעים פנו לנתבע לאחר החתימה על ההסכם בדרישה לביטולו או בטענות כלשהן לעניין תוכנו. בחלוף "הזמן הסביר", הנדרש בהתאם לסעיף 20 לחוק החוזים, הסכם העבודה עומד בתוקפו, זאת, הואיל ונוצרה הנחה של השלמה עם הפגם וויתור על זכות הביטול.
3. שלישית, הסכם העבודה עליו חתמו התובעים, למעט סעיף מדרג כמות המעטפות לחלוקה והשכר בגינן, למעשה היה בבחינת צילום מצב של הדרך בה נהגו הצדדים בפועל. הגם כי קבעתי כי הכללת הוצאות נסיעה והבראה בשכרם של התובעים היה בניגוד להסכמתם, הרי שאין בעיגון תנאי זה בנסיבות העניין כדי להעיד כי נפל פגם מוסרי- חברתי כלכלי אשר אין חיי המסחר יכולים לשאת ו/או כי תנאי ההסכם הינם בלתי סבירים, וזאת מאחר ואין המדובר בתנאים בלתי חוקיים, המצדיקים את ביטולו של הסכם העבודה (השוו לעניין אקרמן).
4. אין מחלוקת כי התובעים ידעו מתחילת עבודתם כי הנתבע אינו משלם להם הוצאות נסיעה והבראה בנפרד משכרם בגין חלוקת המעטפות. כמו כן אין מחלוקת כי התובעים מחו על כך ומשכך קבעתי כי לא הייתה הסכמה בהתנהגות להכללת רכיב זה בשכרם.

יחד עם האמור, משעה שהתובעים חתמו על הסכם עבודה, המעגן הכללת רכיבים אלו בשכרם באופן מפורש, ומשקבעתי כי אין נסיבות חתימתו עולות לכדי כפיה כמשמעותה בחוק החוזים, ומשלא הוכח כי התובעים פעלו לביטולו, הרי שאני דוחה את טענות התובעים וקובע כי יש תוקף להסכם העבודה ולפיכך אין הם זכאים לרכיב נסיעות ודמי הבראה בתקופה שלאחר יום 1.1.09.

באשר להפרת חובת תום הלב- התובעים עתרו לביטול הסכם העבודה מן הטעם כי הפר הנתבע את חובתו לנהוג בתום לב.

1. כפי שפורט לעיל, שוכנעתי כי נפל פגם בהתנהלותו של הנתבע, ובין היתר, באי מתן שהות לתובעים לעיין בהסכם טרם החתימה עליו, אי מתן הסבר בדבר השינוי שעומד לחול בשכרם וכן בכך שהנתבע לא נתן העתק מההסכם עליו חתמו התובעים לאחר החתימה. חרף האמור לעיל, לא מצאתי, כי בנסיבות העניין יש להורות על ביטול הסכם העבודה מטעם זה.
2. הוצאות נסיעה
3. צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן: "צו ההרחבה") קובע את חובת המעסיק לשלם לעובדיו בגין הוצאות נסיעה לעבודה וממנה.
4. סעיף 3 לצו ההרחבה קובע כדלקמן:

"כל עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות, עד המכסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.

מכאן, שהזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית, ובלבד שעל-פי אמות מידה אובייקטיביות הוא "זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו" (דב"ע נו/46-3 רונית עילם נ' אטלס שרותי כ"א בע"מ פד"ע ל 65).

1. התובעים טענו בתצהיריהם כי תנאי לקבלה לעבודה הוא, כי יש בבעלות המועמד רכב, וזאת מאחר וחלוקת המעטפות הייתה חייבת להתבצע באמצעות רכב. בנוסף, לא ניתן היה להגיע למקום העבודה בתחבורה ציבורית מאחר והעסק התנהל באזור מבודד, ללא נגישות לתחבורה ציבורית. ביסוס לכך מצאתי בתצהירו של מר אורי ולדמן (סעיף 15 לתצהיר).
2. הנתבע אישר בעדותו כי משרד המיון, אליו הגיעו התובעים מידי בוקר ואליו חזרו לאחר חלוקת הדואר, היה מחוץ לשכונת המגורים של מודיעין והודה כי הוא אינו יודע איזה קו אוטובוס מגיע למשרדי העסק (פרוטוקול 25.11.12, עמ' 38 ש' 21-28).
3. התובעים עתרו לתשלום הוצאות נסיעה בגין 26 ימי עבודה. יחד עם זאת, מעדותם עולה כי, למעט תובעת 5, אשר אין מחלוקת כי הועסקה 6 ימים בשבוע משך כל תקופת עבודתה, ותובעת 6 - החל ממועד העסקתה כמנהלת, לא עבדו התובעים משך כל תקופת עבודתם בימי שישי, אלא רק בחלקה. כך העיד תובע 1 בעניין:

