תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "הפלת"ד").

התובע, יליד 20.6.61, בן 48 בעת התאונה ובן 54.5 כיום, טען כי ביום 4.1.2009 עת נהג במשאית מחיפה לביתו שבנשר, שמע לפתע רעש חזק הבוקע מארגז המשאית. התובע לטענתו עצר את המשאית, כשהיא מונעת, בצד הדרך, הפעיל את ארבעת אורות החירום וירד מתא הנהג על מנת לבדוק את פשר הרעש. בעת שירד מתא הנהג, טען התובע כי הוא החליק ונחת בחוזקה, על כל כובד משקלו, על רגלו הימנית (להלן: "התאונה").

התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. לתובע הוכרה נכות צמיתה ע"י המל"ל בשיעור של 10%. התביעה התבררה בפני כב' השופט בדימוס שמעון שר, אשר נעתר לבקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור וכן מינה את ד"ר מרדכי קליגמן כמומחה בית משפט. (להלן: "המומחה").

המומחה העריך כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%, אך בשל מצב רפואי קודם ייחס המומחה לתובע נכות צמיתה, בשל התאונה וכתוצאה ממנה, רק בשיעור של 2.5%.

מומחה ביהמ"ש והתובע נחקרו, הפרקליטים הסכימו כי תצהיר חוקר הנתבעת והתמליל שנערך בעת שחזור, יוגשו כחלק מהמוצגים בתיק. ביום 16.11.15 הוגשו ונשמעו סיכומי הצדדים.

המחלוקת בתיק נסובה סביב נסיבות התאונה, שיעור הנכות הרפואית והתפקודית וכן גובה הפיצוי.

1. נסיבות התאונה

התובע טוען כי מדובר בתאונת דרכים - עת המשאית הייתה מונעת, ביקש לצאת ממנה בכדי לבדוק האם נגרמה פגיעה ו/או תקלה במשאית, ובירידתו מהמשאית נחבל.. הנתבעת מכחישה את נסיבות התאונה, מצביעה על סתירות בעדות התובע וכן נסמכת על התמונות שצילם החוקר, ואשר צורפו בהסכמה, כחלק מהמוצגים.

הכרעה – עיינתי עיין היטב בתמונות, בתמליל, בתצהיר התובע ובתשובותיו בחקירה הנגדית (פרוטוקול מיום 8.7.15). אני מקבלת את גרסת התובע. השתכנעתי והאמנתי לו. אי הדיוקים בעדותו באשר באיזו רגל ירד, האם הייתה זו רגל ימין או רגל שמאל, אין בה כדי לקעקע אמינותו. התובע העיד כי אינו זוכר "...לא יודע איך, לא יודע איך שמתי את הרגל, שמתי את הרגל והחלקתי, התקפלה לי הרגל...". אך סביר הוא כי בחלוף השנים לא יזכור התובע במדויק באיזו רגל ירד ובמיוחד כאשר מדובר בפעולה אוטומטית שרגיל היה התובע לעשות בהיותו נהג משאית.

התובע נחקר בחקירה נגדית ארוכות וממושכות לענין זה:-

"ש. איך ירדת מהמשאית ביום התאונה?

ת. איך ירדתי? כמו שירדתי 30 אלף פעם ביום מהמשאית הזו. כשהיה החוקר שלכם... גם כשאני רציתי להראות כשהחוקר בא אלי הביתה, והחוקר ביקש ממני שאגיד לעורך הדין שלי שידגים לו איך נפלתי כי לא יכולתי להראות לו את זה. איך שנפלתי- מה שקרה זה שנסעתי עם המשאית. באיזה שלב שמעתי בומבה במשאית, חשבתי שמישהו נכנס בי. ראיתי שאין אף אחד מאחורי ועצרתי בצד ימין, שמתי אורות מהבהבים כדי שאף אחד לא יכנס בי ואיך שפתחתי את הדלת ובאתי לשים את הרגל, ולרדת כמו שאני יורד כל הזמן, החלקתי, בגלל שיש שם מעקה ברזל, החלקתי לא טוב על הרגל וככה נפלתי. ואז ניסיתי לספוג.. צעקתי צעקות מוות, ראיתי את כל הקרסול הפוך, והצלחתי להזעיק עזרה.

