תביעה למתן פסק דין הצהרתי ,לפיו אין התובע חייב לעירית חיפה (להלן: "העירייה") חוב ארנונה בגין נכס עסקי בו החזיק התובע במשך שנתיים וחודש, מינואר 2001 ועד לחודש פברואר 2003. התובע עתר למתן צו זמני לפיו העירייה מנועה מלנקוט כנגדו בהליכי גבייה בנוגע לחוב הארנונה וביום 7.6.2010 ניתן צו זה כמבוקש.

רקע ועובדות:

התובע שכר משרד בשטח של כ – 240 מטר, הממוקם בבניין ברחוב שד' ההסתדרות 90 בחיפה, שם ניהל עסק שהתמחה בענייני ביטוח ופיננסים הקרוי "מגמה פתרונות כלכליים". משרד זה הוגדר על ידי העירייה כנכס מס' 1124638 (להלן: "המושכר").

ביום 22.7.2002, במהלך שהותו במושכר, משך התובע לפקודת העירייה סדרת שיקים על סך 15,600 ₪ על חשבון חיובי ארנונה. במועד זה נמסרה בידו קבלה והנכס המצוין בקבלה, אשר בגינו שולם חוב הארנונה הנו נכס אחר אשר מספרו 1124639. השיקים חוללו באי פרעון והוגשו לביצוע על ידי העירייה בתיק הוצאה לפועל 20-00793-03-0 אשר במסגרתו אף התדיינו הצדדים בבית המשפט. התיק נסגר לאחר שהצדדים הגיעו להסדר אשר אושר בבית משפט השלום בחיפה.

התובע שהה במושכר במשך כשנתיים ובמכתב מיום 7.9.03 הודיעה העירייה לתובע כי חיוב הארנונה על שמו בוטל והוסב למן חודש מרץ 2003 על שם בעלי המושכר – סיגל העמקים פרויקטים בע"מ.

התובע הגיש תובענה זו בעקבות הליכי גביה אשר העירייה נקטה כנגדו לצורך גביית יתרת החוב הרובצת, לטענת העירייה, על שמו של התובע ביחס למושכר, בסך של 54,166.49 ₪ (ערך חודש 06/10).

טענות הצדדים:

טענות התובע בתמצית:

התובע טען כי אינו חייב לעירייה מאומה ביחס לחוב הארנונה אשר שולם לעירייה במלואו.

פקידה מטעם חברת הגבייה "מליאון", בשם רותי, העמידה את יתרת חוב הארנונה הכולל של התובע לסך של 55,000 ₪ ובאותו המעמד העביר התובע לרותי 20 שיקים עוקבים, על סך 2,750 ₪ כל אחד.

לטענת התובע, ביום 26.4.10 בחלוף כעבור כמעט 5 שנים מהמועד בו נפרע החוב במלואו, התקשרה נציגת העירייה אל התובע וטענה כי קיים חוב גדול, ושבועיים אחר כך נתקבלה אצל התובע דרישת תשלום עבור חוב ארנונה על סך של 53,303.30 ₪.

דרישת התשלום נתקבלה בהפתעה גמורה מצדו של התובע ,שכן חלפו 5 שנים מאז שסיים לשלם את הסדר חוב הארנונה בגין הנכס.

עוד טען התובע כי אף אם יש ממש בטענת העירייה בנוגע לחוב, הרי שהחוב הנטען התיישן, שכן התובע פינה את המושכר בחודש 02/2003 בעוד שהנתבעת פנתה אליו לראשונה ביום 26.4.2010 ורק שבועיים אחר כך התקבלה דרישת התשלום בכתב.

עוד טען התובע, כי חיוב הארנונה השנתי בגין המושכר הנו 21,267 ₪ ועל כן חישוב גובה הארנונה לכל תקופת החזקת המושכר על ידי התובע צריך להסתכם בכ – 43,000 ₪ ואילו בפועל התובע שילם סכום גבוה יותר.

