ניתן ביום 2 ביוני 2013
דוד בונדקר ו - 42 אח' המערערים והמשיבים שכנגד
ע"ע 8964-06-10
המשיבים
ע"ע 9378-06-10
ע"ע 18021-08-10
שמואל צוקר
מרדכי חסון המערערים:
ע"ע 651/09
המשיבים:
ע"ע 617/09
ע"ע 618/09
הסתדרות העובדים הכללית החדשה המערערת
ע"ע 618/09
ע"ע 9378-06-10
המשיבה:
ע"ע 8964-06-10
ע"ע 18021-08-10
ע"ע 617/09
ע"ע 651/09
ועד העובדים החודשיים טלרד
ועד פועלי טלרד המערערים:
ע"ע 618/09
ע"ע 18021-08-10
המערערים שכנגד
ע"ע 8964-06-10
המשיבים:
ע"ע 617/09;
ע"ע 651/09;
ע"ע 9378-06-10;
ע"ע 8964-06-10
טלרד נטוורקס בע"מ המערערת:
ע"ע 617/09
המשיבה:
ע"ע 618/09
ע"ע 651/09
ע"ע 18021-08-10
ע"ע 8964-06-10
ע"ע 9378-06-10
לפני: הנשיאה נילי ארד, השופט עמירם רבינוביץ, השופטת ורדה וירט-ליבנה
נציג ציבור (עובדים) מר ראובן בוימל, נציג ציבור (מעבידים) מר יורם בליזובסקי
באי כוח הצדדים:
בשם דוד בונדקר ו -42 אח'; שמואל צוקר ומרדכי חסון: עו"ד אלכסנדר ספינרד, עו"ד נאוה פינצ'וק אלכסנדר, עו"ד מרינה סקורין.
בשם הסתדרות העובדים הכללית החדשה: עו"ד אוהד גלעדי ועו"ד אורלי לייבו.
בשם ועד העובדים החודשיים טלרד וועד פועלי טלרד: עו"ד אורלי לייבו, עו"ד ליפז יאיר, עו"ד דרור גל.
בשם טלרד נטוורקס בע"מ: עו"ד אפרת בירן ועו"ד גלי שטיינברג.
פסק דין
הנשיאה נילי ארד
פתח דבר
הצדדים להליך מושא הדיון
בשנות ה-90 של המאה הקודמת העסיקה טלרד למעלה מ- 3,500 עובדים בתנאי עבודה שנקבעו מעת לעת בהסכמים קיבוציים. באותן שנים התחולל משבר עולמי בענף ההיי-טק, ואותותיו ניכרו בהפסדים של מאות מיליוני שקלים שנגרמו לחברה. כתוצאה מכך, התחייב צמצום מאסיבי של עובדי החברה, באופן שמספרם הלך ופחת ל-1100 בשנת 2003 עד כדי 107 בלבד באפריל 2010.
בצל המשבר הכלכלי ובעטיו, ובמגמה למנוע קריסה מוחלטת של החברה ופיטורים מידיים של כל העובדים בה, התגבשו בין החברה לבין נציגות העובדים תכניות הבראה אשר כללו פיטורי צמצום הדרגתיים, כפי שבאו לידי ביטוי בסדרת הסכמים קיבוציים. בהסכמים אלה נקבעו, תנאי פרישה מיטיבים לעובדים הפורשים, בצד הגנה על זכויותיהם של העובדים הממשיכים לעבוד בחברה.
יישום תנאי "רשת הבטחון" בהסכמים הקיבוציים והשוני בתחולתם על העובדים הפורשים אל מול העובדים הממשיכים, עמדו בליבת המחלוקות וההליכים המשפטיים שליוו את מהלכי ההבראה בחברה; והם מושא המחלוקות בפסיקות בתי הדין האזוריים נגדן מכוונים הערעורים שלפנינו.
עם זאת, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי ב"מבחן התוצאה" אין מדובר בהפליה בפועל של התובעים ולא נגרם להם כל נזק כספי. לפיכך, נדחו תביעותיהם הכספיות נגד נציגות העובדים, תוך שהוטלו הוצאות משפט ניכרות על ההסתדרות.
הערעורים נגד ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי, הוגשו על ידי נציגות העובדים. התובעים מצידם ערערו על דחיית תביעותיהם הכספיות, וועדי העובדים הגישו ערעור שכנגד על ערעור התובעים.
הערעורים על פסק הדין הוגשו על ידי צוקר וחסון בשל דחיית תביעותיהם, ועל ידי נציגות העובדים וטלרד בגין אי חיובם של התובעים בהוצאות משפט.
8. הילוכו של דיון בבירור הערעורים וההכרעה בהם יהיה כלהלן:
בפרק הראשון - נעמוד על עיקר הוראותיהם של ההסכמים הקיבוציים שנעשו במהלך השנים בין טלרד לבין נציגות העובדים;
בפרק השני - נפרט את השתלשלות ההליכים הזמניים בבית הדין האזורי בנוגע להסכם 2002 ויישומו.
בפרק השלישי - נפנה לתובענות ופסקי הדין של מותבי בית הדין האזורי מושא הערעורים בהליך זה.
בפרק הרביעי - נידרש לטיעוני הצדדים בערעורים שלפנינו.
בפרק החמישי - נקיים דיון והכרעה במחלוקות מושא הערעור, שעיקרן בשאלות אלה: האם ניתן לשנות תנאי פרישה שנקבעו בהסכם 2000 בהסכם 2002, שהינו מאוחר יותר; האם הוראות הסכם 2002 בטלות מחמת הפליה בין העובדים המפוטרים לבין העובדים הממשיכים, והאם התנהלות נציגות העובדים בכריתת הסכם 2002 וביישום הפיטורים לפיו בהסכם 2003, לקתה בהפליה אסורה ובייצוג לא הוגן.
נפנה איפוא לדיון, ראשון ראשון ואחרון אחרון.
פרק ראשון: התשתית ההסכמית הנורמטיבית ביסוד ההליכים שלפנינו
9. ההוראות בהסכמים הקיבוציים והשלכותיהן, עמדו ביסוד עילות התביעה בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים בבתי הדין האזוריים, לרבות אלה מושא הערעורים שלפנינו. קודם שניכנס להוראות ההסכמים הצריכות לענייננו, ולשם הבהרת התמונה, נעמוד להלן, בקצירת האומר, על ההוראות בהסכם הענפי וב"הסכם כור", הנזכרים בטיעוני הצדדים ובפסיקתם של בתי הדין האזוריים.
ההסכם הענפי
10. מתוקף חברותה של טלרד בהתאחדות התעשיינים, חל על הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים בחברה הסכם העבודה הקיבוצי הכללי למקצועות המתכת, החשמל והאלקטרוניקה - מלאכה ותעשייה, מיום 30.6.1964[2] (להלן: ההסכם הענפי). במסגרת הוראותיו של ההסכם הענפי נקבע כי "יש למנוע כל שרירות לב ביחס לפיטורי עובדים"[3]; כי פיטורי עובד קבוע ייעשו "רק במקרה של צמצום בעבודה או סיבה מספקת אחרת בידיעת ההסתדרות וועד העובדים"[4]; כי ההנהלה תודיע להסתדרות ולוועד העובדים על כוונתה לפטר עובד קבוע וכי ההסתדרות תביע דעתה בכתב להנהלה תוך 10 ימים.
חוקת העבודה לפועלי החרושת ההסתדרותית, חלה אף היא על הצדדים ליחסי העבודה בטלרד. חוקת העבודה אומצה בהסכם קיבוצי מיוחד שנחתם בין כור תעשיות בע"מ לבין הארגון הארצי של פועלי החרושת ההסתדרותית ביום 19.7.76[5] (להלן: ההסכם המיוחד). בהוראות ההסכם המיוחד נקבע כי ניתן לפטר עובד בפיטורי צמצום[6] כאשר "שמות המפוטרים ייקבעו בהסכמה הדדית לפי צרכי המפעל, בהתחשב בוותקו של העובד במפעל ובמצבו הסוציאלי"[7].
הסכם כור
11. הוראות ההסכם המיוחד חלות על טלרד בהיותה כלולה ברשימת מפעלים המפורטת בנספח א' להסכם עבודה קיבוצי מיוחד לפועלים במפעלי כור. נספח נוסף להסכם זה, הוא "הסכם עבודה קיבוצי מיוחד לעובדים החדשיים במפעלי 'כור' " מיום 18.6.81. הסכם זה חל על "כור תעשיות בע"מ (או אחד ממפעליו ו/או יחידותיו)" לרבות טלרד[8] (להלן: הסכם כור) ובמסגרתו הוראות בדבר נוהל פיטורים בהן נקבע, כי "ההנהלה לא תפטר עובד קבוע אלא לאחר מו"מ עם נציגות העובדים" ורק מחמת צמצום בעבודה או נסיבות אחרות המפורטות בהסכם; כי בעת פיטורי העובדים "ייקבעו המועמדים בהתחשב בכללים הבאים: התאמת העובד לתפקיד, מספר שנות עבודתו במפעל, מצבו המשפחתי והסוציאלי, והכל בהתאם לתקנון של ועדת הערעורים המרכזית לענייני פיטורין"[9]; וכי עובד שוויתקו חמש שנים ומעלה זכאי לחודשיים של הודעה מוקדמת.
12. מכאן ואילך, נפנה להוראות ההסכמים שנחתמו בין הצדדים ליחסים הקיבוציים בטלרד, ובמיוחד להוראות הסכמים 2000 ו-2002 שהם מושא דיוננו.
הסכם 2000
13. נוכח המשבר הכלכלי אליו נקלעה טלרד, התקיימו מגעים בין הנהלת החברה לבין נציגות העובדים בנוגע למהלכי הבראה לרבות פיטורי צמצום. בעקבות משא ומתן שניהלו הצדדים נחתם ביום 14.6.2000 הסכם קיבוצי מיוחד (להלן: הסכם 2000)[10], לסיום העסקתם של עובדים בטלרד במתווים הבאים:
המתווה הראשון: סיום העסקה מיידי של 200 "עובדים מסיימים" שתקבע החברה ברשימה שמית. בסעיף 3.4 להסכם נקבע כי בכפוף לאישור החברה, "העובדים המסיימים" רשאים לבחור בפרישה לפנסיה תקציבית מוקדמת במימון החברה, בתנאים המפורטים בנספח ב' להסכם; או בפרישה בתשלום פיצויים מוגדלים, בשיעורים בין 160% ל - 250% כמפורט בנספח [א] להסכם.
המתווה השני: סיום העסקה ביוזמת החברה של "עובדים קבועים בחברה המשתייכים לסקטור החודשי ו/או לסקטור הפועלים". לפי האמור בסעיף 4 להסכם, עובדים אלה יהיו "זכאים לתנאי פרישה הקיימים בחברה עובר לחתימת הסכם, כמפורט בנספח א" שענינו תשלום פיצויי פיטורים "בתקופה שעד ארבע שנים מיום חתימת ההסכם" (להלן: תקופת רשת הבטחון)".
המתווה השלישי: סיום עבודה ביוזמת העובדים בהסכמת החברה, באחד משני מסלולים: מסלול "פיצויי פיטורים על פי הטבלה הנהוגה בחברה והמצורפת כנספח א להסכם" בתקופת "רשת הבטחון" ותנאיה, או במסלול פנסיה מוקדמת (סעיף 5 להסכם).
נספח ג' להסכם 2000 שכותרתו "מסלול פנסיה מוקדמת" מתייחס לאפשרות פרישה מוקדמת מכוח תקנון הקרן כפי שהיה באותה עת. הפרישה המוקדמת היא ל"פנסיית רשות" בגיל 60 ומעלה לגבר, ובגיל 55 ומעלה לאישה, ככל שהופרשו בגין המבוטח כספים לקרן משך 30 שנה לפחות. או לאחר צבירת ותק של 18 שנה, בפרישת אשה מגיל 45 ומעלה ופרישת גבר מגיל 50 ומעלה.
מסלול "פנסיה מוקדמת" בנספח ג' להסכם מיום 14.6.2000 בוטל והומר בנספח א' להסכם קיבוצי מיוחד מיום 30.10.2000[11]. בנספח זה התווספו הטבות לפורשים במסלול פרישה מוקדמת לפנסיה לפי הסכם 2000.
במאמר מוסגר יצוין, כי יישומו בפועל של הסדר זה, בהתייחס לפרישתם של 255 עובדים, נדון והוכרע בפסיקתו של בית הדין האזורי בתל אביב, במותב בראשות השופטת דוידוב-מוטולה, בבקשת צד שהגישה ההסתדרות נגד טלרד [12].
מתווי הפעולה בהם נקבעו תנאי הפרישה המוקדמת ותשלום הפיצויים המוגדלים בתקופת "רשת הבטחון" בהסכם 2000, מהווים מרכיב עיקרי בהסכמים הקיבוציים שבאו לאחריו, ובהליכים המשפטיים שהיו כרוכים ביישום ההסכמים. כפועל יוצא מכך, משליכות הוראות הסכם 2000 במישרין ובעקיפין על המחלוקות שלפנינו.
להשלמת התמונה נציין את הוראותיו הכלליות של ההסכם בהן נקבעו המהלכים הנדרשים להמשך פעילותה של החברה והעסקת עובדיה הנותרים. בהתאם, המשיכה טלרד בפעילותה, תוך שנמצאו תפקידים חלופיים לעובדים שמחלקותיהם נסגרו, כנדרש בהסכם.
הסכם 2002
14. בסוף שנת 2002 דיווחה טלרד על הפסדים של מאות מיליוני שקלים, וההידרדרות במצבה הלכה ונמשכה. במצב דברים זה, ביקשה החברה הסכמת ההסתדרות לפיטורי צמצום של 250 עובדים נוספים, תוך שהבהירה כי נוכח מצבה הכלכלי הירוד לא ניתן יהיה להעניק תנאי "רשת הבטחון" לפי הסכם 2000, לעובדים שיפרשו.
הנתונים האקטואריים שהציגה טלרד נמצאו מבוססים, לאחר בדיקה שקיימו אנשי מקצוע במחלקה הכלכלית של ההסתדרות ורואה חשבון מטעם ועדי העובדים. בנסיבות אלה, שוכנעה נציגות העובדים בצורך אמיתי לצמצומים נוספים בטלרד בתנאים מיוחדים שייקבעו בהסכם הקיבוצי. זאת, לאחר שהגיעה למסקנה כי כשלון המגעים בנוגע לפיטורי הצמצום, עלול לגרום לסגירת החברה ולפיטורי כלל העובדים בתנאים פחותים בהרבה.
על רקע זה התקיים משא ומתן לקראת ביצוע פיטורי צמצום, בין טלרד לבין נציגות העובדים אשר כללה את ההסתדרות - מועצת פועלים מרחב השפלה, ועד הפועלים, וועד העובדים החודשיים (להלן גם: הוועדים).
מהלכי המשא ומתן בין נציגות העובדים לבין החברה, היו מלווים במאבק ארגוני בסיומו התגבשו הסכמות בין הצדדים. עיקרי ההסכם, הובאו לידיעת העובדים ואישורם, באסיפה שכינסה נציגות העובדים ביום 28.11.2002. באותו מעמד, חולקו לעובדים טפסי הצבעה אישיים והתקיימה הצבעה חשאית בנוגע לקבלת ההסכם ותנאיו. תוצאות ההצבעה היו אלה: מבין 366 עובדים, הצביעו 264 עובדים לפי ההתפלגות הבאה: 186 עובדים הצביעו בעד החתימה על ההסכם, 39 עובדים התנגדו; 39 עובדים נמנעו.
לאחר שהתקבל ברוב ניכר אישור העובדים לתנאי ההסכם, נחתם ביום 17.12.2002 הסכם קיבוצי מיוחד בין הצדדים[13] בדבר סיום עבודתם של 179 עובדים במקום 250 עובדים שהציעה החברה (להלן: הסכם 2002). התנאים שנקבעו בהסכם 2002 עומדים בבסיס המחלוקת בפסיקתם של בתי הדין האזוריים בהם נדרשת הכרעתנו בהליך זה. נוכח חשיבותו לעניינו, נעמוד להלן על עיקרי ההסכם.
עיקריו של הסכם 2002
15. הסכם 2002 חזר וקבע כי הסכמות הצדדים כפי ביטויין במסגרתו, נובעות ממצבה הכלכלי של החברה וכי בהתאם קיים צורך בפיטורי צמצום, בתנאים מיוחדים שייקבעו בהסכם, שעיקריו באלה:
" 2.2 חרף האמור בכל הסכם קיבוצי ו/או הסכם אחר, רשימת העובדים הפורשים בכל אחד מהמסלולים תיקבע בלעדית על ידי הנהלת החברה וההנהלה תעביר את הרשימה לנציגות העובדים תוך יומיים מיום חתימת הסכם זה. ההנהלה תודיע לעובדים ששמותיהם ברשימה תוך שבעה ימים מיום חתימת הסכם זה".
110 עובדים יפרשו במסלול פנסיה תקציבית מוקדמת, לתקופה של עד 10 שנים;
60 עובדים יפרשו במסלול פיצויי פיטורים מוגדלים;
9 עובדים העוסקים במתן שירותים לחברת קונגי, חברת בת של טלרד, יפרשו בתנאים שנקבעו בנספח להסכם.
הבשלת המשא ומתן להסכם קיבוצי 2003
16. בעקבות הסכם 2002 התעוררו מחלוקות בנוגע לרשימות העובדים והתנאים בהם יסיימו עבודתם. בתוך כך הוכרז על סכסוך קיבוצי, ננקטו עיצומים, והוגשו תביעות לסעדים זמניים וקבועים על ידי העובדים המועמדים לפיטורים. על השתלשלות ההליכים המשפטיים והשלכותיהם על ההליך מושא דיוננו, נעמוד בפירוט בפרק הבא. בשלב זה די אם נציין, כי בסופו של יום גובש ונחתם בחסות בית הדין האזורי בתל אביב ובאישורו (במותב בראשות השופטת חגית שגיא) הסכם קיבוצי שלישי במניין.
בהסכם 2003 נקבעו רשימות 179 העובדים שנדרשו לסיים עבודתם בחברה לפי הסכם 2002 ותנאיו. בהתאם, צורפו להסכם רשימות שמיות מפורטות של עובדים הפורשים במסלול פנסיה, ורשימות עובדים המסיימים עבודתם במסלול פיצויים, לרבות 6 העובדים ששמותיהם ייקבעו על ידי ההנהלה בלבד.
ההסכם הקיבוצי בין טלרד לבין ההסתדרות - מועצת פועלים מרחב השפלה, ועד הפועלים, וועד העובדים החודשיים נחתם ביום 10.4.2003[18] ובהחלטה מיום 5.11.2003 ניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: הסכם היישום 2003 או הסכם 2003).
17. ההליכים המשפטיים מושא דיוננו בערעורים שלפנינו, סבו בעיקרם על הוראות הסכמים 2002 ו- 2003 ויישומן כלפי העובדים המסיימים והעובדים הממשיכים בעבודתם. עם זאת ולשם השלמת התמונה והבחינה המשפטית בעקבותיה, נעמוד להלן, בקצירת האומר, על ההסכמים הקיבוציים שבאו בעקבותיהם, נוכח מצבה הכלכלי הירוד של החברה.
הסכם 2005
18. ביום 20.4.2005 נחתם הסכם קיבוצי נוסף בין טלרד לבין נציגות העובדים[19], במסגרתו הוסדרו העניינים הבאים: נקבע, כי 60 עובדים, ששמותיהם ייקבעו על ידי החברה, יפרשו מהעבודה בתנאים מיוחדים, לפי החלוקה הבאה: 34 עובדים יפרשו במסלול פנסיה; 16 עובדים יפרשו במסלול מיוחד; 10 עובדים יפרשו במסלול פיצויי פיטורים. לוועד ניתנה אפשרות השגה והצעה של שמות עובדים אחרים תחת שמות העובדים שקבעה ההנהלה. בנוסף, ניתנה אפשרות לפרישה יזומה של עובדים.
הצדדים חזרו והצהירו כי ההסכם מסדיר את תנאי הפרישה של העובדים שיפרשו במסגרתו בלבד; כי "אין בו כדי לפגוע בתוקפו של הסכם 2000" וכי "רשת הבטחון הקבועה בהסכם 2000 תעמוד בתוקפה עד ליום 14.6.2006". לאמור, נותרה בעינה הארכת תקופת תוקפה של "רשת הבטחון" כפי שנקבעה בהסכם 2002, ותחולתה על העובדים הממשיכים עבודתם בחברה.
הסכם 2006 נחתם לאחר סיום תקופת "רשת הבטחון"
19. במצבה הכלכלי של טלרד לא חל שיפור ונוכח דרישת החברה לפיטורי עובדים, נקלעו הצדדים לסכסוך קיבוצי. לאחר משא ומתן התגבשה מסגרת הסכמית לקביעת "תוכנית היערכות, על פרישת עובדים ועל תנאי פרישה מיוחדים". מכיוון שתקופת "רשת הבטחון" ההסכמית הסתיימה ביום 14.6.2006 נחתם ביום 3.8.2006 הסכם קיבוצי[20] בו נקבע כי 42 עובדים ששמותיהם כלולים ברשימה שמית המצורפת להסכם, יסיימו עבודתם במסלול פיצויי פיטורים מיוחד. עוד נקבע, כי עובדים שיבקשו להמשיך עבודתם בחברה יועסקו בתנאי העסקה אישיים "ותנאי ההסכם הקיבוצי לא יחולו עליהם". בנוסף, נקבעה רשימת עובדים אשר ימשיכו עבודתם בחברה בהסכמים קיבוציים "ויסיימו עבודתם בחברה במועד שיסוכם בין החברה לרוכש פעילות היצור. סיימו העובדים עבודתם בחברה כאמור לעיל יהיו זכאים לתנאי הסכם זה". כמו כן נקבע כי אם "לא הוצעה מכירת היצור ימשיכו העובדים ששמותיהם מופיעים בנספח "ב" את עבודתם בחברה ובמועד פיטוריהם יהיו זכאים לתנאי הסכם זה" (להלן: הסכם 2006).
הסכם המהנדסים
20. הגם שלא בגדרי המחלוקת הישירה בענייננו, נציין כי תנאי תקופת "רשת הבטחון" כפי שנקבעה בהסכם 2000 הוחלו גם על סקטור המהנדסים, האדריכלים והאקדמאיים בטלרד. תנאים אלה נקבעו בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 26.3.2003 לפיטורי צמצום של עד 40 עובדים, במסגרתו נקבע, כי "העובדים שלא פרשו במסגרת הסכם זה, זכאים לפרוש מהחברה בחודש מאי 2006 בתנאים ועל פי הקריטריונים שנקבעו על פי הסכם העבודה הקיבוצי ... (מספר רישום 480/2000 מתאריך 4.6.2000) ... הן במסלול פנסיה מוקדמת והן במסלול פיצויים מוגדלים"[21].