"ש. האם עבדת בימי שישי ובערבי חג?

ת. לא. אני חשוב שבהתחלה כן עבדנו ובאיזה שהוא שלב אורי אמר לנו שלא עובדים בימי שישי ובערבי חג."

(פרוטוקול 6.6.12, עמ' 14 ש' 20-22)

בדומה העידה תובעת מס' 4 (שם, עמ' 19 ש' 23-27).

1. לאור כל האמור, בהעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבע, הרי שעל הנתבע לשלם לתובעים 1-4 החזר הוצאות נסיעה בגין 22 ימי עבודה בחודש ולתובעות 5-6 בגין 26 ימי עבודה בחודש, בתעריף הקבוע בצו ההרחבה, עד ליום 1.1.09, כמפורט להלן.

תובע מס' 1

1. הצדדים חלוקים לעניין מועד תחילת עבודתו של תובע מס' 1. לטענת התובע, הוא הועסק החל מיום 1.7.07 ואילו לטענת הנתבע הוא הועסק החל מיום 29.7.07. בתלושי השכר אשר צורפו לתצהיר התובע, למעט תלוש השכר לחודש 9/2010, צוין יום 1.7.07 כיום תחילת העבודה.
2. בהעדר ראיות הסותרות נתון זה, הרי שאני מקבל את גרסת התובע כי הוא הועסק מיום 1.7.07 , ועל כן הוא זכאי לסך 8,482 ₪ כדלקמן:

שנת 2007- 21.14 ₪ X 22 יום X 6 חודשים = 2,790 ₪.

שנת 2008 – 21.56 ₪ X 22 יום X 12 חודשים = 5,692 ₪.

תובע מס' 2

1. התובע הועסק מיום 1.5.08, בהיקף משרה חלקי. לאור האמור, הרי שהוא זכאי לסך 21.56 ₪ X 12 יום X 8 חודשים = 2,070 ₪.

תובעת מס' 3

1. התובעת הועסקה מיום 1.9.08, ועל כן היא זכאית לסך 21.56 ₪ X 22 יום X 4 חודשים = 1,897 ₪.

תובעת מס' 4

1. התובעת הועסקה החל מיום 15.6.08, ועל כן היא זכאית לסך 21.56 ₪ X 22 יום X 6 חודשים = 2,846 ₪.

תובעת מס' 5

1. התובעת הועסקה מיום 25.7.07 , ועל כן היא זכאית לסך 9,474 ₪ כדלקמן:

שנת 2007- 21.14 ₪ X 26 יום X 5 חודשים = 2,748 ₪.

שנת 2008 – 21.56 ₪ X 26 יום X 12 חודשים = 6,726 ₪.

