03 יוני 2013

לפני:

כב' הרשם כאמל אבו קאעוד

החלטה

1. בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן נגד הנתבע במעמד צד אחד ביום 2.12.2010.
2. לטענת הנתבע, יש לבטל את פסק הדין מתמצית הנימוקים שלהלן:
   1. התביעה לא הומצאה לידי הנתבע;
   2. התביעה הומצאה בדירתה של אשתו של הנתבע אשר לא העבירה אותה לעיונו;
   3. היחסים בין הנתבע לאשתו מעורערים והוא מתגורר לסירוגין אצל בני משפחה וחברים;
   4. הנתבע ידע על קיומו של פסק הדין רק ביום 26.2.13 עם קבלת אזהרה בתיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות פסק הדין;
   5. לנתבע טענות הגנה ענייניות: התביעה לדמי חופשה והבראה התיישנה והתביעה לפיצויי פיטורים הוגשה בשיהוי ניכר; פיצויי הפיטורים לתובע שולמו על ידי הנתבע;
3. לטענת התובע, יש לדחות את בקשת הנתבע בין היתר מן הנימוקים הבאים:
   1. כתב התביעה נמסר לנתבע כדין עוד ביום 14.9.10 ופסק הדין נמסר ביום 29.12.11;
   2. האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, אשר הנתבע מודה בקבלתה, נמסרה לנתבע באותה כתובת בה נמסר כתב התביעה;
   3. המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין חלף ולא הוגשה בקשה להארכת המועד;
   4. התובע הסכים לתיקון פסק הדין וצמצמו לסכום פיצויי הפיטורים, חלף הודעה מוקדמת והוצאות המשפט שנפסקו ופסק הדין צומצם בהתאם;
   5. התביעה לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת איתנה, והנתבע לא הציג סיכויי הגנה כלשהם בעניין זה;
4. ביום 18.4.13 התקיים דיון בבקשה, במסגרתו נחקר הנתבע על תצהירו שניתן בתמיכה לבקשה.
5. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ולהלן טעמי ההחלטה.
6. מעדותו של הנתבע, עלו בין היתר הדברים האלה:
   1. הנתבע העיד כי לא שינה את מענו במרשם האוכלוסין וכתב התביעה נמסר אפוא במענו הרשום;
   2. לנתבע אין מען רשום או קבוע אחר מלבד המען בו בוצעה המסירה של כתב התביעה;
   3. הנתבע העיד כי הוא בקשר עם בתו, בת ה- 25, המתגוררת עם רעייתו במענו הרשום;
   4. עוד העיד הנתבע כי האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל אשר נמסרה במען האמור, הגיעה לידיו;
   5. הנתבע העיד עוד כי לא ידע על קיומו של פסק הדין, על אף שאין חולק כי זה נמסר במענו הרשום, אולם עדותו לא עשתה רושם מהימן על בית הדין;
   6. נוסף על האמור, הנתבע לא ביקש לזמן את המוסר לחקירה על תצהירי המסירה שהוגשו מטעמו וכך לא סתר את הראיות על ביצוע המסירה שהוגשו על ידי התובע;
7. נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי כתב התביעה נמסר כדין בהתאם לתקנות וזאת עוד ביום 14.9.10. באותו אופן, שוכנעתי כי פסק הדין נמסר כדין ביום 29.12.11.
8. תקנה 50 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב -1991 קובעת כי בקשה לביטול פסק דין ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שפסק הדין הומצא לידי הצד המבקש את ביטולו. מכאן שהמועד להגשת בקשה לביטול פסק דין הוא מועד שקבוע בחיקוק.
9. בהתאם להוראות תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין רשאי להאריך מועד שנקצב בחיקוק, מטעמים מיוחדים שירשמו.