ש. תוכל להסביר עם איזה רגל הנחת על המדרגה של המשאית?

ת. כמו שאני רגיל לעלות- רגל ימין. אני מכניס למטה, ואז יורד. אז החלקתי.

ש. כשאתה יורד עם רגל ימין, אתה עם הפנים ל...

ת. לקבינה. כי אני רגיל... נהגי משאיות יש להם את הדרך איך לעלות ולרדת מהמשאית. מתוך הרגל אנחנו עושים בזהירות את הירידה והעליה. באותו רגע, לא יודע איך, לא יודע איך שמתי את הרגל, שמתי את הרגל והחלקתי, התקפלה לי כל הרגל. מעבר לזה- זה רק לבורא עולם.

ש. אתה יושב במשאית, המדרגה מצד שמאל, איזה רגל אתה מניח על המדרגה?

ת. שוב, אני אחזור- באותו רגע, אני לא זוכר איך שמתי את הרגל כדי לרדת. כששמתי אותה והחלקתי. עצרתי, פתחתי כדי לראות מה קרה. לא זוכר איזה רגל שמתי, החלקתי ונפלתי.

ש. אמרת כרגע שנהגי משאיות עושים את זה בזהירות, יורדים תמיד וכו', אמרת שאת רגל ימין הנחת על המדרגה...

ת. לא.

ש. והיא החליקה ונפלת על המדרגה?

ת. לא, אתה אומר את מה שאתה רוצה. אמרתי- בד"כ שמים נהגי משאיות את רגל ימין, אבל באותה סיטואציה, אני לא זוכר איך שמתי את הרגל והחלקתי עליה. זה מה שקרה לי." (ש' 20-31, עמ' 15 וש' 1-12, עמ' 16 לפרוטוקול מיום 8.7.15).

התובע עומת עם גרסתו, שהוצגה בפני חוקר הנתבעת, לפיה ירד ברגל שמאל ולא כטענתו כי ירד ברגל ימין. וכך השיב התובע:-

"ש. אתה זוכר שעשיתם שחזור?

ת. לא יכולתי לעשות, עורך הדין שלי עשה את זה, בגלל שהחוקר ביקש ממנו.

ש. היית שם?

ת. כן, אמרתי לו בדיוק, אבל אני לא זוכר בדיוק איך אני ירדתי.

ש. הירידה כמו שאתה הצגת אותה, היא ירידה עם רגל שמאל..

ת. נו, אז מה

ש. על המדרגה, ואז, כשאוחזים ביד שמאל את הידית שנמצאת קרוב לשמשה, יורדים עם רגל ימין לרצפה, כאשר קודם אמרת בדיוק שככה לא יורדים.

ת. אמרתי לך שבסיטואציה שקרתה לי, אני לא זוכר איך ירדתי, כי כדי לרדת במהירות, אתה לא זוכר איך אתה יורד. אם אתה שם רגל ימין או שמאל וזה לא מחויב המציאות שאני שם רגל ימין. אם תסתכל פה, בתמונה- זה ממש קטן. אתה יכול להחליק בלי לשים לב איך אתה שם רגל ואיך אתה יורד ממנה." (ש' 19-30, עמ' 16 לפרוטוקול מיום 8.7.15).

אומנם, בפני החוקר הנחה התובע את עורך דינו (אשר ערך את השחזור) לצאת מהמשאית עם רגל שמאל, אך בעדותו הדגיש אינו זוכר במדויק באיזו רגל ירד (עמ' 30-31 לתמליל).

כאמור, אני דוחה טענת הנתבעת. אין אני סבורה כי מדובר בסתירות ובוודאי שאין מדובר בסתירות מהותיות שיש בהן כדי לכרסם במהימנות התובע.

אני קובעת כי מדובר בתאונת דרכים, שאירעה כתוצאה משימוש ברכב מנועי, כהגדרתו בחוק הפלת"ד.