תובעת מס' 6

1. התובעת הועסקה החל מחודש 12/04 ועד ליום 31.10.09, כדוורית וכמנהלת הדואר. לטענתה, רק החל מחודש 1/2009 שיקף תלוש השכר את הרכיבים עליהם היא קיבלה תשלום, כאשר אחד מרכיבים אלו היה "אחזקת רכב" בגינו קבלה התובעת סך 1,000 ₪.
2. עוד הוסיפה התובעת כי סכום זה השתלם לה בגין עבודת השטח אותה נאלצה לבצע מתוקף תפקידה, ועל כן, על הנתבע לשלם לה בגין החזר הוצאות נסיעה בגין חלוקת הדואר שביצעה כיתר הדוורים. בעדותה אישרה התובעת היא קבלה בין 1,000 ל- 1,100 ₪ בגין אחזקת רכב (פרוטוקול 6.6.12, עמ' 25 ש' 24).
3. מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה כי עד לחודש ינואר 2009, התשלום בגין אחזקת רכב לא היה עקבי והופיע רק החל מחודש יוני 2008, בתעריפים משתנים. כך לדוגמא, בחודש 6/2008 קיבלה התובעת בגין רכיב זה סך 2,000 ₪, בחודש 9/08 סך 3,000 ₪ ובחודש 11/2008 סך 9,750 ₪. החל מחודש 1/2009 קיבלה התובעת סכום קבוע בגין רכיב זה, בסך 1,000 ₪.
4. הנתבע תרץ את הפערים בין הסכומים בכך שהוא שהה בחו"ל בתקופה זו, ולכן בנו אורי והתובעת עשו "חגיגה" עם התלוש (סעיף 74 לתצהיר הנתבע, פרוטוקול 25.11.12, עמ' 45 ש' 22-24). יחד עם זאת, כאשר עומת הנתבע עם העובדה כי גם בתלוש שכרה של התובעת לחודש ספטמבר, מועד בו שהה בארץ, הופיע רכיב אחזקת רכב בסך 3,000 ₪, השיב הנתבע כי "זה היה תשלום כביכול על שני חודשים" (שם, עמ' 46 ש' 1-4).
5. גרסת התובעת עדיפה בעיני על פני גרסת הנתבע, אשר הייתה לא עקבית ולא מהימנה. לא קיבלתי את הסבריו באשר למהות הפערים ולשכר ששולם בגין אחזקת רכב עד לחודש 1/2009. על כן, על הנתבע לשלם לתובעת עד לשנת 2006 הוצאות נסיעה בגין 22 יום והחל משנה זו בה החלה לשמש כמנהלת (לפי טענתה שלא נסתרה), בגין 26 יום הוצאות נסיעה בסך 25,963 ₪ כדלקמן:

שנת 2004- 21.14 ₪ X 22 יום = 465 ₪.

שנת 2005 – 21.14 ₪ X 22 יום X 12 חודשים = 5,581 ₪.

שנת 2006- 21.14 ₪ X 26 יום X 12 חודשים = 6,595 ₪.

שנת 2007 – 21.14 ₪ X 26 יום X 12 חודשים = 6,595 ₪.

שנת 2008 – 21.56 ₪ X 26 יום X 12 חודשים = 6,727 ₪.

1. דמי הבראה
2. על פי הוראות צו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, התובעים היו זכאים לדמי הבראה. בהעדר תחשיב נגדי, אני מקבלים את תחשיבי התובעים וקובע כי על הנתבעת לשלם לתובעים דמי הבראה בגין תקופת עבודתם, כדלקמן:

תובע מס' 1 - 340 ₪ ליום X 11.6 ימים= 3,944 ₪.

תובע מס' 2 – 340 ₪ ליום X 8 ימים X 50% היקף משרה = 1,360 ₪.

תובעת מס' 3 – 340 ₪ ליום X 5 ימים = 1,700 ₪.

תובעת מס' 4 – 340 ₪ ליום X 6.7 ימים = 2,266 ₪.

תובעת מס' 5 – 340 ₪ X 11 ימים = 3,740 ₪.

(התובעת תבעה יום נוסף בגין שנת עבודתה השלישית. הזכאות לדמי הבראה לאחר סיום יחסי עובד ומעביד מוגבלת לשנתיים האחרונות, ועל כן תביעתה מתקבלת באופן חלקי).

תובעת מס' 6- לא תבעה רכיב זה.