טענות העירייה בתמצית:

לטענת העירייה, בעבר חויב התובע בטעות בתשלום ארנונה בנכס 1124639, אולם טעות זו תוקנה כבר בשנת 2004 והתשלומים אשר שולמו בחשבון נכס זה, נזקפו לחשבון הארנונה של המושכר, הנכס שהוחזק בתקופה הרלוונטית על ידי התובע.

גרסתו העובדתית של התובע מתבססת על משא ומתן שלטענתו נערך בינו ובין רותי, נציגת חברת "מילאון" ,אשר רק היא יכלה להעיד על אותן עובדות שהתובע מנסה להוכיחן, ברם התובע נמנע מלהביא את רותי למתן עדות ואף לא ניסה לעשות כן, כך שלא יכולה לעלות טענה כי המדובר בעדה שאינה בשליטתו.

התובע לא צירף תיעוד בכתב המתעד את הסיכום בינו לבין רותי בנוגע לסגירת החוב ורותי אף אינה רשאית להגיע להסכם אלא אך ורק לגבות שיקים.

העירייה טענה כי על המושכר רבצה יתרת ארנונה על שם התובע בסך 82,233.95 ₪, כעולה ממכתבה של העירייה אשר נתקבל אצל התובע ביום 7.9.03, ולאחר תשלום סך של 55,000 ₪ על חשבון יתרת החוב נותרה לתובע יתרת חוב בסך של 54,166.49 ₪.

יש לדחות את טענת התובע כי החוב התיישן, שכן עיון באישור קבלת המחאות התובע מעיד כי המועד לפירעון ההמחאה האחרונה שניתנה על חשבון יתרת החוב דנא היה ב – 30.3.06 כך שלכל היותר מניין תקופת ההתיישנות מתחיל לאחר מועד זה. זאת ועוד, נושא יתרת החוב היה בטיפול חברת גבייה מטעם הנתבעת אשר פעלה מכוח פקודת המיסים (גביה), הליך שמטבעו עוצר את מרוץ ההתיישנות.

דיון והכרעה:

האם חוב הארנונה התיישן?

אומר כבר עתה כי דין טענת התובע באשר להתיישנות החוב להידחות.

אין חולק כי לתובע היו חובות ארנונה אשר הצטברו מאז שנת 2001 ועד לשנת 2003, וכי מכתב דרישת יתרת תשלום חוב הארנונה, עם שובר התשלום לטובת העירייה הומצא לתובע ביום 26.4.10. יחד עם זאת, התובע הסדיר את חובותיו לעירייה ביום 2.8.2004 והעובדה שהתובע הגיע ביום זה, לחברת הגבייה הפועלת מטעם העירייה לצורך הסדרת החוב ופריסתו לתשלומים, ומסר 20 המחאות לכיסוי החוב, הרי שיש לראות בכך הודאת התובע בחובו כלפי העירייה.

על כן תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד הודאה זה, כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958. לפיכך, התובע מנוע מלהעלות טענת התיישנות.

האם הוכח כי לתובע נותר חוב ארנונה על המושכר?

התובע טען בעקביות, בחקירתו הנגדית כמו גם בתצהיר עדותו הראשית, כי הגיע להסדר עם הגב' רותי, מחברת הגבייה "מילאון" בע"מ, ובהתאם להסדר זה שילם לפקודת העירייה 20 שיקים עוקבים על סך 2,750 ₪ ובסה"כ: 55,000 ₪ לסילוק מלוא יתרת החוב המעודכנת. אין חולק כי השיקים הללו נפרעו כסדרם.

בחקירתו הנגדית בפני העיד התובע כך (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 1.7.12, שורות 2-4):

"קישרו אותי לרותי. אני הייתי בקשר ובמשא ומתן ולדעתי היא יכולה להעיד על הכל. אני הבנתי שרותי המוסמכת לסיים את החשבון איתי. אני הייתי מעוניין לסיים את החשבון כבר הייתי מחוץ לנכס".