10. בתי הדין לעבודה נוקטים במדיניות המעדיפה בירור המחלוקות לגופן בין בעלי הדין ובגישה סלחנית, ההולמת את ייעודם ואופים של בתי הדין לעבודה, אף בבחינת הטיעונים לקיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן הארכת מועד. נפסק, שגישה זו תועיל למבקש רק כאשר יוכיח, כי הסיבה לעיכוב בהגשת הבקשה נעוצה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו או ששיקולי הצדק מחייבים את שמיעת הבקשה. (ע"א 3/99, פרומקין ולדימיר נ' ב.נ.ל - סחר בינלאומי ונכסים בע"מ, ניתן ביום 28.3.99).
11. כאמור, פסק הדין נמסר לנתבע ביום 29.12.11 והבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 10.3.2013, קרי: למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין. על אף איחור זה הנתבע לא ניסה לטעון כי האיחור נבע מטעם מיוחד ואף לא טרח להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה. משאין כל הצדק לאיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק דין הרי שמן הטעם הזה בלבד, יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין.
12. מעבר לצורך אבקש לבחון לגופן את טענות הנתבע לסיכויי הגנה.
13. כאמור, התובע הסכים לתקן את פסק הדין והעמיד את הסכום שנפסק על גובה פיצויי הפיטורים, חלף הודעה מוקדמת והוצאות משפט בלבד.
14. מעיון בכל החומר הרלוונטי, עולה כי אין כלל מחלוקת בין הצדדים כי התובע פוטר מעבודתו. לכתב תביעתו, התובע צירף מכתב פיטורים מיום 25.6.2003 ולפיו פיטוריו של התובע נכנסו לתוקף 6 ימים לאחר מכן. התביעה לחלף הודעה מוקדמת לקחה בחשבון את 6 ימי ההודעה שניתנו לתובע.
15. בחנתי אף את טענת הנתבע ולפיה לכאורה שילם לתובע את פיצויי הפיטורים המגיעים לו, אולם מצאתי כי אין ממש בטענותיו בעניין זה ואלא נטענו מן הפה אל החוץ בניסיון ליצור הגנה יש מאין. כך, בבקשתו הנתבע טען כי עסקו נקלע לקשיים ולמרות זאת עשה מאמץ במשך השנים שלאחר מכן לפרוע את חובותיו. עוד הצהיר הנתבע כי אין לו מסמכים כלשהם שיש בהם כדי לתמוך בגרסתו זו.
16. בעדותו בבית הדין, טען הנתבע כי שילם את כספי פיצויי הפיטורים לתובע במזומן בתשלומים, אך לא זכר כמה שילם ולא החתים את התובע על קבלתם.
17. בסיכומיו, טען לראשונה בא כוח הנתבע, בניגוד להצהרותיו של הנתבע ועדותו בפניי, כי לתובע הייתה קופת ביטוח מנהלים והופקדו בה פיצויי פיטורים ששוחררו בדיעבד לזכות התובע. על אף שהטענה לא הועלתה בבקשה, בתצהיר התמיכה או בעדותו של הנתבע, בית הדין אפשר לנתבע להמציא מסמכים בתמיכה לבקשתו. ביום 28.4.13 המציא הנתבע קובץ מסמכים ובהתבסס עליהם ביקש לתמוך את טענותיו כי שילם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור 8,284 ₪. דא עקא, שמעיון במסמכים מתברר כי הייתה לתובע קופת גמל בחברת "כלל" אליה לא הופרשו כספים על חשבון פיצויי פיטורים אלא על חשבון תגמולים בלבד וביום 27.1.04 יצאה המחאה לפקודת התובע בסך 8,284 ₪ בגין פדיון תגמולי מעסיק ותגמולי עובד בלבד.
18. מכאן, טענותיו של הנתבע ולפיהם שילם לתובע פיצויי פיטורים במזומן ובתשלומים עומדת על קרעי תרנגולת ולא הובאה בגינה ולו ראשית ראיה. באותו אופן, טענותיו של בא כוח הנתבע ולפיהן לכאורה הנתבע שחרר לזכות התובע פיצויי פיטורים מפוליסת ביטוח מנהלים משוללות יסוד.
19. בנסיבות אלה, ואפילו היה מקום להאריך לנתבע את המועד להגשת בקשתו לביטול פסק הדין, לא היה מקום לביטולו.
20. נוכח האמור, פסק הדין המתוקן כאמור בהחלטתי מיום 18.4.13 בעינו עומד.
21. בשים לב לכך שסכום החיוב בפסק הדין הופחת מבלי להפחית את סכום ההוצאות – אין צו נוסף להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה סיון תשע"ג, (03 יוני 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.