ג. זכאותם של התובעים לפדיון חופשה

1. על פי הוראות סעיף 26 (א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו יירשמו מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום.
2. כמו כן, הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שעומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג' 215; דב"ע לח/ 73-3 ביטון מכלוף נ' נפתלי הכט, פד"ע י' 390).
3. לטענת התובעים, רכיב תמורת החופשה, אשר הופיעו בתלושי השכר, הינו רכיב פיקטיבי, אשר מהווה את השכר בגין חלוקת המעטפות. התשלום בגין רכיב זה לא שיקף מתן תמורה בגין ימי חופשה באשר התובעים לא לקחו ימי חופשה בתשלום.
4. תובע מס' 2 נשאל בחקירתו האם הוא לקח ימי חופשה בתשלום בחודשים בהם הופיע רכיב "תמורת חופשה" בתלוש השכר והשיב: "לא, מעולם לא לקחתי יום חופש בתשלום" (פרוטוקול 6.6.12, עמ' 15 ש' 10-12). בדומה השיבה תובעת מס' 4 (שם, עמ' 21 ש' 16-17). מר אורי ולדמן תמך בגרסתם (פרוטוקול 25.11.12, עמ' 32 ש' 1-2).
5. הנתבע טען כי לתובעים שולמה מלוא זכאותם על פי הדין. יחד עם האמור, למעט פדיון חופשה חלקי ששולם לתובעים עם סיום העסקתם, בתלוש שכר של חודש 10/2009, הנתבע לא הציג פנקס חופשה של התובעים ו/או הוכיח את מספר הימים שניצלו התובעים ואת התשלום אשר שולם להם בגין חופשה.

מכאן, כי הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה.

1. בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, התובעים היו זכאים ל- 10 ימי חופשה בשנה בגין שנות עבודתם בנתבע. התובעים צרפו תחשיבים בדבר ממוצע שכרם ב- 12 החודשים האחרונים להעסקתם. הנתבע לא סתר נתונים אלו ולא הציג נתונים אחרים מטעמו. אשר על כן, אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובעים פדיון חופשה כדלקמן:

תובע מס' 1

23.33 ימי חופשה X 171 ₪, בניכוי 3,378 ₪ שקיבל התובע באוקטובר 2009 בסך 661 ₪.

תובע מס' 2

התובע עתר לתשלום בגין 18 ימי חופשה. התובע הועסק בחצי משרה, ועל כן זכאי היה לתשלום ימי חופשה לפי היקף משרתו. לתובע שולם סך 1,137 ₪ בחודש אוקטובר 2009. משהנתבע שילם את מלוא זכאותו של התובע, דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

תובעת מס' 3

11 ימי חופשה X 155 ₪, בניכוי 1,459 ₪ שקיבלה התובעת באוקטובר 2009 בסך 246 ₪.

תובעת מס' 4

התובעת הייתה זכאית ל- 13.5 ימי חופשה X 141 ₪, בסך 1,903 ₪. התובעת הודתה כי היא קיבלה בחודש אוגוסט 2008, סך 750 ₪ בגין ניצול ימי חופשה ו- 1,110 ₪ בגין פדיון חופשה. אשר על כן, התובעת זכאית לסך 43.5 ₪ בגין פדיון חופשה.

לטענת הנתבע, התובעת קיבלה 628 ₪ ביתר וזאת מאחר ובעת מתן פדיון חופשה לא נלקחו בחשבון כמות הימים אשר התובעת ניצלה. התובעת הודתה בניצול ימים אלו וקיזזה מתביעתה את הסכום ששולם לה, ועל כן, לאור התוצאה כי לתובעת לא שולם מלוא זכויותיה, הרי שתביעתו של הנתבע נדחית.

תובעת מס' 5

לא תבעה רכיב זה.

תובעת מס' 6

32 ימי חופשה (10 בגין השנה ה-3 וה-4 להעסקתה ו- 12 בגין בשנה החמישית) X 551 ₪ בניכוי סך 9,654 ₪ שקיבלה התובעת בתלוש אוקטובר 2009 בסך 7,978 ₪.

ד. זכאותם של התובעים לדמי חגים

1. צו ההרחבה (הסכם מסגרת) מחודש יולי 2000, קובע לעניין דמי חגים, כי עובד בשכר אשר שלא נעדרו יום לפני החג ויום אחרי, אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום בגין 9 ימי חג.
2. לטענת התובעים בתחילת העסקתם הם עבדו בערבי חג, אולם בשלב מאוחר יותר הורה להם מר אורי ולדמן, אשר שימש כמנהל בפועל לא לעבוד בערבי חג. (ראו עדותו של התובע 1, פרוטוקול 6.6.12, עמ' 12 ש' 11-12, וכן עדותו של התובע 2 שם, עמ' 14 ש' 21-22). מר אורי ולדמן תמך בגרסת התובעים (סעיף 16 לתצהירו). התובעים וכן מר אורי ולדמן לא נחקרו בעניין וגרסתם לא נסתרה.
3. לטענת הנתבע, משהתובעים לא עבדו בערבי חג, הרי שהם לא היו זכאים לדמי חגים.