2. הנכות הרפואית

התובע טוען כי יש לייחס את מלוא אחוזי הנכות שנקבעו ע"י המומחה (5%) לתאונה. לטענתו, המומחה הפחית מחצית מהנכות בשל עבר רפואי והסתמך אך ורק על מכתב מהצבא משנת 1978 (שצורף לבקשה להבאת ראיות לסתור) ובכך טעה המומחה. לטענת התובע, הוא החל את שירותו הצבאי רק שנה מאוחר יותר – בשנת 1979. משכך, ברי כי מדובר בטעות ברישומי הצבא שהרי במועד שנחתם המכתב כלל לא שירת בצבא.

הנתבעת מבקשת להעמיד את אחוזי הנכות בהתאם לקביעת המומחה.

הכרעה – אני מאמצת את קביעת המומחה. המומחה חזר על קביעותיו בחוות דעתו גם לאחר חקירתו הנגדית, באשר להפחתה בגין מצב רפואי קודם:

"ש. רשמת כי בהיותו בגיל 27 וחצי התלונן. לא מצאתי שום תיעוד בחומר שהעברתי – שמדבר על כך.

ת. אני מפנה אותך למסמך רפואי מתאים. אני מתקן – זה גיל 17 וחצי." (ש' 20-22, עמ' 7 לפרוטוקול מיום 8.1.14)

....

"...לגבי החלק השני- אנחנו מדברים על הערכה חופשית, מה היה מצב הקרסול טרם התאונה הנדונה. העובדות שעמדו בפני הן – הייתה לו חבלה מסוימת בעבר. אני מסכים שמדובר במשהו קטן, לא גדול, אבל אני לא יכול להתעלם מהרישום שבו הוא טוען על כאבים בקרסול. יש עוד רישום מהצבא שמתלונן על כאבים בקרסול מעבר לזה- הכל בלשכת הגיוס והאבחנה היא ankle strain, נקבע בקרסול, שהיה אז. אולי נכון יותר לומר לא 50% מהנכות שלו הם כתוצאה מזה, אבל 2.5% זה כתוצאה ממצב קודם. זה יותר נכון. אני גם חייב לשקול את הממצאים בעקבות התאונה הנדונה- אני יודע שהייתה חבלה עם שטף דם ומגבלה בתנועות מיד אחרי התאונה אבל אני יודע גם שהטיפול היה בחבישה אלסטית בלבד- זה יכול לרמוז על זה שזה לא היה משהו ענק וזו עובדה. מעבר לתלונות בודדות בשנת 2009 הוא לא התלונן יותר. יש מספר רישומים של 2010 על פיזיותרפיה. אני רואה את כל החבילה כולה. אם הייתי אומר 0% כתוצאה ממצב קודם- זה לא משקף את כל התמונות בעיני. נתתי את המינימום שאפשר." (ש' 6-17, עמ' 8 לפרוטוקול מיום 8.1.14)

...

"לבית המשפט- זו הערכה נטו. נתתי את המינימום של המינימום. להוריד אחוז אחד זה לא נראה לי. הנכות שנקבעה לו עכשיו זה בגלל הגבלה קלה בטווח תנועות. אילו היינו עושים MRI או US טרם התאונה, יכול להיות שהיינו רואים שם נזק- הייתה לו בכל זאת אבחנה של נקע בקרסול. אולי קרע ברצועה? זה לא משהו שמתרפא.

ש. אבל הוא לא התלונן והוא עבד כסבל.

ת. זו נכות. אולי הייתי רואה נכות של יותר מ 2.5% אבל אני רואה את כל התמונה. אני מתחשב גם בממצאים בתאונה הנוכחית. זה לא שהיה שבר. אז היה קל והיום קל. אני לא בעד ללכת לרופא ולהתלונן, אבל אם היו תלונות משמעותיות או ממצאים עקביים, ולא תלונות קודם לוועדה לביטוח הלאומי, אלא תלונות משמעותיות עם בדיקות אובייקטיביות, אולי הייתי לא מחשיב את המצב לפני. עומד לפני מעט מאוד לפני ומעט אחרי. זה המצב שעומד בפני." (ש' 27-30, עמ' 8 לפרוטוקול מיום 8.1.14).