וכנשאל התובע, האם נערך באותו המעמד הסכם בכתב המעיד על סגירת חשבון החוב לאחר התשלום בסך של 55,000 ₪ ענה התובע כך (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1-6):

"לא. היא הכינה לי את החשבון מראש. אנו דיברנו בטלפון והיא ביקשה זמן לעשות את החשבון הסופי. אמרה את הסכום. הגענו להסכמה שזה ישולם ב – 20 תשלומים. ההסכמה הייתה טלפונית. הגעתי אליה עם השיקים מוכנים מראש התואמים בדיוק את הסכום שסיכמנו. עוד לפני סגירת החשבון, היא שאלה איך אני משלם את זה, היא עשתה את החישוב של הריבית. אני באתי אליה למעשה עם השיקים מוכנים. שילמתי את ההסדר שסיכמנו מראש בטלפון."

עדותו של התובע בפני הייתה מהימנה וקוהרנטית. אמנם, התובע לא הזמין להעיד את הגב' רותי מחברת "מילאון" אך יחד עם זאת, מחד אין לומר כי זו עדה בשליטתו ,ומאידך הימנעות העירייה מלהעיד פקידה מטעם חברת גבייה אשר פעלה עבורה לצורך גביית חובות, פועלת לרעתה שכן אף היא נמנעה מלהעיד את מי ש"סגרה" חובות עבורה ואשר יכלה להוות משקל נגד לעדותו של התובע, מה גם שלעירייה, כמי שהעסיקה את חברת "מליאון" לצורך גביית חובות מאזרחיה, קל יותר לאתר עובדת זו. לטעמי, דווקא הימנעות העירייה מלהביא ראייה שיכולה הייתה לתמוך בטענתה כי עובדת מטעם "מילאון" לא הייתה מוסמכת "לסגור" את החוב עם התובע ולא נעשה כל הסדר עימו לצורך סגירת החוב - מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת העירייה (ראו גם: י' קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה כרך שלישי, (תשס"ד) בעמודים 1650-1649 וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651,658 (1991).

קיימות ראיות חיצוניות אשר יש בהן כדי לבסס את אמינות עדותו של התובע ואת העובדה כי יש ממש בטעתנו כי סגר את חובו לעירייה. ראשית, העובדה כי התובע משך לפקודת העירייה, 20 שיקים עוקבים על סך 2,750 ₪ כל אחד, המסתכמים לסך של 55,000 ₪ מעידים כי 20 המחאות אלו הועברו לעירייה לאחר שנקבע הסדר כספי בין הצדדים ובמטרה לשלם את חוב הארנונה במלואו, לאחר שנעשה חישוב סופי בנוגע למלוא יתרת החוב ,ואך הגיוני הוא כי שיקים אלו שולמו לעירייה לאור הסדר תשלומים שנעשה בין הצדדים באמצעות חברת הגבייה מילאון.

לו היה הסדר אחר היו נמשכים שיקים על סכום אחר.

שנית, משך הזמן אשר חלף מאז משך התובע את 20 השיקים הללו ביום 2.8.2004 כאשר האחרון שבהם נפרע בחודש מרץ 2006 - ועד למועד בו קיבל התובע דרישת תשלום יתרת הארנונה מהעירייה – מאי 2010 - אף בכך יש כדי לתמוך בטענת התובע כי סבר לתומו כי חובו לעירייה תם ונשלם ודרישת התשלום אשר הופיעה כעבור 4 שנים, לאחר ביצוע תשלום החוב, יש בה טעם לפגם.

התובע, כאזרח רשאי היה להניח כי פקידת הגבייה מטעם העירייה, אשר אמונה על גביית החובות עבור העירייה, ערכה את הבדיקות הנדרשות לצורך סגירת חוב הארנונה, ואינו צריך לחשוש שהכול ייפתח מחדש כנגדו, כעבור 4 שנים ובצירוף דרישה לתשלומי הצמדות.

