1. ביום 16/9/13, ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים. בין היתר התחייבו הנתבעים לשלם לתובעים סך של 100,000 ₪ ב-10 תשלומים חודשיים הנתבעים התחייבו גם למסור לתובעים 10 המחאות למועדי הפירעון.

2. על פי האמור בבקשות שבפניי, מתברר כי הנתבעים לא מסרו את ההמחאות ולא שילמו. התובעים פנו ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע פסק הדין. התובעים ביקשו לאכוף על הנתבעים לשלם את מלוא הסכום המוסכם. ראש ההוצאה לפועל התיר לתובעים לנקוט בהליך, רק לגבי התשלום בסך 10,000 ₪ שההמחאה לפירעונה לא נמסרה.

בבקשה זו עותרים התובעים לקבוע כי על הנתבעים לשלם את מלוא הסכום המוסכם על מנת שיוכלו לנקוט בהליכים לגביו.

3. הנתבעים מתנגדים וטוענים, כי על התובעים לפנות לראש ההוצאה לפועל ולא לבית המשפט. עם זאת, הנתבעים אינם מתייחסים לטענות בדבר הפרת ההסכם.

4. דין הבקשה להידחות. הסכם פשרה שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, ניתן לאכיפה כמו פסק דין אחר. ראש ההוצאה לפועל מוסמך לפעול לאכיפת ההסכם על פי האמור בו בלבד (ראו ע"א 267/78 בלפור נ' בלפור, פ"ד ל"ג(1) 375 (1994)). ראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך להשלים את החסר (ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3) 279 (1992); בג"צ 389/67 תרשיש נ' יושב ראש משרד ההוצאה לפועל נתניה, פ"ד כ"ב(1) 258 (1968)). גם בית המשפט אינו מוסמך לשנות מהוראות ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, שהרי שינוי שכזה משמעותו התערבות ברצונם של הצדדים.

5. כפי שניתן לראות בהסכם הפשרה, אין כל הוראה ולפיה במקרה של הפרת התחייבות למסירת ההמחאות או לביצוע תשלום אחד יעמוד כל הסכום לפירעון מידי. על כן לא רשאי ראש ההוצאה לפועל להוסיף הוראה שכזו וברי שגם בית משפט, בהליך זה, אינו רשאי לעשות כן.

ככל שהתובעים מבקשים לתבוע את הנתבעים על יסוד ההסכם שאושר, לפיצויים, לרבות פיצויים בגין הפרה צפויה, עליהם לנקוט בהליך עצמאי.

6. אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ד, 08 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.