אין אני מקבל את טענתו. סעיף 7 (ב) לצו ההרחבה בעניין דמי חגים קובע כי עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד בגין דמי חגים. מכאן, כי התובעים אשר הינם עובדים בשכר זכאים לתשלום דמי חגים באשר הוכח, כאמור כי הם לא עבדו יום לפני החג בהסכמת מר אורי ולדמן.

1. אשר על כן, אני מקבל את תחשיבי התובעים (אשר לא נסתרו) וקובע כי על הנתבע לשלם לתובעים בגין דמי חגים כדלקמן:

תובע מס' 1

18 ימי חג (4 בשנת 2007, 8 בשנת 2008 ו-6 בשנת 2009) X 171 ₪ =3,078 ₪.

תובע מס' 2

13 ימי חג (7 בשנת 2008 ו-6 בשנת 2009) X 171 ₪ =1,350 ₪.

תובעת מס' 3

9 ימי חג (3 בשנת 2008 ו-6 בשנת 2009) X 155 ₪ = 1,395 ₪.

תובעת מס' 4

11 ימי חג (5 בשנת 2008 ו-6 בשנת 2009) X 141 ₪ = 1,551 ₪.

תובעת מס' 5

התובעת עתרה לתשלום בגין 21 ימי חג. יחד עם האמור, בתחשיב שהוגש מטעמה עולה כי היא זכאית ל- 18 ימי חג בלבד (4 בשנת 2007, 8 בשנת 2008 ו-6 בשנת 2009) X 211 ₪ = 3,798 ₪.

תובעת מס' 6

התובעת עבדה במספר תפקידים ושכרה החודשי השתנה במהלך העסקתה.

התובעת זכאית לדמי חגים בסך 9,504 ₪ , כדלקמן:

שנת 2005 – 8 ימי חג X125 ₪ =1,000 ₪.

שנת 2006 – 6 ימי חג X233 ₪ =1,398 ₪.

שנת 2007-2009 – 22 ימי חג (8 בשנת 2007, 8 בשנת 2008 ו-6 בשנת 2009)X 323₪=7,106₪.

ה. זכאותן של תובעות 4, 5 ו-6 להפרשות לפנסיה

1. ראשית יצוין כי כלל התובעים תבעו הפרשות לפנסיה. יחד עם האמור, בתצהיר שהוגש מטעמם, ויתרו תובעים 1-3 על רכיב זה, ומשכך אין אני נדרש לדון בזכאותם.
2. לטענת התובעות, הנתבע לא הפריש את מלוא הכספים להם היו זכאית לקרן פנסיה. לטענתן, הנתבע נהג לפצל את שכרה לרכיבים שונים ולציין כשכר יסוד סכום מינימלי, וזאת על מנת להתחמק מתשלום פנסיה כדין.
3. בהתאם להוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, החל מיום 1.1.08, חלה חובה על המעסיקים להפריש עבור העובדים לקרן פנסיה.

באשר לתובעת מס' 4 – התובעת עתרה לתשלום 1,944 ₪ בגין הפרשות לפנסיה. יחד עם האמור, מצאתי כי תחשיבה של התובעת בדבר זכאותה שגוי. התובעת הודתה כי הופרש לה סך 893 ₪. בהתאם לשיעור ההפרשות כפי שנקבע בצו ההרחבה, התובעת הייתה זכאית להפרשות לפנסיה כדלקמן:

שנת 2008 –25,774 ₪ X0.833% = 215 ₪.

שנת 2009 – 44,184 ₪ X 1.66% = 733 ₪.

מהאמור עולה, כי התובעת זכאית להפרש בסך 55 ₪.

