בפניי תביעה כספית.

התובע, שהינו חוקר, ביצע לטענתו מס' עבודות עבור הנתבע שהינו עו"ד במקצועו .

לטענת התובע, לא שולם שכרו.

לאור ניסיון של הצדדים להגיע להסדר והגם שהתיק נשמע בראיות ב- 30.4.12, עיכבתי הליכים לבקשת הצדדים עד תאריך 1.9.12, וזאת מתוך כוונה לאפשר ביצוע עבודות נוספות של התובע לנתבע על חשבון החוב לו טוען התובע והמוכחש ע"י הנתבע.

משכשל ההסדר, הודיעו לי הצדדים על הגשת סיכומים וסיכומים אלה אכן הוגשו ונתקבלו בתיק ביהמ"ש.

בסיכומיו מסביר התובע, כי במהלך סוף שנת 2008 ובתחילת שנת 2009 ביצע עבור הנתבע, בהתאם להזמנתו, 4 חקירות כלכליות (הנוגעות לסלים זובידאת, דלה שרוף, זאב ולנסי, מוסך בזק בע"מ) וכן ביצע איתורים ומסירות משפטיות על פי דרישת הנתבע למחמיר סוהילה בפרדיס ולמזרחי ענבל בחיפה.

שכר הטירחה עבור כל חקירה כלכלית שכזו הינו 3,500 ₪ בצירוף מע"מ ובגין האיתורים והמסירות – 2,000 ₪ סה"כ.

סכום החוב הנתבע נכון ליום הגשת התביעה – 19,500 ₪.

לאחר קריאת סיכומי הצדדים, עומדים מס' נושאים להכרעה בבימ"ש.

1. האם בין התובע, שהוא חוקר פרטי, ובין הנתבע, שהינו עורך דין ושכר את שרותיו, יש יריבות במובן זה שהנתבע הוא זה שהתחייב בפני התובע לשלם את שכרו בגין חקירות כלכליות שביצע וכן ביצוע אישורי מסירה, שמא ההתחייבות לא היתה כלל של עורך הדין, אלא למעשה של הלקוח.

בעניין זה ולאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר הראיות, אני קובע כי יש לדחות את טענת העדר היריבות וכי הנתבע הוא זה שהזמין את שירותיו של התובע ואם יתברר שנוצר חוב הוא זה אשר צריך לשאת בשכרו.

2. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא, האם התחייב הנתבע לשלם לתובע את שכרו, שמא היתה הסכמה בין הצדדים כי השכר מותנה בתוצאה. כלומר, רק אם יצליח הנתבע לגבות מהנחקרים ישולם בפועל שכרו של התובע.

בעניין זה היתה טענתנו החד משמעית של התובע שהוא אינו מסכים לעבוד בשיטה כזו של התניית התוצאה וכך גם העיד בביהמ"ש. הנתבע מצידו, הביא מס' ראיות לסתור טענה זו של התובע ועל התובע היה להתמודד איתן.

הראיות הן:

א. הוגש מסמך המתייחס לאחד, בן עטר, והתובע נשאל בנוגע "לבסיס גבייה בפועל". תשובתו היתה נחרצת (עמ' 4 לפרוטוקול): "אני לא עושה חקירה שתלוייה בתוצאה. זה אסור לי". אלא שמסמך בן עטר וגם "הסכם שכר הטירחה עם פרוגרס בע"מ" שוללים עמדה זו של התובע ומצביעים על כך כי ביצע חקירות שכר הטירחה היה בפירוש תלוי בתוצאותיהן.

ב. לא ברור לי מדוע לא הוציא התובע חשבונית עיסקה עבור הנתבע על ביצוע חקירותיו. תשובתו בביהמ"ש (עמ' 5 לפרוטוקול) "כשאני מקבל את הכסף אני מוציא חשבונית מס. אני עובד על בסיס מזומן". ובהמשך: "לא כל אדם מקבל את חשבונית העיסקה" אינה מקובלת עלי. אין שום קשר לבסיס מזומן מרגע שבוצעה עבודה, ולטענת התובע יש חיוב כספי מול הנתבע, היה עליו להוציא חשבונית והשיטה של לא להוציא חשבונית עד שלא מתקבל תקבול כספי, לא רק שאינה נכונה אלא גם לא חוקית. יש בהתנהגות והתנהלות זו כדי לשלול את גירסתו של התובע כי העבודה שביצע לא היתה קשורה לתוצאות.

ג. סוגייה נוספת שעלתה קשורה בגובה החיוב הנתבע. לא היה הסכם בכתב שבו צויינו אופיין של העבודות ובמיוחד סוגיית עלותן ולכן התובע הוא זה שנדרש להוכיח את עלות החקירות ואת תביעתו. על פי כתב התביעה וגירסת התובע, 4 חקירות כלכליות שביצע צריך שיזכו אותו וכך גם סוכם עם הנתבע, בסכום של 3,500 ₪ + מע"מ בגין כל חקירה וסכום של 2,000 ₪ + מע"מ סוכם בגין ביצוע האיתורים והמסירות.

הנתבע מבקש לשכנע את ביהמ"ש שסכום זה גבוה במיוחד ואינו סביר לסכום זה של עבודה, אלא אם כן התובע לוקח על עצמו סיכון, דהיינו גובה הסכום תלוי בתוצאות הגביה. תשובתו של התובע (עמ' 6 לפרוטוקול לעניין גובה הסכום בגין כל חקירה היתה: "אין תעריף קבוע. זה לפי דרישה ואתה ביקשת חקירה מודיעינית וסביבתית. חקירה לעסקים, לתשאל את העובדים. יש בעיה של העלמת זהות. זה יכול לקחת יום יומיים, זה גם עניין של יעילות מקצועית".

הנתבע העיד את העד חיאדרי מוחמד, אשר הינו חוקר פרטי ועובד עם התובע (התובע עצמו לא הביא כל עד לתמיכה בתביעתו). בעדותו התייחס העד, שהוא חוקר פרטי וביצע בין השאר את החקירות עבור התובע או יחד עם התובע בתיק זה, כדלקמן (עמ' 7 לפרוטוקול): "אני הגשתי תביעה נגד התובע בבית דין לעבודה, שם מפורטים הסכומים שסוכם ביני לבין התובע, שאני אקבל 600 ₪ על ולנסי דלא וזובידאת ו- 1,200 ₪. בסוף הגענו לפשרה".

הסכם פשרה זה הוגש לביהמ"ש.

ואולם, עיקר העיקרים בעדותו של העד "הוא לא שילם את הכספים בגין החקירות האמורות משום שהוא אמר שזה תלוי בכסף שהוא אמור לקבל מעורך הדין". וכשנתבקש להסביר ענה: "... הוא אמר לי שהחקירות האלה הן לפי אחוזים. לפי הצלחה. כמו החקירה שביצענו בטייבה, כלומר אם אין הצלחה אין כסף".

ועוד מוסיף העד בעדותו, כי עלות חקירה שכזו שבגינה תובע התובע, כזכור 3,500 ₪, גובים 1,500 ₪ כולל מע"מ בלבד.

נשאלת השאלה, האם יש לתת אמון בעדות זו.

התובע טוען בסיכומיו שאין לתת אמון בעדותו של העד ומפנה בין השאר לסתירות שקמו בעדותו.

הנתבע לעומת זאת סבור שיש לתת אמון בעדות זו.

שמעתי את חקירתו הנגדית של העד ועיינתי בסיכומים.

לא התרשמתי שעדות זו היתה בלתי אמינה או בלתי סבירה. מדובר בעד שכיום אין לו כל אינטרס נגד התובע. עניינו של העד מול התובע הסתיים בבית דין לעבודה בפשרה ואינני רואה סיבה מדוע יבוא וישקר בבימ"ש.

במאמר מוסגר אציין, כי גם העלות של 3,500 ₪ + מע"מ לחקירה לא הוכחה כלל ע"י התובע.

התובע אמנם פירט בביהמ"ש את סך הפעולות הנדרשות לצורך חקירת יכולת זו אבל בפועל לא הביא כל ראייה או בדל של ראייה לגבי סכומי הכסף המשולמים בגין חקירות שכאלה.

3. נשמעה עדותו של הנתבע בביהמ"ש. בעדותו בעמ' 9 לפרוטוקול הסביר העד: "היו תיקים שמבחינתי התיקים היו קשים מבחינת הלקוחות שהסיכויים לגבות היו קשים מאוד. הלקוחות לא היו מוכנים לשלם עבור הדוחות אפילו 1,000 ₪. התובע העלה את האופציה שהוא מוכן לעשות את זה בסכום גבוה בהרבה ממה שמקובל וזה יהיה אך ורק במקרה של גביית הסכום". ובעמ' 10 לפרוטוקול הסביר: "הסכום הגבוה שסוכם זה בגלל שסיכויי הגביה נמוכים".

אמנם הייתי יכול לצפות שהנתבע יביא לעדות גם לקוחות שכאלה על מנת לתמוך בעדותו, ואולם עדותו זו נשמעה בעיני סבירה, גם לאור העובדה שסכום של 3,500 ₪ + מע"מ לכל חקירת יכולת נראית בעיני, לאור העדויות ולאור חקירת העד מופרזת, ויש בו כדי לתמוך בעמדה שמדובר היה בחקירה על בסיס תוצאה.

4. מכל המקובץ למעשה עד עתה, דין התביעה בכל הנוגע לאותם 4 חקירות יכולת להידחות. נשאלת השאלה מה קורה לגבי אישורי המסירה והאיתור. בעניין זה הבהיר הנתבע בסיכומיו, כי לא בוצעו מסירות משפטיות. וכך הוא כותב בסעיף 11 לסיכומיו: "בעניין המסירות המשפטיות שהתובע טוען בתביעתו כי הוא ביצע עבור הנתבע, הוא לא הציג כל אסמכתא בעניין זה. התובע לא צירף לתביעתו כל אסמכתא בגין המסירות המשפטיות שלטענתו הוא ביצע. התובע לא הציג את אישורי המסירה שהוא ביצע, לא פירט למי הוא ביצע את המסירות, לא פירט כיצד הוא חישב את עלות המסירות והוא לא הציג כל חשבונית מס ו/או חשבון עיסקה ו/או דרישה מסודרת ומפורטת בעניין זה".

בחנתי את תביעת התובע ואת סיכומיו.

בניגוד לעמדת הנתבע, אכן התובע בתאריך 28.3.11 צירף מסירות בתיקי הוצל"פ אשר הנתבע הוא ב"כ הזוכה בהן. מדובר במסירות בתיק הוצל"פ אשר הנתבע הוא בא כוחה הזוכה בהן, בת של מחאמיד סוהלה בפרדיס ומזרחי ענבל בחיפה.

הטענה אפוא, שהנתבע לא ביצע מסירות איננה נכונה.

עם זאת, לא ברור לי התמחור של המסירות, למרות שסכום של 2,000 ₪ + מע"מ נראה סביר.

אשר על כן, חלק זה בתביעה דינו להתקבל.

5. לאור העובדה שמרבית התביעה נדחתה על רקע של אי הוכחת סכום ביצוע 4 החקירות והתחייבות הנתבע לשלם תמורתן, לאחר שקיבלתי את עמדת הנתבע כי מדובר היה בסכום שהוא תלוי תוצאה והנתבע לא הצליח לגבות מאותם 4 נחקרים דבר וחצי דבר, וכי קיבלתי את עמדתו אך ורק בנושא המסירות, נראה לי שהאיזון הנכון הוא דחיית התביעה ללא הוצאות משפט וכי סכום המסירות יקוזז אל מול הוצאות המשפט שנגרמו.

אציין, כי יש לקחת בחשבון גם כי התובע בכל זאת ביצע עבודות שעליהן בסופו של יום לא זכה לכל תמורה.

אשר על כן, תוצאת פסה"ד הינה דחיית התביעה ובתוצאות העניין ללא צו להוצאות.

ניתן היום, יג' שבט תשע"ג, 24 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.