פרק שני: ההליכים הזמניים במותבי בית הדין האזורי בנוגע להסכם 2002
21.לאחר חתימת הסכם 2002 נתגלעו בין הצדדים מחלוקות בנוגע לרשימות העובדים האמורים לסיים עבודתם לפיו ובתנאיו, תוך שהועלו טענות העובדים בנוגע להתנהלות ההסתדרות וועדי העובדים בקביעת שמות המפוטרים. מחלוקות אלה הובאו לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בשבתו בדין בהרכבים שונים, כמפורט להלן.
תביעת מורנו ו-9 אח' וועד העובדים
22. ביום 27.2.2003 הוגשה לבית הדין האזורי בתל אביב על ידי מורנו ו-9 מעובדי טלרד ביחד עם ועד העובדים בחברה, בקשה לסעדים זמניים וקבועים לביטול פיטוריהם, לפי הסכם 2002 (בש"א 1179/03, ע"ב 1490/03; להלן: תביעת מורנו).בדיון שנועד למחרת היום נתן בית הדין האזורי (השופטת חנה בן יוסף, נציג ציבור מר משה בק ומר שלמה פטל) תוקף של החלטה להצהרות הצדדים, לפיהן יוחזרו חלק מן התובעים לעבודה, ככל שבית הדין ייקבע זאת. במסגרת דיון בבקשה לסעדים הזמניים, נחקרו עדים ובית הדין הורה על הגשת סיכומי הצדדים. תביעת מורנו והבקשה לסעדים זמניים נמחקו במסגרת הסכם 2003 והחתימה עליו ביום 10.4.2003.
ההליך הקיבוצי שהגישה טלרד
23. ביום 3.3.2003 במהלך הסכסוך עם נציגות העובדים בנוגע ליישומו של הסכם 2002, הגישה טלרד לבית הדין האזורי בקשת צד בסכסוך קיבוצי ובקשה למתן צו מניעה דחוף, במסגרתה עתרה להורות לוועד העובדים ולהסתדרות לחדול לאלתר משביתה ומעיצומים שננקטו על ידם (ס"ק 23/03; להלן: ההליך הקיבוצי).
בהחלטת בית הדין האזורי (במותב בראשות השופטת חגית שגיא) נקבע כי "הסכסוך נשוא ההליך הינו סכסוך משפטי אשר ניתן לבררו במסגרת בית הדין ללא צורך בנקיטת אמצעים ארגוניים לרבות עיצומים או שביתה". אי לכך הורה בית הדין לוועד ולהסתדרות לשוב לאלתר לעבודה תקינה, תוך שנדרש לדיון במחלוקת בעניין רשימות המפוטרים.
בהחלטה נוספת מיום 31.3.03 ציין בית הדין כי "אין מנוס מסיום עבודתם של 179 עובדים על פי הוראות ההסכם הקיבוצי (הסכם ההבראה)"; וכי "בתום הדיונים הסכימו הצדדים לעשות מאמץ ולגבש רשימת פורשים בהתאם להסכם הקיבוצי".
ביום 10.4.2003 נחתם בחסות בית הדין האזורי הסכם 2003, ובהחלטה מיום 5.11.2003 ניתן להסכם תוקף של פסק דין, כמבואר להלן.
ההליכים בתובענות בונדקר
נדחתה בקשת בונדקר ו-18 אח' לסעדים זמניים נגד הפיטורים
24. ביום 5.3.2003 הגישו בונדקר ו-18 אח', עובדים שסיימו עבודתם בטלרד מתוקף הסכם 2002, בקשה לבית הדין האזורי למתן צווי מניעה זמניים נגד חברת טלרד, ההסתדרות וועדי העובדים בטלרד. המבקשים עתרו לסעדים הצהרתיים בהם ייקבע כי פיטוריהם נעשו שלא כדין, וכי הסכם 2002 בטל. לחלופין ביקשו להצהיר כי הוראותיו של הסכם 2002 מרֵעוֹת בתנאי הפרישה, וכי הסכמי הפרישה והפסקת עבודתם בטלים מעיקרם.
בתביעתם נגד ההסתדרות, ועד הפועלים וועד העובדים החודשיים, טענו המבקשים כי פיטוריהם נעשו בניגוד להוראות הסכם כור וההסכם הענפי, וללא התחשבות בוויתקם ובמצבם הסוציאלי והכלכלי, כנדרש. עוד טענו, כי "מרשימת המפוטרים הוצאו עובדים ו/או עוברו [כך במקור- נ.א.] ממסלול פנסיה תושבי העיר לוד, ומקורבים פוליטיים"; כי "ישיבות הפרוטוקולים של ועדת החריגים הוסתרו מהמבקשים ומבית הדין ולפיכך יש לראות את המבקשים כמי שהופלו לרעה לעומת עובדים אחרים"; וכי "זוגות/ נכים שעניינם נדון לפי ס' 5 להסכם, נבחרו משיקולים פוליטיים ולא משיקולים ענייניים" (להלן: בקשת בונדקר הראשונה).
25. בקשת בונדקר הראשונה נדחתה על ידי בית הדין האזורי (בש"א 1280/03 השופטת חגית שגיא, נציג ציבור מר משה אפטר, ונציגת ציבור גב' אריאלה גילצר). בהחלטה מיום 15.6.2003 קבע בית הדין האזורי, כי הבקשה לוקה ב"שיהוי חמור" שכן, מרבית התובעים קיבלו מכתבי פיטורים בדצמבר 2002 והבקשה הוגשה רק ביום 5.3.2003.
בהתייחס לטענות המבקשים בנוגע להתנהלות הוועד וההסתדרות נקבע כך:
" במשך התקופה הארוכה שחלפה פעלו המשיבים לגיבוש רשימת מפוטרים מוסכמת, שאכן גובשה סמוך למועד הדיון. ככל שחלף הזמן - הפכה משימת שינוי רשימת המפוטרים קשה יותר.
לכאורה, גוברות הוראות הסכם 2002 על הוראות הסכם כור ככל שהדבר נוגע לפיטורי העובדים שמכסתם נקבעה בהסכם 2002. תכלית חתימת הסכם 2002 הייתה מתן אפשרות למשיבה 1 לפטר 179 עובדים באופן מזורז (יחסית), על מנת לאפשר את הבראת המפעל ולמנוע את סגירתו.
משצוין בהסכם 2002 כי הליך הפיטורים יקוים ויבוצע 'חרף האמור בכל הסכם קיבוצי ו/או הסכם אחר' הרי שלכאורה מדובר בהוראה המבטלת את ההוראות הדנות בהליכי הפיטורים בהסכם כור, ככל שהדבר נוגע לקבוצת העובדים המפוטרים מכח הסכם 2002.
לא מצאנו לכאורה כל פגם בדרך התנהלותם של הוועד ושל ההסתדרות, ולא שוכנענו לכאורה כי עובדים הופלו לטובה ולא הוכללו ברשימת המפוטרים על רקע מקום מגורים או השתייכות פוליטית".
בית הדין האזורי הוסיף והטעים כי "היעתרות לבקשה תגרום לא רק לביטול פיטורי המבקשים אלא לביטול פיטורי כל העובדים שברשימה ותביא לצורך לגיבוש רשימת מפוטרים חדשה"; וכי מאזן הנוחות "נוטה באופן ברור" לטובת המשיבים, באשר הסכם 2002 נחתם כחלק מהליך הבראה של המפעל, וקבלת בקשתם של העובדים עלולה לסכלו.
ניתן תוקף של פסק דין להסכם 2003
26. ביום 9.4.03 סמוך למועד גיבוש ההסכמה על רשימת העובדים שיסיימו עבודתם בטלרד, עובר לחתימתו של הסכם 2003, הגישו בונדקר ו-18 אח' לבית הדין האזורי בתל אביב בקשה להתייצב ולטעון במסגרת הסכסוך הקיבוצי שהגישה טלרד, לפי תקנה 15 (ב') לתקנות בית הדין לעבודה (סדר דין בסכסוך קיבוצי). (להלן: בקשת בונדקר השנייה).
בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חגית שגיא, נציג ציבור מר משה אפטר ונציג ציבור מר רפי בילוגורסקי; ס"ק 23/03) נתן תוקף של פסק דין להסכם 2003, בהחלטה מיום 5.11.2002 תוך שקבע כך:
"ד. עמדת העובדים אינה שונה מעמדת הצד להסכם הקיבוצי שכן מבקשתם עולה כי מקובלת עליהם טענת המבקשת לפיה יש לפטר 179 עובדים על פי רשימה שתגובש בין המבקשת לנציגות העובדים.
העובדים אינם טוענים כנגד עצם ההחלטה לפטר 179 עובדים או כנגד ההנחיה המופיעה בהסכם הקיבוצי לפיה תורכב רשימת המפוטרים ע"י נציגות העובדים וההנהלה.
במסגרת הסכסוך הקיבוצי נדרשו המשיבים למלא אחר הוראות ההסכם הקיבוצי ולגבש רשימה מוסכמת של 170 [כך במקור - נ.א.] מפוטרים.
אם טוען מי מהעובדים כי מכח ההסכם הקיבוצי אין הוא עצמו אמור להיכלל ברשימה - אין בכך משום סתירה לעצם הצורך בגיבוש רשימה כזו, על פי ההסכם הקיבוצי.
ז. לעובדים אין מעמד בשלב של עצם גיבוש הרשימה:
את הרשימה מגבשים המבקשת ונציגות העובדים, על פי ההסכם הקיבוצי.
רק לאחר שהרשימה הוכנה וגובשה - מגיע השלב בו יכול כל עובד הכלול ברשימה להעלות טענות כנגד הרשימה, אופן הרכבתה ועצם הכללתי [צ.ל.: "הכללתו" – נ.א.] בתוכה.
לסיכום: העניין נשוא הליך זה הינו המחלוקת לגבי חובת המשיבים לגבש רשימת מפוטרים בת 179 עובדים.
עניין זה בא על פתרונו בגיבוש רשימה כאמור.
העובדים אינם משיגים על עצם החובה לגבש רשימה.
קרי: אין הם משיגים על הענין נשוא ההליך.
טרוניתם מופנית כלפי תוכן הרשימה והכלולים בה, ואף לגבי אופן הרכבתה, אך לא אלה הנושאים שעמדו להכרעה במסגרת הסכסוך הקיבוצי, ולכן אין מקום לעכב את אישור ההסכם אליו הגיעו הצדדים לסכסוך.
לפיכך הננו מאשרים את תוכן ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הצדדים ביום 10.4.2003 ונותנים לו תוקף של פסק דין"[22].
פרק שלישי:
התובענות ופסקי הדין של מותבי בית הדין האזורי מושא הערעורים
תביעת בונדקר ו - 42 אח' בהליך המאוחד
27. ביום 1.10.2003 טרם החלטתו של בית הדין האזורי על מתן תוקף של פסק דין להסכם 2003, הגישו בונדקר ו-42 אח' תביעה לבית הדין האזורי בנוגע לסיום העסקתם בטלרד (עב 6687/03).
ביום 26.2.2004 הגישו אבוטבול ו-30 עובדים נוספים תביעה דומה לבית הדין האזורי בתל-אביב (עב 3492/04; להלן: תביעת אבוטבול).
בהחלטה מיום 11.8.2004 הורתה נשיאת בית הדין האזורי בתל אביב עליה פוגל, על איחוד הדיון בתביעת בונדקר ו-42 אח' ובתביעת אבוטבול. התביעות המאוחדות נקבעו לדיון בפני מותב בראשות השופטת חגית שגיא, בתביעותיהם של 43 תובעים עובדי טלרד. הדיון בתביעה המאוחדת התמשך תקופה ארוכה, נוכח בקשות חוזרות ונשנות שהגישו התובעים, במסגרתן תוקן כתב התביעה ארבע פעמים, כשהאחרון ביניהם הוגש בראשית שנת 2007. עשרות עדים נחקרו על פני ישיבות הוכחות רבות. פסק הדין ניתן ביום 28.4.2010 (עב 6687/03, עב 3492/04; להלן: תביעת בונדקר).
28. התובעים עתרו למתן סעד הצהרתי בנוגע לבטלות הסכם 2002, תוך שטענו לתחולת הוראותיהם של ההסכם הענפי והסכם כור בנוגע למנגנון פיטורי עובדים. זאת, בטענה לזכאותם לקבלת הודעה מוקדמת של חודשיים ימים, ולהפרת הוראותיהם של הסכמים אלה בהסכם 2003. בנוסף טענו לזכאותם לפרוש בתנאי הסכם 2000. בתוך כך תבעו סעדים כספיים לרבות הפרש התשלומים להם היו זכאים אילו פרשו בתנאי הסכם 2000, אל מול התשלומים שקיבלו לפי הסכם 2002; פיצוי בסך 100,000 ש"ח לכל תובע על נזק ממוני בגין פיטורים שלא כדין; פיצוי בסך 50,000 ש"ח לכל תובע על נזק לא ממוני בגין פיטורים שלא כדין.
התובעים הוסיפו וטענו, כי פיטוריהם לפי הסכם 2002 היו שלא כדין, מכיוון שגיבוש רשימת המפוטרים נעשה ממניעים פסולים, תוך הפלייה פסולה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988.
עוד טענו להפרת חובת הייצוג ההוגן של ההסתדרות ונציגות העובדים, ולהפרת ההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים. לביסוס טענותיהם אלה, טענו התובעים, כי עובדים אשר סייעו למר גבי אסרף, יו"ר מועצת הפועלים במרחב לוד-רמלה, להיבחר לתפקיד פוליטי בעיר לוד, זכו להישאר בעבודתם או לשפר את תנאי פרישתם.
29. בקשה שהגישו ועד העובדים החודשיים טלרד וועד פועלי טלרד, לדחות או למחוק על הסף את תביעת התובעים נגדם, נדחתה על ידי בית הדין האזורי (סגנית הנשיא חגית שגיא; עב (ת"א) 6687/03). בהחלטתו מיום 1.12.2008 קבע בית הדין האזורי, כי "חלק ניכר מסעיפי התביעה עוסקים בטענת התובעים לפיה מעלו ועד העובדים החודשיים וועד פועלי טלרד בחובתם לייצגם נאמנה"; כי טענות אלה קשורות לסעד ההצהרתי המבוקש בדבר אי תקינות הליך הפיטורים; כי "טענות אלה יש לברר במלואן והמקום לבירורן הינו במסגרת התביעה"; כי "בית הדין מוסמך לברר טענות לגבי ייצוג בלתי נאות, ואין כל מקום לפצל את ההתדיינות בין בית הדין לבין רשות השיפוט"; וכי מדובר בצדדים נדרשים "לבירור הסכסוך ולפיכך אין מקום לדחות התביעה כנגדם על הסף".
פסק הדין של בית הדין האזורי בתביעת בונדקר - מושא הערעורים שלפנינו
30. בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופטת חגית שגיא ונציגי הציבור מר רפי בילוגורסקי ומר מנם ירקוני; עב 6687/03, עב 3492/04) דחה את התביעות הכספיות נגד נציגות העובדים "משנקבע כי לא נגרם נזק כספי לעובדים המפוטרים". עם זאת, התקבלה עתירת התובעים לסעד הצהרתי באלה הדברים:
" ניתן בזאת סעד הצהרתי הקובע כי בחתימת הסכם 2002 נהגה נציגות העובדים באופן מפלה, וגרמה להפלית קבוצת העובדים הפורשים והמפוטרים אל מול חבריהם לעבודה. משהתביעה כנגד חברי הועד שכיהנו בתפקיד באותה עת לא הוגשה באופן אישי- אין מקום לחייב את הועד המכהן כיום בתפקיד. מאידך, ההסכם ובו ההוראה המפלה נערך ונחתם ע"י ההסתדרות שעמדה מאחורי הדרישה להוספת ההוראה המפלה להסכם. לפיכך מצאנו לחייב את ההסתדרות בהוצאות התובעים בסך כולל של 50,000 ש"ח, ובשכ"ט עו"ד בסך 50,000 ש"ח + מ.ע.מ. "
משפסק דין זה הוא מושא דיוננו בהליך זה, נעמוד על עיקר קביעותיו של בית הדין האזורי, כמפורט להלן.
31. בית הדין האזורי קבע כי טענות החברה באשר למשבר הכלכלי אליו נקלעה והפסדיה "לא הופרכו ולא נסתרו"; כי לפי שהוברר, בשנת 2003 הועסקו בטלרד 1100 עובדים, ואילו באפריל 2010 נותרו בחברה כ- 107 עובדים בלבד. עוד נקבע כי צדדים ליחסי עבודה קיבוציים רשאים לשנות בהסכם קיבוצי מאוחר זכויות שנקבעו בהסכם קיבוצי קודם, ואף להרע אותן. בהתאם נקבע כי בנסיבות המקרה, נוכח מצבה הכלכלי של טלרד, קמה הצדקה לחתימת הסכם 2002 בתנאים פחותים מתנאי הסכם 2000.
32. נדחו טענות התובעים בדבר תחולתם של הסכם כור וההסכם הענפי. זאת, נוכח הקביעה בהסכם 2002 לפיה הוראותיו יחולו "חרף האמור בכל הסכם קיבוצי ו/או הסכם אחר". בית הדין האזורי הוסיף והטעים, כי בפועל הוחלו על העובדים המפוטרים ההוראות המטיבות בהסכם כור ובהסכם הענפי הכללי.
33. נדחתה טענת התובעים לפיה גיבוש רשימת המפוטרים על פי הסכם 2000 נעשה תוך שקילת שיקולים זרים הנוגעים להשתייכות פוליטית. בנדון זה קבע בית הדין האזורי, כי רשימת המפוטרים נערכה מלכתחילה "כאשר הקריטריונים לפיטורים היו הבחינה המקצועית וצרכי המערכת". בית הדין ציין כי "ההנהלה ונציגות העובדים בחנו ושקלו את מצבם המשפחתי והסוציאלי של המפוטרים, ובמידת האפשר הלכו לקראתם".
בית הדין הוסיף והטעים כי "מעדויות התובעים עצמם עולה כי בהתערבות הוועד וההסתדרות שופרו במידה זו או אחרת תנאי הפרישה של חלק ניכר מהמפוטרים אשר קיבלו תוספות מעבר לתנאים שנקבעו בהסכם 2002"; וכי "חלק מחברי הוועד אמנם דאגו לעצמם ולכיסם, אך במקביל דאגו גם למפוטרים ולפורשים, והשיגו עבורם הטבות נוספות במסגרת ועדות החריגים".
34. בית הדין האזורי קיבל את התביעה לסעד הצהרתי וקבע כי הוראות הסכם 2002 מפלות לרעה את קבוצת העובדים המפוטרים לעומת העובדים הנשארים במפעל, בכך שהתאפשר לעובדים שפרשו סמוך לאחר חתימת הסכם 2002 ליהנות מתנאי הסכם 2000. ובלשון הכתוב:
" בפועל לא היה כל שוני בין העובדים שפרשו מכח הסכם 2002 לבין העובדים האחרים שנותרו לעבוד במפעל, והיו זכאים לפרוש על פי תנאי הסכם 2000. כולם היו עובדי החברה באותה עת: לחלקם ניתנה הזכות לסיים עבודתם בתנאים משופרים וחלקם סיימו את עבודתם בתנאים פחותים. ויודגש: במועד בו סיימו 179 עובדים את עבודתם בתנאים מופחתים, היו עובדי החברה האחרים זכאים לתנאי פרישה טובים יותר. על חלק מהעובדים הוחלו תנאי הסכם 2002 ועל חלקם הוחלו תנאי הסכם 2000. לשם המחשה נציין כי עובד שסיים את עבודתו שבוע לאחר שפרשו 179 העובדים בתנאי הסכם 2002, זכה לתנאי פרישה טובים יותר מכוח הסכם 2000, למרות שמצבה הכלכלי של החברה לא השתפר. לדעתנו, סיטואציה כזו מפלה בין עובדי החברה שפוטרו לבין אלה שנותרו לעבוד. בעוד שהמפוטרים נושאים בתוצאות המשבר הכלכלי שפקד את החברה ופורשים בתנאי פרישה פחותים - הרי שהעובדים שנותרו לעבוד זכאים לתנאי פרישה טובים יותר, ואינם נאלצים לשאת בתוצאות המצב הכלכלי הקשה...
... סעיף 9 להסכם 2002, מכוחו מוקנים תנאי פרישה טובים יותר לקבוצת עובדים אחת, על פני קבוצת עובדים אחרת - הוא סעיף פסול ומפלה;
....הסכם פרישה המתייחס לקבוצת עובדים ומקנה זכויות פרישה פחותות מאשר מקבלים עובדים אחרים - הוא פסול ובלתי ראוי".
35. בית הדין האזורי קבע כי ההפליה בין העובדים המפוטרים לבין אלה הנותרים, לא הייתה באחריות טלרד, אלא נבעה מהתנהלותם המפלה של ההסתדרות ונציגות העובדים בדרישתם להותיר על כנה את "רשת הבטחון" שנקבעה בהסכם 2000, ובכך לקתה התנהלותם אף בייצוג לא הוגן כלפי המפוטרים. וכך קבע:
" שוכנענו כי ההפליה כאמור בין העובדים הנותרים לעובדים המפוטרים - לא הייתה יציר כפיה של הנתבעת 1 [טלרד- נ.א.], אלא באה כתוצאה מדרישת נציגות העובדים. בעוד שהחברה דרשה לבטל כליל את "רשת הבטחון" - הרי שההסתדרות והוועד עמדו על כך ש"רשת הבטחון" תישאר על כנה לגבי העובדים שלא פוטרו מכח הסכם 2002...
... בכך שעמדה על השארת "רשת הבטחון" לחלק מעובדי החברה תוך פיטורי העובדים האחרים בתנאים מופחתים - הפלתה נציגות העובדים בין שתי קבוצות עובדים ובכך ייצגה באופן בלתי ראוי ובלתי הוגן את קבוצת המפוטרים".
36. בית הדין האזורי מצא פגם חמור בהתנהלותם של נציגי העובדים, אשר התבטא בפרישתם של חברי ועד ונשותיהם סמוך לחתימת הסכם 2003, לפי תנאי הסכם 2000, תוך שקיבלו תנאים טובים מאלה של חבריהם המפוטרים, וציין כך [23]:
" במהלך שנת 2003 פרשו מעבודתם בנתבעת מספר חברי ועד ונשותיהם. הפורשים פרשו בתנאי הסכם 2000.
עד סוף 2006 פרשו מהנתבעת 1 בפרישות אישיות (שלא במסגרת פיטורי צמצום) כ - 10-15 עובדים (כולל חברי ועד). פורשים אלה פרשו בתנאי הסכם 2000.
מהראיות שבפנינו עולה כי רק 10 עד 15 עובדים מעובדי הנתבעת 1 זכו לפרוש בתנאי הסכם 2000 לאחר שנחתם הסכם 2002.
כ- 6 מאותם עובדים היו חברי ועד ונשותיהם, אשר פרשו במהלך שנת 2003.