בסיכומיו, מבקש התובע להתעלם מן המכתב שנמצא בתיקו הרפואי, אך הוא לא עמד בנטל הראיה והשכנוע באשר להעדר זיקה לתובע. התובע לא זימן את עורך המסמך או כל נציג אחר בצה"ל. נזכיר כי תיקו הרפואי המלא של התובע, לרבות השתלשלות פרופיל בפרקליטות, הגישה הנתבעת עוד ביום 29.4.12, קרי כשנתיים קודם חקירת המומחה. משמע, מדובר בטענה בעלמא שאין בה כדי לסתור את קביעות המומחה.

אני מאמצת אפוא את קביעת המומחה וקובעת כי הנכות שנותרה לתובע בגין התאונה, עומדת על 2.5% בלבד.

3. נכות תפקודית ואובדן כושר עבודה

התובע טוען כי עובר לתאונה היה אדם בריא שעבד כעצמאי בתחום ההובלות. לטענתו, בעקבות התאונה איבד באופן ניכר את תפקודו היום יומי ואת כושר עבודתו. התובע היה נהג הובלות ומתוקף כך עבודתו חייבה שימוש מסיבי בשתי רגליו ופעילות גופנית מאומצת. לטענתו, בשל התאונה ומאז פגיעתו, לא יכל לחזור לתפקודו כמקודם והוא נאלץ, בשנת 2010, לסגור את עסק ההובלות שניהל מתחילת שנות התשעים. התובע לא עבד עד לתחילת שנת 2011. עד לחודש יולי 2012 עבד כמלגזן שכיר בחברת טפל השקעות בע"מ ופוטר. משך שנה שלמה נותר ללא עבודה והצליח לשוב למעגל העבודה רק בסוף שנת 2013.

נוכח האמור טוען התובע כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על 20%.

הנתבעת טוענת כי לא נותרה לתובע כל נכות תפקודית במיוחד שהנכות הרפואית הינה זניחה (2.5%). מדובר בהגבלה מזערית בתנועות הקרסול שאין בה בכדי להשפיע על תפקוד התובע.

הכרעה – כאמור, נכותו הרפואית של התובע הינה נכות אורטופדית בשיעור של 2.5% בגין הגבלה קלה בתנועות קרסול רגל ימין. נכות זו יכולה להשפיע השפעה פחותה על מי שעובד עבודה משרדית אך לא מי שעיקר עיסוקו בעבודות פיזיות. מדובר באזור הקרסול וכל פגיעה קלה עלולה לגרום לכאבים וקשיים, קל וחומר למי שעבודתו כרוכה במאמץ פיזי.

על ההשפעה התפקודית הלא גבוהה על התובע ניתן ללמוד מעדות המומחה בתשובותיו לב"כ הנתבעת:

"ש. אתה אומר לי שבעצם, מבחינה תפקודית בתנועות של ההליכה אין מגבלה?

ת. תפקודית גם המל"ל קבע שאין להפעיל תקנה 15, כך שהם בעצם הבינו שאין בעיה תפקודית." (ש' 31-33, עמ' 10 לפרו' מיום 8.1.15).

וכן בהמשך:-

"ש. בהתחשב בתקופה מהאירוע הראשון- מגיל 17 וחצי עד גיל 51, אירוע התאונה- במשך 35 שנים הוא לא התלונן בכלל. לא נגיד שהוא היה פקיד שלא מאמץ את רגליו. הוא עבד כסבל. נראה לך תקין שמישהו שיש לו נזקים כאלה כפי שאתה מתאר, במשך 35, מאמץ את הרגל שלו, עובד איתה, לא עובד חצי שעה ביום- לא מתלונן אפילו על כאבים." (ש' 27-31, עמ' 9)

ת. אנחנו מדברים על נכות של 2.5% מכוח סעיף סל כזה, ולכן זה לא מפתיע אותו שהוא לא הלך והתלונן. אני חייב להגיד שגם ברישומים שאחרי התאונה הנדונה, לא מצאתי רישומים של מוגבלות משמעותית יותר. זה לא תובע שנמנע מללכת לרופאים." (ש' 1-4, עמ' 10 לפרו' מיום 8.1.14)

יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי התאונה היא זו שהביאה לסגירת עסקיו. התובע לא הוכיח כי יש לייחס את אובדן השתכרותו, לאחר התאונה, לתאונה בלבד, ולא לנסיבות חיצוניות נוספות ו/או אחרות. בשים לב לאמור סבורה אני כי בנסיבות תיק זה, מן הראוי לפסוק לתובע פיצויים בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המוסד לביטוח לאומי ואילו לאחר תקופות אלו, לפסוק פיצוי בהתאם לנכות שקבע המומחה, על דרך האומדנה, הן לתקופת העבר והן לעתיד.