העירייה מבקשת לסמוך על תדפיסי חשבון הארנונה המהווים פלטי מחשב, לצורך הוכחת חובו של התובע. פלטי מחשב הם "רשומה מוסדית". רשומה מוסדית היא חריג לכלל האוסר עדות שמיעה. הרציונל מאחורי החריג הזה נובע מההנחה שכאשר קיים נוהל מסודר של רישום אירועים על ידי מוסד, ניתן לקבל את הרישום כראיה לאמיתות תוכנו.

ס' 35 לפקודת הראיות מגדיר רשומה מוסדית:

"מסמך, לרבות פלט, אשר נערך ע"י מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד"

ס' 36 לפקודת הראיות קובע:

"רשומה מוסדית תהא קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי אם נתקיימו כל אלה:

(1) המוסד נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של הארוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;

(3) היתה הרשומה פלט – הוכח בנוסף כי –

(4) (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;

(5) (ב) המוסד נוקט באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב."

בחינת דרך עריכת הרשומה שביצעה העירייה, מעלה כי התנהלה בצורה לא תקינה. כפי שנחזה במסמכי חשבון הארנונה, יש בהם כדי להעיד כי העירייה התנהלה בצורה לא תקינה למן תחילת התגבשות החוב, ועל כן אמינות הרישום מעורערת לטעמי, לא ניתן לקבל את פלטי המחשב אשר הוצגו כראייה על ידי העירייה, כראיה לאמיתות תוכנם:

כאמור לעיל, העירייה טענה בתגובתה לבקשת התובע למתן צו מניעה זמני ובכתב הגנתה כי התובע החזיק בשני נכסים ברחוב ההסתדרות בחיפה, האחד ברחוב ההסתדרות 90/10 הידוע כנכס פיזי מספר 1124639 (להלן: "נכס 639") והשני "המושכר", המצוי ברחוב ההסתדרות מס' 90/11, הידוע כנכס פיזי מספר 1124638. עוד הוסיפה העירייה בסעיף 7 לכתב הגנתה כי התובע החזיק בנכס 639 החל מחודש 02/01 ועד לחודש 09/01 וצבר חובות ארנונה בגין נכס זה ולכן אף נפתח כנגדו תיק הוצאה לפועל אשר נסגר לאחר שהושג הסדר בין הצדדים.

להוכחת טענתה כי התובע החזיק ב – 2 נכסים, צירפה העירייה פלט מחשב המהווה "מסך הצגת מחזיקים לפיזי" לתצהיר עובדת מטעמה אשר שמה מתנוסס על תדפיס זה, הגב' נועה אפינגר, ושם מצוין כי נכס 639 מצוי בחזקת התובע.

אף התובע העיד בסעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו בפני, כי לאחר שפנה לחברת "מילאון" לבירור מהות חוב הארנונה ציינה הגב' רותי כי על פי המפורט ברישומי העירייה הרי שהתובע מחויב בגין שני נכסים האחד בגודל של 218 מטר והשני בגודל 250 מטר (הוא המושכר).

ביום 17.3.2011 הודתה הנתבעת, באמצעות תצהיר גילוי מסמכים ותצהיר מתקן מטעמה, כי אכן חלה טעות מצדה וכי התובע החזיק בנכס בודד – הוא המושכר.

טעות זו של העירייה נבעה מן הסתם, עקב רישומים לא נכונים בתדפיסי החשבון המצויינים על שם התובע. מרישומי פלט המחשב שצירפה העירייה כנספח א' לתצהיר עדות הראשית המתוקן של עובדת מטעמה, הגב' קריסטין חלול, עולה כי מתוך רישומי העירייה מיום 14.6.10, בגין נכס 639, אשר כאמור, התובע לא החזיק בו כלל, נותר לתובע יתרת חוב ארנונה בסך של 17,238.79 ₪.

