ביום 7.11.09 בשעה 19:30 או בסמוך לכך, אירעה תאונת דרכים בה היו מעורבות מכונית מסוג מרצדס מ.ר. – 78-110-17 בה נהגה התובעת, ומכונית מסוג פורד מס' 84-397-29 בה נהגה הנתבעת.

התאונה התרחשה בצומת הרחובות יחיאל וסירקין בחיפה.

לטענת התובעת, נסעה ברח' סירקין וכבר כמעט עברה את הצומת, כאשר מכונית הנתבעת התנגשה בה כאשר נסעה במהירות, ולא צייתה לתמרור "תן זכות קדימה".

הנתבעת טוענת מנגד כי נסעה בעלייה ברח' יחיא לכיוון השוק, הֵאֵטָה לפני הצומת, ולאחר שוידאה כי הכביש פנוי המשיכה בנסיעתה ולאחר שהחלה בחציה, הגיחה התובעת במהירות ופגעה בה.

רכבה של התובעת הוכר באובדן מוחלט, לאחר הגשת התביעה החליטה הנתבעת 2 לשלם לתובעת סכום של 63,514 ₪ משום שסברה כי על התובעת 20% אחריות לתאונה.

התביעה המשיכה להתנהל לגבי יתרת הסכום שבמחלוקת – 49,740 ₪, בהפחתת 13,080 ₪ ערך השרידים.

בדיון שהתקיים ביום 4.11.2012 העידו שתי הנהגות כי לא היו עדים נוספים לנסיבות התאונה. השמאי מטעם התובעת נחקר, ולא הוצגה ראיה לשכירת רכב חלופי.

לא הוצגה חוות דעת ותמונות המתארות את הנזק אשר נגרם למכונית הנתבעת, אם נגרם.

שתי הנהגות חזרו על גירסותיהן לעניין נסיבות התאונה. התובעת ציינה כי לא ראתה כל אורות רכב מתקרבים, וכי אילו הייתה רואה אותם הייתה מאטה או עוצרת.

התובעת הכחישה את הטענה כי נסעה במהירות.

הנתבעת העידה כי האטה לפני הצומת ולא נסעה מהר שכן, מדובר בעלייה ורח' צר שאי אפשר כלל לנסוע בו מהר, מה עוד שילדיה היו עימה ברכב. כשנכנסה לצומת היא הייתה פנויה והתובעת היא זו שהתנגשה בה.

תאונה היא אירוע פתאומי לא מתוכנן ולא מזמן ומטבע הדברים, ובמיוחד כאשר ילדים ברכב, אפשר בנקל לטעות מחוויית נסיבות ההתרחשות.

הצומת המדובר מוכר, ואכן ברח' יחיאל בעלייה קשה לפתח מהירות, ואני מאמינה לנתבעת כי לא נסעה מהר, וכי גם האטה לפני הכניסה לצומת.

עם זאת ככל הנראה לא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים היא ראיה כי לא הבחינה בתובעת, טרם כניסתה לצומת.

מאידך, התובעת העידה כי לא ראתה כל אורות רכב מתקרבים.

חובת זהירות מוטלת על כל נהג המתקרב לצומת. הדעת נותנת כי לו הסתכלה התובעת לימינה הייתה מבחינה לפחות באורות הרכב המתקרבים ומתנהגת בהתאם או מאטה ונותנת לנתבעת לחלוף למרות שאכן זכות הדרך היא שלה, או מאיצה את מהירות הרכב ומצליחה לחצות את הצומת, שכן

עיקר מוקד ההתנגשות הוא בחלק הימני אחורי של רכב התובעת.

הנתבעת 2 הכירה באחריות מבוטחתהּ לתאונה, אך סברה כי ישנה אחריות מסוימת בשיעור של 20% גם על התובעת.

סבורני כי המידה הנכונה היא 10%.

יש להפחית אם כן 10% מסכום הנזק הישיר שנגרם דהיינו מסכום של 92,970 ושכ"ט השמאי שאיני סבורה שהוא מופרז בסך 1,639 ₪ . התוצאה המתקבלת היא 85,312 ₪.

מסכום זה יש להפחית את הסכום ששולם בסך 13,080 ₪ כערך השרידים וכן סך של 63,514 ₪ הסכום המתקבל הוא 8,718 ₪.

לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל וכן הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.

לעניין אחרון זה – הנתבעת 2 שילמה את הסכום שאינו שנוי במחלוקת רק לאחר הגשת התביעה. אין זה מדויק כי לא הייתה פניה אל הנתבעת 2 לפני הגשת התביעה. לכן יש מקום להביא בחשבון עת קביעת שכר הטירחה גם את הצורך בהגשת התביעה והזמן שחלף עד אשר הנתבעת 2 שילמה את הסכום שאינו שנוי במחלוקת והעובדה כי חלף זמן עד אשר הוגש כלל כתב הגנה. מאידך, את העובדה שהתובעת תיקנה את כתב התביעה בהתאם לכך רק לאחר החלטת בית המשפט ולא מיוזמתו.

לו הייתי מתבקשת הייתי פוסקת הפרשי ריבית על פי סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח.

אי לכך, הנני קובעת כי האגרה אשר שולמה תוחזר בשלמותה, ושכ"ט עו"ד יעמוד על 9,000 ₪.

הפרשי הצמדה וריבית כחוק על סכומים אלו יחושבו מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ג, 16 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.