1. באשר לתובעת מס' 5 - בתלושי השכר של התובעת מעידים בבירור כי הנתבע נהג לפצל את שכרה לרכיבים שונים, כאשר שכר היסוד, ממנו הפריש הנתבע לפנסיה בלבד, היה נמוך במיוחד ביחס לשכר הכולל שקיבלה התובעת. כך לדוגמא בחודש 11/2008 קיבלה התובעת סך 2,900 ₪ כשכר יסוד, 2,450 ₪ אחזקת טלפון ו- 5,540 ₪ אחזקת רכב. בחודש זה הופרש סך 24 ₪ משכרה לביטוח פנסיוני (נספח א'12 לתצהירה של התובעת). בדומה, בחודש 12/2008 קיבלה התובעת סך 2,749 ₪ בגין שכר יסוד ו- 5,748 ₪ בגין חלוקת מעטפות. בחודש זה הופרש סך 23 ₪ משכרה לביטוח פנסיוני (נספח א'13 לתצהירה של התובעת).
2. הנתבע טען כי הוא שילם לתובעת את כל זכויותיה כדין. בעדותו, כאשר נשאל הנתבע מדוע הופרש לתובעת משכר כה נמוך, השיב הנתבע תחילה כי "המחשב הוריד משכר היסוד את מה שנדרש לצורך הפרשה לפנסיה" ובהמשך טען כי מאחר והתובעת הייתה נעזרת באמה לחלוקת העיתונים, הוקצה חלק ממשכורתה לכיסוי במקרה של תאונת עבודה וכך למעשה נפגעה התובעת ברכיב הפנסיוני (פרוטוקול 25.11.12, עמ' 45 ש'3-21).
3. הנתבע לא הציג ולו ראשית ראיה התומכת בטענותיו. עדותו הייתה בלתי אמינה ובלתי סבירה. לאור האמור, הרי שאני מקבל את גרסת התובעת.
4. בהתאם לשיעור ההפרשות כפי שנקבע בצו ההרחבה, התובעת הייתה זכאית לסך 2,024 ₪ כדלקמן:

שנת 2008 –81,123 ₪ X0.833% = 675 ₪.

שנת 2009 - 81,296 ₪ (שכר התובעת בניכוי דמי הבראה ונסיעות ) X 1.66% = 1,349 ₪.

לפי חישובי התובעת הנתבע הפריש לפנסיה סך 1,690 ₪. הנתבע לא סתר תחשיב זה. על כן, על הנתבע לשלם לתובעת סך 2,024-1,349= 675 ₪.

1. תובעת מס' 6 - בדומה לתובעת מס' 5, עולה מתלושי השכר של תובעת מס' 6 כי הנתבע נהג לפצל את שכרה לרכיבים שונים, כאשר שכר היסוד, ממנו הפריש הנתבע לפנסיה בלבד, היה נמוך במיוחד ביחס לשכר הכולל שקיבלה התובעת.

כך לדוגמא בחודש 3/2009 קיבלה התובעת סך 5,950 ₪ כשכר יסוד, 1,274 ₪ ביקורת למקומון, 6,607 חלוקת מעטפות דאר ו- 300 ₪ מוקד יום ו, בנוסף קיבלה התובעת אחזקת רכב ואחזקת טלפון. בחודש זה הופרש סך 99 ₪ משכרה לביטוח פנסיוני (נספח ב'8 לתצהירה של התובעת).

1. הנתבע טען כי הוא הפריש לפנסיה משכר היסוד בלבד. יחד עם האמור, הנתבע לא הוכיח כי יתר הרכיבים (למעט אחזקת רכב וטלפון) אינם מהווים שכר עבודה בגינו הוא לא נדרש להפריש לפנסיה.

בהתאם לשיעור ההפרשות כפי שנקבע בצו ההרחבה, התובעת הייתה זכאית לסך 1,903 ₪ כדלקמן:

שנת 2008- 141,684 ₪ X0.833% = 1,180 ₪, בניכוי 769 ₪ אשר הופרשו ובסך הכל 411 ₪.

שנת 2009- 149,537 ₪ (שכר התובעת בניכוי אחזקת טלפון ואחזקת רכב- משאין מחלוקת כי רכיבים אלו לא נלקחו בחשבון לצורך הפרשות לפנסיה) X 1.66%= 2,482 בניכוי 990 ₪ אשר הופרשו ובסך הכל 1,492 ₪.