העירייה טענה כי תיקנה טעות זו ובשנת 2004 העבירה את כל התשלומים ששולמו בגין נכס 639 לנכס המושכר (638) אך יש בטעות זו כדי לערער את אמינות תדפיסי החשבון במיוחד שהעיריה הצהירה ולא פעם אחת כי לתובע שני נכסים וכו כמתואר לעיל. המדובר בתדפיסי חשבון אשר הופקו על ידי עובדת העירייה גב נועה אפינגר ואילו העירייה בחרה שלא להעידה על אף שהיא זו שהפיקה תדפיסים אלו. אי העדתה נזקף לחובתה של העירייה שכן על אף שייתכן כי היא אינה יכול להעיד על תוכנם של תדפיסי החשבון הללו מידיעתה האישית, עדיין בית המשפט יכול היה להתרשם דרך עדותה של אפינגר, שמא קיימת תרשומת מוסדית נכונה המשקפת כיאות את כל ה"שלבים" אשר הובילו להצטברות חוב הארנונה על שמו של התובע על מנת שניתן יהיה להווכח כי אכן המדובר ברישום שיכול, מתוקף נהלי העבודה בעירייה , להיות ראיה לאמיתות תוכנו.

בהצטבר כל אלו, המסקנה היא כי המסמכים – תדפיסי החשבון- עליהם נשענת הגנתה של העירייה אינם ממלאים את התנאים הקבועים בפקודת הראיות. העדה קריסטין חלול לא הפיקה מסמך זה ואין היא יכלה להעיד על אופן הרישום של תדפיסי החשבון – אמינות תדפיסי חשבון הארנונה מוטלים בספק בעיני ואני קובעת כי הם אינם יכולים לשמש "רשומה מוסדית", על פי הכללים שבפקודת הראיות.

לכל אלה מתווספת העובדה כי ביום 19.11.2006 הגישה העירייה תביעה כנגד בעלי המושכר (ת.א 21485/06 ) בין היתר, בגין חובות ארנונה. עיון בתדפיס חשבון הארנונה אשר צורפו כנספח "ה" לתצהיר עדותה של הגב' קריסטין חלול (אשר הוגש אף לתמיכת טענות העירייה בתיק זה) העלה כי חיוב הארנונה השנתי בגין המושכר (נכס 638) הנו 21,267.98 ₪. על פי חישוב זה, צודק ב"כ התובע כי חיוב הארנונה לתקופת החזקת המושכר למשך שנתיים היה צריך להסתכם בסך של כ – 43,000 ₪ בעוד שהתובע שילם לעירייה לכל הפחות סך של 55,000 ₪.

עיון בתדפיסי חשבונות הארנונה של התובע באשר לשנים בהם החזיק התובע במושכר (2001 – 2003) מעלה כי חיובו השנתי של הנכס בתשלום הארנונה נאמד לסך של 32,941.30 ₪, כך שעל התובע היה לשלם לעירייה, בגין שהותו במושכר לתקופה של כשנתיים סך של 65,882 ₪. המדובר באותו נכס המסווג כנכס עסקי וקיים חשש שמא העירייה טעתה שוב ברישומיה עת חייבה את התובע בתשלום דמי ארנונה גבוהים בצורה משמעותית מאלה שנדרשו מבעלי הנכס.

בשל כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע הצליח להוכיח לכאורה כי שלם את חובותיו והנטל הועבר לעיריה .העירייה לא עמדה בנטל שהוטל עליה שכן לא הוכיחה את קבילות תדפיסי חשבון הארנונה עליהם היא נשענת. לאור העובדה שהתובע שילם סך של 55,000 ₪ לאחר שהגיע להסדר תשלומים עם העירייה אני קובעת כי יש מקום לקבל את התביעה. ניתן בזה פסק דין הצהרתי כמבוקש לפיו התובע אינו חייב בתשלום חוב ארנונה כלשהו לעירייה בגין נכס "המושכר" נשוא תיק זה..

העירייה תישא בהוצאות התובע בסך 5,000 ₪ + מע"מ.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ג, 08 מאי 2013, בהעדר הצדדים.