4. חישוב הפיצוי

4.1 כאב וסבל

התובע טוען כי יש לפסוק בגין רכיב זה סך של 31,500 ₪ שכן מדובר בתביעה שהתנהלה כל כולה במסגרת "דיני הנזיקין המסורתיים" ולכן אין להיזקק למבחנים הטכניים הקבועים בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממוני), התשל"ו – 1976. הנתבעת טוענת כי יש לפסוק פיצויים בהתאם לתקנות אלו בלבד ולפי נכות של 2.5%, היינו, סך של 4,500 ₪.

הכרעה – לא מצאתי כל תימוכין לטענת התובע כי יש לפסוק בהתאם לדיני הנזיקין הכלליים ולא בהתאם לתקנות הפלת"ד. התביעה התנהלה ככל תביעה בגין תאונת דרכים ובהתאם לחוק ולתקנות הפלת"ד.

באשר לסכום הפיצוי - התובע יליד 20.6.61, בן 48.3 בעת התאונה (4.10.09) ובן 54.5 כיום. נכותו הרפואית הינה 2.5% והוא לא אושפז בגין התאונה. בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים, הרי שסכום הפיצוי עומד על סך של 3,855 ₪. יחד עם זאת, כעולה מתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים, ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצוי עד לגובה של 10% מהפיצוי המקסימלי (סך של 18,807 ₪), מקום שסבור כי אין בפיצוי המוענק על פי תקנה 2(א) כדי לכסות את הנזק שנגרם כיסוי הולם.

נוכח נסיבות התאונה, הכאבים מהם סבל ותקופת ההחלמה שנדרשה, הנני קובעת בגין רכיב זה פיצוי בסך של 7,000 ₪.

4.2 בסיס השכר והפסדי שכר לעבר

התובע טוען כי בשנת 2008 השתכר סך של 161,724 ₪. בשנת 2009, עד לחודש ספטמבר, השתכר סך של 34,896 ₪, כאשר לטענתו חודשי השיא הם חודשים אוקטובר עד דצמבר. בהובלת ציוד מחשבים וציוד היקפי, מתבצעות רוב העסקאות לקראת תום השנה הפיננסית, היינו 2012. הכנסות התובע לשנים קודמות הגיעו לסך 100,000 ₪ באותה שנה, מכאן הכנסתו הממוצעת החודשית עמדה על סך 8,400 ₪.

באשר להכנסות התובע מעסקו לאחר התאונה - בשנת 2010 השתכר התובע סך של 22,709 ₪ ברוטו שהיוו הכנסות בגין עבודות שבוצעו ב- 2009 ומכירת ציוד הובלות שלא נזקק להם עוד. בשנת 2011 השתכר סך של 96,437 ₪ שהתקבלו בתמורה למכירת המשאית.

בנוסף, התובע עבד כמלגזן שכיר החל מחודש ינואר 2011 ועד לחודש יולי 2012 והשתכר סך של 5,640 ₪ לחודש. לאחר מכן ובמשך שנה החל מיולי 2012 ועד יולי 2013 לא עבד התובע כלל וקיבל דמי אבטלה.

התובע עותר לפיצוי בסך של 270,345 ₪ וזאת לפי הפירוט הבא: פיצוי מלא עבור התקופה שמיום התאונה, חודש אוקטובר 2009 ועד לסוף שנת 2010 – סך של 165,104 ₪; פיצוי עבור הפרש ההכנסה בתקופה בה עבד כמלגזן, הפרש של 2,760 ₪ לחודש לתקופה של 19 חודשים וסך הכל בגין תקופה זו – סך של 52,440 ₪; פיצוי בגין התקופה החל מחודש יולי 2012 ומשך 6 חודשים – סך של 52,800 ₪.