פרישתם של חברי הוועד בתנאי הפרישה המשופרים של הסכם 2000, סמוך מאוד לפיטוריהם/ פרישתם של 179 עובדים בתנאים פחותים - אומרת 'דרשני'. עוד טרם יבשה הדיו על מכתבי הפיטורים למפוטרי הסכם 2002 - וכבר פורשים להם חברי הוועד תוך קבלת סכומים ניכרים העולים במידה ניכרת על מה שניתן למפוטרי 2002.
נפל פגם חמור בדרך התנהלותם של נציגי העובדים - הן בדרישתם לכלול בהסכם 2002 את הסעיף המפלה לעניין השארת "רשת הבטחון", הן בפרישתם תוך קבלת תנאים טובים מאלה שקיבלו חבריהם המפוטרים, אף זאת מכוח אותו סעיף מפלה".
37. נדחו טענות התובעים באשר להעדר שימוע עובר לפיטוריהם מן הטעם שטענה זו הועלתה לראשונה בסיכומיהם ומדובר בהרחבת חזית מבלי שלנתבעים ניתנה הזדמנות להביא ראיותיהם בנוגע לטענות אלה.
התביעה לסעד כספי נדחתה. בנדון זה, קבע בית הדין האזורי כי אין להטיל על טלרד חבות כספית כלפי התובעים מן הטעם שהכללת הוראות "רשת הבטחון" המפלות בהסכם 2002 נעשתה על פי דרישת נציגות העובדים וחרף התנגדותה של טלרד.
נציגות העובדים אף היא נמצאה פטורה מחיוב כספי כלפי התובעים. זאת, נוכח קביעתו של בית הדין האזורי לפיה ב"מבחן התוצאה" אין מדובר בהפליה בפועל של התובעים ואף לא נגרם להם כל נזק כספי. זאת מאחר, שלאחר פיטוריהם של 179 העובדים על פי הסכם 2002, פרשו רק 10-15 עובדים בתנאי "רשת הבטחון" של הסכם 2000, בעוד אשר עובדים שפוטרו לאחר מכן, לפי ההסכמים הקיבוציים בשנים 2005-2006, פוטרו בתנאים פחותים מאלה שבהסכם 2002.
38. תוצאת פסק הדין הייתה זו: נדחו תביעותיהם הכספיות של העובדים המפוטרים נגד טלרד ונגד נציגות העובדים.
התקבלה תביעת העובדים המפוטרים לסעד הצהרתי, במסגרתו נקבע כי בחתימת הסכם 2002 הפלתה נציגות העובדים את קבוצת העובדים הפורשים והמפוטרים לעומת חבריהם לעבודה.
עם זאת נקבע, כי "משהתביעה כנגד חברי הוועד שכיהנו בתפקיד באותה עת לא הוגשה באופן אישי - אין מקום לחייב את הוועד המכהן כיום בתפקיד. מאידך, ההסכם ובו ההוראה המפלה נערך ונחתם ע"י ההסתדרות שעמדה מאחורי הדרישה להוספת ההוראה המפלה להסכם".
ההסתדרות חויבה בתשלום סכום של 50,000 ש"ח הוצאות התובעים ובסך 50,000 ש"ח שכ"ט עו"ד.
פסק הדין של בית הדין האזורי בתביעת צוקר וחסון - מושא הערעורים
39. שני עובדים נוספים מר צוקר ומר חסון נכללו ברשימת המפוטרים ב"מסלול פיצויים" בהסכם 2003. פיטוריהם נכנסו לתוקף ביום 24.2.2003.
כעבור כשנה, ביום 6.1.2004, הגישו תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב, נגד טלרד ונגד ההסתדרות, ועד העובדים החודשי בטלרד, ועד פועלי טלרד ויו"ר ועד העובדים - מר דני אוחיון.
בדומה לתביעת בונדקר, טענו צוקר וחסון כי פיטוריהם לפי תנאי הסכם 2002, נעשו משיקולים פסולים ופוליטיים, ולקו בייצוג בלתי הוגן ובהפליה על ידי נציגיהם בהסתדרות ובוועד העובדים. לטענתם, מלכתחילה לא נכללו ברשימות הפיטורים המקוריות שהציגה הנהלת המפעל לוועד העובדים; וכי שמותיהם הוכנסו לרשימות המפוטרים בשלב מאוחר יותר, בשל התערבותו הפסולה של יו"ר המרחב, מר גבריאל אסרף, אשר דאג למקורביו משיקולים פוליטיים.
עוד טענו, כי הליך הפיטורים נעשה באמתלה של מצב כלכלי קשה אליו נקלעה החברה, אשר למעשה היווה כסות לרצונה של החברה לחסל את העבודה המאורגנת (עב 2088/04; להלן: תביעת צוקר וחסון).
40. התביעה נגד יו"ר ועד העובדים, מר דני אוחיון נמחקה על הסף, בהחלטת בית הדין האזורי (סגנית הנשיא השופטת אורלי סלע; בש"א 6307/07) מיום 23.9.2007. בית הדין האזורי קבע כי יש להבחין בין עילת תביעה נגד ועד עובדים לבין עילת תביעה אישית נגד חבר ועד עובדים בפעולתו כחבר ועד; וכי בכתב התביעה לא פורטה מסכת העובדות לגיבוש עילת תביעה אישית של גרם הפרת חוזה, בכל הנוגע להפרת התחייבויות טלרד כלפי התובעים.
41. תביעת צוקר וחסון נדחתה על ידי בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר גדעון הבר ומר משה דקל; עב 2088/04) בפסק דין מיום 23.9.2009. בהיותו מושא הערעורים שלפנינו, נעמוד להלן על עיקרי פסק הדין.
42. בית הדין האזורי קבע, כי פיטורי התובעים נעשו במסגרת הליך צמצומים מאסיבי, וכי "פיטורים אלה, קיבלו את הסכמת נציגות העובדים ומצאו את ביטויים בהסכמים הקיבוציים שנחתמו, קרי - הסכם 2000 ובהמשך הסכם 2002 וברשימה השמית שעוגנה בהסכם 2003 שאף קיבל הכשר".
טענת התובעים לפיה הפיטורים נעשו בשל רצונה של החברה לחסל את העבודה המאורגנת נדחתה לאחר שנקבע כי "לא הוכחה ולוּ בראשית ראייה".
43. בית הדין האזורי קבע, כי הצדדים להסכם הקיבוצי רשאים להסכים על שינויים ברשימת מפוטרים/פורשים בשלבי גיבושה, וכי סמכות הצדדים להסכם לעשות כן נקבעה באופן מפורש בהסכם 2002. עוד נקבע, כי העובדה שהסכם 2002 מעניק תנאי פרישה פחותים מאלה שבהסכם 2000 אינה כשלעצמה עילה לקבלת תנאי הסכם 2000 מן הטעם שהסכם 2002 קובע כי הוא חל על אף האמור בכל הסכם אחר. בנוסף על כך נקבע כי הוראות הסכם קיבוצי מיוחד המסדיר פיטורי צמצום גוברות על כל הסכם קיבוצי אחר הסותר אותו.
44. בית הדין האזורי ציין כי בפיטורי צמצום מוטלת על המעביד חובה לפעול בשני מישורים: במישור הקיבוצי מול נציגות העובדים, ובמישור האישי מול העובד הפרטני.
בכל הנוגע למישור הקיבוצי, קבע בית הדין האזורי כי הוכח שצרכי ההתייעלות והצמצום של טלרד היו ממשיים, וכי בכך שעובדים מסוימים קיבלו את תנאי הסכם 2000 לאחר פיטוריהם של העובדים על פי הסכם 2002, אין כדי להקנות למפוטרי 2002 זכאות לקבלת תנאי הסכם 2000. שכן, הסכם 2002 נועד על פי לשונו ותכליתו לחול על קבוצת עובדים מסוימת, תוך שמירה על "רשת הבטחון" שנקבעה בהסכם 2000 לגבי עובדים שלא נכללים ברשימת הסכם 2002.
אשר לחובה כלפי העובד הפרטני במישור האישי, קבע בית הדין האזורי, כי לכל העובדים ניתנה אפשרות להצביע בעד ההסכם. מר צוקר "היה מבין אלה שהצביעו בעד החתימה על ההסכם"; ולתובעים ניתנה אפשרות להשמיע את טיעוניהם באשר להחלטה לפטרם.
45. בית הדין האזורי קבע, כי "התובעים לא הוכיחו הפליה או שיקול זר כלשהו בבחירתם כמועמדים לפיטורים; וכי טענותיהם בדבר "שיקולים פסולים/ זרים בבחירתם כמועמדים לפיטורים לעומת עובדים אחרים, שלטענתם היו מקורבים לנציגות העובדים לא נתמכו בראיות של ממש". אף לא נמצאה ראיה לכך שהתובעים הופלו לרעה לעומת עובדים אחרים, שהופלו לטובה בהיותם מקורבים לנציגות העובדים.
בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי טענות התובעים באשר לתנאי שכר ופרישה מיטיבים להם זכו מקורבים לנציגות העובדים, לא הוכחו ואף נסתרו בעדויות הנתבעים. בית הדין הטעים, כי התובע מר צוקר "עצמו אישר בעדותו כי טענותיו באשר לשיקולים זרים בבחירת המפוטרים מתבססות על שמועות בלבד, וכי אין בידו כל הוכחה לכך שמר אסרף הוא זה שהציע את שמו כמועמד לפיטורים".
בנוסף נקבע, כי לא הוכח פגם בדרך התנהלותה של נציגות העובדים או של ההנהלה בכל הנוגע לפיטורי הצמצום ובחירת המועמדים לפיטורים, וכי "מצטיירת התמונה לפיה נציגות העובדים פעלה רבות למען עובדי טלרד לאורך הליכי הצמצומים. מנגד, טענת התובעים כי הנציגות כשלה בתפקידה לייצגם נאמנה אינה מתקבלת עלינו".
46. לאור כל אלה נדחתה התביעה. עם זאת, לא חויבו התובעים בהוצאות משפט מן הטעם ש"ניסו בתום לב לממש זכויות הנוגעות לפרישתם".
פרק רביעי : הערעורים בהליך שלפנינו
47. על פסק הדין בתביעת בונדקר הוגשו ערעורים מטעם ההסתדרות (ע"ע 9378-06-10), מטעם ועדי העובדים בטלרד (ע"ע 18021-08-10). בנוסף הוגש ערעור מטעם בונדקר ו- 42 אח' (ע"ע 8964-06-10), עליו הגישו ועדי העובדים ערעור שכנגד.
על פסק הדין בתביעת צוקר וחסון הגישו התובעים ערעור בשל דחיית תביעתם (ע"ע 651/09). ערעורם של ההסתדרות וועדי העובדים (ע"ע 618/09) וערעורה של טלרד (ע"ע 617/09) כוונו נגד החלטת בית הדין האזורי שלא לחייב את התובעים בהוצאות משפט.
עיקר טיעוני הצדדים
ערעורי נציגות העובדים
48. ערעוריהם של ההסתדרות והוועדים מכוונים נגד קביעותיו של בית הדין האזורי בתביעת בונדקר בדבר ייצוג בלתי הוגן של פורשי הסכם 2002, והפלייתם לרעה לעומת העובדים הממשיכים.
לטענת נציגות העובדים, בכתבי התביעה ובבקשה לסעדים זמניים התמצו טיעוני התובעים בשיקולים פוליטיים שייחסו התובעים לצדדים להסכם הקיבוצי בנוגע לגיבוש רשימת המפוטרים בהסכם 2002. טענות אלה נדחו על ידי בתי הדין האזוריים, הן בתביעת בונדקר והן בתביעת צוקר.
בנוסף טענה נציגות העובדים, כי הסתמכה על קביעתו של בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 5.11.2003 לפיה הסכם 2002 הוא הסכם ראוי ובהתאם ניתן לו תוקף של פסק דין (ס"ק 23/03, מותב בראשות השופטת חגית שגיא).
49. בהתייחס לקביעתו של בית הדין האזורי בתביעת בונדקר לפיה הותרת "רשת הבטחון" בהסכם 2002 מהווה הפלייה אסורה, טענה נציגות העובדים כי קביעה זו עומדת בניגוד למהות תביעתם של התובעים המבקשים להחיל עליהם את הסכם 2000, וכי טענת ההפליה לא עלתה כלל בכתבי בי-דין שהגישו התובעים, ובית הדין האזורי העלה עניין זה מיוזמתו.
לטענת נציגות העובדים, הפלייה הינה עניין תוצאתי ולא תיאורטי, והלכה למעשה קיימת סתירה מהותית בין קביעתו של בית הדין האזורי כי התובעים לא הופלו בפועל, לבין קביעתו לפיה ההסתדרות הפלתה את העובדים הפורשים בהסכם 2002. בה במידה, קביעתו של בית הדין האזורי לפיה ההסתדרות הייתה צריכה לבטל את "רשת הבטחון" אינה מתיישבת עם קביעתו לפיה העובדים הסתמכו על "רשת הבטחון"; מה גם, שתוצאת הדברים בפסק דין בונדקר ואי פסיקת סעדים כספיים לטובת התובעים, אינה עולה בקנה אחד עם קביעותיו בדבר הפלייה וייצוג בלתי הוגן.
50. נציגות העובדים טענה, כי הסכם 2002 אינו מפלה בין העובדים הפורשים לבין העובדים שנותרו לעבוד. שכן, תנאי הפרישה של העובדים הם, בין היתר, פונקציה של מצב החברה במועד הפרישה. לטענתה, הסכם 2002 מהווה הישג משמעותי לעובדי טלרד, בכך שזכו בתנאי פרישה משופרים בתקופה בה החברה הייתה במשבר כלכלי עמוק. לטענתה, אף אין ניתן לקבוע כי תנאי הסכם 2002 פחותים מתנאי הסכם 2000. שכן, תנאי הזכאות לפרישה במסלול פנסיה מוקדמת, בהסכם 2002 הם תנאים מקלים בהשוואה לתנאי הפרישה שנקבעו בהסכם 2000.
ועדי העובדים חזרו וטענו, כי התנאים שקיבלו הפורשים והמפוטרים מכוח הסכם 2002 עלו עשרות מונים על התנאים שהיו מקובלים במשק באותה תקופה; כי היו בהתאם לתנאי הסכם כור או ההסכם הכללי בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה; וכי תנאי הפרישה בהסכם 2002 היו טובים יותר מתנאי הפרישה בהסכמים הקיבוציים שנחתמו בשנים שלאחר מכן.
עוד טענו, כי שמירת "רשת הבטחון" נעשתה מתוך ראיית טובת כלל העובדים, לרבות אלה שלא פוטרו במסגרת הסכם 2002 והעצימה את כח המיקוח של ההסתדרות בהסכמי 2005-2006.
נציגות העובדים הוסיפה וטענה, כי הקביעה לפיה הותרת "רשת הבטחון" על כנה מהווה הפלייה אסורה, עומדת בניגוד למהותם של יחסי העבודה הקיבוציים, לדינאמיות ולשינויים המאפיינים יחסי עבודה והמתחייבים מהם; כי הותרת "רשת הבטחון" היא עניין הנתון לשיקול דעתם של הצדדים ליחסי עבודה קיבוציים; כי הלכה היא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתם של הצדדים להסכם הקיבוצי; וכי קביעותיו של בית הדין האזורי מהוות פגיעה בכל הנוגע להתנהלותם של יחסי עבודה קיבוציים בעיתות משבר כלכלי ובמהלכי הבראה.
לחלופין טענה, כי ככל שהסכם 2002 מפלה, הרי שהאחריות לכך הינה במידה שווה על כל הצדדים להסכם – טלרד ונציגות העובדים.
הוסיפה נציגות העובדים והטעימה, כי מושכלות יסוד הן, שהשעיית תנאיו של הסכם קיבוצי לצורך חתימה על הסכם קיבוצי שתנאיו פחותים, בשל צורך כלכלי של המעסיק, אינה מהווה ייצוג בלתי הוגן.
לבסוף טענה ההסתדרות, כי סכום הוצאות משפט ושכ"ט שהושתו עליה בתביעת בונדקר בסכום כולל של 100,000 ש"ח אינו סביר ואינו מקובל בבתי הדין לעבודה. במיוחד כן, נוכח העובדה שמרבית טענותיהם של התובעים נדחו והתנהלותם היא שגרמה להארכת ההליך ולסירבולו.
ערעורי התובעים על פסק הדין בעניין בונדקר ועל פסק הדין בעניין צוקר
51. התובעים בונדקר, שעבודתם הסתיימה מכח הסכמי 2002 ו- 2003 כוונו ערעורם נגד תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין אשר דחה את תביעתם לסעדים כספיים.
לטענתם, משנקבע כי הסכם 2002 מפלה ופסול ונעשה תוך ניגוד עניינים בו היה מצוי הוועד - ההסכם בטל. על כן, היה על בית הדין להחיל עליהם את הסכם 2000 ולפסוק לזכותם את הסכומים להם עתרו, שהם ברורים ומכומתים.
עוד טענו, כי מאחר וההסתדרות וטלרד הודו כי הסכם 2002 לא ביטל את הסכם 2000, חלות עליהם בעת ובעונה אחת ההוראות המיטיבות בהסכם 2000 ובהסכם 2002 גם יחד, לפי סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק הסכמים קיבוציים);
התובעים הוסיפו והלינו על כך שבית הדין האזורי "שיחרר" את טלרד מאחריות כלפיהם, הנובעת מההסכם הפסול, אף שהיא צד לו. לטענתם, יש לחייב את טלרד לפצותם בשיעור התעשרותה שלא כדין, על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, מכח דיני החוזים ועקרונות משפט העבודה. זאת, נוכח חובתו של המעביד לנהוג באופן שוויוני, הוגן וצודק כלפי עובדיו וחובת תום הלב שהוא חב כלפי כל אחד מהם.
לטענתם, טלרד הפלתה בין עובדיה בתנאי פרישתם בכך שהעניקה לחברי הוועד תנאים משופרים בעת משבר כלכלי, למרות שידעה על ניגוד העניינים בו מצוי הוועד, ולמצער יש ליחס לה ידיעה קונסטרוקטיבית בעניין.
עוד טענו, כי "המשבר הכלכלי" בו היתה נתונה טלרד, ככל שאכן היתה נתונה במשבר, אינו מהווה הצדקה לעשיית הסכם מפלה; שכן, הצדדים להסכם קיבוצי כפופים לנורמות מתחום המשפט המנהלי, לרבות הגינות ושוויון ואיסור קיפוח או הפליה. לטענת התובעים הוכח, כי "המשבר הכלכלי" לו טענה טלרד, היווה למעשה אסטרטגיה כלכלית וכסות לתוכנית הפחתת עלויות ההעסקה לטלרד על ידי הוצאת פונקציות לקבלני כח אדם ומיקור חוץ.
בנוסף טענו, כי נוכח המשמעות מרחיקת הלכת של החלטה בעניין פיטורי צמצום, נדרשת נציגות העובדים לפעול בעניין זה באחריות ובהוגנות ולהימנע אף ממראית עין של הפלייה או משוא פנים.
52. צוקר וחסון אשר אף עבודתם הסתיימה מכח הסכמי 2002 ו- 2003 הלינו בערעורם על פסק הדין בו נקבע כי לא נפל פגם בהתנהלותה של נציגות העובדים. לטענתם, מדובר בעניין ה"זועק לשמיים" ובית הדין "נתן ידו" לתופעות "פסולות של שחיתות" ולמצער של הפרת חובת נאמנות של נציגות העובדים.
התובעים טענו, כי נציגי הוועד ובנות זוגם קיבלו הטבות לפי הסכם 2000, זמן קצר לאחר ששכנעו עובדים רבים לוותר על זכויות אלה בשל המשבר הכלכלי בטלרד ולהסתפק בזכויות הסכם 2002. זאת, מבלי שחל שיפור כלכלי במצבה של טלרד.
עוד טענו, כי יו"ר הוועד שקיבל את זכויות הסכם 2000 זמן קצר לאחר יישום הסכם 2002, קיבל פנסיה תקציבית מהוונת למרות שלא היה זכאי לפנסיה תקציבית לפי הסכם 2000, וכי עדי נציגות העובדים והחברה הודו כי רשימת המפוטרים גובשה תוך העדפת "מקורבים".
צוקר וחסון טענו כי לא היו כלולים ברשימת המפוטרים המקורית על פי הסכם 2003 וכי שמותיהם הוספו לרשימה בדרך שלא הובררה כל צרכה, תוך מחיקת התביעה שהוגשה בעניינם על ידי הוועד. לטענתם, התנהלות זו מעידה על כך שלא יוצגו כהוגן ופיטוריהם היו שלא כדין. בנוסף טענו, כי בנסיבות בהן שמו של עובד הוכנס לרשימת המפוטרים במועד מאוחר, יש להעביר את נטל ההוכחה בעניין חוקיות פיטוריו לכתפי המעסיק וארגון העובדים, מאחר וכל המידע הרלוונטי לעניין מצוי בידיהם.
עוד טענו, כי יש לקבל את טענתם בדבר מגמתה של טלרד לחיסול העבודה המאורגנת בחברה. זאת, בהסתמך על עדותם, לפיה שמעו מפי מנכ"ל החברה על מטרתה המוצהרת של הנהלת טלרד, להחליף את עובדיה המאורגנים בעובדי קבלן. מה גם שהלכה למעשה, טלרד מקיימת פעילות עניפה באמצעות עובדי קבלן.
53. בערעוריהם על פסקי הדין בעניין בונדקר וצוקר, טענו התובעים, כי הסתמכו על "רשת הבטחון" בהסכם 2000 ועל תקפותה לארבע שנים, על כן לא פרשו במועד מוקדם יותר.
עוד טענו, כי פיטורי הצמצום צריכים היו להתנהל לפי הקבוע ב"נוהל הפיטורים" בהסכם כור ובהסכם הענפי ולא רק לפי שנקבע בהסכמי 2002 – 2003 באופן בו לנציגות העובדים תהא זכות השגה על כל שם; כי הליך הפיטורים לפי הסכם 2002 פסול ובטל, בהיותו מנוגד לנוהל הפיטורים בהסכם כור ובהסכם הענפי; כי ההסכם הקיבוצי המיוחד אינו יכול לבטל את הוראות ההסכם הכללי ובהתאם לסעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים; וככל שחל על העובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, יחולו בכל עניין ועניין ההוראות המיטיבות עם העובד.
תגובת טלרד לטיעוני התובעים
54. עיקר טיעוניה של טלרד היו, כי התובעים לא הניחו תשתית ראייתית כלשהי לסכומים הנתבעים על ידם ובמסגרת שמיעת ההוכחות התבררו חישוביהם להיות בלתי מבוססים; כי התביעה לפיצוי בסך 150,000 ש"ח בגין נזק ממוני ונזק לא ממוני היא סתמית ומופרכת; וכי יש לדחות טענות התובעים נגדה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, מכיוון שהועלו לראשונה בכתבי הערעור מטעמם.
ערעורי טלרד ונציגות העובדים על פסק הדין בעניין צוקר וחסון
55. חברת טלרד, ההסתדרות והוועדים ערערו [24] על כי לא הושתו הוצאות משפט על התובעים בפסק הדין בעניין צוקר וחסון וזאת מטעמים אלה: התביעה נדחתה במלואה; טלרד, ההסתדרות והוועדים נדרשו להשקעת משאבים רבים בהגנתם, לרבות ניהול ארבע ישיבות הוכחות, איתור עדים ומסמכים רבים; בית הדין האזורי לא נתן נימוק של ממש לאי פסיקת ההוצאות; התובעים אינם גמלאים, אלא נמצאים במעגל העבודה ומשתכרים ממקורות נוספים; אי חיוב התובעים בהוצאות מעודד הגשת תביעות סרק ובזבוז זמן שיפוטי. ההסתדרות והוועדים הוסיפו, כי הוועדים יוצגו בהליך בנפרד, ונגרמו להם הוצאות רבות אף בשל כך.
56. צוקר וחסון תמכו בפסק דינו של בית הדין האזורי לעניין אי חיובם בהוצאות, ובקביעתו כי תביעתם הוגשה בתום לב על מנת לממש זכויות הנוגעות לפרישתם.
משתמו טיעוני הצדדים, נפנה לדיון ולהכרעה בטיעוני הצדדים בערעוריהם.
פרק חמישי - דיון והכרעה
פתח דבר
57. כמתואר לעיל, בפני מותבי בית הדין האזורי בתביעת בונדקר ובתביעת צוקר וחסון הובאו טיעונים דומים בעיקרם, בהסתמך על תשתית עובדתית זהה.
פסקי הדין בשתי תובענות אלה, הכירו בצורך הלגיטימי והאותנטי בתהליכי הבראת החברה, וסיום העסקתם של העובדים בהסכמים הקיבוציים שנכרתו בין החברה לבין נציגות העובדים, החל משנת 2000, נוכח המשבר הכלכלי העמוק שפקד את טלרד. בהתאם, נדחתה טענת התובעים צוקר וחסון, לפיה הפיטורים נעשו בשל רצונה של החברה לחסל את העבודה המאורגנת, תוך שנקבע כי טענה זו "לא הוכחה ולוּ בראשית ראייה".
המחלוקת
58. במסגרת הליכי ההבראה, ובמגמה למנוע קריסתה המוחלטת של טלרד, הסכימו הצדדים ליחסים הקיבוציים על פיטורי צמצום ופרישה מוקדמת, באופן מובנה ומדורג. בד בבד, נקבעו למשך שש שנים תנאי "רשת בטחון" כאמצעי הגנה על העובדים הנשארים לעבוד בחברה. לפי העולה מטיעוני נציגות העובדים, אשר לא נסתרו, תנאי "רשת הבטחון" נועדו להוות אמצעי הגנה על העובדים שהמשיכו עבודתם בטלרד, וכלי מיקוח בהמשך מהלכי משא ומתן עם החברה, בגלי הצמצומים שהלכו ותכפו.
ואכן, הלכה למעשה, ההסכמים שנחתמו לאחר מכן - הסכם 2002 והסכם הביצוע 2003; הסכם המהנדסים משנת 2003; והסכם 2005, הפנו לתנאי "רשת הביטחון" בהסכם 2000 והסתמכו עליהם בתחולתם על העובדים שנשארו לעבוד בחברה, מעת לעת.
תקפות תנאי "רשת הבטחון" בהסכם 2002 היקף תחולתם ויישומם הלכה למעשה בהסכם 2003, הם מושא המחלוקות בערעורים שלפנינו, ועיקרן בשאלות אלה:
א. בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, האם בדין נקבע בפסק הדין בעניין בונדקר כי "סעיף 9 להסכם 2002, מכוחו מוקנים תנאי פרישה טובים יותר לקבוצת עובדים אחת, על פני קבוצת עובדים אחרת - הוא סעיף פסול ומפלה" והאם צדק בית הדין האזורי במסקנתו לפיה "הסכם פרישה המתייחס לקבוצת עובדים ומקנה זכויות פרישה פחותות מאשר מקבלים עובדים אחרים - הוא פסול ובלתי ראוי".
במלים אחרות, האם ההוראות המיוחדות שנקבעו בסעיף 9 להסכם 2002 לפיהן "הסכם זה מסדיר את תנאי פרישתם של העובדים שיפרשו במסגרתו ואין בו כדי לפגוע בתוקפו של הסכם 2000" הן הוראות מפלות בין העובדים שפוטרו לפי הסכם 2002, לבין יתר העובדים שנותרו לעבוד בטלרד, בתחולת תנאי "רשת הבטחון" לפי הסכם 2000? ואם כן האם הסכם 2002 בכללותו פסול ובטל?
ב. בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, האם בדין נקבע בפסק דין בונדקר "ייצוג בלתי הולם" של העובדים על ידי נציגות העובדים, בכריתת הסכם 2002, והאם אף בשל כך הסכם 2002 בטל?
על שאלות אלה, השיב בית הדין האזורי במותב בראשות השופטת שגיא בחיוב, ובית הדין האזורי במותב השופט לובוצקי השיב בשלילה.
59. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו לחומר הרב שהובא לפנינו, לרבות טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי התשובה לשאלות שבמחלוקת היא בשלילה. על כן, דין הערעורים שהגישו נציגות העובדים וטלרד על פסק דינו של בית הדין האזורי במותב בראשות השופטת שגיא להתקבל, ודין ערעוריהם של התובעים על אותו פסק דין ועל פסק הדין של בית הדין האזורי במותב השופט לובוצקי, להידחות.
הטעמים למסקנותינו יפורטו בפרקים שלהלן, בהתייחס לעיקרי הקביעות והמסקנות בפסק הדין בעניין בונדקר. בחינתנו תיעשה, על בסיס המסגרת הנורמטיבית ויישומה בנסיבות המקרה, בסוגיות אלה:
א. לאור כללי הפרשנות הסובייקטיבית והאובייקטיבית החלים על הסכם קיבוצי, הסכם 2002 הוא הסכם אד הוק בתחולתו על העובדים בטלרד.
ב. השינוי בהוראות הסכם 2002 לעומת הוראות הסכם 2000 הינו כדין.
ג. ההבחנה המפורשת בהסכם 2002 בין תנאי סיום העבודה של הפורשים, לבין הותרת תנאי "רשת הבטחון" על הממשיכים עבודתם בחברה, היא רלבנטית ולגיטימית ואינה מפלה.
ד. נוכח הרלבנטיות והלגיטימיות של הוראות ההסכם, על העובדים הפורשים מזה ועל העובדים הממשיכים מזה, אין בסיס לקביעה בדבר ייצוג בלתי הולם של העובדים בכריתת הסכם 2002.
נפנה איפוא לבירור סוגיות אלה בסדר הילוכן.
הסכם 2002 הוא הסכם "אד הוק" בנוגע לסיום העסקתם של 179 עובדים מזה ולהמשך תחולתה של "רשת הבטחון" על הממשיכים בעבודה, מזה
עקרונות הפרשנות הסובייקטיבית והאובייקטיבית של ההסכם הקיבוצי
60. קודם שנבוא לבחינת מהותו של הסכם 2002, פרשנותו ותקפות הוראותיו, נעמוד בקצרה על עקרונות פרשנותו של הסכם קיבוצי.
61. החל מראשית ימיו של בית הדין לעבודה, הוגדרה מהותו של ההסכם הקיבוצי כ'מונסטרום' משפטי שגופו חוזה ונשמתו חוק וכ"אנדרוגינוס" שיש בו הן מהחוזה והן מהחוק. זאת, נוכח מאפייניו הייחודיים של ההסכם הקיבוצי, בתחולתו על יחסי עבודה קיבוציים ממושכים ועל ציבור רחב של עובדים ומעסיקים, הכפופים להסכם, הגם שלא היו צדדים ישירים לו, ושלא הם קבעו את תנאיו[25]. לאור מהותו זו של ההסכם הקיבוצי וייחודו, תיעשה פרשנותו של הסכם קיבוצי על פי תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית כאחד, כמבואר להלן.
פרשנות ההסכם הקיבוצי לפי תכליתו הסובייקטיבית
62. הסכם קיבוצי הוא בראש וראשונה הסכם, וככזה חלים עליו כללי הפרשנות החלים על פרשנות חוזה[26]. בהתאם, פסק בית דין זה, כי לשון ההסכם הקיבוצי היא נקודת המוצא לפרשנותו "משחזקה היא כי תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם נלמדת מלשונו"[27]; כי לשון ההסכם הקיבוצי מצביעה על אומד דעתם של הצדדים, שהיא תכליתו הסובייקטיבית של החוזה[28]; וכי ההסכם הקיבוצי יפורש לפי אומד דעת הצדדים הנלמד מלשונו ומן הנסיבות שקדמו לכריתתו[29].
על הנסיבות שקדמו לכריתתו של ההסכם הקיבוצי והתכלית הסובייקטיבית ניתן ללמוד מן ההקשר התעשייתי הרלוונטי שהוא אגד "הנסיבות המפעליות, הענפיות והמשקיות במסגרתן נכרת ההסכם"[30]. בבחינת הפרשנות הסובייקטיבית ותחולתה על יחסי העבודה הקיבוציים ניתן המשקל ההולם למקורות חיצוניים לאחר כריתת ההסכם הקיבוצי, לרבות יישומו בפועל של ההסכם הקיבוצי, נסיבות התנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם והסכמים מאוחרים יותר שנכרתו בין הצדדים[31].
שיטתו הפרשנית של בית הדין הארצי מתיישבת עם תיקון סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973[32] והכללים שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת סהר[33] ובעניין בינר[34] במסגרתם נקבע כי הפרשנות התכליתית הסובייקטיבית של החוזה, מנסה לאתר את אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים לחוזה ואת האינטרסים, המטרות והערכים שההסכם נועד להגשים לפי לשון ההסכם ונסיבות העניין עובר לכריתתו ובמועד כריתתו[35].
פרשנות ההסכם הקיבוצי לפי תכליתו האובייקטיבית
63. לתכליתו האובייקטיבית של ההסכם הקיבוצי נודעת חשיבות לאור מאפייניו הייחודיים[36]. זאת, הן לאור מהותן של הוראות ההסכם הקיבוצי "בחזקת חקיקת מגן"[37], והן נוכח הזכויות המוקנות בהסכם והחובות המוטלות בו על העובד ועל המעסיק כפרטים, למרות שאינם צדדים ישירים להסכם[38]. עמד על כך פרופ' אהרן ברק בספרו[39] תוך שהטעים כי בפרשנות הסכם קיבוצי "יש ליתן משקל נכבד לתכלית האובייקטיבית. הטעם לכך הוא שהזכויות והחובות שבו חלות לא רק ביחסים בין הצדדים לו, אלא גם ביחס ל'צד שלישי', הוא העובד. אכן, הסכם קיבוצי - על כל היבטיו- יש לפרש על פי תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית גם יחד".
לאור העקרון לפיו התכלית האובייקטיבית של ההסכם הקיבוצי מבטאת את ערכיה של שיטת המשפט ו"משקפת עקרונות של סבירות והיגיון" במשפט העבודה[40], גורסת פרשנותו האובייקטיבית של ההסכם הקיבוצי[41] כי "הסכם קיבוצי יש לפרש מתוכו, כאשר אחד מכלי העזר לפרשנות של ההסכם הוא בחינת תכליתו" שהיא "הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציות" אשר ההסכם הקיבוצי נועד להגשים ביחסי העבודה. במסגרת זו, יבוא אף "ההקשר התעשייתי הרלוונטי שהוא אגד "הנסיבות המפעליות, הענפיות והמשקיות במסגרתן נכרת ההסכם". בתוך כך, יינתן המשקל ההולם אף למקורות חיצוניים לאחר כריתת ההסכם הקיבוצי ויישומו בפועל של ההסכם הקיבוצי, ולנסיבות התנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם לרבות הסכמים מאוחרים יותר בין הצדדים[42].
הנה כי כן, ההקשר התעשייתי הרלוונטי ומקורות חיצוניים להסכם, לרבות יישום ההסכם הקיבוצי והסכמים קיבוציים מאוחרים יותר, מסייעים להסקת "התפקיד" והמטרות האובייקטיביות שההסכם הקיבוצי "צריך למלא בהווה", בעת יישומו[43].
כלל הפרשנות הדווקנית על הסכם קיבוצי "אד הוק"
64. הסכם קיבוצי המסדיר תנאים לסיום יחסי עבודה במסגרת פיטורי צמצום יכול ויהיה "הוראת שעה". זאת, באופן שיחול כהסכם "אד הוק" על תקופת פיטורי הצמצום בלבד, ללא תחולה עתידית על העובדים הנותרים במקום העבודה או על פרישה עתידית של עובדים, או פיטורי צמצום נוספים[44]. עם זאת, הסכמים קיבוציים "אד הוק" לפיטורי צמצום ופרישה מוקדמת אינם שוללים תחולתם של הסכמים אחרים על העובדים. על העובדים הנותרים יכולים לחול הסכמים קיבוציים אחרים, בין אם נחתמו עובר להסכמי "אד הוק" של פיטורי צמצום ופרישה, בין אם נחתמו לאחר מכן, ובין אם המשך תחולתם על העובדים מצוין מפורשות בהסכמים "אד הוק" לפיטורי צמצום ופרישה. כך דרך כלל. כך גם בענייננו.
כלל הפרשנות הדווקנית של הסכמים קיבוציים קובע כי "הוראות שבהסכם קיבוצי המגבילות היקף תחולתו של ההסכם או הקובעות סייגים לתחולה יש לפרש פירוש דווקני"[45].
הסכם 2002 - הסכם "אד הוק" לאור פרשנותו הסובייקטיבית והאובייקטיבית
65. כל אחד ואחד מן ההסכמים הקיבוציים שנכרתו בשנים 2002, 2003, 2005, 2006 היה הסכם "אד הוק" לפרישת עובדים ופיטורי צמצום כפי ההוראות שנקבעו בהסכם הספציפי, נכון למועד עשייתו. תחולתם "אד הוק" של הסכמי 2002 ו-2005 אינה משתנה ואינה נגרעת, נוכח הוראותיהם המפורשות בדבר המשך תחולת תנאי "רשת הביטחון" על העובדים הממשיכים בעבודה. מסקנה זו מבוססת על הפרשנות הסובייקטיבית הנובעת מלשונם של ההסכמים הקיבוציים, מן ההקשר התעשייתי בנסיבותיהם ומהתנהלות הצדדים ליחסים הקיבוציים בחתימת הסכם 2000 ובהסכמים שלאחריו, כמבואר להלן.
66. פרשנותו הסובייקטיבית של הסכם 2002 נלמדת מלשונו כמו גם מנסיבות כריתתו, על רקע המשבר הכלכלי של החברה. בהתאם, הוראות פרק המבוא בהסכם והוראת סעיף 2.2 הימנו, מלמדות על אומד דעתם האמיתי של הצדדים להסכם הקיבוצי "לאור מצב שוק התקשורת ומצב החברה" במועד החתימה על ההסכם. כך, בפרק המבוא להסכם 2002 נקבע כי על פרישתם של 179 עובדים לפי ההסכם, יחולו "תנאי פרישה מיוחדים" שונים מתנאי הסכם 2002 ובלשון ההסכם[46]:
" [ו]הואיל: לאור מצב שוק התקשורת ומצב החברה קיים הכרח לצמצם את מספר העובדים וכן להכניס שינויים בתנאי הפרישה שנקבעו בהסכם 2000, וזאת לגבי העובדים שיפרשו על פי הוראות הסכם זה;
והואיל: והצדדים הסכימו על פרישת עובדים ועל תנאי פרישה מיוחדים, הכל בכפיפות לתנאים המפורטים מטה בהסכם זה";
הוראת סעיף 2.2 להסכם הוסיפה וקבעה כי ככל שקיימים מספר הסכמים קיבוציים החלים על הצדדים, גוברות הוראות הסכם 2002 על הוראות ההסכמים הקיבוציים האחרים, וככל שקיימת סתירה, יפעלו הצדדים לפי הוראות הסכם 2002.
ובלשון הכתוב: "חרף האמור בכל הסכם קיבוצי ו/או הסכם אחר, רשימת העובדים הפורשים בכל אחד מהמסלולים תיקבע בלעדית על ידי הנהלת החברה וההנהלה תעביר את הרשימה לנציגות העובדים."
ודוק. תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם, המעוגנת בלשון הוראות המבוא להסכם, נועדה להוות הוראת שעה המעגנת "הכרח לצמצם את מספר העובדים"; והסכמה על "פרישת עובדים ועל תנאי פרישה מיוחדים" באופן שיוכנסו "שינויים בתנאי הפרישה שנקבעו בהסכם 2000, וזאת לגבי העובדים שיפרשו על פי הוראות הסכם זה" בלבד.
התכלית הסובייקטיבית של הסכם 2002 כ"הוראת שעה" בתחולתו הבלעדית על העובדים המנויים ברשימה המצורפת להסכם 2003, נלמדת אף מן ההוראות שנקבעו בו בנוגע לעובדים שלא סיימו עבודתם לפיו. לגבי הממשיכים בעבודתם נקבעו בסעיף 9 להסכם 2002[47] הוראות "המשך" מיוחדות בהן צוין: "הסכם זה מסדיר את תנאי פרישתם של העובדים שיפרשו במסגרתו ואין בו כדי לפגוע בתוקפו של הסכם 2000"; "רשת הביטחון הקבועה בהסכם 2000 תעמוד בתוקפה עד ליום 14.06.2006". עוד נקבע כי "לאור האמור לעיל, הפסקה השניה בסעיף 5 בהסכם 2000 תשונה, כך שהמועד בו תאפשר החברה לעובד לפרוש יהיה בחודש האחרון לתקופת רשת הביטחון המוארכת, קרי, בחודש מאי 2006 ולא בחודש יוני 2004".
67. פרשנות אובייקטיבית של הסכם 2002 מבטאת שיקולי סבירות ויישום עקרונות משפט העבודה, ומבססת אף היא את המסקנה לפיה הסכם 2002 הוא הסכם "אד הוק" אשר אינו פוגע בהמשך תחולת הוראות "רשת הביטחון" שבהסכם 2000. זאת, לאור טיבו של ההסכם ותכליתו, באופן המאזן בין מכלול האינטרסים של הנוגעים בדבר, כמבואר להלן: העובדים פורשים, העובדים הממשיכים וצרכי המעסיקה לאור המצב הכלכלי אליו נקלעה.
בהתייחס ל - 179 העובדים המסיימים עבודתם ניתן אישור החברה לסיום העבודה בתנאי פנסיה תקציבית מוקדמת ל- 110 עובדים; בנוסף על כך החליטה ועדת החריגים שנקבעה בהסכם, על מתן הטבות לעובדים הפורשים. בהקשר זה נקבע בפסק הדין בעניין בונדקר כי מרבית התובעים חתמו על כתבי ויתור כתנאי לקבלת תנאי פרישה מועדפים מכוח הסכם 2002, ביחס להסכמים הקיבוציים שנחתמו לאחר מכן.
ועוד זאת. מעדויות התובעים ומעדותו של מר גבי אסרף[48] יו"ר מרחב השפלה בהסתדרות, הוברר כי תנאי הזכאות לפרישה לפנסיה מוקדמת, כפי שנקבעו בהסכם 2002 היו מקלים במקצת בהשוואה לאלה שנקבעו בהסכם 2000 באופן ש"עובדים בוותק של 25 שנה יכלו אף הם לפרוש לפנסיה, גם אם לא הגיעו לגיל" 45 או 50 בהתאמה ו"הטבה זו לא היתה בהסכם 2000". על כך התווספו הוראות מיטיבות בהסכם 2002 שלא נכללו בהסכם 2000 ובהן אלה המפורטות להלן[49]: "דרגת פרישה לעובדים הפורשים במסלול פנסיה; תוספת 19% בגין המרת החזקת רכב, לעובדים מסקטור החודשיים כרכיב שכר פנסיוני"; "כל פורש במסלול פנסיה שנותרו לו 5 שנים עד גיל הפרישה האמור, קיבל מענק בסך 7500 ש"ח עבור כל שנה עד לגיל הפרישה"; "התייחסות ספציפית ומיטיבה לעובדים נכים, לזוגות נשואים ולעובדים עם בעיות סוציאליות מיוחדות".
לגבי העובדים הממשיכים בעבודה הוארכה תקופת תחולתה של "רשת הבטחון בשנתיים נוספות".
הנה כי כן, במכלול הוראותיו, איזן הסכם 2002 בין מצבה הכלכלי של החברה המעסיקה, לבין האינטרסים של נציגות העובדים להבטחת תנאי פרישה מיטיבים ככל הניתן לעובדים הפורשים, והגנה על ביטחון תעסוקתי לעובדים הנותרים, במידת האפשר.
הפרשנות האובייקטיבית של הסכם 2002 והסכם הביצוע 2003, נלמדת אף מן הנסיבות שלאחר חתימתם. כך, הסכם 2005 נחתם אף הוא כהסכם "אד הוק" לפיטורי צמצום ופרישה מוקדמת של 60 עובדים בלבד, תוך שנקבע בו במפורש כי הוראותיו גוברות על הסכם 2000 ותחולתן למרות הוראות הסכם 2000; בעוד אשר הוראות רשת הביטחן נשארו בתוקפן, לתקופת תחולתן.
סיכומם של דברים בפרק זה
68. פרשנותו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של הסכם 2002 מלמדת על היותו הסכם "אד הוק" ובהתאם, על תחולת הפרשנות הדווקנית של הוראותיו. התנאים בהסכם 2002 נמצאו הולמים את צרכי הצדדים הקיבוציים בעת חתימתו, בכל הנוגע לתנאים המיוחדים שנקבעו לפיטורי הצמצום והפרישה המוקדמת במסגרתו בלבד[50] ללא כל כוונה לכלול בו תנאי "רשת הבטחון" בהסכם 2000. אי לכך, בדין נקבע בפסק הדין בעניין צוקר וחסון (מותב בראשות השופט לובוצקי) כי נוכח צרכי ההתייעלות והצמצום הממשיים בחברה, הסכם 2002 נועד על פי לשונו ותכליתו לחול על קבוצת עובדים מסוימת, תוך שמירה על "רשת הבטחון" שנקבעה בהסכם 2000 לגבי עובדים שלא נכללים ברשימת הסכם 2002. וכי "לא בא הסכם 2002 במקום הסכם 2000, אלא נחתם ויושם במקביל להסכם 2000".