ו. זכאותה של תובעת 6 לגמול שעות נוספות

1. כאמור לעיל, התובעת החלה את עבודתה כדוורית בחודש 12/2004. לקראת סוף שנת 2006 החלה התובעת לשמש בנוסף לתפקידה כמנהלת הדואר.
2. לטענת התובעת, מתכונת עבודתה הייתה כדלקמן:

בין השעות 4:00-8:00 הייתה הנתבעת מחלקת דואר, ובין השעות 8:00 עד 16:00 בימי חול ו- 8:00-12:00 בימי ו', עבדה התובעת כמנהלת. כמו כן לטענתה היא הועסקה שעות נוספות רבות במיון דואר ובחלוקת מקומון. בגין השעות הנוספות אותן ביצעה היא לא קיבלה כל תשלום.

1. לטענת הנתבע, מעולם לא סוכם עם התובעת כי היא תעבוד שעות נוספות. לטענתו, התובעת חילקה מעטפות בזמן עבודתה כמנהלת דואר, ועל כן היא לא הייתה זכאית לתשלום בגין שעות נוספות אלא רק בשל תוספת תפקיד.

עוד טען כי התובעת לא מילאה מעולם דו"ח שליחים כנדרש על ידי חברת מ.ס.ר ובו פירוט תחילה וסיום שעת חלוקת המעטפות, כמות המעטפות לחלוקה וכיו"ב.

1. מר אורי ולדמן העיד, כי התובעת לא מילאה דוח שליחים מאחר והיא שמשה כמנהלת. עוד הוסיף כי הנתבע לא רצה שהעובדים יחתימו כרטיס נוכחות, באמצעותו היה ניתן לפקח על שעות עבודתם. לטענתו, דוח השליחים נדרש מטעם חברת מסר והוא היה דוח חלקי בלבד שכן לא כלל שעות משרד ומיון. עוד אישר בעדותו כי התובעת עבדה כמנהלת הדואר בין השעות 8:00-16:00 בימי חול ובין השעות 8:00-12:00 בימי ו' (פרוטוקול 25.11.12, עמ' 33 ש' 3-17, עמ' 34 ש' 1-5, עמ' 35 ש' 23-26).
2. אין חולק, כי בעסקו של הנתבע לא הוצב שעון נוכחות. אין חולק עוד ,כי הנתבע לא ערך רישום כלשהו של שעות עבודתה המדויקות של התובעת.
3. תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, נכנס לתוקף ביום 1.2.09, קרי בתוך תקופת עבודתה של התובעת. סעיף 26ב(א) לחוק קובע כי:

"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית. שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, כלל שהוא חייב לנהלו;..."

1. עוד לפני כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נקבע בפסיקת בית הדין הארצי, בפסק דין ימית, כי:

"אכן, במספר רב של פסקי דין נקבע כי הכלל הוא שהתובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות הנוספות שעבד בפועל (דב"ע לב/3-32 פרוימוביץ' – ישראל כר אדון, פד"ע ד' 39; ע"ע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ ([פורסם בנבו], 30.4.2002). אולם, כבר בראשית דרכו של בית הדין לעבודה נקבע חריג לכלל זה, והוא הזכאות לגמול שעות נוספות כאשר הוכחה מתכונת עבודה קבועה. כמו כן, בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי יש להגמיש את נטל הראייה החל על עובד בתביעה לגמול שעות נוספות".

1. נתתי אמון מלא בגרסתה של התובעת, אשר הייתה עקבית ואמינה ונתמכה בעדותו של אורי ולדמן. על כן, שוכנעתי כי התובעת עבדה במתכונת העסקה קבועה, וכי עלה בידה להוכיח את מסגרת השעות במתכונת העסקה זו. בנסיבות אלה, עובר נטל ההוכחה אל הנתבע להוכיח את מספר שעות עבודתה בפועל של התובעת, ואת היעדרויותיה מהעבודה.
2. הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו. הנתבע לא הוכיח כי התובעת לא עבדה בשעות הנטענות על ידה. אמנם טען טענות שונות באשר לתפקודה של התובעת והיעדרויותיה עקב ניתוח, יחד עם האמור לא מצאתי ביסוס לטענות אלו בחומר הראיות ולא מצאתי כי גרסתו אמינה.
3. משהוכחה מתכונת העסקתו הקבועה של עובד, ומשלא הוכיח המעסיק את שעות עבודתו של התובע, כי אז יש לקבוע את שיעור הסכום המגיע לעובד בגין עבודתו בשעות נוספות על יסוד מתכונת העבודה הקבועה שהוכחה על-ידו ועל יסוד הנתונים המוכחים בנוגע לשכרו, כאשר ניתן לעשות זאת על דרך של אומדנא (פסק דין ימית).
4. התובעת העמידה את תביעתה בגין רכיב זה על 12 שעות עבודה ביום.

סעיף 2(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, קובע, כי לא יעלה יום עבודה על שמונה שעות עבודה, ואילו סעיף 3 לחוק קובע כי לא יעלה שבוע עבודה על 45 שעות. צו ההרחבה לקיצור שבוע העבודה משנת 2000 קובע כי העובדים יעברו לשבוע עבודה בן 43 שעות. מהוראות החוק וצו ההרחבה עולה כי התובעת זכאית לשכר עבודה בשעות נוספות בגין ארבע שעות בכל יום, כנתבע על ידה, בשיעור 125% משכרה בגין שתי השעות הראשונות ו- 150% משכרה בגין שתי השעות האחרונות, ובסך הכל ל- 88 שעות נוספות.

1. התובעת עתרה לתשלום בגין 3 שנים, החל מהמועד בו החלה לשמש כמנהלת הדואר, לפי שכר הבסיס עבור תפקידה כמנהלת בסך 5,950 ₪. הנתבע לא חלק על תחשיב זה. לאור האמור, הרי שאני מקבל את תחשיב התובעת וקובע כי על הנתבע לשלם לתובעת סך 139,392 ₪ כדלקמן:

32 ₪ לשעהX 44 שעות X 125% X 36 חודשים = 63,360 ₪

32 ₪ לשעה X 44 שעות X 150% X 36 חודשים= 76,032 ₪.

סוף דבר

1. הנתבע ישלם לתובעים את הסכומים הבאים:

תובע מס' 1:

• 1. הוצאות נסיעה- סך 8,482 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.08 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

• 1. הבראה- סך 3,944 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל.

• 1. פדיון חופשה- סך 661 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל.

• 1. דמי חגים- סך 3,078 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.08 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

תובע מס' 2:

1. הוצאות נסיעה- סך 2,070 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.09 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. הבראה- סך 1,360 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל.

1. דמי חגים- סך 1,350 ₪.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.09 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

תובעת מס' 3:

1. הוצאות נסיעה- סך 1,897 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.09 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. הבראה- סך 1,700 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל.

1. פדיון חופשה- סך 246 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל.

1. דמי חגים- סך 1,395 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.09 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

תובעת מס' 4:

1. הוצאות נסיעה- סך 2,846 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.09 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. הבראה- סך 2,266 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל.

1. פדיון חופשה- סך 43.5 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל.

1. דמי חגים- סך 1,551 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.09 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. הפרשות לפנסיה- סך 55 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.09 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

תובעת מס' 5:

1. הוצאות נסיעה- סך 9,474 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.08 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. הבראה- סך 3,740 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל.

1. דמי חגים- סך 3,798₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית 1.9.08 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. הפרשות לפנסיה- סך 675 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.08 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

תובעת מס' 6:

1. הוצאות נסיעה- סך 25,963 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.07 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. פדיון חופשה- סך 7,978 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל.

1. דמי חגים- סך 9,504 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית 1.6.07 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. הפרשות לפנסיה- סך 1,903 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.07 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. שעות נוספות- סך 139,392 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.07 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. כמו כן ישלם הנתבע לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לכל אחד מהתובעים, לפי הפירוט כדלקמן:
   1. תובע 1 – 3,000 ₪;
   2. תובע 2 – 1,000 ₪;
   3. תובעת 3 – 1,000 ₪;
   4. תובעת 4 – 1,500 ₪;
   5. תובעת 5 – 3,500 ₪;
   6. תובעת 6 – 15,000 ₪.

הסכומים דלעיל ישולמו לתובעים בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד לפירעון המלא בפועל.

ניתן היום, ט' חשון תשע"ד, (13 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.