הנתבעת טוענת כי עובר לתאונה התובע השתכר סך של כ- 3,000 ₪ לחודש, כעצמאי ומפנה לעדותו בעמ' 14 ש' 31, לפיה: "לא הלכתי להיות שכיר כי יש לי חוזה עם אנשים, אני לא יכול להעיף אותם, למרות שהשכר ירד לאפס. ירד לרבע משאית, אבל לא יכולתי, הייתי חייב את זה. היה לי הסכם עם אנשים שאם לא הייתי מכבד, הייתי בבעיה. מי היה משלם לי את זה". מכאן, טענות התובע באשר להפסדי שכר אינן נכונות, לא נגרם כל נזק ואין לפסוק כל פיצוי. באשר לתקופה של 44 ימים בהם לא עבד התובע, הרי שהוא זכאי עבור תקופה זו, לסך של 9,856 ₪ ואילו התובע קיבל דמי פגיעה בסך של 12,570 ₪ ולכן נזק זה נבלע בדמי הפגיעה.

הכרעה – בסיס השכר

עובר לתאונה עבד התובע כעצמאי, נהג משאית העוסק בהובלות. הכנסותיו לשנת 2008 עמדו על סך של 161,724 ₪ ברוטו ואילו בשנת 2009, עד לחודש ספטמבר, עמדו ההכנסות על סך של 34,896 ₪ ברוטו. אין זה נכון להתייחס אך ורק לשנת המס בה אירעה התאונה. יש לבחון הכנסות אלה לשנים עברו, אך אין גם לקבל את טענת התובע, שלא הוכחה, כי לולא התאונה ההכנסות היו מסתכמות בסך של 100,000 ₪.

התובע הציג אישורים רק לשנים 2008 ו- 2009 נוכח ההבדל בין ההכנסות, אני בדעה כי ראוי יהא להסתמך על חישוב השכר שערך המוסד לביטוח לאומי, כעולה מהאישור על תשלום גמלה מיום 23.10.11 ולפיו בסיס השכר הרבעוני הינו 20,110 ₪ ובחודש – סך של 6,703 ₪.

לפי כך בסיס השכר הינו סך של 6,703 ₪, כאשר סכום זה משוערך להיום בתופסת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, עומד על סך של 7,232 ₪ (בעיגול).

הפסדי השכר

כאמור, תאונה זו הוכרה כתאונת עבודה ומלבד הנכות הצמיתה, נקבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

מיום 5.10.2009 ועד 30.12.2009 – אי כושר מלא - 100% נכות.

מיום 31.12.2009 ועד 28.2.2010 – 20% נכות.

לאחר מכן נקבעה נכותו הצמיתה של התובע, כאשר במל"ל נקבעה נכות של 10% ואילו מומחה ביהמ"ש, שכאמור את חוות דעתו הנני מאמצת, קבע כי לתובע נותרה נכות של 5%, כאשר לתאונה נשוא תביעה זו יש לייחס נכות בשיעור של 2.5%.

כפי שהבהרתי בפרק הנכות התפקודית, הנני בדעה כי בנסיבות תיק זה ראוי לפסוק את הפיצוי עבור התקופה בה נקבעה הנכות הצמיתה לפי האומדנה ולא לפי חישוב מדוייק. מהנתונים שהוצגו ע"י התובע עולה כי אכן קיימת פגיעה בהכנסות התובע לאחר התאונה, ביחס לבסיס השכר, אך נוכח הנכות ממנה סובל, אינני סבורה כי יש לייחס את הירידה בהכנסות במלואה לתאונה. לפי כך הנני מורה כדלקמן:

עבור תקופות אי הכושר הזמניות:

מיום 5.10.2009 ועד 30.12.2009 – 86 ימים של אי כושר מלא כאשר השכר היומי הינו 241 ₪: 86 X 241 = 20,726 ₪ .

מיום 31.12.2009 ועד 28.2.2010 –חודשיים ימים בנכות של 20%:

7,232 ₪ X 2 X 20% = 2,893 ₪ (בעיגול).

מיום 1.3.2010 ועד היום – תקופה של 68.5 חודשים:

חישוב מדוייק בהתאם לנכות הרפואית היה מעלה סך של 12,385 ₪ (68.5X7,232X2.5%). לפי כך ולאור הנתונים אותם הציג התובע המעידים על פגיעה בהכנסות, הנני מעמידה את הפיצוי בגין תקופה זו על סך של 10,000 ₪.