השינוי בתנאי הפרישה בהסכם 2002 מול הסכם 2000 הינו כדין ואינו מפלה
69. ערעוריהם של ההסתדרות, ועדי העובדים וטלרד, מכוונים נגד הקביעות בפסק הדין בענין בונדקר לפיהן הוראתו של סעיף 9 בהסכם 2002 פסולה ומפלה, וכפועל יוצא מכך ההסכם כולו פסול ובלתי ראוי. זאת, נוכח תנאי הפרישה הטובים יותר שהוקנו בהוראות אלה לעובדים הממשיכים בעבודתם, על פני תנאי הפרישה של העובדים המסיימים עבודתם על פי ההסכם.
נקדים ונאמר כי דין הערעורים להתקבל. זאת מן הטעם שהצדדים הקיבוציים להסכם היו רשאים לשנות מהוראותיו של הסכם 2000 בהסכם 2002, גם אם משמעות הדברים הייתה פגיעה בזכויותיהם האישיות של העובדים המסיימים עבודתם לפי הסכם זה לעומת הסכם 2000. זאת, משהפגיעה בזכויות הפורשים בהסכם המאוחר, נעשתה על בסיס שוני רלבנטי ולגיטימי בינם לבין העובדים הממשיכים.
טעמינו למסקנות אלה נפרט לאור התשתית הנורמטיבית ויישומה, תוך שנעמוד על הנושאים שלהלן:
א. בהסכמים הקיבוציים משנת 2000 ומשנת 2002 הוראות "מעורבות" בנוגע לפיטורי הצמצום.
ב. הוראות אישיות שהוקנו לעובדים בהסכם קיבוצי ניתנות לשינוי בהסכם קיבוצי מאוחר, כפי שאכן נעשה בהסכם 2002 לעומת הסכם 2000.
ג. השינוי בתנאי הפרישה בהסכם 2002 לעומת הסכם 2000 נעשה כדין ואינו נגוע בהפליה.
הוראות בעלות אופי "מעורב" בהסכם לפיטורי צמצום
70. ככל שמדובר בפיטורי צמצום, המכונים גם פיטורים כלכליים, נוהגים הצדדים ליחסים הקיבוציים לקבוע בהסכם קיבוצי מתכונת מוסכמת לביצוע הפיטורים[51] הכוללת הוראות בעלות אופי "מעורב": אובליגטורי - קיבוצי ונורמטיבי - אישי [52]. לאמור, הוראות בהסכם הקיבוצי בנוגע למעורבוּת ארגון העובדים היציג וועד העובדים, והוראות הקובעות מסלולי פרישה לפנסיה או לפיצויים בפיטורי צמצום.
ההוראות האובליגטוריות בהסכם הקיבוצי לפיטורי צמצום הן בעלות אופי נורמטיבי ומהוות חלק מחוזה העבודה האישי של העובדים הפורשים. אופיין הנורמטיבי- אישי של הוראות אלה מתבטא בהקניית זכות אישית לייצוג עניינם של העובדים על ידי ארגון העובדים היציג וועד העובדים, בהתאם לקריטריונים של וותק ומצב סוציאלי שהותוו בהסכם הקיבוצי[53]; ובהיותן הוראות העוסקות ב"תנאים שבהם יפרוש אדם מעבודתו, כגון פיצויים, קצבה וגמלאות פרישה אחרות"[54], אזי מדובר ב"הוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי עבודה, סיום עבודה, וחובות אישיות המוטלות לפי אותן הוראות על עובד ומעביד וזכויות המוקנות להם (להלן - הוראות אישיות)" לפי הוראת סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים. ככאלה חלה עליהן הוראת סעיף 20 לחוק הקובעת כי "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור"; והן "בחזקת חקיקת מגן[55] ה'מקנות זכויות ומטילות חובות על העובד ועל המעסיק כפרטים' הגם שאינם צדדים ישירים להסכם".
הוראות אישיות שהוקנו בהסכם קיבוצי ניתנות לשינוי בהסכם קיבוצי מאוחר
71. ההסכם הקיבוצי על פי מהותו ומעצם טיבו הוא "פרי של משא ומתן בין נציגות העובדים לבין המעבידים" ו"התנאים השונים [בהסכם – נ.א.] מהווים חלק ממכלול, בו כל פרט הינו חלק ממערכת איזונים ופשרות, אשר אליה הגיעו הצדדים בדיוניהם"[56], תוך איזון בין סמכויותיו הניהוליות של המעסיק, לבין האינטרסים של העובדים לביטחון תעסוקתי ולתנאי עבודה הולמים. כפי שציינתי בפרשת סאוט אל עמל[57]:
" ככלל, השותפים ליחסי העבודה במישור הקיבוצי, הם בעלי האוטונומיה לקבוע את ההסדר המשפטי המעגן את תנאי העבודה שיחולו עליהם. במסגרת האוטונומיה הנתונה לצדדים להסכם הקיבוצי, העניק המחוקק לצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, את הסמכות והכוח לקביעת תוכנו של ההסכם הקיבוצי במסגרת משא ומתן קיבוצי[58], שהוא 'תחום שמדרכו של המחוקק הממלכתי לא להתערב בו'[59]. בהתאם נפסק, כי 'קביעת תנאי העבודה במפעל המאורגן נעשית במישור היחסים שבין הנהלת המפעל לבין קבוצת העובדים במשא ומתן קיבוצי, בשיתוף ותוך בירור הדדי של צרכי הצדדים. בדרך זו מוגשמים ערכים חברתיים של הידברות ושיתוף, ומושגות על פי רוב גם תוצאות כלכליות' ".
ודוק. מדיניות ראויה היא כי במסגרת ביקורתו השיפוטית, יימנע בית דין זה "מהתערבות בתוכן ההסכמים אשר הושגו במשא ומתן קיבוצי"[60] שכן, "אין מקום שהרשות השיפוטית תבדוק את תוכנם של ההסכמים הקיבוציים, אם טובים הם או לאו"[61]. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בנוגע לקביעת תנאי עבודה בנושאים מרכזיים בתחום יחסי העבודה, הטעונים הכרעה של מדיניות חברתית או כלכלית בהיבט רחב, ובהיקף המתייחס לכלל העובדים או לחלקים גדולים של כל העבודה".[62]
72. לאור המאפיינים הייחודיים של יחסי העבודה הקיבוציים, ובמסגרת האוטונומיה הנתונה לצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לכרות הסכם קיבוצי ולשנותו, רשאים הם אף לשנות הוראות אישיות המעוגנות בהסכם הקיבוצי על דרך כריתתו של הסכם קיבוצי נוסף. הדברים נכונים גם בנסיבות בהן קיים צורך קיבוצי מוסכם לפיטורי צמצום נוכח משבר כלכלי שפקד את מקום העבודה.
שינוי הוראות אישיות בהסכם קיבוצי או ביטולן, מחייבים הסכמת ארגון העובדים היציג ואין לעשותם באופן חד צדדי על ידי המעסיק, אלא במשא ומתן קיבוצי בין צדדים ליחסי העבודה הקיבוציים. בהתאם, ולאור סעיפים 7 ו-9 לחוק הסכמים קיבוציים המבססים אפשרות לשנות מהוראות ההסכם הקיבוצי, קבעה ההלכה הפסוקה כי ניתן לשנות בהסכם קיבוצי מאוחר זכויות אישיות שנקבעו בהסכם קיבוצי קודם, להרע, לגרוע מהן ואף לבטלן. וכפי שקבע בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בהלכת פלונים[63] "שינוי כזה הוא כדין ומחייב גם את העובדים הנוגעים בדבר" והוסיף:
" וכלום אפשר להעלות על הדעת מצב אחר, שהעותרים טוענים לו, שכאילו זכויות שהוקנו לעובד מכוח הסכם קיבוצי שנעשה על-ידי הארגון היציג המוסמך לענין זה לפי החוק, קיימות לעד ולעולם אין בכוחו של הארגון לוותר עליהן או לגרוע מהן בהסכם קיבוצי יותר מאוחר?"
הלכת פלונים יושמה בפסיקתו של בית הדין הארצי תוך שנקבע[64] : "אין חולק כי הסכם קיבוצי מאוחר... מהווה ביטול כדין, וזאת 'בין אם הוא לטובת העובדים ובין אם הוא לרעתם' ". עוד נקבע, כי "ניתן לשנות הוראות אישיות בהסכם קיבוצי על-ידי הסכם קיבוצי אחר, גם אם השינוי הוא לרעת העובדים"[65]; וכי "הסכם קיבוצי מאוחר יכול לשנות את הזכויות שנקבעו בהסכם קיבוצי קודם, לרבות ביטול זכויות"[66].
ביטוי מובהק להוראות הדין ותחולתן, מוצאים אנו בנסיבות כריתתם ויישומם של ההסכמים מושא דיוננו, כמפורט להלן.
מן הכלל אל הפרט
השינוי בתנאי הפרישה כפי שנעשה בהסכם 2002 לרבות תחולת תנאי "רשת הביטחון" על העובדים הנשארים בלבד - הינו כדין
73. הוראותיו של הסכם 2000 אשר המשיכו לעמוד בתוקפן בהסכם 2002 ובהסכם 2005, הן "הוראות מעורבות" בתחולתן על העובדים הממשיכים עבודתם בחברה. ההיבט הקיבוצי - אובליגטורי של הוראות "רשת הביטחון" כפי שנקבעו בהסכם 2000 בא לידי ביטוי בהסכמות שהתקבלו על ידי הצדדים הישירים ליחסי העבודה הקיבוציים - החברה המעסיקה ונציגות העובדים - "לשמר" הוראות אלה ולהאריך תקופת תחולתן לשנתיים נוספות בהסכם 2002. בד בבד, הזכות להסדרי הפרישה וסיום העבודה לפי "רשת הביטחון" בהסכם 2000, היא בעלת אופי נורמטיבי. זאת, נוכח מהותן של זכויות אלה כזכויות אישיות החלות על העובדים הממשיכים עבודתם בחברה, כחלק מחוזה העבודה האישי שלהם.
הוראות הסכם 2002 לפיטורי צמצום, הן בעלות היבט האובליגטורי בכל הנוגע לקביעת מכסת העובדים לפיטורי צמצום, שיתוף נציגות העובדים בגיבוש רשימת העובדים המסיימים עבודתם, וועדת חריגים המורכבת מנציגי הנהלת החברה ונציגי ארגון העובדים.
בנוסף על כך, במסגרת תנאי הפרישה, הסכימו הצדדים הקיבוציים על שינוי "אד הוק" זמני ומוגבל בתחולתן של ההוראות האישיות ב"רשת הביטחון" כפי שנקבעו בהסכם 2000.
בהתאם, נמצא, כי הסכם 2002 מכיל הוראות "מעורבות" בעלות היבטים אובליגטוריים ונורמטיביים, בנוגע לפרישה מוקדמת ופיטורי צמצום של 179 מבין עובדי החברה בלבד. הפן האובליגטורי בהסכם, הן הסכמות הצדדים ליחסי עבודה על פיטורי צמצום והמתווה לפיטורי הצמצום. הפן האישי של ההסכם, בא לידי ביטוי בהוראות האישיות המסדירות זכויות פרישה של העובדים המסיימים עבודתם במסגרת פיטורים או פרישה מוקדמת לפנסיה. הוראות אלה ויישומן בהסכם 2003, הן בבחינת "הוראת שעה" ואינן בעלות תחולה עתידית על סיום יחסי עבודה עם עובדים אחרים. זאת, בשונה מן ההוראות האישיות בנוגע לתחולת תנאי "רשת הביטחון" בהסכם 2000 והארכת תקופת תחולתן בהסכם 2002 על העובדים הממשיכים בלבד.
השינוי בזכויותיהם האישיות של העובדים שסיימו עבודתם בחברה בהסכם קיבוצי 2002 המאוחר יותר, נעשה כדין. כפי שציין בית הדין האזורי בעניין בונדקר: "על רקע מצבה הכלכלי של טלרד, קמה הצדקה לחתימת הסכם 2002 בתנאים פחותים מתנאי הסכם 2000".
לא למותר לציין, כי הסכם 2006 שינה אף הוא מזכויותיהם האישיות של 42 מעובדי החברה אשר סיימו עבודתם, בקביעת סדרי סיום העבודה, ובשלילת תחולת תנאי "רשת הביטחון" של הסכם 2000 עליהם.
74. לאור האמור, נדחות טענות התובעים נגד קביעתו של בית הדין האזורי בפסק הדין בעניין בונדקר (במותב בראשות השופטת שגיא) לפיה, נוכח צורך קיבוצי בפיטורי צמצום "ניתן לשנות הוראות שבהסכם קיבוצי על ידי הוראות הסכם קיבוצי מאוחר יותר, אף אם האחרונות מרעות את התנאים שניתנו לעובדים בהסכם ששונה".
בה במידה נדחות טענות התובעים נגד קביעתו של בית הדין האזורי בעניין צוקר וחסון (במותב בראשות השופט לובוצקי), כי הצדדים להסכם הקיבוצי רשאים להסכים על שינויים ברשימת מפוטרים/פורשים בשלבי גיבושה, כי סמכות הצדדים להסכם לעשות כן נקבעה באופן מפורש בהסכם 2002; וכי הוראות הסכם קיבוצי מיוחד המסדיר פיטורי צמצום "גוברות על כל הסכם קיבוצי אחר הסותר אותו".
75. אף אין לקבל את טענות התובעים, לפיהן יש להחיל עליהם את ההוראות המיטיבות מהסכם 2000 ומהסכם 2002 גם יחד, בהתאם להוראת סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים. זאת, לטענתם, מן הטעם שהשותפים ליחסי העבודה הקיבוציים "הודו מפורשות" כי הסכם 2002 לא ביטל את הסכם 2000. ונבאר.
סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים מורה: "היו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, הולכים אחר הוראה שהיא לטובת העובד". עניינה של הוראה זו ב"ברירת הסכמים" או ב"ברירת הוראות בהסכמים" סותרים conflict of collective agreements[67].
לאמור, כאשר חלים על העובד בעת ובעונה אחת מספר הסכמים קיבוציים, כגון: הסכם קיבוצי מיוחד והסכם קיבוצי ענפי, ארצי או כללי, לא תחול הוראת סעיף 23 לחוק, במקרה בו הסכם חדש כולל בתוכו סעיף עדיפות מפורש, המתגבר על תחולתם של הסכמים אחרים במקביל. כך דרך כלל כך גם במקרה שלפנינו.
הוראות פרק המבוא בהסכם והוראת סעיף 2.2 להסכם 2002, קובעות כי הסכם 2002 המכניס "שינויים בתנאי הפרישה שנקבעו בהסכם 2000" וקובע "תנאי פרישה מיוחדים", יחול על "העובדים שיפרשו על פי הוראות הסכם זה [הסכם 2002- נ.א.]"; ו"חרף האמור בכל הסכם קיבוצי ו/או הסכם אחר". לאמור, הוראות הסכם 2002 יחולו על העובדים המסיימים עבודתם לפיו בלבד. בעוד אשר על העובדים הנשארים בחברה ימשיכו לחול תנאי "רשת הבטחון" לפי הסכם 2000.
76. בנסיבות אלה, אין תחולה מקבילה של הסכמים קיבוציים אחרים על העובדים הפורשים או הממשיכים בעבודתם בחברה. אף אין ניתן להצביע על התנגשות בין הוראות הסכם 2000 להוראות הסכם 2002; וממילא אין תחולה לסעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים[68]. משכך הוא, מתבטלת קביעתו של בית הדין האזורי בפסק הדין בעניין בונדקר לפיה "... בעניננו, לא בא הסכם 2002 במקום הסכם 2000, אלא נחתם ויושם במקביל להסכם 2000" [ההדגשה במקור- נ.א.].
77. בנוסף, נדחות טענות התובעים בכל הנוגע לתחולתם של הסכם כור, חוקת העבודה לפועלי החרושת ההסתדרותית, וההסכם הענפי, ואימוץ הוראותיהם המיטיבות על הסכם 2002. בנדון זה טענו התובעים, כי פיטורי הצמצום בהסכם 2002 צריכים היו להתנהל לפי הקבוע ב"נוהל הפיטורים" ב"הסכם כור" ובהסכם הענפי, ולא לפי הסכמי 2002 – 2003 בלבד. זאת, לטענתם, באופן שקביעת רשימת הפורשים תיעשה בהסכמת הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים ויישקלו מצבו הסוציאלי של העובד, ויתקו ומצבו המשפחתי.
אין חולק על כך, כי בתקופה הרלוונטית לתובענה, חלו על עובדי טלרד, הסכם כור, חוקת העבודה לפועלי החרושת ההסתדרותית וההסכם הענפי. אלא, שלפי הוראות פרק המבוא בהסכם 2002 והוראת סעיף 2.2 הימנו, נקבעו בהסכם זה "תנאי פרישה מיוחדים" החלים על "העובדים שיפרשו על פי הוראות הסכם זה", "חרף האמור בכל הסכם קיבוצי ו/או הסכם אחר".
הנה כי כן, על העובדים המסיימים עבודתם מכוח הסכם 2002 חלות הוראות אותו הסכם בלבד ואין תחולה מקבילה של הסכמים קיבוציים. לפיכך, ולוּ רק מטעם זה, דינן של טענות התובעים להידחות, כפי שאכן נקבע בהחלטותיו של בית הדין האזורי ובפסיקתו, כלהלן:
בהחלטתו בבקשת בונדקר הראשונה (במותב בראשות השופטת שגיא) דחה בית הדין האזורי את תביעות העובדים המסיימים. בתוך כך ובהתייחס להוראת סעיף 2.2 להסכם, קבע בית הדין האזורי כי "...לכאורה מדובר בהוראה המבטלת את ההוראות הדנות בהליכי הפיטורים בהסכם כור, ככל שהדבר נוגע לקבוצת העובדים המפוטרים מכח הסכם 2002". זאת, לאור תכלית חתימתו של הסכם 2002 ש"הייתה מתן אפשרות למשיבה 1 לפטר 179 עובדים באופן מזורז (יחסית), על מנת לאפשר את הבראת המפעל ולמנוע את סגירתו" .
בפסק הדין בתביעה העיקרית בעניין בונדקר הוסיף בית הדין האזורי והטעים כי בפועל הוחלו על העובדים המסיימים, ההוראות המיטיבות שבהסכם כור ובהסכם הענפי הכללי ובלשון הכתוב:
"התובעים טוענים לחלותם של הסכמים קיבוציים אחרים בנוסף להסכם 2000: הסכם 'כור' וההסכם הקיבוצי הכללי למתכת ואלקטרוניקה.
איננו מקבלים טענות אלה, הן מהטעם שבהסכם 2002 נקבע במפורש כי הליך הפיטורים הקבוע בו הינו חרף האמור בכל הסכם קיבוצי או הסכם אחר (סעיף 2.2 להסכם 2002), הן מהטעם שבסופו של יום הוחלו בפועל ההוראות המיטיבות שבהסכם כור ובהסכם הענפי הכללי."
78. משהגענו למסקנה כי כדין נעשו השינויים בהסכם 2002, לרבות גריעת זכויותיהם של העובדים הפורשים לפי הסכם 2002 ושמירת תנאי "רשת הבטחון" לעובדים הממשיכים, נפנה לבחינת חוקיות הוראותיו של הסכם זה ויישומן.
השינוי בתנאי הפרישה בהסכם 2002 מול הסכם 2000 אינו נגוע בהפליה אסורה
79. ערעוריהם של ההסתדרות וועדי העובדים מכוונים נגד קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק הדין בענין בונדקר לפיהן "סעיף 9 להסכם 2002, מכוחו מוקנים תנאי פרישה טובים יותר לקבוצת עובדים אחת, על פני קבוצת עובדים אחרת - הוא סעיף פסול ומפלה"; וכי בכך שנציגות העובדים "עמדה על השארת 'רשת הבטחון' לחלק מעובדי החברה תוך פיטורי העובדים האחרים בתנאים מופחתים – הפלתה נציגות העובדים בין שתי קבוצות עובדים ובכך ייצגה באופן בלתי ראוי ובלתי הוגן את קבוצת המפוטרים".
80. נקדים ונאמר כי הסכם 2002 אינו נגוע בהפליה וכי על כן דין הערעורים להתקבל. זאת, לאור השונות הרלבנטית והלגיטימית, בין שתי קבוצות העובדים, ותחולת ההסכמים עליהם בהתאם. אומד דעת הצדדים להסכם 2002, פרשנותו הסובייקטיבית, כמו גם תכליתו האובייקטיבית של ההסכם, כל אלה מעידים על כך, כי הוראות ההסכם כוונו מלכתחילה למטרה הלגיטימית של הבראת החברה ולמניעת פיטוריהם של כלל העובדים ופגיעה בזכויותיהם. לפיכך, וכמבואר להלן, לא הופר עקרון השוויון בהוראות ההסכם ואין הן נגועות בהפליה.
קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר הלגיטימיות של הסכם 2002 ואישורו כדין
81. במסגרת ההליכים נגד תקפותו של הסכם 2002 נתן בית הדין האזורי אישורו ללגיטימיות של הסכם 2002 ולתנאיו. בהחלטה מיום 31.3.03 בהליך הקיבוצי שהגישה טלרד ציין בית הדין האזורי (במותב בראשות השופטת שגיא) כי "אין מנוס מסיום עבודתם של 179 עובדים על פי הוראות ההסכם הקיבוצי (הסכם ההבראה)". על קביעתו זו חזר בית הדין האזורי בהחלטה מיום 15.6.2003 במסגרת הדיון בבקשת בונדקר הראשונה, במסגרתה קבע, באופן לכאורי, כי "הסכם 2002 נחתם כחלק מהליך הבראה של המפעל" וכי תכלית חתימתו "הייתה מתן אפשרות למשיבה 1 לפטר 179 עובדים באופן מזורז (יחסית), על מנת לאפשר את הבראת המפעל ולמנוע את סגירתו."
בתביעה העיקרית, בפסק דין בונדקר נקבע, כי טענות החברה באשר למשבר הכלכלי אליו נקלעה והפסדיה "לא הופרכו ולא נסתרו"; וכי על רקע מצבה הכלכלי, קמה הצדקה לחתימת הסכם 2002 בתנאים פחותים מתנאי הסכם 2000.
בדומה נקבע בפסק דין צוקר וחסון (במותב בראשות השופט לובוצקי) כי "הוכח שצרכי ההתייעלות והצמצום של טלרד היו ממשיים".
לאור כל אלה, נמצא, כי הסכם 2002 הוא הסכם לגיטימי והוראותיו הולמות את צרכי המקום, הזמן וההקשר התעשייתי בהם היו החברה ונציגות העובדים נתונים במועד עריכתו.
עקרון השוויון ויישומו כדין בהסכמים מושא דיוננו
82. עקרון השוויון מושתת על מושג הרלבנטיות, במובן זה שהוא פוסל "אבחנה בין אנשים או עניינים מטעמים לא ענייניים" ו"בה בעת, ניתן לאבחן בין אדם לאדם או בין עניין לעניין מטעמים רלבנטיים"[69]. "עקרון השוויון אינו שולל דינים שונים לאנשים שונים. עקרון השוויון דורש כי קיומו של דין מבחין זה יוצדק על-פי טיב העניין ומהותו. עקרון השוויון מניח קיומם של טעמים עניינים המצדיקים שוני"[70]. לאור עיקרים אלה, קיומם של הסכמים קיבוציים שונים ותחולתם על קבוצות עובדים שונות באותו מקום עבודה, מהווים טעם רלבנטי ולא הפליה. כך במיוחד בנסיבות העניין שלפנינו. זאת, משנמצא כי קיים שוני רלבנטי בין שתי קבוצות העובדים בטלרד: העובדים הפורשים לפי הסכם 2002 והעובדים הממשיכים בחברה, במועד כריתתו ותחולתו של הסכם 2002, כמבואר להלן.
83. בחינת השוויון החיצוני "היינו, אם קיימת הצדקה להבחנה בין קבוצת השוויון, שעליה חלה הנורמה"[71] של הסכם 2002 "אד הוק", אל מול קבוצת השוויון באותו הסכם, עליה חלים תנאי רשת הביטחון של הסכם 2000, הינה כלהלן:
קבוצת שוויון אחת, הם 179 העובדים הפורשים שסיימו עבודתם לפי תנאי הסכם 2002 ויישומו בפועל בהסכם 2003 שקיבל תוקף של פסק דין.
קבוצת השוויון השנייה היא של העובדים הממשיכים לעבוד בחברה. לפי שנקבע בהסכם 2002 על קבוצה זו ימשיכו לחול תנאי "רשת הביטחון" כפי שנקבעו בהסכם 2000 בהארכה לשנתיים נוספות. זאת, לאור הערכתם של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, במועד עריכת ההסכם, כי מצבה של החברה ישתפר בעתיד לבוא, באופן שניתן יהיה למלא אחר תנאי הפרישה להם התחייבה בהסכם 2000.
בנסיבות אלה, מדובר בשונות רלבנטית ולגיטימית, בין הוראות הסכם 2002, תכליתו והוראותיו כהסכם "אד הוק", בכל הנוגע לסיום עבודתם של 179 עובדים; לבין הוראות ההסכם בנוגע להמשך תחולתן של הוראות "רשת הביטחון" בהסכם 2000 על העובדים הממשיכים.
השוני בהוראות ההסכם בנוגע לתנאי סיום העבודה והפרישה מהווה, איפוא, הבחנה רלבנטית ומותרת, ואינו בגדר הפליה אסורה, כפי שקבע בית הדין האזורי בעניין בונדקר.
84. זאת ועוד. בפסק דין בונדקר נקבע כי מדובר ב"הפליה על הנייר" שלא גרמה לנזק כספי לתובעים שפרשו אל מול העובדים הממשיכים לפי הסכם 2002, ובהקניית זכויות מיטיבות לפורשים בהתייחס לעובדים שפוטרו לפי הסכמים קיבוציים מאוחרים יותר. ובלשון הכתוב:
" מכלל הראיות שהונחו בפנינו עולה כי, אף שעל פי הסכם 2002 הופלו העובדים שפוטרו אל מול חבריהם הבלתי- מפוטרים - הרי שבסופו של יום רק כ- 15-10 עובדים זכו בפועל לתנאי הסכם 2000, בעוד שהעובדים האחרים שפרשו או פוטרו - סיימו את עבודתם על פי תנאי פרישה פחותים מאלה של הסכם 2002 (הסכמי 2005 ו - 2006). מכאן שאף ש'על הנייר' הופלו המפוטרים לעומת חבריהם - הרי שלמעשה, במבחן התוצאה, לא נגרם להם כל נזק כספי.
נהפוך הוא: לולא פוטרו בתנאי הסכם 2002 - יכולים היו למצוא עצמם מפוטרים בתנאים פחותים מכוח הסכמי 2005 ו- 2006.
קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק דין בונדקר בדבר הוראותיו המפלות של סעיף 9 להסכם 2002 אינן מתיישבות זו עם זו. מחד גיסא, נקבע כי הוראות הסכם 2002 מפלות כלפי העובדים שסיימו עבודתם בחברה, לעומת הממשיכים בעבודתם, מן הטעם שכלפי האחרונים בלבד נשמרו תנאי הפרישה ב"רשת הבטחון" של הסכם 2000. הוסיף בית הדין האזורי וקבע כי היה על ההסתדרות לבטל את "רשת הבטחון" בהסכם 2002.
מאידך גיסא, קבע בית הדין האזורי כי העובדים סמכו על תנאי "רשת הביטחון" ומכוחם תבעו את הסעדים הכספיים. בה בעת, דחה תביעותיהם הכספיות של העובדים הפורשים מן הטעם ש"בהיבט 'התוצאתי', לא הופלו בפועל ואף לא נגרם להם נזק".
סיכום הדברים בפרק זה
85. בנסיבות המקרה שלפנינו, קיימת הבחנה רלבנטית ולגיטימית בין זכויות הפרישה לפי הסכם 2002 שהוענקו לעובדים שסיימו עבודתם בחברה, לבין זכויות הפרישה בתנאי "רשת הבטחון" לפי הסכם 2000 ש"נשמרו" לעובדים שהעסקתם בחברה נמשכה. ההשוואה שעשה בית הדין האזורי בפסק הדין בעניין בונדקר בין זכויות הפרישה בשני ההסכמים, וקביעתו לפיה סעיף 9 בהסכם 2002 מקנה זכויות פרישה "פחותות" לעובדים עליהם הוא חל, מזכויות הפרישה שנקבעו בהסכם 2000, אינה ממין העניין. אף אין בידינו לקבל את קביעתו לפיה "הוראות הסכם 2002 מפלות לרעה את קבוצת העובדים המפוטרים לעומת העובדים הנשארים במפעל", בכך שתנאי הפרישה בו פחותים מתנאי הפרישה בהסכם 2000 שהמשיכו לחול על העובדים בחברה, שלא פוטרו, ושמהם נהנו עובדים שפרשו בסמוך לאחר מכן.
אשר על כן, אנו קובעים כי השינויים שנעשו בהסכם 2002, המאוחר להסכם 2000, הינם כדין ועל פי דין, וכי זכויות הפרישה שנקבעו בהוראות הסכם 2002 בנוגע לעובדים שסיימו עבודתם לפיו ובמסגרתו, אינן לוקות בהפליה פסולה.
משכך הוא, אנו קובעים כי דין ערעורם של וועדי העובדים וההסתדרות על פסק הדין בעניין בונדקר ואח' בנדון זה, להתקבל.
86. משהגענו עד הלום, נפנה לבחינת השאלה האם הסכם 2002 לוקה בפגם של ייצוג בלתי הולם וקידום אינטרסים בלתי לגיטימיים של אנשי הוועד על פני אלה של העובדים שפוטרו או שיצאו לפרישה מוקדמת, בתנאי הסכם 2002, כפי שנקבע בפסק הדין בעניין בונדקר ואח'. או האם נכונה הקביעה הנוגדת בפסק הדין בעניין צוקר וחסון לפיה בכריתתו של הסכם 2002 לא נמצא פגם בייצוג העובדים ובקידום האינטרסים שלהם.
נפתח בפרישת התשתית הנורמטיבית שביסוד החובה לייצוג הוגן, ולאורה נבחן את פסקי הדין שבערעורים בשים לב לנסיבות העניין הנדון.
אין יסוד לטענות ייצוג בלתי הוגן והפליה בכינון הסכמי 2002 ו - 2003
החובה לייצוג הוגן - מהותה ותחולתה במשפט העבודה
87. עד לשנות ה - 90 של המאה הקודמת, התלבטה הפסיקה בשאלת אימוץ עילת הייצוג הבלתי הוגן בישראל והיקפה. באותה תקופה פסק בית הדין הארצי כי בידי ארגון העובדים היציג "כוח רב לשנות את זכויותיהם וחובותיהם של ציבור העובדים"[72] ; וכי הפעלת הסמכויות והכוחות המוקנים לארגון העובדים כפופה לחובת הייצוג ההוגןDuty of Fair Representation כדי "להבטיח את זכויות הפרט נגד שרירות לבו של ארגון מקצועי, שאליו הוא חייב להשתייך והמפעיל כלפיו כוח כפיה באמצעות הסכם קיבוצי"[73].
בפסק הדין בעניין צים[74] קבע הנשיא המנוח גולדברג כי "ארגון עובדים מחויב לייצג את ציבור העובדים הנתון למרותו בהגינות, בתום לב ובנאמנות"; וכי "ארגון עובדים המגביל את חופש העיסוק של חלק מהעובדים בהסכם קיבוצי החל עליהם, תוך העדפה בלתי עניינית של אחרים, פוגע בחובת הנאמנות שהוא חב לעובדים שאת תנאי עבודתם הוא קובע יחד עם המעביד" ומפר את חובת הייצוג ההוגן. בפרשת ארגון סגל המחקר[75] נפסק כי במסגרת חובת הייצוג ההוגן על ארגון העובדים "להפעיל שיקול דעת בהגינות, בסבירות, בלא שקילת שיקולים זרים, מתוך שוויון ובלא הפליה". חובת ייצוג האינטרסים של כלל העובדים במקום העבודה, חלה על ארגון העובדים "גם במקרים בהם ציבור העובדים אינו בהכרח הומוגני ובעל אינטרסים נוגדים של קבוצות עובדים שאינם מתיישבים זה עם זה"[76].
עילת חובת הייצוג ההוגן הוכרה בפסיקה[77] כ"חובת נאמנות של ארגון לציבור עובדיו". לאמור, על ארגון העובדים היציג מוטלת חובה לייצג את כלל העובדים ב"מפעל" בנאמנות, בתום לב ובהגינות. בהתאם, נפסק בעניין וינקלר[78] כי עילת ייצוג בלתי הוגן נגד ארגון עובדים תקום "כאשר יוכח כי ארגון העובדים פועל ממניעים שרירותיים, כגון בשל חברותו של עובד בארגון עובדים אחר, הלאום שלו, מינו, אזרחותו או תושבותו". על כך מתווספות נסיבות המעידות על הפליה, עוינות, קנוניה, או שיקולים זרים[79].
סמכותו העניינית של בית הדין לדון בהפרת עילת הייצוג ההוגן נלמדת גם מהוראת סעיף 24(א)(4) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 לפיה לבית הדין האזורי סמכות עניינית לדון ב"תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או בתחום פעילותו של הארגון בעניני עבודה "[80].
88. חובת הייצוג ההוגן חלה על ארגון העובדים וכן גם על ועד העובדים. בכל הנוגע למעמדו של הוועד נפסק, כי ככלל הוועד "אינו צד להסכם הקיבוצי ואינו הגוף המוסמך לחתום על הסכם קיבוצי מיוחד או כללי. עם זאת, מקובל במערכת יחסי העבודה בישראל, כי הארגון היציג וועד העובדים במקום העבודה, חותמים יחדיו על הסכמים קיבוציים". במסגרת זו ו"בהיעדר הוראה בחוק או בהסכם קיבוצי בדבר היקף ה'יצוג' של ועד עובדים, נוהגים אנו ללמוד על כך מחוקת הארגון במסגרתו הוא פועל"[81]. לאור מעמדו של הוועד כ"נציגות העובדים במקום עבודה מאורגן"[82] ובתוקף תפקידו עליו לייצג עניינם של כלל העובדים, ועליו להימנע מ"להקריב את הענין של קבוצת עובדים אחת על פני זו של קבוצה שניה"[83].
89. ככלל, נקבעה חזקה הניתנת לסתירה לפיה ארגון העובדים מייצג את האינטרסים של כלל העובדים במקום העבודה, באופן ענייני ובתום לב, הן בשלב המשא ומתן הקיבוצי והן במימוש הזכויות לפי ההסכם הקיבוצי "ותמיכת הארגון היציג בהסכם פסול כשלעצמה, לא תכשיר את הפגם"[84].
בחינת הפרת חובת הייצוג ההוגן צריכה להיעשות בזהירות, בשים לב לאיזון האינטרסים במסגרת חובותיו של ארגון העובדים. בנדון זה מציין המלומד מירוני במאמרו [85]:
" ההחלטה אם ארגון העובדים הפר את חובתו תלויה בניתוח מכלול העובדות ומערכת הכוחות, אשר פעלו על החלטת הארגון במקרה הספציפי, תוך התחשבות בקושי הטבוע של הארגון לספק את רצון הכל, ומכאן אף הצורך הלגיטימי שלו לערוך מאזן אינטרסים בין הצרכים השונים של כלל העובדים המיוצגים על ידו".
בפסק הדין בעניין חגית קודמן[86] עמד הנשיא (בדימוס) אדלר על הזהירות המתחייבת בהרחבת עילת הייצוג הבלתי הוגן. זאת, נוכח הפגיעה העלולה להיגרם ביציבות ביחסי עבודה, בסופיות ההסכמים בין הארגון היציג לבין המעסיק, ובאינטרס ההסתמכות של הצדדים ליחסי העבודה. לפיכך, נפסק כי הסעד של ביטול הסכמים קיבוציים מחמת ייצוג בלתי הוגן של הארגון היציג, לא יינתן, למעט במקרים חריגים, בהם יקבע כי נציגי הארגון והמעסיק פעלו משיקולים זרים. מפאת חשיבות הדברים לעניינו נביאם להלן בלשון הכתוב:
" הרחבת עילת הייצוג הבלתי הוגן תוביל, לטעמי, לפגיעה ביחסי העבודה הקיבוציים, שכן נציגי האיגוד המקצועי יהססו להתפשר עם ההנהלות מחשש שיהיו חשופים לתביעות נגדם בבתי הדין. כך, ככל שתורחב עילת הייצוג הבלתי הוגן יתקשו נציגי האיגוד המקצועי להגיע להסכמים המחייבים ויתורים או פשרות עם המעסיק, לרבות פיטורי עובד או עובדים לטובת כלל העובדים. אוסיף, כי ברוב התובענות שעניינן ייצוג לא הוגן לא יעניק בית הדין סעד של ביטול ההסכם שנעשה בין הארגון היציג לבין המעסיק, שכן מבחינת הוראות חוק הסכמים קיבוציים הארגון היציג הוא גוף הרשאי לייצג את העובדים ולחתום על הסכמים קיבוציים או הסדרים קיבוציים. הסעד שיוענק בתובענות כאלה יכול להיות רק נגד הארגון היציג. פרשנות אחרת תשלול, לטעמי, את סמכותו של הארגון היציג להגיע להסכמים עם המעסיק ותגרום לכך, שמעסיקים לא ינהלו משא ומתן עם הארגון היציג ויתערער הבסיס של משפט העבודה הקיבוצי. לא ייתכן להתנות על תוקפו ותחולתו של כל הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי בטענה שההסכם פוגע בעובד בגין עילה של העדר ייצוג הולם. יש חשיבות לסופיות של הסכמים בין הארגון היציג לבין המעסיק וליציבות ביחסי עבודה. עלינו לעודד שיתוף פעולה בין הצדדים ליחסי עבודה קיבוציים. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם אינטרס ההסתמכות של צדדים ליחסי עבודה.... עם זאת, ייתכן [כך במקור- נ.א.] חריגים לכלל. במקרה שייקבע על ידי בית הדין שנציגי הארגון והמעסיק פעלו על פי שיקולים זרים, כגון מתן שוחד לנציג הארגון על ידי המעסיק, יהיו לדבר השלכות גם על ההסכם שנעשה ביניהם".
מן הכלל אל הפרט
תנאי הפרישה בהסכם 2002, אמות המידה לגיבוש רשימת העובדים המסיימים עבודתם ורשימת העובדים גופה נעשו משיקולים ענייניים
90. בפסק הדין בעניין בונדקר נקבע, כי ייצוגם של העובדים הפורשים על ידי נציגות העובדים, בהסכם 2002, היה בלתי הולם ומפלה. נגד קביעות אלה מכוונים ערעוריהם של ההסתדרות וועדי העובדים. מנגד, בפסק הדין בעניין צוקר וחסון נקבע, על בסיס אותו מצע עובדתי וראייתי בעיקרו, כי נציגות העובדים ייצגה את העובדים באופן ההולם והנדרש ואף היטיבה עמם. כנגד קביעות אלה מכוון ערעורם של התובעים.
בנוסף, ערערו התובעים על דחיית טענותיהם בשני פסקי הדין, לפיהן שיקולים זרים עמדו ביסוד חתימתם של טלרד ונציגות העובדים על הסכם 2002 ויישומו בהסכם 2003, ובמיוחד בהכללת שמותיהם ברשימת המפוטרים.
91. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לא הופרכה חזקת הייצוג ההוגן של העובדים הפורשים על ידי ארגון העובדים וועדי העובדים בכינון הסכמי 2002 ו- 2003 וביישומם. לפי העולה מכלל החומר שהובא לפנינו, התנהלותם של חברי הוועד
ונציגי ההסתדרות בשיתוף עם טלרד, בקביעת אמות המידה להפסקת העסקתם של העובדים בהסכם 2002, נעשתה ללא משוא פנים, ללא הפליה או שיקולים זרים, בהגינות הדדית ובסבירות, והתיישבה עם דרישת ההלכה הפסוקה לפעולה עניינית. טעמינו למסקנה זו נפרט להלן.
92. ביסוד כריתתו של הסכם 2002 עמדו לנגד עיניהם של הצדדים ליחסים הקיבוציים שיקולים לגיטימיים של הבראת החברה, מניעת סגירתה והבטחת בטחון תעסוקתי לעובדים הנשארים. נציגות העובדים טענה כי לפני החתימה על ההסכם בדקו את נתוניה הכספיים של החברה נכון לשנת 2002 תוך "היוועצות במחלקה הכלכלית של ההסתדרות וברו"ח". רק לאחר שההסתדרות השתכנעה בדבר קיומו של הכרח אמיתי בביצוע צמצומים, בתנאים שאינם תנאי "רשת הבטחון", נחתם הסכם 2002, בעקבותיו נקבעה רשימת 179 המפוטרים, תחת 250 העובדים שדרשה החברה. הלגיטימיות של רשימת המפוטרים בהסכם 2002 ותקפותה, אושרה בהחלטתו של בית הדין האזורי (במותב השופטת שגיא) מיום 5.11.2003 בבקשת בונדקר ו-18 אח'. בהתאם ניתן תוקף של פסק דין להסכם 2003 במסגרתו נקבעה סופית רשימת המפוטרים תוך יישום הוראות הסכם 2002.
93. טענותיהם של התובעים, לפיהן שיקולים פוליטיים הנחו את נציגות העובדים בגיבוש רשימת מפוטרי 2002 נדחו לגופן, בשני פסקי הדין מושא דיוננו.
בפסק הדין בעניין בונדקר נקבע כי אמות המידה לגיבוש רשימת המפוטרים תואמות את הסכם כור, ההסכם הענפי והחוקה. לגופו של עניין, נדחתה את טענת התובעים לפיה גיבוש רשימת המפוטרים בהסכם 2002 נעשה משיקולים זרים הנוגעים להשתייכות פוליטית. בית הדין האזורי קבע כי רשימת המפוטרים נערכה מלכתחילה "כאשר הקריטריונים לפיטורים היו הבחינה המקצועית וצרכי המערכת" וכי "ההנהלה ונציגות העובדים בחנו ושקלו את מצבם המשפחתי והסוציאלי של המפוטרים, ובמידת האפשר הלכו לקראתם".
בהתייחס לטענת התובעים לפיה מר גבי אסרף, מי שהיה בתקופה הרלבנטית לתביעה יו"ר מרחב השפלה בהסתדרות, "דאג" לתושבי לוד בתנאי פרישתם בכדי שהם יסייעו בבחירתו לראשות העירייה, ציין בית הדין האזורי, כי רשימת העובדים המסיימים עבודתם הורכבה משיקולים מקצועיים ומצרכי החברה, תוך שהטעים:
" נחה דעתנו, כי רשימת המפוטרים נערכה מלכתחילה על ידי הנהלת החברה, כאשר הקריטריונים לפיטורים היו הבחינה המקצועית וצרכי המערכת (עדות בן הרוש בעמ' 140).
לא שוכנענו כי השתייכותם הפוליטית של העובדים היוותה שיקול להכללתם ברשימת המפוטרים או להוצאתם ממנה.
פרט לאמירות בעלמא - לא הונחה בפנינו כל ראיה המבססת את הטענה לעניין שיקולים פוליטיים שהנחו את נציגות העובדים בעריכת רשימת המפוטרים".
בפסק הדין בעניין צוקר וחסון קבע בית הדין האזורי, כי "התובעים לא הוכיחו הפליה או שיקול זר כלשהו בבחירתם כמועמדים לפיטורים"; וכי הטענות השונות שהעלו התובעים "באשר לשיקולים פסולים/זרים בבחירתם כמועמדים לפיטורים לעומת עובדים אחרים, שלטענתם היו מקורבים לנציגות העובדים לא נתמכו בראיות של ממש". אף לא נמצאה ראיה כי התובעים הופלו לרעה לעומת עובדים אחרים, שלטענת התובעים, הופלו לטובה בהיותם מקורבים לנציגות העובדים. בית הדין הוסיף והטעים, כי התובע מר צוקר "עצמו אישר בעדותו כי טענותיו באשר לשיקולים זרים בבחירת המפוטרים מתבססות על שמועות בלבד, וכי אין בידו כל הוכחה לכך שמר אסרף הוא זה שהציע את שמו כמועמד לפיטורים".
94. זו אף זו. לפי העולה מחומר הראיות ומפסיקת בתי הדין האזוריים, בגיבוש הסכמים 2002 ו - 2003 ובכריתתם פעלו ההסתדרות והוועד לשיפור תנאי הפרישה של העובדים, וההסתדרות אף איימה לבטל את הסכם 2002 אם החברה תסרב לדון בפניות העובדים[87]. זאת, נוכח הוראתו של סעיף 5 להסכם 2002 מכוחו הוענקה לוועד סמכות לאישור שיפור בתנאי פרישתם של 10 עובדים אשר עניינם יובא לפני ועדת חריגים פריטטית, שחבריה היו מנכ"ל החברה ויו"ר הסתדרות המרחב.
לפי שהוכח, בפועל ועדת החריגים דנה בעניינם של 60 עובדים, תוך שהתחשבה במצבם הסוציאלי והכלכלי. היו עובדים "שלאור מצבם הסוציאלי המיוחד הסכימה החברה כי יפרשו במסלול פנסיה ולא במסלול פיצויים"; והיו עובדים ש"החברה הסכימה לזכותם בתשלום כספים מעבר לאלה הקבועים בהסכם"[88]. בדרך זו זכו כ - 29 מבין התובעים לשיפור תנאי פרישתם מעבר לתנאי ההסכם[89]. בהתאם, ובהתייחס לפעולת ההסתדרות וועד העובדים לשיפור תנאי הפרישה למפוטרי הסכם 2002 קבע בית הדין האזורי בעניין בונדקר:
" מהראיות שבפנינו עולה כי ההנהלה ונציגות העובדים בחנו ושקלו את מצבם המשפחתי והסוציאלי של המפוטרים, ובמידת האפשר הלכו לקראתם.
מעדות עד ההגנה בן הרוש עולה כי 'היה ויכוח כמעט על כל שֵם' (בעמ' 140 לפרוטוקול).
מעדויות התובעים עצמם עולה כי בהתערבות הוועד וההסתדרות שופרו במידה זו או אחרת תנאי הפרישה של חלק ניכר מהמפוטרים אשר קיבלו תוספות מעבר לתנאים שנקבעו בהסכם 2002...."
וכי חברי הוועדה "דאגו גם למפוטרים ולפורשים, והשיגו עבורם הטבות נוספות במסגרת ועדות החריגים"."
הנה כי כן, התנהלותם של הוועד וההסתדרות היייתה כדין, לא לקתה בהפליה, ועלתה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, לפיה הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים יתנו דעתם גם לעניינו האישי של כל עובד, למצבו הסוציאלי והכלכלי, לוותקו, לצרכיו המיוחדים וינסו להתחשב בהם ככל הניתן[90].
95. לבסוף יצוין כי אף אין בידנו לקבל את קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק דין בונדקר לפיהן "ניתן היה לבטל את רשת הבטחון לכלל העובדים ולשפר, ולו במעט, את תנאי הפרישה של הפורשים והמפוטרים מכח הסכם 2002"; וכי "השארת רשת הבטחון לעובדים שלא פוטרו ומניעתה מהעובדים המפוטרים - מהווה הפלייה בין שתי קבוצות עובדים". כפי שציינו בפסקה 85 לעיל, אין הפליה פסולה בתנאי הפרישה השונים החלים על העובדים שסיימו עבודתם לעומת העובדים הממשיכים.
זאת ועוד. קביעות אלה של בית הדין האזורי מהוות התערבות באוטונומיה של הצדדים להסכם הקיבוצי ובתוכנו של ההסכם המסור בידי השותפים ליחסי העבודה הקיבוציים, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה[91].
מסקנת הדברים בפרק זה
96. לאור האמור, נדחות טענות התובעים בערעוריהם בדבר שיקולים זרים של הפליה, שיקולים פוליטיים או שיקולים של מניעת עבודה מאורגנת בחברה, עמדו ביסוד גיבוש תנאי הסכם 2002, לרבות תנאי הפרישה וגיבוש רשימת העובדים בהסכם 2003. בהתאם, מתקבל ערעור ההסתדרות וועדי העובדים. אנו מורים על ביטול הצהרתו של בית הדין האזורי בענין בונדקר לפיה "סעיף 9 להסכם 2002, מכוחו מוקנים תנאי פרישה טובים יותר לקבוצת עובדים אחת, על פני קבוצת עובדים אחרת - הוא סעיף פסול ומפלה".
דרישת נציגות העובדים להמשך תחולת תנאי "רשת הבטחון" על הממשיכים בלבד אינה מהווה הפרה של חובת הייצוג ההוגן
97. בפסק הדין בעניין בונדקר קבע בית הדין האזורי כי דרישת נציגות העובדים במסגרת המשא ומתן הקיבוצי כי תנאי "רשת הבטחון" יישמרו לטובת העובדים הממשיכים בלבד, והסכמתה כי לא יוחלו על העובדים הפורשים, מהווה הפלייה וייצוג בלתי הוגן של העובדים הפורשים.
בערעורה על קביעות אלה, טענה נציגות העובדים כי בנסיבות הידרדרותה הכלכלית המתמשכת של טלרד, ייצגה נאמנה את העובדים מתוך ראיית האינטרסים של כלל העובדים בטלרד, הפורשים והממשיכים גם יחד. לטענת ההסתדרות, שלא נסתרה, הסכם 2002 היווה הישג משמעותי לעובדי טלרד, בכך שזכו בתנאי פרישה משופרים, בתקופה בה החברה הייתה במשבר כלכלי עמוק. עוד טענה, כי תנאי הזכאות לפרישה במסלול פנסיה מוקדמת, בהסכם 2002, אינם פחותים מתנאי הסכם 2000, בהיותם תנאים מקלים בהשוואה לתנאי הפרישה שנקבעו בהסכם 2000. אף לא הופרכה טענתה, כי שמירת תנאי "רשת הבטחון" לעובדים הנותרים, נעשתה מתוך ראיית טובתם של כלל העובדים, והעצימה את כוח המיקוח של ההסתדרות בהסכמים הקיבוציים שנחתמו בשנים 2005 ו - 2006.
טענות נציגות העובדים נתמכות בממצאיו ובמסקנותיו של בית הדין האזורי, בפסק הדין בעניין צוקר וחסון, אשר קבע, כי לא הוכח פגם בהתנהלותן של נציגות העובדים או של הנהלת החברה, בכל הנוגע לפיטורי הצמצום ובחירת המועמדים לפיטורים; וכי לתובעים ניתנה אפשרות להשמיע את טיעוניהם בהתייחס להחלטה לפטרם. בית הדין הטעים כי "מצטיירת התמונה לפיה נציגות העובדים פעלה רבות למען עובדי טלרד לאורך הליכי הצמצומים. מנגד, טענת התובעים כי הנציגות כשלה בתפקידה לייצגם נאמנה אינה מתקבלת עלינו".
98. נקדים ונציין, כי לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו הגענו למסקנה כי דין ערעורה של נציגות העובדים להתקבל. זאת, משנחה דעתנו כי לא נמצא פגם בייצוגם של העובדים הפורשים לעומת העובדים שנותרו בחברה לגביהם בלבד הוסכם על המשך תחולת הוראות "רשת הביטחון". טעמינו למסקנה זו נפרט להלן.
99. הלכה היא, כי בנסיבות של פיטורי צמצום, ארגון העובדים נדרש לייצג את האינטרסים של כלל העובדים במקום העבודה. במסגרת זו, על ארגון העובדים החובה להבטיח זכויותיהם של העובדים שהעסקתם מסתיימת ובד בבד, על ארגון העובדים לדאוג להגנה ראויה על תנאי עבודתם של הממשיכים בעבודתם בחברה. במסגרת ייצוג הוגן של כלל העובדים במקום העבודה, ייקח הארגון בחשבון שיקוליו אינטרסים של המשך העבודה במפעל ומניעת חיסולו. זאת, גם אם בכך ייפגעו תנאי פרישה של המסיימים עבודתם לפי ההסכם הקיבוצי, לעומת תנאי העבודה של העובדים הממשיכים עבודתם בחברה.
בנדון זה, חזר בית הדין הארצי והבהיר בפסיקתו, כי "עקרונית מוסמך ארגון עובדים להסכים לפגיעה בשכר של קבוצת עובדים או לפיטורי צמצום, כאשר הדבר נעשה כדי להגן על מקום העבודה של כלל עובדי המפעל"[92]; כי "קיימים מקרים שארגון עובדים חייב להסכים לתנאים שהם לטובת רוב רובם של חבריו, אך פוגעים בחברים אחדים"[93]; וכי הארגון אינו מפר את חובות הנאמנות, ההגינות ותום הלב בכך שהוא מסכים לתנאי מיטיב עם עובדי המפעל, בשים לב לאינטרסים נוגדים של קבוצות העובדים השונות, ומבלי שיימצא פגם או פסול אם באותה הסכמה יש כדי לפגוע בעובד או בעובדים אחרים. חשובים לענייננו דבריו של הנשיא (בדימוס) אדלר בפרשת שלמה אבני[94]:
" ככלל, ארגון עובדים אינו מפר את חובת הנאמנות משהוא מסכים לתנאי המטיב עם כלל עובדי ה'מפעל' אך פוגע בעובד אינדיבידואלי או במספר עובדים. בית הדין יתערב ביחסי העבודה הקיבוציים לטובת הפרט, במקום בו מדובר בהוראה הנוגדת את תקנת הציבור ... או הנוגדת הוראה חקוקה. בבוא ארגון העובדים לפעול לטובת כלל העובדים עליו לשקול, בין היתר, את החשיבות שיש לייחס לקיום הסכמים והסדרים שנחתמו בינו לבין הנהלת ה"מפעל"; את האינטרסים של קבוצות שונות מבין עובדי המפעל (לפי גיל, מקצוע, ותק, וכו'); את טובת ה"מפעל" המספק מקומות עבודה לעובדיו. כמו כן, ייתכן ויהא על ארגון העובדים לקחת בחשבון אינטרסים נוגדים של העובדים ב"מפעל" ככלל וכפרטים. ארגון עובדים יציג אינו חייב להתנגד לכל הסדר או החלטה, על פיו תופסק עבודתו של עובד ב"מפעל", שכן כאמור לעיל, ייתכן ולכלל העובדים יש עניין בכך, שעובדים יפרשו ויוחלפו על ידי עובדים צעירים. משאלה הם פני הדברים, ארגון עובדים אינו מפר את חובת הייצוג ההוגן המוטלת עליו כאשר הוא מסכים לפיטורי צמצום של קבוצת עובדים, כדי ש"המפעל" לא ייסגר, כך שהוא שומר על מקום העבודה לעובדים הנותרים. הדברים יפים גם לגבי פיטורי עובד בודד, כאשר לשיטת ארגון העובדים, טובת כלל עובדי "המפעל" מחייבת להסכים לפיטורים. הוא הדין גם לעניין גיל פרישה".
100. בנסיבות המקרה שלפנינו, הוכח כי פיטורי צמצום היו הרע במיעוטו. בכורח הנסיבות, ומתוך מטרה לשמר המשך קיומה של החברה ולמנוע פיטורי כלל העובדים, נתן ארגון העובדים הסכמתו להסכמי פרישה הדרגתיים של עובדים, משנת 2000 עד לשנת 2006. במסגרת זו, ולאחר בדיקת הנתונים בנוגע למצבה הכלכלי של החברה, ניתנה הסכמת נציגות העובדים "אד הוק" בהסכם 2002 לצמצומים במצבת העובדים, בתנאים פחותים מאלה שבהסכם 2000. עם זאת, גרם הארגון במהלכי המשא ומתן להפחתת מספרם של העובדים המסיימים עבודתם מ-250 ל-179; מתוכם, אושרה יציאתם של 110 עובדים לפרישה מוקדמת בפנסיה תקציבית בתנאים מקלים, תוך שיפור תנאי הפרישה של עובדים רבים במסגרת ועדת החריגים.
בד בבד, שימרה נציגות העובדים בהסכם 2002, תחולת תנאי "רשת הביטחון" בהסכם 2000 כדי שיעמדו לזכות העובדים הממשיכים עבודתם בחברה. הוארכה תקופת תוקפה של "רשת הבטחון" בשנתיים ימים עד ליום 14.6.2006 תוך שנקבע[95] כי לא נדרשת הסכמת החברה לפרישה בחודש האחרון של התקופה המוארכת.
כפי שצוין לעיל, חתימת נציגות העובדים על הסכם 2002 נעשתה לאחר שההסכם ותנאיו הובאו לידיעת העובדים באסיפה כללית ולאחר שהתקבלה הסכמת רוב העובדים להסכם ותנאיו. בנדון זה נקבע בפסק הדין בעניין צוקר וחסון כי "לכל העובדים ניתנה אפשרות להצביע בעד ההסכם" וכי התובע מר צוקר "היה מבין אלה שהצביעו בעד החתימה על ההסכם".
101. חיזוק לטענה לפיה נציגות העובדים נהגה בסבירות ובתום לב וייצגה באופן הוגן את האינטרסים של כלל קבוצות העובדים בחברה, במסגרת החתימה על הסכם 2002, נמצא בפסק דינו של בית הדין האזורי במסגרתו נדחתה בקשת בונדקר ו-18 אח' לטעון במסגרת סכסוך קיבוצי. באותו הליך, ניתן תוקף של פסק דין להסכם 2003 בכל הנוגע לגיבוש רשימת 179 העובדים המסיימים עבודתם במסגרת פיטורי הצמצום לפי תנאי הפרישה שנקבעו להם בהסכם 2002.
מתן תוקף של פסק דין להסכם 2003 לאחר שננקטו אמצעים ארגוניים על ידי נציגות העובדים ובסיומו של משא-ומתן ממושך בחסות בית הדין ליישום הסכם 2002, מהווה, כשלעצמו, אשרור בית הדין לתנאי הסכם 2002 בכל הנוגע לתום ליבם וסבירות התנהלותם של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים ולייצוג ההוגן של כלל העובדים בחברה, על ידי נציגות העובדים.
102. בנסיבות אלה, אין ניתן לקבל את קביעתו של בית הדין האזורי בעניין בונדקר לפיה בהסכם 2002 הפר הארגון את חובת הייצוג ההוגן בכך שהסכים לתנאי פרישה פחותים לעובדים הפורשים, לעומת תנאי "רשת הבטחון" שנשמרו לעובדים הנותרים במקום העבודה. קביעה זו, אינה מתיישבת עם עקרון הייצוג ההוגן של כלל העובדים, ויש בה כדי לשמוט כליל את הרציונאל שביסוד הסכמי 2002 ו- 2003 אשר תכליתם לשמר את מקום העבודה ולמנוע סגירתו ופיטוריהם של כלל העובדים על אתר.
זאת ועוד. קביעתו של בית הדין האזורי בדבר ייצוג בלתי הולם וביטול הסכם 2002 כתוצאה מכך, אינה מתיישבת עם עקרון ההסתמכות של הצדדים על הסכם קיבוצי קיים ועם כינון הסכם 2003 יוצא חלציו; נוגדת את עקרון כיבוד הסכמים קיבוציים; מנוגדת לעקרונות של סבירות התנהלות הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים; ומתעלמת מן הדינאמיות ביחסי העבודה וצוק העתים.
103. ועוד זאת. כלל מנחה הוא כי יש לתת תוקף לאומד דעת הצדדים, כפי ביטויו בהסכם קיבוצי שעניינו פיטורי הצמצום, אלא אם נמצאה הפרה ברורה של זכויות העובד הבודד. בענייננו, נסיבות המקרה בכללותן והתנאים שנקבעו בהסכם 2002 אינם באים בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם יחליף בית הדין לעבודה שיקול דעתו בשיקול דעת הצדדים להסכם הקיבוצי, ובכלל זה הסכם קיבוצי שעניינו פיטורי צמצום. בהקשר זה, יפים לענייננו דבריו של הנשיא (בדימוס) אדלר בפסק הדין בעניין החברה הממשלתית למדליות [96]:
"בדרך כלל, אופן ביצוע פיטורי הצמצום נקבע על ידי הצדדים להסכם הקיבוצי באופן סביר ואין מקום שבית הדין יחליף את ההליך המוסכם בין הצדדים בהליך הנראה לו עדיף. לאמור, במקרים בהם הוסדרה סוגיית פיטורי הצמצום במסגרת ארגונית, יש ליתן תוקף לאומד דעת הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם, למעט אם יש בהסכם משום הפרה ברורה של זכויות העובד הבודד".
סיכומם של דברים בפרק זה
104. לא הוכח ייצוג בלתי הוגן בפעולותיה של נציגות העובדים בכל הנוגע לכינון הסכם 2002 ותנאיו ובחתימה עליו, לרבות הסכמת נציגות העובדים לחתום על פיטורי צמצום בתנאי פרישה פחותים מתנאי "רשת הבטחון", והותרת תחולתם של תנאים אלה על העובדים שהמשיכו לעבוד בחברה. הסכם 2002 ויישום פיטורי הצמצום בהסכם 2003, נעשו במסגרת האחריות והגמישות הנדרשות מצדדים ליחסי עבודה קיבוציים, בנסיבות בהן מקום העבודה נקלע לקשיים ונוכח התמורות הנדרשות להיעשות כדי לשמר המשך פעילותו, תוך איזון האינטרסים של המעסיק מזה ושל קבוצות העובדים בחברה, מזה.
אשר על כן, אנו קובעים כי נציגות העובדים לא הפרה את חובת הייצוג ההוגן. בכך מתקבל ערעור ההסתדרות וועדי העובדים.
לא הוכח פגם בהתנהלות נציגות העובדים לאחר כינון הסכמי 2002 ו - 2003
105. בפסק הדין בעניין בונדקר נקבע כי "בסופו של יום רק כ- 15-10 עובדים זכו בפועל לתנאי הסכם 2000"; וכי "בפועל לא הופלו המפוטרים לעומת חבריהם שפוטרו בסופו של יום בתנאים פחותים אף מאלה של הסכם 2002 (למעט קבוצה מזערית של 15-10 איש שפרשו בפרישות בודדות)".
עיון מדוקדק בחומר הראיות מעלה, כי במסגרת אותן "פרישות בודדות" פרשו שבעה עובדים - חמישה חברי ועד ושתי בנות זוג של חברי ועד, לפי הפירוט הבא: שתי עובדות, בנות זוג של חברי ועד, פרשו בחודשים מרץ ומאי 2003, במסגרת הסכמי פרישה אישיים שנעשו עמן בשנת 2001. חמישה עובדים חברי ועד פרשו בחודשים מאי - יוני 2003 בתנאי הסכם 2000. טלרד לא הכחישה כי השבעה פרשו בתנאי הסכם 2000 בסמוך לסיום עבודתם של פורשי 2002. עם זאת טענה, כי שמותיהם לא נכללו ברשימת פורשי הסכם 2002 וכי אין מקום להשוואה בין תנאי פרישתם לתנאי הפורשים על פי הסכם 2002. בנסיבות אלה מצא בית הדין האזורי בעניין בונדקר טעם לפגם, תוך שקבע כך:
" עוד טרם יבשה הדיו על מכתבי הפיטורים למפוטרי הסכם 2002- וכבר פורשים להם חברי הוועד תוך קבלת סכומים ניכרים העולים במידה ניכרת על מה שניתן למפוטרי 2002.
אם נצרף לכך את דרישתה התקיפה של נציגות העובדים להשארת רשת הבטחון על כנה - לא יקשה להבין את תסכולם והתמרמרותם של העובדים המפוטרים.
אנו סבורים כי נפל פגם חמור בדרך התנהלותם של נציגי העובדים - הן בדרישתם לכלול בהסכם 2002 את הסעיף המפלה לעניין השארת רשת הבטחון, הן בפרישתם תוך קבלת תנאים טובים מאלה שקיבלו חבריהם המפוטרים, אף זאת מכוח אותו סעיף מפלה.
עם זאת, מר דני אוחיון לא נתבע באופן אישי וכך לא אף אחד מחברי הוועד ששימשו בתפקידם בתקופה הרלוונטית. מכאן שאין מקום לפסוק סעד כלשהו נגד נתבעים 3 ו-4" הלא הם ועדי העובדים.
ערעוריהם של ההסתדרות ושל ועדי העובדים מכוונים נגד קביעותיו אלה של בית הדין האזורי בעניין בונדקר.
106. מנגד, על פי אותה תשתית עובדתית בעיקרה, הגיע בית הדין האזורי בפסק הדין בעניין צוקר וחסון, למסקנה הפוכה, תוך שקבע כי "טענות התובעים באשר לתנאי שכר ופרישה מיטיבים, להם זכו מקורבים לנציגות העובדים, לא הוכחו ומנגד נסתרו בעדויותיהם" של העדים מטעם הוועדים הנתבעים. על קביעות אלה, ערערו צוקר וחסון.
107. נקדים ונאמר, כי דין ערעורם של צוקר וחסון להידחות. זאת, משלא נמצא בסיס עובדתי לטענותיהם בדבר הענקת תנאים מיטיבים ל"מקורבים לנציגות העובדים".
בכל הנוגע לקביעות בפסק דין בונדקר לפיהן נפל פגם בהתנהלותם של חמישה מחברי הוועד ושתיים מנשותיהם, נוכח פרישתם בתנאי הסכם 2000, דין ערעורה של נציגות העובדים להתקבל, מן הטעמים המפורטים להלן.
108. לפי שנקבע בפסק דין בונדקר, הפגם בהתנהלותם של חברי הוועד נמצא בדרישתם להותיר את תנאי "רשת הבטחון" על העובדים שהמשיכו בעבודתם בטלרד בלבד. קביעה זו אין ניתן לקבל, נוכח המסקנות אליהן הגענו בדיוננו לעיל בנדון זה ועיקרן באלה: הוראת סעיף 9 בהסכם 2002 אינה הוראה מפלה, נוכח השוני הרלבנטי בין קבוצות העובדים השונות עליהן חל הסכם 2002; לא הוכחו חוסר תום לב, שיקולים זרים, קנוניה וייצוג לא הוגן של הוועד וההסתדרות בכינון הסכם 2002 והסכם 2003 ויישום הוראותיהם.
לא למותר לחזור ולהטעים, כי בפסק דין צוקר חסון ובפסק דין בונדקר, נקבע מפורשות, כי השיקולים בהסכם 2002, לקביעת אמות המידה לפרישתם של 179 העובדים לפי הסכם 2002 ויישומו בהסכם 2003, היו ענייניים, וכי לא הוכחו שיקולים פוליטיים או שיקולים זרים אחרים, בגיבוש רשימת העובדים המסיימים עבודתם.
כל שנקבע בפסק דין בונדקר הוא כי חברים בוועד ובנות זוגם אשר פרשו בפרישות אישיות שלא מכח פיטורי הצמצום בהסכם 2002, קיבלו תנאי פרישה לפי הסכם 2000. מנגד, לא נקבע כי חברי הוועד קיבלו תנאים עודפים מעבר לתנאי הסכם 2000, או כי לא היו זכאים לתנאי הסכם 2000, או כי קיבלו תנאי פרישה שלא הגיעו להם, או תנאי פרישה מיטיבים. בנדון זה טען בא-כוח נציגות העובדים: "לגבי מה קיבלו חברי הוועד שפרשו. נטל הראיה היה על התובעים והם לא הראו שחברי הוועד קיבלו תנאים מעבר למה שמגיע על פי הסכם 2000. אנחנו כן הראינו".
זאת ועוד. לא הוכח כי חברי הוועד ובנות זוגם ניצלו מעמדם לצרכי קבלת זכויות עודפות בעניינם או בקביעת רשימת המפוטרים. לא נקבעו ממצאים עובדתיים המבססים טענה לפיה פרישותיהם האישיות בתנאים אחרים מפרישתם של העובדים לפי הסכם 2002 נגועות בשיקולים זרים או בהפליה. לא הובאה ראייה ישירה וברורה המצביעה על "קנוניה" עם הנהלת טלרד, או על קשר בין החתימה על הסכמים 2002 ו- 2003 לבין הסדרי הפרישה האישיים שנעשו לאחר מכן עם חברי הוועד ובנות זוגם.
109. על האמור נוסיף, כי כשנתיים ימים לאחר פרישתם של חברי הוועד נקבעו בהסכם 2005 הוראות בדבר פיטורי צמצום של חלק מן העובדים, בתנאי פרישה פחותים מאלה שבהסכם 2002, ואילו תנאי "רשת הביטחון" כפי שנקבעו בהסכם 2000 הוחלו על העובדים הממשיכים בלבד[97]. נכון לאותה עת, הוראות הסכם 2005 הלמו את הערכתם המשותפת של הצדדים ליחסים הקיבוציים – טלרד ונציגות העובדים לפיה נותר סיכוי לשיפור במצבה של החברה, וכי בעתיד ניתן יהיה לאפשר פרישתם של העובדים הנותרים, בתנאי הסכם 2000.
הוראות דומות בדבר תחולת תנאי "רשת הביטחון" על "העובדים שלא פרשו" נקבעו במסגרת הסכם המהנדסים אשר נחתם ערב כינונו של הסכם 2003 וסמוך למועד חתימתו.[98]
110. סוף דבר – לו תתקבל דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעורים שהגישו בונדקר, צוקר וחסון. לקבל את הערעורים שהגישו ההסתדרות והוועדים על פסק הדין בעניין בונדקר. לקבל את ערעור ההסתדרות על חיובה בתשלום הוצאות בסך 50,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד לתובעים בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ולדחות את ערעורם של ההסתדרות, ועד העובדים החודשיים טלרד, ועד פועלי טלרד וטלרד בגין אי חיובם של המשיבים צוקר וחסון בהוצאות.
השופט עמירם רבינוביץ
אני מצטרף לפסק דינה של הנשיאה נילי ארד ולתוצאה אליה הגיעה.
השופטת ורדה וירט-ליבנה
אני מצטרפת לפסק דינה של הנשיאה נילי ארד ולתוצאה אליה הגיעה.
נציג ציבור (עובדים) מר ראובן בוימל
אני מצטרף לפסק דינה של הנשיאה נילי ארד ולתוצאה אליה הגיעה.
נציג ציבור (מעבידים) מר יורם בליזובסקי
אני מצטרף לפסק דינה של הנשיאה נילי ארד ולתוצאה אליה הגיעה.
סוף דבר
על דעת כל חברי המותב, מתקבלים הערעורים שהגישו ההסתדרות והוועדים על פסק הדין בעניין בונדקר. נדחים הערעורים שהגישו בונדקר, צוקר וחסון, על דחיית תביעותיהם הכספיות בפסקי הדין שבערעור.
משנדחה ערעור בונדקר ומשהגענו למסקנה כי לא הוכחו ייצוג לא הוגן, קנוניה או הפליה על ידי ההסתדרות ומטעמה, מתקבל ערעורה של ההסתדרות על החיוב "העונשי" שהושת עליה, ובטל חיובה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לתובעים בונדקר ואח' בסך 100,000 ש"ח.
נדחה ערעורם של ההסתדרות, ועד העובדים החודשיים טלרד, ועד פועלי טלרד וטלרד על אי חיובם של המשיבים צוקר וחסון בהוצאות משפט, בהעדר טעם המצדיק התערבותנו בפסיקת הוצאות של הערכאה הדיונית.
בשים לב למהות הסוגיות הנדונות בערעור זה, אין חיוב בהוצאות משפט בערעורים בהליך זה, וכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן, היום כ"ד בסיון תשע"ג (2 ביוני 2013) בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
| ||
נילי ארד, נשיאה, אב"ד | עמירם רבינוביץ, שופט | ורדה וירט-ליבנה, שופטת |
|
|
ע"ע 651/09 - החלטת הרשם השופט אילן איטח מיום 2.9.2010. ↑
הסכם העבודה הקיבוצי הכללי למקצועות המתכת, החשמל והאלקטרוניקה – מלאכה ותעשייה, מיום 30.6.1964 מס' 1128/64 (להלן: ההסכם הענפי). ↑
פרק ו' להסכם הענפי. ↑
פרק כ"ג להסכם הענפי. ↑
הסכם קיבוצי מס' 235/76. ↑
פרק עשירי להסכם קיבוצי מיוחד, סעיף 1(א). ↑
פרק עשירי להסכם קיבוצי מיוחד, סעיף 3. ↑
ההסכם נחתם ביום 18.6.81 ומספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים 292/82. ↑
סעיף 1(4) להסכם כור עבדים חדשיים. ↑
הסכם קיבוצי מיוחד, מס' 480/2000. ↑
הסכם קיבוצי מיוחד מיום 30.10.2000 מס' 717/2000. ↑
ס"ק (ת"א) 157-07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - טלרד נטוורקס בע"מ, השופטת דוידוב-מוטולה ניתן 30.8.2010 (להלן: פסק הדין בעניין יישום הסכם פרישה 2000). ↑
הסכם קיבוצי מיום 17.12.2002 מס' 567/2002. ↑
שם בסעיף 2.1 להסכם. ↑
סעיף 2.5 להסכם. ↑
סעיפים 2.3 ו- 5 להסכם. ↑
סעיף 9 להסכם. ↑
הסכם קיבוצי מיוחד מיום 10.4.2003 מספר 215/2003. ↑
הסכם מיום 20.4.2005 מס' 249/2005. ↑
הסכם מיום 3.8.2006 מס' 291/2006. ↑
סעיף 8 להסכם מס' 159/2003 מיום 26.3.2003 בין טלרד לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות המהנדסים, האדריכלים, והאקדמאים במקצועות הטכנולוגיים וועד המהנדסים. ↑
ההדגשה לא במקור – נ.א. ↑
להלן בהתאמה: סעיפים 3.ט; 3.י; 8.י; לפסק דין בונדקר. ↑
ע"ע 617/09, ע"ע 618/09. ↑
דב"ע לא/ 1-4 בנק אוצר החייל בע"מ - מרכז הסתדרות הפקידים, פד"ע ב' עמ' 260; וראו: סק"כ 722-09-11 מדינת ישראל- משרד הבריאות ומשרד האוצר – ההסתדרות הרפואית בישראל, 4.9.11. ↑
ע"ע 141/10 ג'קי רבח - דן חברה ציבורית לתחבורה בע"מ ניתן מפי השופטת דוידוב מוטולה, 6.12.2012. (להלן: עניין רבח) שם בסעיף 34; לפירוט הפסיקה בהרחבה ראו: עע 23030-07-10 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ - יעקב פומפן, 4.7.2012 (להלן: עניין פומפן). ↑
עס"ק 70/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - המוסד לביטוח לאומי (12.4.2010) (להלן: פרשת המוסד לביטוח לאומי); וראו גם: עסק 14/08 מדינת ישראל - ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון (4.5.2011) להלן: פרשת ארגון סגל המחקר); ס"ק 20/08 ארגון המורים בתי הספר העל יסודיים בסמינרים ובמכללות - מדינת ישראל, משרדי החינוך והאוצר, 28.6.09; והשוו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט,299, 265; דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, (לא פורסם), 11.5.2006.; אהרן ברק, פרשנות תכליתית במשפט,תשס"ג – 2003, (להלן: ברק, פרשנות תכליתית), עמ' 181. ↑
פסק הדין בעניין סהר, שם בסיפא לסעיף 31. ↑
ע"ע 1308/04 שרגא קריגל - רשות הנמלים והרכבות, 11.7.2008 (להלן: עניין קריגל); וראו גם: ס"ק 12/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח - מרכז השלטון המקומי, 10.8.2009. ↑
עניין רבח; עניין פומפן. ↑
אהרן ברק, פרשנות תכליתית, (2003) (להלן: ברק, פרשנות תכליתית), עמ' 185, 189-190; וראו גם: עניין אברהם בתיה; עניין רבח; עניין פומפן; ע"ע 300212/97 יאיר מוהר - עיריית תל אביב, 13.5.1999. ↑
סעיף 25 נכנס לתוקף ביום 17.1.2011, בתיקון לחוק: חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע "א– 2011. ↑
רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נגד סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', ניתן ביום 26.2.2012 (להלן: עניין סהר). שם, בחוות דעתו של סגן הנשיאה השופט א' ריבלין, סעיפים 26, 31. ↑
ע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר ברוך בינר, 27.3.2012. ↑
ע"ע 49651-01-11 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ - סוניה רייף, 30.10.2011 – עתירה לבג"ץ נדחתה - בגץ 1309/12 סוניה רייף נ' התעשייה הצבאית לישראל בע"מ, 9.5.2013; ע"ע 594/06 אברהם בתיה - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, 23.9.2009 (להלן: עניין אברהם בתיה); ע"ע 35912-08-10 אסתר תריף - עיריית יהוד מונוסון, 27.9.11 (להלן: עניין תריף); עניין קריגל. ↑
ראו: עניין רבח; עניין פומפן. ↑
דב"ע לח/ 3-59 עזריאל סילשי - ארכיטקט אהרון דורון ושות' בע"מ, פד"ע י, 32, עמ' 40. ↑
עס"ק 52/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה- הסתדרות המעו"ף - עיריית קריית גת, 10.11.2005 (להלן: פרשת עיריית קרית גת); רות בן ישראל, עמ' 1190-1206. ↑
אהרן ברק, פרשנות במשפט-כרך רביעי, פרשנות החוזה, עמ' 390 (2001). ↑
השוו: ברק, פרשנות תכליתית, עמ' 390; פרשת המוסד לביטוח לאומי; פרשת ארגון סגל המחקר. ↑
עס"ק 54/09 ידיעות אחרונות בע"מ - ההסתדרות הכללית החדשה איגוד עובדי הדפוס, מיום 2.7.09; ↑
ברק, פרשנות תכליתית, עמ' 185, 189-190; וראו גם: עניין אברהם בתיה; עניין רבח; עניין פומפן; ע"ע 300212/97 יאיר מוהר - עיריית תל אביב, 13.5.1999. ↑
ברק, פרשנות תכליתית, עמ' 208. ↑
ע"ע 411/06 קואופרטיב התבור אגודה שיתופית חקלאית לתובלה בע"מ- עקיבא יחזקאל, 14.10.2007. (להלן: עניין קואופרטיב התבור). ↑
פרשת המוסד לביטוח לאומי; דב"ע מד/ 20-4 חלמיש בע"מ - מועצת פועלי תל אביב יפו, פד"ע טו 320, 327; דב"ע מב/ 8-4 ההסתדרות הכללית - מ"י, פד"ע יג, 99, 105. ↑
ההדגשות להלן שלי – נ.א. ↑
סעיפים 9.1. 9.2. 9.3 להסכם 2002. ↑
סעיף 8 לתצהיר עדות ראשית של מר גבי אסרף מיום 21.6.2003, לתיק עב' 2089/04, 2088/04. ↑
סעיפים 41 ו- 76 לתצהיר עדות ראשית של מר גבי אסרף מיום 1.6.2009 וסעיף 8 לתצהיר אסרף מיום 21.6.2003, לתיק עב' 2089/04, 2088/04. ↑
השוו: פסק הדין בעניין קואופרטיב התבור, לעיל. ↑
ע"ע 1268/01 החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ - רחל כהן, 18.7.2003, (להלן: עניין החברה הממשלתית למדליות). ↑
על מהותן של הוראות אובליגטוריות, נורמטיביות ומעורבות בהסכם קיבוצי ראו: עס"ק 52/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - עיריית קריית גת, 10.11.2005 (להלן: פרשת עיריית קריית גת); עע 62/07 מרטין לוינשוס - רשות הדואר, 16.10.2007; עס"ק 20/06 ידיעות אחרונות בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, 9.12.2007; אלישבע ברק אוסוסקין, " 'הסכם קיבוצי מכיל חלק אובליגטורי וחלק נורמטיבי' - האומנם?", ספר תיאודור אור, תשע"ג – 2013, 477 (להלן: מאמר אלישבע ברק) שם בעמ' 479. ↑
ראו: פרשת עיריית קריית גת, פסקאות 12-13 לפסק דינו של הנשיא אדלר; עניין תריף; רות בן ישראל, דיני עבודה, מהדורה שנייה, חלק ג', עמ' 1216-1217; הדרה בר מור, רקוויאם לקשר קיבוצי: על ביטול הסכם קיבוצי ועל השלכותיו על העובדים, ספר ברנזון, עמ' 627, 664-665 ↑
דב"ע לג/7-2 מדינת ישראל - רוזנבלט, פד"ע ה 42, עמ' 48; וראו: עס"ק 1029/00 ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת בר אילן – אוניברסיטת בר אילן, פד"ע לז 769 ↑
עניין איסקוב; וראו: דב"ע לח/ 3-59 עזריאל סילשי - ארכיטקט אהרון דורון ושות' בע"מ, פד"ע י, 32, עמ' 40. ↑
בג"ץ 104/87 נעמי נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה והסוכנות היהודית, פ"ד מד(4) 749 (להלן: עניין נבו); דב"ע נו/ 3-196 מועצת העובדים של מפעלי ים המלח - נפתלי שרעבי, פד"ע ל 283. עתירה לבג"ץ נמחקה -. בג"ץ 594/98 נפתלי שרעבי נ' בית הדין הארצי לעבודה (להלן: פרשת שרעבי). ↑
סק"כ 51/09 "סאוט אלעאמל" - להגנת זכויות העובדים והמובטלים - שר התעשיה המסחר והתעסוקה, 3.1.2012 (להלן: עניין סאוט אלעמל); השופט סטיב אדלר נשיא בית הדין הארצי לעבודה (בדימוס), התארגנות עובדים בישראל: מגמות, היבטים משפטיים ומדיניות, עמ' 517. ↑
ע"ע 1504/04 ד"ר ללה אבין - מכבי שירותי בריאות, 8.3.2005. ↑
וראו: דב"ע לו/ 4-7, לו 4-8, לו 4-9 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ – גיא חרות, פד"ע ח, 197, עמ' 211; דב"ע מה/3-117 שירותי תעופה בע"מ – עופר סלע ואח', פד"ע י"ז 284, בעמ' 288-290; דב"ע מא/3-111 תדיראן תעשיות ישראל לאלקטרוניקה בע"מ – עטיה, פד"ע י"ג 281, עמ' 292-294. ↑
ע"ע 397/99 דני קליג' - מדינת ישראל נציבות שירות המדינה, 31.12.1999.; עניין נבו. ↑
בג"ץ 439/82 נחיאס נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לז(2) 109, עמ' 113. ↑
פרשת שרעבי. ↑
בג"ץ 578/75 פלונים - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ל(3) 382, בעמוד 389 (הדגשה שלנו – נ.א.). ↑
דב"ע מז/4-17 מדינת ישראל ואח' - ההסתדרות הרפואית בישראל, פד"ע יט' 312, עמ' 320. ↑
דב"ע נא/ 27-3 גד רוזנהיימר - "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, 28.7.1991. (להלן: עניין רוזנהיימר). ↑
ע"ע 1376/00 זכר בנקוביץ - גדות ים בע"מ, 8.12.2002; דב"ע מב/3-121 מדינת ישראל - אלי ניצן, פד"ע י"ד 255, בעמוד 257 פיסקה 3;וראו: סטיב אדלר, הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום", ספר בר ניב, עמ' 49. ↑
עניין אלי ניצן, בעמוד 257. ↑
ראו סטיב אדלר, הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום, ספר בר-ניב 17, בעמ' 42 ואילך ובמיוחד בעמוד 49; וכן: עניין רוזנהיימר. ↑
עניין סאוט אל עמל; בג"ץ 6784/06 רס"ן רונית שליטנר נ' הממונה על תשלום גמלאות, 12.1.2011; בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, 6.8.09 והאסמכתאות המובאות שם; עע"מ 4515/08 מדינת ישראל נ' יוסי נאמן, 6.10.09. (להלן: עניין יוסי נאמן); בג"ץ 1703/92 ק.א.ל. קווי אויר למטען בע"מ נ' ראש הממשלה, פ"ד נב (4) 193 (להלן: עניין ק.א.ל), עמ' 230. ↑
עניין סאוט אלעמל; עניין ק.א.ל., עמ' 236; וראו: בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, 11.5.2006. (להלן: עניין התנועה לאיכות השלטון) והאסמכתאות שם; בג"ץ 727/00 ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד נו(2) 79, 88; ע"ע 205/08 שירותי בריאות כללית – אילן טיירו ז"ל, 9.11.2009. ↑
עניין סאוט אלעמל; עע 14705-09-10 יוסף מוצפי - בנק לאומי לישראל בע"מ, 16.5.2012, פסק דינה של השופטת ורדה וירט ליבנה; עע"מ 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, 30.11.2011; בג"ץ 1662/05 שושנה לוי - מדינת ישראל, לא פורסם, 3.3.2009. ↑
דב"ע נו/ 41-20 ארגון סגל המחקר במערכת הבטחון - ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פד"ע לא, 302 (להלן: פרשת ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון); דב"ע נא/ 4-8 ההסתדרות הכללית - מרכז השלטון המקומי, פד"ע כב 418, 422. ↑
דב"ע לו/4-7, לו/4-8, לו/4-9 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ - גיא חרות, פד"ע ח 197; בג"ץ 410/76 גיא חירות ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לא(3) 124 (להלן: פרשת גיא חרות); וראו: מ' מירוני, חובת הייצוג ההוגן - זכויות הפרט ומניעת עושק המיעוט בעידן יחסי העבודה הקיבוציים, עיוני משפט ח', 183 (תשמ"א-תשמ"ב) (להלן: מירוני); שלומית ברנע פרגו, חובת הנאמנות ומילוי השליחות של נושאי משרה ונבחרי ציבור בארגוני עובדים ומעבידים, שנתון משפט העבודה ז, 221. ↑
דב"ע נב/12-4 ההסתדרות הכללית ואח' - "צים" חברת השייט הישראלית בע"מ, פד"ע כו 3; וראו: גיא מונדלק, יחסים בין ארגוני עובדים: על ביזור מערכת יחסי העבודה בישראל, שנתון משפט העבודה ו, 219, 233. ↑
פרשת ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון. ↑
סק"כ 22-09-11 מדינת ישראל משרד הבריאות ומשרד האוצר - ההסתדרות הרפואית בישראל, 4.9.2011. ↑
ע"ע 300205/97 שלמה אבני - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, 2.6.1999 (להלן: פרשת אבני). ↑
ע"ע 1143/01 דב וינקלר - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע ל"ט 153 (להלן: עניין וינקלר), בעמוד 161. ↑
מירוני, עמ' 223. ↑
פרשת ארגון סגל המחקר במערכת הבטחון. ↑
סב"א 9685-07-12 ועד עובדי רכבת ישראל- הסתדרות העובדים הכללית החדשה, 15.7.2012 (להלן: עניין רכבת ישראל).; דב"ע לח/3-61 לוי ספקטור - רשות הנמלים - הנהלת נמל אשדוד, פד"ע י, עמ' 118, עמ' 129. ↑
עניין רכבת ישראל. ↑
פרשת גיא חרות וראו: אלון קלמנט, שרון רבין מרגליות, תובענות ייצוגיות בדיני עבודה - האם השתנו כללי המשחק, עיוני משפט לא, תשס"ט, 369, עמ' 390; פ' רדאי "ארבעים שנה לדיני עבודה", משפטים יט 787, 793.. ↑
ע"ע 746/06, ע"ע 780/06 נקש מיכאל - בנק לאומי לישראל, 6.11.2007. ↑
מירוני; פרשת ארגון סגל המחקר במערכת הבטחון, עמ' 311. ↑
ע"ע 305/03 חגית קודמן - הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים, 3.1.2006 (להלן: עניין קודמן), בסעיף 9 לפסק הדין; עניין וינקלר, עמ' 162 לפסק הדין. ↑
עדות יוסי בן הרוש , עמ' 141 לפרוטוקול מיום 3.9.2009. ↑
סעיף 58 לתצהיר מר גבי אסרף מיום 1.6.2009. ↑
סעיף 36 לתצהיר מר אלי חן מטעם החברה; וסעיפים 58 ו- 60 לתצהיר מר גבי אסרף מיום 1.6.2009. ↑
ע"ע 133/09 פאטמה מלחם - מועצה מקומית ג'דידה מכר, 22.1.2012; עע 378/08 אלי פרג'ון - חברת הדואר, 12.11.2008; עע 1465/02 אברהם קיפר - איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, 10.3.2004; עניין החברה הממשלתית למדליות; וראו: אלישבע ברק "אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד – האיזון הראוי", ספר מנחם גולדברג, 209 (אהרן ברק, סטיב אדלר, רות בן-ישראל, יצחק אליאסוף ונחום פיינברג עורכים, 2001). ↑
וראו: עניין סאוט אלעמל; דב"ע מא/3-111 "תדיראן" תעשיות לאלקטרוניקה בע"מ – עמוס עטיה, פד"ע י"ג 281 בעמוד 288; דב"ע נז/4-44 חיפה כימיקלים בע"מ – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע ל' 216, בעמודים 229-230; דב"ע לג/3-25 ועד אנשי צוות דיילי אויר ואח' - עדנה חזין, פד"ע ד' 365, בעמוד 376, 378; דב"ע לו/4-7, לו/4-8, לו/4-9 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ - גיא חרות, פד"ע ח 197 בעמוד 211; דב"ע מה/3-117 שירותי תעופה בע"מ - עופר סלע, פד"ע יז 284, בעמוד 289; ע"ע 1210/02 ביברינג - אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פד"ע לח 115, בעמוד 138; בג"ץ 6051/95, 6086/95 רקנט ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3), 289, בעמוד 306. ↑
ע"ע 1210/02 ביברינג - אל על נתיבי אוויר לישראל, פד"ע לח, 115, עמ' 138-140; וראו: דב"ע לד/3-66 סוקירנסקי - הסתדרות מדיצינית הדסה, פד"ע ו 70 בעמוד 80; ס"ק (ארצי) 28/06 רשות שדות התעופה - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, 5.11.2006. ↑
דב"ע מז/130-3 חסאן כמאל זועבי - מדינת ישראלי משרד החינוך והתרבות, פד"ע כ 77; והשוו: עניין וינקלר, עמ' 160. ↑
עניין אבני. הדגשות שלנו – נ.א ↑
סעיף 9 להסכם 2002. ↑
ראו לעיל: עניין החברה הממשלתית למדליות. ↑
הוראות סעיפים 9.1 ו- 9.2 להסכם 2005. ↑
ראו פסקה 20 לעיל. ↑
| תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
|---|---|---|---|
| 02/06/2013 | פסק דין מתאריך 02/06/13 שניתנה ע"י נילי ארד | נילי ארד | צפייה |
| תפקיד | שם | בא כוח |
|---|---|---|
| מערער 1 - נתבע | הסתדרות העובדים החדשה | איריס ורדי |
| משיב 1 - תובע | דוד בונדקר ואח' | אלכסנדר ספינרד |
| משיב 2 - נתבע | טלרד נטוורקס בע"מ | נחום פינברג |
| משיב 3 - נתבע | ועד העובדים החודשי "טלרד" | דרור גל (לזבניק) |
| משיב 4 - נתבע | ועד פועלי טלרד | דרור גל (לזבניק) |