בהתאם לאמור, הפיצוי בגין הפסד הכנסות מיום התאונה ועד ליום זה עומד על סך של 33,619 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה – סך כולל של 41,987 ₪.

4.3 אובדן כושר השתכרות

התובע טוען כי נכותו התפקודית תקשה עליו בביצוע עבודה כלשהי בעתיד בשים לב לאופי הפגיעה, לגילו ולאפשרויות התעסוקה וקיים סיכוי, נוכח תפקודו הלקוי, כי יאבד את מקום עבודתו ולכן מבקש להעמיד את הפיצוי על סך של 181,260 ₪. הנתבעת טוענת כי אין מקום להורות על פיצוי כלשהו מאחר ולא יהיו הפסדים נוכח נכות של 2.5%.

הכרעה – התובע לא הציג תלושי שכר עדכניים וייתכן כי עתה לא קיימת כל פגיעה בהכנסותיו, אם כי נוכח הסיכוי כי ייפלט למעגל העבודה ולאור מקצועו ואפשרויות התעסוקה, מצאתי כי יש מקום להורות על פיצוי על דרך האומדנה. חישוב מדוייק בהתאם לנכות הרפואית (2.5%), לגיל התובע (בן 54.5) ולתקופה עד הגיעו לגיל הפרישה ביום 20.6.2028 – 151 חודשים ומקדם היוון 125.641 – סך של 22,716 ₪ (בעיגול). לפי כך הנני מעמידה את הפיצוי בגין אובדן כושר העבודה בעתיד על סך של 15,000 ₪.

4.4 הוצאות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובע טוען כי יש להעמיד הפיצוי בגין הוצאות על סך של 3,000 ₪ בגין העבר ו- 6,000 ₪ לעתיד. באשר לעזרת צד ג' טוען התובע כי נעזר בבני משפחתו וכי יש להעמיד את הפיצוי על סך גלובלי של 25,000 ₪. הנתבעת טוענת כי יש להעמיד את הפיצוי בגין שני הרכיבים, לעבר ולעתיד, על סך של 2,000 ₪, אם כי מדובר בתאונת עבודה והוצאותיו מכוסות.

הכרעה – בחנתי את טענות הצדדים ואת נסיבות המקרה, לרבות את תקופת אי הכושר והנכות הזמנית ומצאתי כי יש להעמיד את הפיצוי בגין שני הרכיבים, בעיקר עבור תקופת העבר, על סך גלובלי של 10,000 ₪.

4.5 ניכויי מל"ל

הנתבעת טוענת כי יש לנכות את דמי הפגיעה בסך 12,570 ₪ וכן מענק חד פעמי בסך 24,583 ₪ ששולמו ע"י המל"ל. סה"כ 37,153 ₪. התובע לא חלק על כך.

5. סוף דבר

הנני קובעת כי התאונה הנדונה הינה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד ומורה כי על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 34,834 ₪, בהתאם לפירוט הבא:

כאב וסבל - סך של 7,000 ₪

אובדן הכנסה בעבר - סך של 41,987 ₪

אובדן כושר השתכרות בעתיד - סך של 15,000 ₪

הוצאות ועזרת צד ג' - סך של 10,000 ₪

סה"כ - סך של 73,987 ₪

ניכויי מל"ל סך של 37,153 ₪

סה"כ לאחר ניכויי מל"ל סך של 36,834 ₪

לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% - סך של 4,788 ₪ בתוספת מע"מ בשיעור של 17% - סך כולל של 5,602 ₪.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום ולא - יישאו ריבית והצמדה כחוק.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני קובעת כי חיוב התובע בסך של 1,000 ₪, הוצאות בהם חוייב על ידי כב' השופט בדימוס שמעון שר, בהחלטתו מיום 12.1.12בעניין הבאת ראיות לסתור, לא ייגבה. במילים אחרות, הצדדים אינם מחוייבים לתשלום הוצאות פרט לאמור בפסק הדין.

באשר לאגרה – הנתבעת תישא בה.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ו, 18 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה